פתיחת התפריט הראשי

חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק יא

פרק יאעריכה

( א ) וכי יפול מנבלתם:    דמ"ם יורה שאין כולם מטמאין.
שאין יכולה להשרות:    שהשרייה אינה מועיל לה להשיבה ללחותה. ובפרק דם הנדה במשנה בעי "וכמה שרייתן? בפושרין מעת לעת", והיינו דכל מאי דהדרא בהיותה במים פושרין מעת לעת עדיין היא לחה אבל אי בעי מים חמין או זמן יותר ממעת לעת, אף על גב דהדרא בזה -- יבשה היא ואינה מטמאה.


( ב ) תלמוד לומר אשר יזרע טהור:    דהוא יתר בקרא דהזרוע פשיטא שנזרע, לזה אמרו שהוא סמוך למלת "טהור" והכי קאמר הטמא אשר יזריע טהור הוא מטומאתו, דחבורו לקרקע בטל ליה מתורת אוכל.
או יכול אף על פי שלא השרישו תלמוד לומר הוא:    בהוויתו יהא כבתחלה והיינו כשלא השרישו בקרקע לא נבטלו אגבו.


וכי יפול מנבלתם וכו' וכי יותן וכו' יש לי בענין הזה זרעים טמאים וזרעים טהורים:    כתב הראב"ד נראה כי על הפסוק השני עצמו דורש ולפי שהפסוק הראשון הוא מדבר בטהרתו כשאין הזרע מוכשר (דכן הוא פשטיה דקרא) ולפיכך הוא טהור כתיב בו "כל זרע זרוע אשר יזרע טהור הוא" שלא חלק בשום זרע לטהרה בפירות שאינם מוכשרין אבל בפירות המוכשרין שכתב בהם טומאה לא פירש בהם "כל זרע זרוע" ומשמע שיש חילוק בפירות המוכשרין שיש מהן טמאים ויש מהן טהורים ויש בזרעים שני מינים מחוברין ותלושין מתן (מים) בידי שמים ומתן מים בידי אדם פי' הוכשר בידי שמים והוכשר בידי אדם אוכלי אדם ואוכלי בהמה ויש לך לחלק בין הזרעים הללו כמו שאמרנו למעלה שלא כלל הכתוב כל הזרעים לטומאה בהכשר כמו שכלל יותר לטהרה בלא הכשר. ומעתה יש לך לדעת ולהבחין איזה מהם לטומאה ואיזה מהם לטהרה.
אם אומר אתה מחוברין וכו' טמאת את הכל:    פי' שכל הזרעים שבעולם מחוברים הם בתחלתן ומי ישמור אותן כל זמן שהן מחוברין וכמה שרצים מתים נמצאים בין הזרעים והירקות ואם כן אין לך פירות בעולם שלא יהו טמאים או ספק טמאים אלא על כרחך מכיון שטיהר הכתוב בזרעים מקצת שמע מינה על המחוברים טיהר. וכן אתה אומר במוכשרין בידי שמים וכדמסיים.


( ד ) אם אתה אומר בידי שמים טמאים וכו' טמאת הכל:    פי' אם כל המוכשרין בידי שמים מקבלין טומאה - טמאת הכל שאי אפשר שלא נשאר עליהן כשנתלשו משקה טופח מן העת שהיו מחוברין או שירד עליהן הטל בעוד שהיו מונחין על פני השדה ליבש וכיון שאמר הכתוב "וכי יותן מים על זרע" -- מכלל שיש זרע שלא נתן עליו מים ועל כרחך מה שטיהר הוא המוכשר בידי שמים בלא שום מחשבת אדם [דאם היה שם מחשבת אדם דהיה ניחא ליה בההכשר הרי הוא כמו שהוכשר בידי אדם כדלקמן]. וכן הוא לענין אוכלי בהמה ואוכלי אדם.
דאם אומר אתה אוכלי בהמה טמאים ואוכלי אדם טהורים טמאת את הכל:    דכולהו זרעים חזו לבהמה ואין חלוק כלל ועל כרחך כשטיהר, אוכלי בהמה טיהר.


( ה ) והלא דין הוא:    פי' ולמה איצטריך קרא.
מה כלי חרס וכו' אלא לאחר הכשר:    כדכתיב קרא "מכל האוכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים".
הן:    בתמיה.
אם הקל בכלי חרס הקל:    דהוא רק ראשון לטומאה דשרץ הוי אב והכלי הוא ראשון, נקל בשרץ החמור דהוי אב הטומאה ואם כן הוה אמינא דשרץ החמור יטמא הזרעים אף על פי שלא הוכשרו. להכי אתי קרא.


( ו ) מנין לרבות לעשות שאר משקים כמים:    פי' על שבעת משקין האמורים למעלה קאמר ולא על שאר מי פירות.
או כלך לדרך זו:    ותמצא טומאה חמורה בכלי חרס ולא תוכל ללמוד שרץ הימנו.
שהוא מטמא מאוירו:    למה שיהיה באוירו תלוי מבלי שיגע בו, מה שאין כן בשרץ שאינו מטמא את האוכל בשאר כלים מאוירו עד שיגע בו.
הכי גרסינן תלמוד לומר מים מים:    לגזירה שוה. נאמר "מים" למעלה -- "מכל האוכל אשר יבוא עליו מים", ומים אמורים למטה -- "וכי יותן מים". מה מים וכו' עשה בו שאר משקין כמים דכתיב "וכל משקה" וכנ"ל.


( ז ) דין אחר:    לעשות שאר משקין כמים ולא הוצרכנו ללמוד זה מגזירה שוה.
שהם חוזרין לידי אביהם ליטהר:    שהמים טמאים נטהרין במים שהוא אביהם על ידי השקה כדתנן במסכת יום טוב "ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרם" -- ועם כל זה הם מכשירים לאוכל ליטמא, שאר משקין כגון היין והשמן והדבש והחלב -- שאין חוזרין ליטהר, דאוכלין ומשקין לית להו טהרה במקוה -- אינו דין וכו'.
לא אם אמרת במים:    שיכינו את הזרעים לקבל טומאה שהם עלולים לקבל טומאה חמורה שנעשים אב הטומאה והם מי הזייה שהנושאן מטמא אדם לטמא בגדים שעליו.


( ח ) ומה אם כלי חרס הקל עשה בה את המחשבה כמתנה:    דהא לא כתיב ביה 'נתינה' אלא "אשר יבוא עליו מים יטמא" -- מכל מקום, ומוכח מזה דאם רצה במים הרי הוא כמי שנתן כדכתיבנא לעיל.


( ט ) אין לי אלא שנתן מים וכו' זרע על גבי מים מנין תלמוד לומר ונפל מנבלתם עליו טמא [כן הוא גירסת הילקוט], ופי' דהאי "עליו" יתירא הוא דהיה לו לכתוב "ונפל מנבלתם" ואנא ידענא דעל זרע קאי [דהא כתיב מקודם "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע וגו'], אלא להורות דכיון שנפל נבלתם עליו טמא בין מים על גבי זרע ובין זרע על גבי מים, בכל אופן הוכשר הזרע ונטמא על ידי נפילת הנבילה.
טמא הוא לכם:    כל שהוא לצורכיכם. דהאי "לכם" יתירא הוא לרבות שכל שהוא לצורכיכם לאחוז בו האוכל מיטמא על ידו וכן אם נטמא היד מיטמא כל האוכל.
יד הפרכיל:    כמו פרכילי ענבים (שבת כב, א) כשהענבים כרותים עם הזמורה נקראים כך.
טפח מכאן וטפח מכאן:    הזמורה שנקצצה והאשכולות תלוים בה טפח מן הזמורה מימין האשכול וטפח משמאל חשוב יד. טפי לא.
יד האשכול כל שהוא:    אשכול תלוי בחתיכה אחת של זמורה ודי לו ביד כל דהוא, ויד שלו הוא העוקץ שתלוי בזמורה.
וזנב של אשכול שריקנה:    מן הגרגרים גם כן בכל שהוא [ראב"ד ור"ש בפרק א' דעוקצים משנה ג' והרמב"ם פירש שם דאלמטה קאי שצריך בו ד' טפחים, עיי"ש טעמו].
ויד מכבד של תמרה:    הוא אשכול שבו השרביטין של תמרים תלויין בעינן לידו ד' טפחים וע"ש בפירוש הרמב"ם.
ושאין דרכן להקצר:    כגון הקטניות.
ומלעין של שבולין:    סאתא דשבולתא הוא זקן השבולת שיוצא כמין שערות של הזקן גם כן בכל שהוא.
שבססן בגורן:    שדשן לידות ברגלי בהמה או במקלות מלשון "והוא יבוס קמינו".
תלמוד לומר הוא:    "טמא הוא לכם" דמשמע הוא לבדו ולא הדבוק עמו, דכיון שדשן ודרכן תו לא חזו למיהוי ידות לאוכל ואין לגורן צורך לידות.

כתב הראב"ד: כל השיעורין שאמרו חכמים "כל שהוא" -- כמה שהם קאמרי, שאם נאמר "כל שהוא" ממש -- מאי שיעורא קיהיב, ותנא לשיעורא קמכוין, וכל שהוא לאו שיעורא הוא, שאם מוסיף על כל שהוא אפילו חוט השערה בטל השיעור.