חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק יב


פרק יבעריכה

( א ) להוציא את היתושין שבכליסין:    כלמר שהן מותרין דלאו שורץ על הארץ נינהו ומוקים לה בחולין (דף סז:) דאיתלע פרי לאחר תלישה אבל בעוד שהיא מחוברת אסורה מן התורה וכדלקמיה בסוף הלכה ב'.
את המאכיל:    הקטן כאוכל הוא עצמו [ראב"ד]. וכן משמע ביבמות (דף קיד.) אלא דשם נפקא ליה מ"לא תאכלום" - קרי ביה לא תאכילום, ועי"ש ברש"י.


( ב ) השלשולין:    אותם התולעים הארוכין שיוצאין מן הארץ שאין להם לא יד ולא רגל.
ואת הדומה לדומה:    שיש מינין שאין הולכין על גחון ממש אלא שהם מתגלגלין על מעיהן כעין נחש והשלשולין.
עקרב והחיפושית הולכים על ארבע רגלים ארוכים וחזקים והחיפושית יש לה יותר מארבע רגלים אלא שהעליונים אין משמשין כ"כ ויש מינין אחרים דומי להם אלא שאין רגליהם ניכרין כל כך.
מרבה רגלים זה נדל:    שרץ שיש לו רגלים מראשו ועד זנבו לכאן ולכאן.
עד כל מרבה להביא את הדומה וכו':    כי יש מינין שהן מרבה רגלים קרובים לנדל ויש אחרים מועטים מהם אבל מכל מקום יש להם יותר מארבעה ומשום הכי תנא "את הדומה ואת הדומה לדומה".
להביא את התולעים שבעיקרי זיתים:    פי' שהתליע הפרי בעוד שהוא בעיקרו במחובר.
תלמוד לומר לא יאכלו:    הוא הפסוק שרמז עליו בראש הפרק.


( ג ) להביא את שפירשו לארץ וחזרו:    פי' אפילו נוצרו בתוך הפרי אחר תלישה כיון שיצאו ממנו ויצאו חוץ לפרי אף על פי שחזרו לתוכו כבר נאסרו, ד"שורץ על הארץ" קרינא בהו.
יכול טומאה חמורה:    אם אכלן דהיינו שיטמא אדם וכלים.
תלמוד לומר ולא תטמאו בהם:    ר"ל שאינו נטמא על ידם.
יכול לא יהו פוסלים את הגוף:    פי' שאף גופו לא יפסל על ידי שיאכלן ויהיה רשאי לאכול בתרומה. תלמוד לומר "ונטמתם בם" וכדי שלא יהא סתירה בפסוק שתחלה כתב "ולא תטמאו בהם" ואחר כך כתב "ונטמתם בם" לכך אמרינן ד"ולא תטמאו בהם" היינו שאינו נטמא טומאה חמורה , "ונטמתם בם" היינו שעל כל פנים נפסל גופו מלאכול בתרומה. וביומא (דף פ.) מסיק דהוא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לכדלקמיה.
יכול אף דמם וחלבם וכו':    אף על גב דבעלמא קיימא לן דם שרץ כבשרו, הכא לענין טומאת גויה שהוא דרבנן דמדאורייתא אין אוכל מטמא את הגוף, אפשר שהקילו לענין דם וחלב <החי"ת קמוצה> ומיירי שתחב לו חבירו בבית הבליעה דאי לאו הכי הלא נטמא בנגיעה.
ובאדרת אליהו ראיתי שהוא מפרש דעיקר קרא ד"אל תטמאו בהם" כולל גם אכילת נבלת בהמה ו"בם" מיעט רחמנא דאין על חלב ודם טומאת נבילה וממילא אוכלין הנוגעין בהן טהורין ואדם האוכל אינו נפסל גופו. ולפי דבריו משמע דלא קאי כלל אשרצים ואדם האוכל דמו יהא נפסל גופו מלאכול בתרומה.
סופכם ליטמא בם:    היינו להיות נמאסים וטמאים לפני הקב"ה. אי נמי משום דעבירה גוררת עבירה וכמו שאמרו ביומא (דף לח.) "אדם מטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה" ופירש"י "מניחין אותו ליטמא". ופירוש הפסוק אל תטמאו בהם משום דאם תטמאו נטמאתם תמיד בם.
כשם שאני קדוש וכו':    הוא ביאור על מה שכתוב "כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם" דהיינו כשם שאני קדוש שאני ה' אלהיכם כך והתקדשתם - קדשו עצמכם למטה.
כשם שאני פרוש ומובדל מגשמיות כך אתם תהיו פרושים מהנאות גשמיות אלא הוראת השכל לבד שזהו גדר הקדושה [קרבן אהרן].


( ד ) הכי גרסינן כי קדוש אני : כשם שאני קדוש וכולי אף שכבר אמר הש"י זה למעלה בפסוק הקודם -- חזר לומר כאן להורות להם שהיציאה מארץ מצרים היה בשביל זה לקדש אותם ולפרוש אותם מכל טומאה ותאות העולם כשם שהוא קדוש.


( ה ) והעוף אינו מטמא במגע ובמשא:    כדילפינן לעיל מקרא דנבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה -- אין לך אלא מה שכתוב בה לא יאכל לטמאה בה.
בהמה אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה:    אם תחב לו חבירו בבית הבליעה [דאילו אם בעצמו אכל הרי נושאה] כדתניא לעיל.
מה בהמה בשחיטה:    יוצאה מידי נבילה כדכתיב "ושחט את בן הבקר" וקרא הכי קאמר אחר שביאר ענין נבילות אמר זאת התורה המוציאה לבהמה מידי נבלות שוה לבהמה ולעוף.
אי מה בהמה בשנים:    בפרק ב' דחולין (דף כז.) ילפינן שם מקרא דדוקא בשנים והיינו לכתחלה ובדיעבד סגי ברוב שנים.
תלמוד לומר זאת:    מיעוטא הוא לומר דנשתוה רק דבעינן שחיטה ובזה יצא מכלל נבילה ולא בשיעור השחיטה אלא בעוף סגי בסימן אחד או ברובו.
העוף הכשרו מן הצואר:    דהיינו מליקתו אף בהמה הכשרה דהיינו שחיטתה מן הצואר.
תלמוד לומר ראשו:    "ומלק את ראשו ממול ערפו" דהיה לו לומר "ומלק את הראש" ואמר "ראשו" למעוטי בהמה.


( ו ) להביא את הדגים:    שגם בהם צריך להבדיל וכן בחגבים.
ולמה בא להבדיל:    פי' בשלמא תורת הבהמה והעוף נכתב לכדאמרן לעיל בברייתא אבל אלו למה נכתבו כאן. לא נכתבו אלא להבדלה בלבד שחייב אדם להכיר אותם ולהבדיל בין הטהורים והטמאים שלא לשנות בפיו בלבד אלא שידע ויכיר אותם איזה טמא ואיזה טהור וכל זה כדי שלא יטעה כשיבוא לידי מעשה.


( ז ) והלא כבר הם מפורשים:    סימניהם בתורה ולמה אמר "להבדיל" דמשמע שאנו הם המבדילים.
בין טמאה לך:    פי' שאינה טמאה מצד עצמה אלא טמאה לך בסיבתך שלא נשחט כראוי או טהורה ללך בסיבתך שנשחט רובה ובזה טיהרת אותה ובזה צריך הכרה והתבוננות ולפיכך נאמר "להבדיל".
רובו של קנה:    אחר שנשחט הוושט.
לשנשחט חציו:    אחר שחיטת הוושט שבזה היא נבלה.


( ח ) בין טרפה כשרה לטרפה פסולה:    פי' טרפה כשרה מוכה היא בגופה אלא שהיא כשרה כגון נקובת הגרגרת נפחתה הגולגולת ולא ניקב קרום של מוח וכיוצא בהן ששנו חכמים כשרות בבהמה ובעוף.
ליתן אזהרה לחיה:    פי' לחיה טמאה אף על פי שחיה בכלל בהמה לסימנים בא הכתוב ליתן אזהרת לאו מיוחד לאכילתה.