חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ב


פרק בעריכה

( א ) שעיר זה וכולי:    דהוה ליה למכתב "ואת החטאת דרש משה" וכתב "ואת שעיר", לכך דרשו דשעיר הוא שעיר נחשון של יום חנוכת המזבח שהיה ראש חדש ניסן.
חטאת זה חטאת של יום השמיני:    והוא מה שנאמר "קחו שעיר עזים לחטאת".


( ב ) דרש דרש משה זה שעיר של ראש חדש:    דמדכתב "דרש דרש" משמע שעוד דרישה אחרת היתה שם גם כן והיא שעיר של ראש חדש, ונמצא דקרא משתעי בשלשה שעירים.
מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו:    פירוש: אם אתם חוששים לאנינות היה לכם לשרוף כולם, ואם אינכם חוששים היה לכם לאכול כולם.
זה שעיר ראש חדש:    שהוא מכפר על טומאת מקדש כדאמר בסמכת שבועות.


( ג ) וכעס כנגד אהרן:    מדכתב "בני אהרן" דהוא יתר משמע שחשב שבניו עשו מדעת אביהם או שלא מיחה בהם אך מפני הכבוד הפך פניו כנגד בניו.
הנותרים לא היה פנחס עמהם:    ר"ל שרק הם נותרו אז בכהונה, לא זולתם מבני אהרן. שלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. או ר"ל שעליו לא היה יכול לדרוש מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו וכנ"ל שהוא בודאי לא היה יכול לאכול ממנחה ומחטאת שהוא היה עדיין בבחינת זר.
לאמר השיבוני על דברי:    דהיינו שנתן להם רשות להשיב לבל יראו כמשיבים על דברי משה רבם.


( ד ) אמר להם וכו':    ר"ל כך אמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת הואיל ובמקום קודש היתה ולא יצאת לחוץ.
כהנים אוכלים:    שירי הקדשים.


( ה ) אמר להם שמא וכו':    דמדהוכיח להם שלא הובא בודאי ששאל מהם על זה והשיבו לו שלא הובא ועל זה תמה ואמר "הן לא הובא" - ומדוע לא אכלתם?
שחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה:    נקט לפנים מפני המסקנא דיליף ר"י הגלילי לקמיה מ"ואל הקדש" שאפילו אם הכניס בהיכל נפסלה.
שנכנס דמה לפני ולפנים וכו':    דתיבת "פנימה" משמע לפני ולפנים (עיין זבחים דף פב:).
ואין חטאת פסולה עד שיכנס כל דמה לפנים:    [כן גירסת הראב"ד וכן איתא בילקוט]. והא דקתני לכתחלה מדמה הוא דעת רבנן דילפי עצם איסור הכנסת דם חטאת החצונה לפנים ממה דכתיב "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקדש לא תאכל", והתם הלא "מדמה" כתיב.
מנין שאף שריפתה בפנים:    אם נפסלה על ידי טומאה וכיוצא בה. תלמוד לומר אכול תאכלו אותה בקדש -- אחד לאכילת אדם ואחד לאכילת אש אם נפסלה שתהא גם כן בקודש.
מה זו מיוחדת טומאתה בפנים:    פירוש דמה שריבה הכתוב להחטאת זו שלא יצאת חוץ לקלעים שאם היתה טמאה היתה נשרפת בפנים הלא לא מצינו רק בנטמאה בפנים כי לא יצאת לחוץ.
יצאת שנטמאת בחוץ כצ"ל [הגר"א].


( ח ) מפני אנינות נשרפה:    ואף על פי שנצטוה משה באנינות יאכלוה א"ל אהרן שמא לא שמעת אלא בקדשי שעה כגון מותרי המנחות ושעיר של נחשון ושעיר של יום השמיני שהן לשעה, אבל בקדשי דורות כגון בשעיר של ראש חדש - לא. קל וחומר ממעשר הקל דכתיב "לא אכלתי באוני ממנו". ומפני כך לא שרפו אלא זו בלבד.


( ט ) אלא בנים:    כמעשה אהרן.
כל האמור בפרשה:    היינו שהכהן מטמא להם.
מוסיף עליהם וכו' ואחותו הנשואה:    ריבה בזה לאסמכתא אף אלו שהוא אונן עליהם מדבריהם.
יכול יהיו הלוים וכו' בשיר:    פירוש: הואיל ושיר שהלוים משוררים נקרא 'עבודה' כדכתיב "לעבוד עבודת עבודה" ואמרו חז"ל איזהו עבודה לעבודה הוי אומר זה השיר.
ת"ל אותי אני וכו':    פירוש: אותי ולא אותך שאתה לוי.


( י ) וכי מפני אנינות נשרפה:    דהם סברי דקדשי שעה וקדשי דורות שוין ובשניהם לא הותר לאכול ביום המיתה מפני האנינות אלא שהרשה להם הקב"ה הוראת שעה במנחה ושארי הקרבנות לאכול בלילה שאחר יום המיתה וגם זה החטאת היה דעתם להשהותו עד הלילה ולאכלו אלא שבינתיים נטמא באונס.
היה להם לשלשלתם לישרף:    דלדידהו קדשי שעה וקדשי דורות שוין.
דבר אחר והלא מותרים לאוכלם לערב:    ור' נחמיה סבר אנינות לילה דאורייתא דהיום תופס לילו עמו ופנחס לא נתכהן עד שהרג לזמרי ולא היה לו רשות לאכול בשר חטאת. ור' יהודה לאו דסבירא ליה דאנינות לילה מותר מן התורה -- דהא איהו גופיה סבירא ליה לקמיה דלדורות אסור ביום ובלילה -- אלא דבזה היה הוראת שעה דבלילה מותר מדכתיב "ואכלתי חטאת היום" - היום אסור והלילה מותר. ור"נ סבר דלא שנא לשעה ולא שנא לדורות בקדשי שעה הותרה להם אנינות לגמרי אבל בקדשי דורות לא הותר להם כלל.
מה ת"ל אלה:    כלומר למה הזכיר המקרה שקרה אותו הואיל ומפני טומאה נשרף אלא כך אמר להם משה שמא מתוך טרדותיכם פשעיתו בו וטמאיתו ליה. אמה ליה אהרן כך אני בעיניך שאני מבזה קדשי שמים ופושע בשמירתם? וכי לא היה לי להסתכל באלו הבנים שכשעשו דבר שלא בעצה נשטפו בפשיעתם. אלא טומאה באונס הוא כגון שנפל עליו שרץ מת.
ובזבחים (דף קא.) מפרש מאי הן היום הקריבו את חטאתם וכולי שאמר להם משה שמא באנינות הקרבתם ופסלתם ואמר לו אהרן הן היום הקריבו את חטאתם (בתמיה) דפסלה בהו אנינות אני שאני כה"ג הקרבתי דמותר להקריב אונן ואפילו הכי לא היינו יכולים לאכלה ושרפנו לתנא קמא כדאית ליה מפני אנינות של קדשי שעה לא הותר ולר' יהודה מפני הטומאה שנגעה בו וזהו שמסיים ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה'.


( יא ) ולדורות אסור ביום ובלילה:    קסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא לדורות ובזבחים מפרש לה ר' יהודה במה תפס אהרן על משה ובמה טעה משה דקאמר ליה משה למה לא אכלתם אותה אף על פי שאתם אוננים שכך שמעתי באנינות יאכלוה ואמר לו אהרן ואכלתי חטאת היום כלומר שמא לא שמעת אלא באנינות לילה אבל באנינות יום קל וחומר ממעשר הקל ועל כן הוכרחתי להניח אותו עד הלילה ובינתיים אירע טומאה באונס וכנ"ל ועל כן נשרף.
ר' אומר אין האונן אסור:    מן התורה בשום מקום ותדע שכן הוא שהרי אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואי אמרת בשלמא דרבנן הוא משום הכי גבי פסח דבכרת לא העמידו דבריהם אלא אי אמרת אנינות לילה דאורייתא מאי שנא פסח ומאי שנא שאר קדשים.


( יב ) ולא בוש לומר לא שמעתי:    אלא שמעתי ושכחתי.
וכי מי גרם לו שהקפיד:    פירוש: מכח שטעה וסבר דהיה להם לאכול החטאת לפיכך כעס ואם כן איך אמר מתוך כעס בא לכלל טעות?!