התורה והמצוה ויקרא יא כו-כח

ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן ק

ויקרא יא כו:

לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

[א] "לכל הבהמה"-- להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא.

לכל הבהמה:    שם 'בהמה' בהבנתה המדויקת הוא אחר שיצאה לאויר העולם, לא עובר בבטן המלאה, וכמו שאמר בספרא (פרשת ערכין פ"ט מ"ח) "בהמה בבהמה" ולא עוברין. אבל בהבנתה המורחבת גם העובר יקרא בשם 'בהמה'. וכשאמר "לכל הבהמה" מלת "כל" מרבה כל הנכנס בגדר השם ומרבה שגם העובר מטמא.

סימן קא

ויקרא יא כו-כז:

לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא. וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

"טמאים"-- מלמד שמצטרפין זה עם זה.

• יכול יצטרפו למתים?    תלמוד לומר "הם".
• יכול לא יצטרפו למתים החמורים אבל יצטרפו עם נבילות הקלות?    תלמוד לומר "הם".

טמאים הם לכם:    התחיל בלשון יחיד "אשר היא מפרסת פרסה" וסיים בלשון רבים -- למד שכולם מצטרפין לשיעור טומאה כמו שדרש כן למעלה (סימן עה) מה שסיים בחיות טמאות "טמאים הם לכם".

ומבואר אצלינו באילת השחר (כלל קלה) שמלת הוא היא הם מורה מיעוט תמיד -- רק הם מצטרפים, ואינם מצטרפים עם טומאה אחרת שהוא בשר המת. ובפסוק שאחרי זה שמדבר מטומאת נבלה אמר שנית "טמאים הם לכם" על הצירוף. וממה שכתב מלת "הם" מבואר שנבלה ואבר מן החי אין מצטרפין הגם ששניהם טומאת ערב.

סימן קב

ויקרא יא כו:

לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

"כל הנוגע בהם יטמא"-- להביא את בהמה טמאה שלא תהיה שחיטתה מטהרתה.

• [ב] והלא דין הוא! שרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה. מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו אף בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה.
• [ג] או כלך לדרך זו: טריפה אסורה באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה. מה טריפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה תטהרנה שחיטתה.
• [ד] נראה למי דומין. דנין דבר שאין למינו שחיטה מדבר שאין למינו שחיטה ואל תוכיח טריפה שיש למינה שחיטה.
• או כלך לדרך זה: דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא ואל יוכיח שרץ שאינו מטמא במשא.
• תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא"-- להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה.

כל הנוגע בהם יטמא:    זה מיותר לגמרי שכבר אמר "הנוגע בנבלתם יטמא". עוד יקשה דלשון "הנוגע בהם" משמע בחייהם והיה לו לכתוב כמו שכתב תחלה "הנוגע בנבלתם" או כמו שכתב בשרצים "הנוגע בהם במותם"; כי "הנוגע בהם" משמע בחייהם.

ולמדו רבותינו שבא ללמד שגם הנוגע בהם בשאינם נבילות יטמא, וזה יצויר בבהמה טמאה ששחטה ישראל, שלא נתנבלה במיתה, וכבר מהני לה השחיטה לענין דבעודה מפרכסת מטמאה טואמת אוכלים כמו ששנו במשנה דהעור והרוטב (דף קיז.) ויצדק הלשון שנוגע בהם בכל זה יטמא.

ובארו דמן הסברה יש ללמדה בצד אחד משרץ דלא מהני ביה שחיטה והוא דומה לו דאין במינו שחיטה ובצד אחר יש ללמדה מטריפה דמהני ביה שחיטה לטהרה מידי נבלה והיא דומה לה שנבלתם מטמא במשא. ולכן צריך קרא. (ועיין בחולין (דף עב:)).

סימן קג

ויקרא יא כז:

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

[ה] 'כל הולך על כפיו'-- זה הקוף.
'כל הולך'-- להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים.

זו חיה טהורה; חיה טמאה מנין?    תלמוד לומר "ההולכת על ארבע".

"בכל החיה"-- להביא את הפיל.

וכל הולך על כפיו בכל החיה ההולכת על ארבע:    דע שכל מקום שנאמר בעברי שם כף סתם היא רק כף היד, לא כף הרגל. כי כף הרגל בא תמיד בסמיכות [ "כף הרגל" "כף רגליכם" ] ופירושו הנכפף מן הרגל ככף כמו "כף ירכו" "כפות תמרים" ולא נמצא סתם, אבל כף היד בא תמיד סתם.

[ חוץ מג' מקומות: "ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן" (ש"א, ה), "ולא מצאו בה כי אם הגלגלת והרגלים וכפות הידים" (מ"ב ט, לה), "ותניעני על ברכי ועל כפות ידי" (דניאל, י) -- משום דשם נפרדו האיברים מן הגוף. וגם בדניאל על ידי החרדה נתבטלו הכחות ובזה יצייר האבר מופרד ולכן יסמיך ממה היה ]

ואחר שכל החיות הולכים על ד' רגליהם והאדם על שתי רגלים, מבואר שמה שכתב "כל הולך על כפיו" הוא הקוף, שמשפחת הקופים כפי שגדרו אותם חכמי הטבע הם בעלי ארבע ידים כי יכולים לאחוז כל דבר בידיהם האחרונות שהם הרגלים כבידיהם אשר לפנים. והנה הקופים העצמיים הם חסרי הזנב ונמצא ממיניהם שאין להם רגלים רק ארבע ידים עד שהם בכלל "הולך על כפיו" והם הקופד (מובא בברכות (דף נז:) חוץ מן הפיל והקוף והקיפוד, ופרש"י חיה הדומה לקוף ויש לה זנב. וכן פרש"י בבכורות (דף ח) שנקרא בל"א מערקאצע). וכן חולדת הסנאים היה מזה המין.

ואדני השדה מובא בכלאים (פרק ח) ופירוש הרמב"ם חיות הדומים לבני אדם. ובירושלמי שם (ירושלמי כלאים) בר נש דטור והוא חי מן טבורא וכ'. ולהרמב"ם יהיה אדם היערי (הנקרא בשם אראנג אוטאנג או המין הנקרא שימפאנזע).

וגם כלב הים נכלל במה שכתב "כל הולך על כפיו" באשר באצבעות רגליהם פרוש עור המשוט ומהלך על הארץ ברגלים מועדת. וגם הוא מטמא כמ"ש במשנה (משנה, כלים יז) כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שבורח ליבשה. ובמדרש (קהלת) יש דברים הרבה מרבים הבל כגון מגדלי קופים וחתולים וחולדת הסנאים מה אית ליה הנאה מנהון -- מבואר שאלה הם מינים דומים.     ואחר שבכתוב הקודם דבר מאשר להם סימני טומאה או טהרה ברגליהם, באר פה המינים שאין להם רגלים כלל.

והנה מה שכתב "ההולכת על ארבע" שהיא ד' רגלים היא שפת יתר, דלא מצאנו הולכים על שתי רגלים רק אדם ועופות ומהם לא דבר פה דהא אמר "בכל החיה". רק דכוון שמה שכתב "בכל החיה" פירושו עם כל החיה ורצונו לומר הולכי כפים עם כל החיה כולם מטמאים. ואם יאמר "בכל החיה" לבד נפרש שכיון על חיה טהורה ונאמר שפסוק הקודם דבר בטמאות (כמ"ש "ושסע איננה שוסעת") ובפסוק זה דבר מטהורות ונפרש שהולכי כפים טהורים עם כל החיה הטהורה שכמותם. ולפי זה לא יהיה פסוק זה מיותר ולא נדרש שני פסוקים אלה, אחד על אבר מן החי ואחד על אבר מן המת, רק נאמר שאחד דבר מחיות טמאות ואחד מן הטהורות ומלמד ששניהם מטמאים במותם.

לכן אמר "בכל (פירוש: עם כל) החיה ההולכת על ארבע" שכולל בין טמא בין טהור. ועל ידי זה פסוק אחד מיותר ומוכרח להדרש אחד על אבן מן החי ואחד על אבר מן המת. וזהו שאמר בספרא זו חיה טהורה (ר"ל מן "בכל החיה" נאמר שפירושו חיה טהורה כנזכר) חיה טמאה מנין? ת"ל ההולכת על ארבע. (וזה שכיון במ"ש בחולין (דף ע:) חיה טהורה לא למדנו נם לי כל הולך על כפיו בכל החיה נמתי לו וכי נאמר "וכל החיה").

ומה שאמר "בכל החיה" להביא את הפיל -- ר"ל כי הפיל הוא נכנע וישוב בייתי אחר שנולד מדברי עד שהוצרך לאשמעינן בכלאים (משנה, כלאים ח) שהפיל מין חיה ולכן מרבה אותו מן מלת "כל".

סימן קד

ויקרא יא כז-כח:

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

[ו] אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה?    אלא העליונים באבר מן החי והתחתונים באבר מן המת.

• והלא דין הוא! ומה אבר מן החי --שהבשר הפורש ממנו טהור-- הרי הוא מטמא, אבר מן המת --שהבשר הפורש ממנו טמא-- אינו דין שיהא טמא?!
• לא! אם אמרת באבר מן החי -- שאסורו נוהג בבן נח כישראל! תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בבן נח כישראל! והואיל ואין איסורו נוהג בבן נח כישראל לא יטמא!
• תלמוד לומר "הנוגע..והנושא"-- לרבות אבר מן המת.

מלבי"ם:    וכבר בארנו (סימן צו) שמה שכפל שני פעמים שהנוגע והנישא נבלתם טמא (פסוק כד-כה ופסוק כז-כח) מפני שאחד מדבר באבר מן החי ואחד מדבר באבר מן המת. שמה שכתבו המבארים שתחלה דבר מבהמה ופה מחיה -- אינו מעלה ארוכה. כי למה לא אמר בקיצור "כל בהמה וחיה" ותו לא? וגם למה כפל "הנוגע..והנושא" כמה פעמים? היה לו לכתוב בסוף כולם שהנוגע והנושא טמא.

מזה הוכיחו שאחד מדבר מאבר מן החי ואחד מאבר מן המת. ועיין למעלה (סימן הנ"ל) מבואר הכל היטב.

סימן קה

ויקרא יא כז-כח:

וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם.

ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ו:

[ז] "והנוגע..יטמא עד הערב"-- ואין הנוגע מטמא בגדים.

• והלא דין הוא! ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא -- נטמאו מחמת הנושא, מקום שיטמאו מחמת עצמם במגע -- אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע?!
• תלמוד לומר "והנוגע..יטמא עד הערב"-- ואין הנוגע מטמא בגדים.

[ח] "והנושא..יכבס בדגיו"-- מלמד שהנושא מטמא בגדים.

• והלא דין הוא! ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמם במגע -- לא נטמאו מחמת הנוגע, מקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא -- אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא?!
• תלמוד לומר "והנושא..יכבס בגדיו"-- מלמד שהנושא מטמא בגדים.

[ט] קל וחומר שלא יטמאו מחמת עצמם במגע! ומה אם במקום שנטמאו מחמת הנושא -- לא נטמאו מחמת עצמם, מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע -- אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמם במגע?!

• תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא" -- בין אדם בין כלים.

[י] קל וחומר שיטמאו מחמת עצמם במשא! ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע -- נטמאו מחמת עצמם במגע, מקום שנטמאו מחמת הנושא -- אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא?!

• תלמוד לומר "לכם" -- לכם הם מטמאין ואין מטמאים לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא.

"הנושא"-- ולא הנישא.

כל הנוגע וכולי:    כבר באר בספרא (למעלה סימן צח) מדוע כפל ופרט תמיד שהניגע טמא לבד והנושא צריך כיבוס בגדים; מפני שמן הדין הייתי טועה שהנוגע חמור מהנושא או שהנושא קיל מהנוגע על ידי שטומאת מגע מרובה מטומאת משא. ופה הראה עוד סברה אחרת למקום הטעות, מפני שטומאת מגע נוהג בין באדם בין בכלים שנגעו בטומאה, לא כן טומאת משא אין נוהג רק באדם אבל כלים שנשאו את הטומאה ולא נגעו אין נטמאים. ובזה יש לטעות גם כן שנוגע חמור מנושא אחר שנוהג גם בכלים וכן בהפך שנושא לא חמיר מנוגע. (וזה כונת [משנה ז' ומשנה ח']).

ואמר [במשנה ט] שלכן אמר "כל הנוגע יטמא", מלת "כל" כולל גם כלים הנוגעים. כי הייתי דן קל וחומר שכלים לא יטמאו מחמת עצמם במגע מכל שכן ממשא החמור שמטמא בגדים.

ואמר [במשנה י] שמה שכתב "טמאים הם לכם" שהוא מיותר שכבר אמר זה תחלה, רצונו לומר רק לכם הם טמאים מחמת משא, לא לזולתכם, היינו כלים, אין נטמאים על ידי משא; שהייתי דן קל וחומר ממגע הקל.

ואמר עוד שדוקא הנושא יכבס בגדיו, לא הנישא -- אדם הנישא מן הטומאה לא נטמא.