פתיחת התפריט הראשי

סימן נבעריכה

ויקרא י טז-יז:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר. מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[א] "שעיר" -- זו שעיר נחשון; 'חטאת' -- זה חטאת יום השמיני; [ב] דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה -- זה שעיר של ראש חדש.

יכול שלשתן נשרפו?    תלמוד לומר "והנה שֹׂרָף" -- אחד נשרף ולא נשרפו שלשתן.

מה תלמוד לומר "דרש דרש משה"?    שתי דרישות; אמר להם מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו?

איני יודע איזה נשרף; כשהוא אומר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם", איזה שעיר נושא את עון העדה? זה שעיר של ראש חדש שנאמר 'ושעיר אחד לחטאת לכפר עליהם'‏[1].


ואת שעיר החטאת דרש דרש משה:    מבואר אצלינו באילת השחר (פרק יב) שכל מקום שיקדים השם אל הפעל מורה איזה ניגוד והפוך וסתירה. וממה שלא אמר "וידרוש משה את שעיר החטאת" מבואר שמוסב למ"ש להם "קחו את המנחה ואכלוה מצות" -- שצוה להם לאכל שירי מנחות נחשון ושמיני וחזה ושוק של שלמי צבור באנינות וכן עשו כדבריו, ונגד זה את שעיר החטאת דרש ולא נעשה כמצותו, רק "והנה שורף".

והנה על החטאת לא דבר להם לאכלו רק שממילא נשמע -- כמו שהותר לאכל שירי מנחה הוא הדין חטאת. ואחר דחז"ל סבירא להו דיום שמיני למלואים חל בראש חדש ניסן הלא היו שם ג' שעירי חטאת -- חטאת יום השמיני ושעיר נחשון ושעיר ראש חדש. וכשאמר "את שעיר החטאת" סתם משמע שעל כולם דרש. ועל זה אמר "דרש דרש" שהיו כמה דרישות על כל אחת בפני עצמה.

וממה שכתב "והנה שורף" משמע שרק אחד נשרף והוא שעיר ראש חדש, וכמ"ש "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה" שזה שעיר ראש חדש שמכפר על טואמת מקדש וקדשיו כמו שאמרו בריש שבועות.

וחז"ל דייקו זאת יותר, כי במה שכתב "שעיר החטאת" נתן בו ב' סימנים -- שעיר וחטאת -- והיה די בשם אחד, כי לא היה שם שעיר אחר רק שעירי חטאת, ולא חטאת אחר רק שעירים (כי עגל החטאת באר בפירוש שהיה דינו בשריפה). ופירשו שאם היה אומר שם "שעיר" לבד הייתי מפרש על שעיר נחשון שלא בא על חטא, וכמ"ש בזבחים (דף ט:) חטאת נחשון עולה הוא. ואם היה כתוב "חטאת" לבד הייתי מפרש על חטאת יום השמיני שנזכר באותה פרשה. ולכן כשאמר "שעיר החטאת" ידעינן שניהם. וזהו שאמר [במשנה א'] "שעיר" זו שעיר נחשון, "חטאת" זה חטאת יום השמיני.

ובמה שכתב "דרש דרש משה" שהם דרישות מחולפות ידעינן שדרש גם על שעיר ראש חדש שהוא לבדו נשרף ועליו דרש דרישה אחת מדוע נשרף, ועל השנים שנאכלו דרש מדוע נאכלו. כי ממה נפשך -- אם חשבו שנאכל באנינות היה להם לאכל כולם, ואם חשבו שאין נאכל היה להם לשרוף את כולם, כי משה לא עלה בדעתו לחלק בין קדשי שעה לקדשי דורות, כמו שיתבאר.

ועתה מפרש יכול שלשתן נשרפו והיה ג' דרישות על כל אחת למה נשרף, תלמוד לומר "והנה שורף", ומה שכתב "דרש דרש" הם ב' מיני דרישות.

ומאמר זה מובא בזבחים (דף קא:).

סימן נגעריכה

ויקרא י טז:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ג] "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן"-- מלמד שנתן פניו כלפי בניו וכעס כנגד אהרן, מלמד שאף אהרן היה בקצפון.

" הַנּוֹתָרִם" -- לא היה פנחס עמהם.

"לאמר" -- הַשֵבונִי על דְבָרָי.


ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר:    מה שכתב "בני אהרן" הוא מיותר כמו שבארנו למעלה (סימן מא) באורך. פירשוהו שמה שקצף עליהם ולא על אהרן הוא מצד שהם בניו ובמה שקצף עליהם היה אהרן ממילא בכלל הקצף שהוא העיקר.

ומה שכתב "הנותרים" שהוא מיותר גם כן כמ"ש בסימן הנ"ל -- בא להוציא את פנחס, שלא היה כהן עדיין עד שהרג לזמרי, ר"ל רק הם נותרו אז בכהונה, לא זולתם מבני אהרן.

ומה שכתב "לאמר" -- אין פירושו וכזאת וכזאת אמר, כי בהכרח נפלו שם שאלות ותשובות, אם הוציאו לחוץ ואם הביאו הדם פנימה וכמו שיתבאר, ולא היה הדבור כלשון הזה. רק פירושו שנתן להם רשות לאמר תשובה, לבל ייראו שיהיו כמשיבים על דברי משה רבם. וכבר גדרנו מלה זאת בסדר ויקרא (סימן ג).

סימן נדעריכה

ויקרא י יז:
מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲו‍ֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ד] "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקֹּדש" -- וכי חוץ נאכלת, והלא נשרפה שנאמר "והנה שֹׂרף"!?    אם כן למה נאמר "מדוע לא אכלתם..."? אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה מפני שחטאת שיצא חוץ לקלעים פסולה.

אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדשי קדשים?    תלמוד לומר "כי קדש קדשים".

מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל?    תלמוד לומר "וְאֹתָהּ נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני השם" -- הא כיצד? כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.


מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש:    משמע שהיה הקפידה על שלא אכלו במקום הקדש רק במקום אחר, ובאמת הלא לא אכלו כלל.

ופירשוהו חז"ל שמה שכתב "במקום הקדש" מוסב על החטאת. אחר שהיה החטאת במקום הקדש ולא יצא לחוץ, כי קדש קדשים הוא ודינו שלא להוציא מן הקלעים. ואם כן אחר שלא נפסל ביוצא למה לא אכלתם.

וכן פירשו בזבחים (דף קב.) ופסחים (דף פב.) שמשה שאל שמא יצאה חוץ למחיצתה; אמרו לו לאו בקדש היתה; אמר להם ואי בקדש היתה למה לא אכלתם? -- פירוש: מסתמא שאל על זה ולפי תשובתם אמר להם שאם כן אחר שהיה החטאת במקום הקדש למה לא אכלתם.

וממה שאמר הטעם שהיתה במקום הקדש "כי קדש קדשים הוא" -- מבואר שדין זה נוהג בכל קדשי קדשים שפסולים ביוצא.

והוסיף "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה", שעל כרחך פירוש "ואותה נתן לכם" שבאכילתכם תשאו עון העדה, שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. כי אם יכוין שמכפרים על ידי זריקת הדם לבד -- אין זה ענין אל קצפו על שלא אכלוה. וזהו שאמר מנין שאכילת קדשים וכולי.

סימן נהעריכה

ויקרא י יח:
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ה] "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" -- אמר להם שמא נכנס מדמה לפנים מפני שחטאת שנכנס מדמה לפנים פסולה.

ר' יוסי הגלילי אומר מכאן לחטאת שנכנס דמה לפנים שתהא היא פסולה. ואין חטאת פסולה עד שיכנס דמה לפנים.


הן לא הובא את דמה אל הקדש:    הוסיף לאמר שגם לא נפסלה מפני שהובא דמה לפנים. וכן כזה אמר בגמרא (זבחים שם ופסחים) ששאל אותם על זה.    וכבר התבאר בספרא (צו פרק ח ) שדעת רבנן שמה שכתב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" קאי על חטאת החצונית, שמשם למדנו שאם הובא לפנים נפסלת. וזהו שאמר מפני שחטאת שנכנס וכולי פסולה. ודעת ר' יוסי הגלילי [שם משנה ח'] שהכתוב שם מדבר בחטאת הפנימית והדין דחטאת חצונית שנכנס דמה לפנים פסולה למד ממה שכתוב "הן לא הובא את דמה". וז"ש מכאן לחטאת -- ר"ל שמכאן למדנו זאת.

עוד התבאר (פרשת צו ס' עג) דלתנא קמא שלמד זה מפ' צו פסול אפילו הובא מקצת דמה כמו שכתוב שם "אשר יובא מדמה", ולר' יוסי הגלילי שלמד מפה -- דוקא אם נכנס כל דמה לפנים כמו שכתוב "הן לא הובא את דמה". וזהו שאמר לר' יוסי הגלילי ואין חטאת פסולה עד שיכנס דמה לפנים -- פירוש, כל דמה.

עוד התבאר שם (סימן עב) דלר' עקיבא דין זה נוהג בכל הקדשים ולר' יוסי הגלילי אינו נוהג רק בחטאת. וזהו שאמר מכאן לחטאת וכולי שתהיה היא פסולה -- היא דוקא.

סימן נועריכה

ויקרא י יח:
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ו] "פנימה" -- אין לי אלא לפני ולפנים; מנין אף בהיכל?    תלמוד לומר "אל הקדש".


אל הקדש פנימה:    אם יכתב "פנימה" לבד נפרש לפני ולפנים -- לכן הוסיף "אל הקדש". ואם יכתב "אל הקדש" לבד נטעה שפירושו גם כן לפני ולפנים. כן פירשו בזבחים (דף פב:).

והוא לכאורה לרבי יהודה סתמא דספרא, דסתם כמוהו בפר' אחרי דאל הקדש ומבית לפרכת באזהרה, ואי כתב רחמנא "אל הקדש" לבד נאמר מאי "קדש" -- מבית לפרכת, וכמ"ש במנחות (דף כז:). אבל לרבנן שהשיבו עליו שם ההוא לא מצית אמרת דהיכל כולו אקרי קדש -- אם כן נשאר הקושיא דיכתב "אל הקדש" לבד ולא צריך "פנימה".

ובאמת לפרש"י פסחים (דף פב.) למד ר' נחמיה דיוצא פסול מ"פנימה" ופי' פנימה שלא הוציאו לחוץ, ולפי זה יש לפרש שגם מה שפלפלו אביי ורבא בזבחים שם אימר דאמרינן בא זה ולמד על זה בתרי גופא, ועל ידי כן חדש רבא דכל היכא דחשב עליו לפני ולפנים לא מפסל בהיכל -- הוא רק לר' יהודה, לא לרבנן. ובזה ניחא מה שהמשיט הרמב"ם דין זה. ובחידושי לרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת המקדש) הארכתי בזה בפלפול גדול בסוגיות אלה. ואין כאן מקום להאריך.

סימן נזעריכה

ויקרא י יח:
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

"תאכלו...בקדש"-- מלמד שאכילתה בפנים.    מנין שאף שריפתה בפנים?  תלמוד לומר "אכל תאכלו אֹתה בקדש".

יכול אף אם נטמאה בחוץ תהיה שריפתה בפנים?    תלמוד לומר "אֹתה" -- מה זו מיוחדת טומאתה בפנים שריפתה בפנים, יצאה זו שנטמאה בחוץ שלא תהיה שריפתה אלא בחוץ.


אכול תאכלו אותה בקדש:    פירוש, היה ראוי שתאכלו אותה בקדש, לא לשרפה.

ומה שאמר מלמד שאכילתה בפנים, נראה פירושו בהיכל. כי מה שכתב "תאכלו בקדש" דומה עם מה שכתוב "הן לא הובא את דמה אל הקדש" שפירושו להיכל. וכבר למדו בזבחים (דף סג.) שאוכלים קדשי קדשים בהיכל ממה שכתוב "בקדש הקדשים תאכלנו".

עוד למד שאם נטמא -- נשרף בקדש ממה שכתוב "אכל תאכלו", כי כפילת המקור על הפעל יבא לפעמים להראות החיוב, וזה במאמר המגביל נגד אזהרה כמו פה. שנגד מה שכתוב בפר' צו (ויקרא ו, כג) "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף" שדריש שם (צו פרק ח מ"ה) שישרף בקדש, ופירשו "בקדש לא תאכל" רק בקדש תשרף -- נגד זה אמר אחר שלא הובא את דמה פנימה אכל תאכלו בקדש. ולכן כפל המקור עם הפעל. שאם יכתב הפעל לבד נפרש שרשות לאכל ואינו מוזהר עליו כמו שבארנו (ויקרא ס' קלח, צו סימן ל) ששני מאמרים שהאחד מחייב מה שהשני שולל אינו חיוב רק רשות כמו "לא תאכל כל נבלה..לגר תתננה ואכלה" -- פירושו מותר לאכל.

לכן כפל "אכל תאכלו" להראות שהוא ציוי חיובית, שכפל שפעל מורה על החיוב. ואחר שממה שכתב "אכל תאכלו" מוכח שמאמר זה מגביל נגד מאמר שבפר' צו -- ידעינן שמה שכתוב שם "בקדש לא תאכל באש תשרף" הוא אף בהיכל כמו שמ"ש "בקדש לא תאכל" היא גם בהיכל. וזהו שאמר מנין שאף שריפתה בפנים תלמוד לומר "אכל תאכלו".


וממה שכתב מלת "אותה" תחת הכינוי "תאכלוה" שבא לדייק שנית -- רק אותה תאכלו בקדש, לא אשר יובא מדמה לפנים, וזה כבר נודע בכתוב בפירוש -- על כרחך בא כדי שעל ידי כן יהיה הכתוב המפורש בפר' צו מיותר, ובא לדייק רק מה שבקדש לא תאכל בקדש ישרף. אבל מה שבחול לא יאכל -- לא ישרף בקדש רק בחול, דהיינו היוצא ונטמא שם. ואתיא סתמא זו כרבי עקיבא בספרא (צו פרק ח מ"ז) (ובמשנה דשקלים פרק בתרא) דכן פסק הרמב"ם (פ"יט מהל' פסולי המוקדשין ה"ו).

סימן נחעריכה

ויקרא י יט:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ז] "וידבר אהרן אל משה" -- אין 'דבור' אלא לשון עז. וכן הוא אומר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה".


וידבר אהרן אל משה:    כבר בארנו (ויקרא סימן ג) שהמדבר היא מרחיב לשון ומציע טענותיו, מה שאין כן האמירה היא פשוטה. וכבר נמצא מין דבור שהוא רק אם מדבר נגד חברו שלא לכבודו, וזה כשבא אחריו שימוש הב' כמו "וידבר העם באלקים ובמשה" "כי דברנו בה' ובך". וכן גדרו תמיד כמו שכתבנו במקום אחר, שהיא שמציע תלונותיו על חברו. ו'דיבור' שאחריו "אל" הוא הדובר בפניו ומציע טענותיו וראיותיו. ועיין מה שבארנו שם באורך.

סימן נטעריכה

ויקרא י יט:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי יְהוָה וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[ח] "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עֹלָתָם לפני השם". ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרף, לכך נאמר 'אלה'.

[ט] ומה תלמוד לומר "כאלה"? שיכול אין לי אסור באנינה אלא בנים, מנין כל האמור בפרשה? מוסיף עליהם אחיו ואחותו-מאמו ואחותו נשואה. לכך נאמר 'אלה' "כאלה".

ר' יעקב אומר יכול יהיו הלוים אסורים באנינה בשיר?    תלמוד לומר "אותי"-- אני אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה לשיר.


[י] ר' יהודה ור' שמעון אומרים וכי מפני אנינות נשרפה, והלא לא נשרף אלא מפני טומאה!

  • שאילו מפני אנינות נשרף היה להם לשלשתן לישרף!
  • דבר אחר, והלא מותרים לאכלם לערב!
  • דבר אחר, והלא פנחס היה עמהם?!

מה תלמוד לומר "אלה"? לא היה לי להסתכל באלו שעשו שלא בעצה ונשטפו. ומה תלמוד לומר "כאלה"? אמר אילו לא אלו בלבד קברתי, אלא אפילו אלה קברתי עם אלו -- לא כך הייתי מבזה קדשי המקדש!


[יא] "ואכלתי חטאת היום" -- היום אני אסור ומותר בלילה, ולדורות אסור ביום ובלילה, דברי רבי יהודה.

רבי אומר אין האונן אסור לאכול בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים. תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב.


הן היום הקריבו וכולי ותקראנה וכולי:    לדעת ר' נחמיה שרפום מפני אנינות דסובר אנינות לילה דאורייתא, וסובר שפנחס לא היה כהן עדיין עד שהרג לזמרי -- נמצא היו כולם אוננים שאסור בקדשים. ומשה שמע מפי הגבורה שצוה שיאכלו הנותרת מן המנחה וחזה ושוק וחשב שהוא הדין שמותר להם לאכל בשר החטאת. ואהרן השיב לו שיש חילוק בין כולם (שהיו קדשי שעה) לחטאת ראש חדש (שהיו קדשי דורות), ולכן אכלו חטאת נחשון ויום השמיני שהיו קדשי שעה ושרפו חטאת ראש חדש.

ופירשו חז"ל בזבחים (דף קא.) שעל זה אמר "ואכלתי חטאת היום" פירושו חטאת דיום, שהוא חטאת ראש חדש שהוא קדשי דורות. ובמה שכתב "הן היום הקריבו" פירושו בתמיהה, שמשה חשב טעם ששרפוה מפני שקרבוה באנינות (כי חטאת ראש חדש נקרב אחר מעשה דנדב ואביהוא), והשיב וכי הן היום הקריבו?! (מלת "הן" כמו 'הם') -- הלא אני הקרבתי היום כל הקרבנות וכהן גדול מקריב אונן. וזהו שאמר "ותקראנה אותי כאלה" שהוא מיתת בניו, שעל ידי זה היה אונן, ואיך 'ואכלתי חטאת היום'.

ועל מ"ש "כאלה" בכ"ף שמורה הדומה לאלה דריש שגם אם היה קורהו דוגמא לזה כמו מיתת יתר הקרובים -- לא היה ראוי לאכל בקדשי דורות.

ובמה שכתב "תקראנה אותי" ולא אמר "ותקראוני" בכינוי, ומבואר אצלינו באילת השחר (סימן קנ) שכל מקום שבא מלת "אותי" תחת הכינוי בא לדייק רק אותי, לא זולתי; שהלוים אין האנינות פוסלם מעבודתם. וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' כלי המקדש). וזהו פירוש [משנה ט'].


ודעת ר' יהודה ור' שמעון שנשרף מפני הטומאה, דעל דעת ר' נחמיה הקשה ג' קושיות:

  • ( א ) שהי' לו לשרוף שלשתם (שהם לא חלקו בין קדשי שעה לדורות);
  • ( ב ) שהיו יכולים לאכלם. ואף לר"י דסובר אנינות לילה דאורייתא מודה דלאותו היום הותר אנינות לילה שעל זה אמר "ואכלתי חטאת היום";
  • ( ג ) דלדעתם פנחס היה כהן והיה ראוי לאכל דלא היה אונן.

ולדעתם פי' הכתוב שאהרן השיב אחר שתקראנה אותי כאלה, ונעשה אונן, ואכלתי חטאת היום -- בתמיה. שמה שנאמר לך לאכל הכל -- הוא בלילה, לא ביום. ועל ידי כן אקלע טומאה באונס. ומשה שחשב שהיו יכולים לאכל ביום חשדם שמפני פשיעתם שלא אכלוה תכף נטמא. והשיב אהרן בל יחשד אותו שבִזָה קדשי שמים, שכבר היה לו ללמוד מהמקרה שקרהו שמתו על שלא נזהרו במקדש וקדשיו כראוי. ומ"ש "כאלה" בכף אמר שגם אם היו קורה אותו מקרהו גם ביתר בניו לא היה מסיח דעתו מן הקדשים רק שהיה טומאה באונס.

ובזבחים (דף קא, קב) ובכמה מקומות פלפלו בזה והאריכו, עיי"ש, כי מה שכתבנו הוא העולה מתוך דבריהם ז"ל. וזה פירוש [משנה י'].

[ובמשנה יא'] מביא פלוגתת ר' יהודה ור' שמעון. לר' יהודה אנינות לילה מדברי תורה ורק אז הותר, ולר' שמעון הוא תמיד מותן מן התורה. ומובא בזבחים (דף צט: ודף קא).

סימן סעריכה

ויקרא י כ:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ב:

[יב] "וישמע משה וייטב בעיניו" -- הודה מיד ולא בוש לומר "לא שמעתי".

אמר רבי יהודה, חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו:  קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות.
אחר מיתתו הריני משיב על דבריו:  ומי גרם לו שהקפיד אלא שטעה!


וישמע משה ויטב בעיניו:    השמיעה תבוא לפעמים על קבלת הדברים (כמו "שמעת לקול אשתך") שקבל דברי אהרן והודה לדבריו מיד. שמה ששמע שיאכל באנינות היא רק בקדשי שעה ובחטאת ראש חדש לא שמע כי הם קדשי דורות ודינם משונה. דיש קל וחומר ממעשר כמו שאמרו בגמרא.

ור' יהודה אמר שר' חנניא היה דורש שסבת טעות משה היה הקפידה כמו שכתוב "ויקצוף", ועל ידי כן אמר "מדוע לא אכלתם וכולי", שאם לא הקציף תיכף היה משים על לבו שעשו כהוגן. ולכן כששמע משה לדברי אהרן וחדל לקצוף לא טעה עוד.

ור' יהודה השיב עליו שהטעות היה סבת הקצף ולכן כששמע משה כי אהרן העמידו על האמת חדש לקצוף ויטב בעיניו מה שעשו ששרפו החטאת.

  1. ^ לא היה מובן לי על איזה פסוק הכוונה -- ויקיעורך