חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק ז


פרק זעריכה

( א ) טמאים וכולי:    כלומר טמאים היה לו לכתוב ואמר "הטמאים" לרבות עורות השרצים הרכין שיהיו מטמאין כבשרן. ומהאי ה' יתר מרבינן נמי צירן ורוטבן וקיפה שלהן ועור הרך נמי איתא בהדייהו דאיהו נמי אוכל הוא והוה אמינא מרבה כל מה שהוא אוכל יחד.
ת"ל אלה:    "אלה הטמאים" והוא מיעוטא דלא לרבות כל מי שהוא טמא ומסתברא דאתי לרבות רק מי שעורו רק כבשר והוא אלו דקחשיב בברייתא.
הלטאה כחולדה:    סבירא ליה דעור של הלטאה יש לו ממש כעור של חולדה.
יש להם עורות:    דסבר הטמאים הוקשו זה לזה, מה חולד ועכבר וצב ותנשמת יש להם עורות - אף הנך נמי אית להו עורות אף על גב דהאי קליש והאי עב. וה' ד"הטמאים" אתי לרבות רק צירן ורוטבן וקיפה שלהן.


( ב ) טמאים:    ה' יתירה ד"הטמאים" נדרש לכמה דרשות לאסור צירן ורוטבן וקיפה ולעורות כבשרן ועכשיו דריש לה לביצתן, דהה' מרבה להם טומאה לכל מה שיהיה אוכל ויוצא מהם.
ביצת השרץ:    יש שרץ שמטיל בצים -- צב והלטאה והחומט.
וקליפת השרץ:    בראב"ד גרס "וקילית השרץ".
אף ביצה משריקמה:    פירוש "ריקמה" כמו 'שפיר מרוקם'; שיש עליו צורת שרץ. והכי מפרש בתוספתא דחולין כמה הוא ריקמה? כדי שיראה שרץ מתוכה.
יכול אף על פי שהיא סתומה:    פירוש, בין בביצה בין בקולית.
ת"ל הנוגע יטמא:    הקולית אינה מטמאה אלא מפני המוח שבה וכן הביצה מפני השרץ ומשום הכי בעינן שיהיה אפשר לו ליגע בהם. מיהו אף על פי שלא נגע אלא במה שבחוץ - טמא מפני שהם שומרים למה שבפנים, דשומר מכניס ומוציא טומאה והוא שיש בפנים מוח כעדשה.
שכן אפשר לו ליגע בכשערה:    דהיינו שער ראשו וזקנו אם יכניסנו לתוכו הרי נגע וטמא שהשער המחובר הרי הוא כבשר; בין שער טהור הנוגע בטומאה, בין שער טמא שנגע בו הטהור -- נטמא.


( ג ) הטמאים מלמד שמצטרפין וכולי:    היינו מדחברן כולם כאחד וקראן 'טמאים' הנה הוא לומר דמצטרפין זה לזה.
דם בבשר ובשר בדם:    פירוש, בין שהוא רוב השיעור מן הדם ומיעוט מן הבשר ובין להיפך.
בין במין אחד וכולי:    כגון בשר עכבר זה או דמו עם של עכבר אחר ובין שהוא חצי שיעור מעכבר וחצי שיעור מחולד. מפרש במעילה פרק קדשי מזבח (דף יז.) דוקא בכולן אבל במקצתן לא, פירוש, כשיהיה כל דם השרץ משלים לכעדשה מן הבשר אז הוא מצטרף אפילו עם מין אחר אבל מקצת דמו אין מצטרף אלא עם בשרו ממש [ראב"ד]. ועיין שם ברש"י ותוספות עוד ביאורים על זה.


( ד ) ידות הכלים:    שאם נגעו בשרץ תטמא הכלי כולו ודריש ליה מדאמר "כל הנוגע" דהיינו כל הנוגע מהכלי -- או הוא הוא ידו -- יטמא הכלי.
יכול שאני מרבה יתר מהשיעור:    היינו שהיה היד יותר מהשיעור שצריך להכלי להשתמש בו.
הכי גרסינן תלמוד לומר "בהם" לכל שהוא לצרכיכם:    פירוש, נוגע שהוא היד שאתם משתמשים בהם יהיה לצרכיכם ואז חשוב כמו הכלי בעצמו ומקרי שנגע בהם השרץ. אבל מה שהוא יותר משיעור זה לא יקרא 'יד' ואם נגע שרץ בזה המקום אין הכלי נטמא.
הכתוב אומר במטמא:    שהוא השרץ ד"בהם" הדר לשרצים האמורין מקודם שהם המטמאין ואת דרשת אותו על הלכים המיטמאין.
אף אני אומר וכולי:    ר"ל גם אני מודה לדבריך דמה דכתיב "בהם" מיירי במי שנוגע בדבר המטמא דהיינו בשרץ ועל ידי זה מיעטנו להאוכל אוכלין טמאים שאינו מתטמא על ידם. ומה שאמרתי ד"בהם" אתי למעט בנגיעת השרץ ביותר מכשיעור -- הוא אסמכתא בעלמא מקרא ועיקר הדין הוא מסברא דאין על זה שם 'יד'.
אין האוכל וכולי:    קמשמע לן הכא דטומאת גויה לאו דאורייתא ומשום הכי לא בעי הערב שמש ואפילו בתרומה וקדשים [ראב"ד]. וכן איתא ביומא (דף פ:). וטומאת גויה נקרא מה דקיימא לן דהאוכל אוכלין טמאין נפסל גופו מלאכול בתרומה.


( ה ) אף על פי שהם שחוטים:    לומר שאין שחיטתן מטהרתן.

( ו ) יכול בכולם:    היינו בשרץ שלם ולא כשנגע בחתיכה ממנו.
ת"ל מהם:    "וכי יפול עליו מהם" דמשמע אפילו בחתיכה מהם.
שיגע במקצתו שהוא ככולו:    פירוש דלפעמים כל השרץ אינו מחזיק יותר משיעור הזה.
כזנב הלטאה:    שהיא מפרכסת לאחר שנחתכה והיינו מקצתו שהוא חי ככולו והלכך בדידיה משערינן.