חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ז


( א ) ת"ל וכלי חרס:    פירוש, הוי"ו ד"וכל" דריש לרבות כלי נתר.
מנין לרבות את האהלים:    פירוש, שעשה אהל מכלי חרס דאית ליה בית קבול כגון שכפאו על השרץ והטומאה בתוכו, ודין הוא שיטהר אהל זה, ולזה צריך אני לקרא לרבות אותו שיטמא.
ומה כלי עץ שטימא פשוטים:    היינו אותן דחזי למדרס הזב דכתיב ביה "כל המשכב אשר ישכב עליו" והיינו כל העשוי למשכב כגון שולחן וטבלא וכיוצא בו.
טיהר אהליו:    שאינוו מטמא מאוירו כדלקמן.
כלי חרס שטיהר פשוטים:    שאינו מטמא אלא אם יהיה לו תוך' ד"אל תוכו" בעינן כדלקמן, ומדרס כלי חרס טהור כדיליף מקראי בפרק רבי עקיבא.
ת"ל כלי חרס:    והוא כמו וגומר אשר יפול מהם אל תוכו, וזה נמי באויר שבתוכו מונח השרץ. ועיין בביאורנו להגהות הגר"א1.
ת"ל וכל כלי חרס:    ד"כל" מרבה אף השברים אם יהיה עדיין שם כלי עליו והוא שיהיה עושין מעין מלאכתו ויש לו תוך לקבל.


( ב ) ויש מהם שלא לטמא:    ד"מהם" משמע מקצת מהם, לומר שלא כל הנופלים מטמאים.
ונפל לאויר התנור טהור:    דטומאה בלועה אינה מטמא.
ואם מת:    כשבלעו, שלא שהה שיעור עיכול משעה שבלעו עד שמת -- התנור טמא.


( ג ) מכאן אמרו וכולי:    משנה זו שייכה לסוף משנה א' ואחר כך צריך להיות המשנה ב' (הגר"א וכן הוא בילקוט וכן נראה מהראב"ד). וזהו שאמרו מכאן אמרו ז"ל אחרי שאמר מתחלה לרבות שברי כלי חרס אמר שמכאן למדו לטמא שברי כלי חרס כשהם עדיין ראויין לקבל.
הדקין שבכלי חרס:    כלי חרס הדקין וקטנים.
הם וקרקרותיהן:    פירוש, בין שהן עצמן אין מחזיקין אלא כדי סיכת קטן, בין שנשברו ונשארו קרקרותיהן (פירוש: כמו קרקעותיהן, דהיינו שוליים כלפי הקרקע), או נשארו דפנותיהן ויכולין לבדן לישב בלא סמיכה -- עדיין כלים הם ואם מחזיקין שמן כדי סיכת קטן (כלומר כדי סיכת אצבע קטנה של קטן בן יומו) -- טמאין. והכי מפרש הגמרא במסכת שבת (דף עח:).
עד לוג:    שיעור זה של סיכת קטן לשברי כלים שלא היה מתחלתו אלא לוג. דאם היה מתחילתו יותר מלוג -- בעינן שיעור גדול לשבריו יותר מכדי סיכת קטן.
מלוג עד סאה:    כלי שהיה מתחלתו מחזיק מלוג ויותר מלוג עד סאה -- שיעור שבריו ברביעית הלוג. וליתר מסאה עד סאתיים שיעור שבריו בחצי לוג. וכן כולם.
אני איני נותן בהם מדה:    לפי גודל הכלי וקטנו אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים.
אלא הדקין שבכלי חרס וכולי:    שאין להם צורת קדרות והן קטנים ביותר -- שיעור שבריהן כדי סיכת קטן. ומשהגיעו להיות כתבנית קדרות קטנות -- שיעורן ברביעית.
חביות לודיות:    שנעשות בלוד.
לחמיות‎‎‎:    שנעשות בבית לחם והן גדולות מאותן שנעשות בלוד.
חצבין גדולים:    כדות גדולות כל מה שאפשר.
נשתקע הדבר וכולי:    פירוש, ר' נחמיה וראב"י הם היו שאמרו לו נשתקע הדבר ולא אנרמ כמו שמצינו שהם חולקין עליו.
הפכין הגלילים:    שנעשו בארץ הגליל.
והחביונות:    חביות קטנות והיינו דקין שבכלי חרס.
ואין להן דפנות:    לפי שצדיהן שוה השטח וכל מה שנשבר מהן נשאר דומה ללוח פשוט וע"כ הדפנות טהורות.


( ד ) ואת שאין לו תוך:    אלא שהוא פשוט -- אינו מקבל טומאה.
פרט למיטה וכולי:    דכל אלו אף על פי שיש להם בית קבול אינם עשויים לקבלה. ותרי מילתי איצטריך לשיהיו מקבלין טומאה: שיהיו ראויין לקבל ועשויים לקבלה. וגם במדרס אינם טמאים לפי שאין מדרס בכלי חרס, שאינו ראוי לישיבה, שאם ישב עליו ישבר.
והספינה:    לא מהאי קרא מפיק ספינה שהספינה יש לה בית קיבול והיא עשויה לקבלה, אלא בשבת בפרק רבי עקיבא תנינא "מנין לספינה שהיא טהורה וכולי".
אין לו אחוריים:    דהנה חכמים גזרו על משקין טמאים שיטמאו כלי ואף על פי שלא נטמאו המשקין אלא מחמת שרץ דהשתא הם ראשון לטומאה -- מטמאים כלים מדברי סופרים, ואם נגעו באחורי הכלי נטמא אחוריו ולא נטמא תוכו. והשתא קמ"ל דאין טומאת אחוריים נוהגת אלא כשיש לו תוך אבל כל שאין תוך -- אין לו טומאת אחוריים ואם נגעו משקין טמאים מאחוריו (דהיינו באותו צד שאין רגילין להשתמש בו) -- לא נטמא אחורי הכלי.


( ה ) אל תוכו מתוכו הוא מטמא:    פירוש: מאוירו, ואף על פי שלא נגע ויליף במסכת חולין (דף כה.) בגזירה שוה נאמר תוכו לטמא ונאמר תוכו ליטמא דכתיב "כל אשר בתוכו יטמא" וזהו ליטמא מה התם אף על פי שלא נגע בכל מה שבתוכו הרי הוא טמא שהתורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל, אף תוכו האמור לטמא דהיינו כל אשר יפול אל תוכו אף על פי שלא נגע בו.
( ה ) מה כלי שטף:    פירוש כלי עץ וכלי מתכות דיש להם טהרה בשטיפת מים דכתיב "וכל כלי עץ ישטף במים".
שאינו מטמא מתוכו:    פירוש: מאוירו דהיינו כשנתלה השרץ באוירו, לא נטמא הכלי על ידי זה וכדלקמיה, וכן כל מתוכו היינו מאוירו.
מטמא מאחוריו:    אם נגע השרץ בגבו נטמא דכתיב "וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא מכל כלי עץ וגומר".
הכי גרסינן תלמוד לומר אל תוכו.


( ו ) קל וחומר לכלי שטף שיטמא מאוירו:    ר"ל שנתלה באוירו ולא נגע בו.
ת"ל כלי חרס אל תוכו:    דתנאי אל תוכו התנהו בכלי חרס לומר דבכלי חרס לחוד תוכו מטמא ולא כלי שטף.


( ז ) ופיה למעלה מן התנור:    דאי למטה מן התנור מקרי זה תוכו של אויר התנור.
השרץ בחבית:    ואפילו היא של עץ.
מידת לטמא:    אחרים.
או מדת ליטמא:    היינו לקבל טומאה מאחרים.
שהוא מטמא את אחרים מאחוריו:    פירוש, כשנטמא התנור מתוכו ונגעו אוכלין ומשקין אפילו מאחוריו הרי הם טמאין שהרי כולו טמא והוא עצמו אינו מיטמא מאחוריו כדאמרן לעיל.
ומה מקום שמטמא מאחוריו:    שהיא מדת לטמא, אף על פי כן לא טימא את תוך תוכו (פירוש: שאם השרץ בתנור והאוכלין בחבית שבתוכו טהורים כדבעינן למימר קמן) מקום שאין נטמא מאחוריו (דהיינו מדת ליטמא שהיא מעוטה) אינו דין שלא יתטמא התנור מן השרץ שבחבית שהוא מתוך תוכו. ואם כן למה לי קרא להכי? ועל זה משני "או מרובה ליטמא מלטמא" -- כלומר פעמים מצינו להיפך דמדת ליטמא הוא יותר מרובה ממדת לטמא.
הכי גרסינן שהוא מיטמא מתוך בית שאור    ולבאר זה צריך להקדים שני שרשים. והוא:

  • ( א ) דמוקף צמיד פתיל כשם שהוא מציל באהל המת ככתוב בתורה כך מציל בשרץ דהיינו תנור שנמצא שרץ בתוכו ובאותו תנור היה כלי מוקף צמיד פתיל -- מציל על אוכלין שבתוכו שיהו טהורין.
  • ( ב ) מוקף צמיד פתיל אינו מועיל רק על אוכלין משקין שבתוך אותו הכלי שלא יתטמא, אבל אם היה שרץ בכלי ומוקף צמיד פתיל והוא מונח בתוך כלי גדול -- אינו מועיל ההיקף כלל ונטמא על ידו כל מה שנמצא בכלי גדול.

ועתה נבוא לבאר הברייתא דהיינו אם הבית שאור היה מונח בתנור (שכן היה דרכן), והיה מוקף צמיד פתיל, ובאותו בית שאור נמצא שרץ בתוכו -- נטמא על ידו כל מה שבתנור, שההיקף אינו חוצץ כנ"ל. (גם אינו נידון משום תוך תוכו אחרי שכל אותו בית שאור נתון בתוך התנור ולא אמרו למעלה תוך תוכו אלא כשכל פי החבית למעלה מן התנור). וזה שאמרה הברייתא שהוא מיטמא מתוך בית שאור.
ואינו מטמא את השאור:    פירוש אם השרץ בתנור ובאותו תנור היה מונח בית שאור עם שאור והיה מוקף צמיד פתיל -- אין בכח השרץ לטמא את השאור אף שתוכו הוא כמו שאמרנו אף על פי כן טהור הוא מפני שמוקף צמיד פתיל. וכיון שמצינו מדת ליטמא מרובה מלטמא בצד זה -- דין הוא שיתטמא מתוך תוכו אף על פי שלא טימא את תוך תוכו. תלמוד לומר "אל תוכו כולי".


( ח ):    הברייתא הזאת מבוארת ממה שביארנו בברייתא הקודמת והכונה בשניהם לומר שהוצרך הכתוב ללמד דין מה שבתוך תוכו בין במדת לטמא ובין במדת ליטמא לפי שאי אפשר ללמוד זה מזה אחר שמצד אחד מרובה מדת לטמא ממידת ליטמא ומצד אחר מרובה מידת ליטמא ממידת לטמא.


( ט ) יכול אף על פי שניקבה:    החבית והאוכלין בתוכה לא יתטמאו האוכלין, דאף על פי שניקב נאמר שהוא תוך תוכו. או כשהשרץ בתוך החבית והאוכלין בתנור וניקבה החבית לא יתטמאו האוכלין.
תלמוד לומר כל:    מלת "כל" מרבה מה שבתוך תוכו, דכיון דניקב הוה ליה מה שבחבית תוכו.
בכונס משקה:    דכיון שניקב בשיעור הזה אין דרך בני אדם לתקנו עוד למשקה אלא שמייחדו לפירות ולדבר ישב. נמצא שלענין משקה לעולם הוא פחות אבל כלי עץ במוציא זיתים כי עד כאן דרך בני אדם לתקנו ולקיימו לתשמישו הראשון.


( י ) מכאן אמרו כורת פחותה:    להכי נקט פחותה דלאו כלי היא, דאי היא שלמה מצלת על מה שבתוכה ואפילו כלי שטף מציל. אבל השתא דלאו כלי היא הויא כמחיצה בעלמא.
ופקוקה בקש:    לרבותא נקט, דאף על גב דפקוקה בקש לאו כלי היא ואפילו פיה למעלה מפי התנור אינה מצלת על מה שבתוכה.
ומשולשלת:    תלויה.
התנור טמא:    דכיון דהכורת פחותה הוה ליה כאילו מונח השרץ בתוך התנור.
אם הצילה במת החמור:    שהוא מטמא אדם וכלים טומאת שבעה ומצלת כגון שהציגה על פי ארובה -- הרי הפקק חוצץ, שכל דבר שאינו מקבל טומאה חוצץ בפני הטומאה.
בכלי חרס הקל:    שהוא מטמא רק אוכלין ומשקין.
מקום שמחיצה מצלת:    פירוש מפני שכוורת זו נידונית כמחיצה והמחיצה במת מצלת מן המטומאה ולזה מצלת אמנם בכלי חרס לא נאמר זה לפי שאין המחיצה מצלת בו דהכי תנן בפ"ז תנור שחצצו בנסרים או ביריעות ונמצא שרץ במקום אחד -- הכל טמא אפילו אוכלין שבעבר השני של מחיצה.


( יא ) אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור:    פירוש, היא הכורת הפקוקה בקש הנתונה על פי הארובה שנעשית אהל לעצמה ומצלת מן המת שבאוהל התחתון מפני שמצינו בו קולא אחרת.
שכן חולקים אוהלים:    ר"ל שמועלת חלוקת מחיצה באהלים שכן אמרו במסכת אהלות "בית שחצצו בנסרים או ביריעות וטומאה בבית -- כלים שבתוך המחיצה טהורים", ואם כן דין הוא שתציל במת החמור.
יצילו אהלים מיד אהלים בכלי חרס:    פירוש, לר"א קאמר שהוא מחשיב לכוורת המשולשל בתנור כאילו היה אוהל בפני עצמו ולזה אמר שאין כוורת זו יכולה להציל בכלי חרס לפי שאין חלוקת הכלי חרס במחיצה מועלת כמו ששנינו התנור שחצצו וכולי וכנ"ל.
אמר ר' יוסי וכולי מפני שהוא הנידון:    כלומר ועליה אני דן אם הצילה מחיצה במת החמור לא תציל בשרץ הקל ויכול הוא להעמידו על המקרא דכיון שיש שם מחיצה אין זה תוכו.
אלא התשובה לדבריו לא אם הצילו אהלים מיד אהלים במת החמור שכן העושה טפח על טפח ברום טפח בבית טהור שהוא הלכה למשה מסיני שהכלים שבאותו טפח טהורים אבל יצילו בשרץ שכן העושה טפח על טפח ברום טפח בכלי חרס טמא ואפילו כולו סתום שהרי תוכו של כלי חרס הוא.
אמר לו הוא הנידון:    כלומר גם על זה יכול ר' אליעזר לדון קל וחומר אם הציל במת החמור לא יציל בשרץ הקל מלטמא אוכלין שבתוכו מן השרץ שבתנור. ועיין בפירוש הראב"ד שמאריך בזה.


( יב ) וללמד על ככר השני:    להכי נקט ככר לפי שהוא מצוי בתנור שהוא כלי חרס.
שיטמא השלישי:    בתרומה ואפילו בחולין דקרא סתמא כתיב.
עתיד דור אחר:    מן העתידין לבוא שיטהר את השלישי אף בתרומה שאין לו מקרא מן התורה ואנן הוא דמטמינן ליה בתרומה מקל וחומר כדמפרש בגמרא (ומה טבול יום שמותר בחולין ובמעשר שני פסול בתרומה, ככר שני שפסול בחולין כדכתיב "כל אשר בתוכו יטמא" שכולל גם חולין והרי אוכלין ומשקין שם הם רק שני לטומאה שתנור ראשון והאוכלין שם שניים וקראו הכתוב טמא -- אינו דין שפוסל בתרומה). ודור אחר פריך ליה לקל וחומר כדמפרש שם בגמרא.
הביא מקרא מן התורה שהוא טמא:    אף בחולין.


( יג ) יכול ישברנו ודאי:    שהוא מצוה לשברו כמו שהוא בנותר דכתיב "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר" דהתם ודאי מצוה ששבירתו הוא כמו שרפת הנותר שהוא מצוה, והכא נמי אפשר שנאמר כן. ועל זה משיב דהנה בזב גם כן נאמר "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" ושם גם כן יכול ישברנו ודאי דהיינו שהוא מצוה לשברו מדכתיב "ישבר" -- תלמוד לומר "אותו תשבורו" דהיינו שלפיכך דקדק הכתוב בעניננו וכתב "אותו תשבורו" למעט בשל זב שאינו מצוה. ומעתה יש לדון בעניננו בקל וחומר שאינו מצוה. ומה אם הנוגע וכולי -- אלא ודאי בין בשרץ ובין בזב אינו טעון שבירה ומאי "תשבורו" דקאמר - מלמד שאין לו וכולי.
אלא שבירתו:    כלומר אם אתה רוצה לטהרו שברהו שאין לו טהרה אחרת אלא שבירה אבל אם רצה לקיימו בטומאתו - מקיימו. וכן ישבר דכתיב גבי זב נמי להכי אתא. ומעתה דהפסוק מיירי לענין טהרה יש לנו לדעת דהאי "אותו" בא למעט אותו אתה שובר לטהרתו (דהיינו שהוא נטהר על ידי שבירה), ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן (שאף על פי שפיררן לפירורים דקים נשארו בטומאתן). [העתקתי מהראב"ד וכזה ממש איתא בשבת בשה"ג סביב המרדכי בפרק ג' בהגהות בשם רבינו תם ולדידהו מה שכתוב בפנים דבר אחר אותו -- האי דבר אחר אינו מדוקדק ואולי לא גריס הראב"ד "דבר אחר". גם הגר"א בהגהותיו לא גריס "דבר אחר".


הערת שוליים של החפץ חיים על הגהת הגר"א במשנה א'עריכה

הערה 1:     הנה לכאורה מוקשה הגהתו מאוד, דכל המפרשים פירשו כפשטות הברייתא שבא לרבות האהלים והוא בא להוציא. אכן כאשר נתבונן אין חולק כלל על כל המפרשים. והוא, דהנה על מימרא דהברייתא זו יש לנו שני ביעורים. אחד מה שהעתקתי בביאורנו מקרבן אהרן והוא מרמב"ם בפי"ג מהלכות כלים הלכה ה' ( פ"יג מהל' כלים ה"ה), או ביאור הראב"ד שם שמרבה מ"כל כלי חרס" שידה תיבה ומגדל של חרס אשר השרץ באוירו לטמא כל מה שבתוכה אם לא שהם מוקפים בצמיד פתיל, דאף על פי שהיא כבית לענין הצלה באוהל שאין צריכין צמיד פתיל ומצלת על מה שבתוכה בכיסוי העלמא -- אפילו הכי אם השרץ באוירן נחשבין ככלי ולא נחשב אוירן כאויר בית.

והגר"א לא רצה לפרש כפירוש הרמב"ם דתוכו של כלי נקרא ולא אוהל וכקושית הראב"ד שם, וגם כפירוש הראב"ד לא רצה דקאי על שידה תיבה ומגדל דלעיל בפרשה וי"ו משנה ה' קורא אותן שידה תיבה ומגדל וכאן משנה שמותן וקראן בשם "אוהלים". עוד דחוק הוא דלעיל ממעטינן להו שאלו אין נכנסין בכלל כלי דבעינן דומיא דשק דוקא וכאן מרבינן להו מדכתיב "כל כלי" ובאמת איצטריך "וכל כלי" לרבות שברי כלי חרס כדמסיים בברייתא. גם עצם דינו הוא דבר חדש כיון דלענין הצלה נחשב שידה תיבה ומגדל כבית בפני עצמו שאין צריכין צמיד פתיל וכנ"ל ומנא לן לחדש דלענין אויר שרץ יהיה נחשב ככלי בעלמא ולא כבית.

לכן הגיה הגר"א דהתנא בא להשמיענו באהל חרס ממש. וזה ביאורו:    יכול שאני מרבה את האהלים (מריבוי זה), ודין הוא ומה כלי עץ שטימא פשוטין (היינו היכא דחזו למדרס הזב) טיהר אוהלים (אוהל ממש של עץ לא נטמאו הכלים שבתוכו על ידי השרץ שיש בתוכו), כלי חרס שטיהר פשוטין (דכלי חרס טהור ממדרס הזב) -- אינו דין שנטהר אוהלים. לא. אם טיהר אוהלים בכלי עץ -- שכן אוירו טהור, יטהר אוהלים בכלי חרס שכן אוירו טמא?! (כדאמרינן בחולין (דף כד:) אויר כלי חרס טמא אויר' כל הכלים טהור). תלמוד לומר כלי להוציא את האוהלים.

והנה לפי מה שביארנו דינו מוסכם לכולי עלמא אשר אוהל של חרס אינו נטמא אוירו על ידי שרץ וכדאיתא בכלים (משנה, כלים א, ד) חמור מכולם המת שהוא מטמא באוהל מה שאין כולם מטמאין, ולא מפליג בין אוהל לאוהל. ולענ"ד דין המשנה נובע מברייתא זו.