חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ג
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
ביאור - פרשתא ג עריכה
( א ) למה נשנו ליתן עליהם עשה וכו': דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים...אותם תאכלו", "אותם" משמע מיעוטא; הא אם אין לו -- לא תאכלו, ולאו הבא מכלל עשה -- עשה. ולא תעשה היינו קרא דבתריה "וכל אשר אין לו סנפיר...מבשרם לא תאכלו".
שיכול הואיל וכו': חסר כאן תחלת הברייתא המובאה בגמרא: "תאכלו אשר במים" מה תלמוד לומר? שיכול הואיל וכולי. ופירושו, והא מ"אותם תאכלו" דסיפא דקרא נפקא לן היתרא ביש לו סימנים ואיסור עשה באין לו, ו"תאכלו" קמא למאי אתא? [רש"י].
שיכול הואיל והותר במפורש והותר בסתום וכולי: הברייתא הזו קשה מאוד לבארה בקיצור, ואבארה בעזה"י על פי מסקנת הגמרא. והוא, דיש שני מקראות המורות לנו להתיר הנמצאים במים שבכלים אפילו אין לו סימני טהרה. אחד יותר מפורש בו להתיר והשני סתום קצת. והוא דכתיב "כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו", ומשמע הנמצאים בימים ובנחלים צריכים סימני טהרה אבל הנמצאים במים שבכלים אין צריך סימני טהרה. ועוד קרא אחרינא בתריה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים..שקץ הוא לכם". ומוכח מזה גם כן דדוקא הנמצאים בימים ובנחלים אסור כשאין לו סימנים אבל במים שבכלים מותר אפילו בלא סימנים. וקרא הראשון נקראהו 'מפורש' להתיר במים שבכלים והשני 'סתום' קצת. (ויש אמורא דסבירא ליה בגמרא להיפך, שמקרא השני יותר מבורר להתיר, עי"ש.)
וזהו מה דקאמרה הברייתא הואיל והותר במפורש והותר בסתום (היינו שני מקראות הנ"ל שבאו להתיר במים שבכלים), מה כשהתיר במפורש לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא במים שבכלים (שאינו דומה כלל למים שבנחלים) אבל לא במים שבבורות (שדומה קצת לימים ונחלים שגדלים על גבי קרקע כמותם), אף כשהתיר בסתום לא נוכל ללמוד הימנו היתר אלא לכלים. כי שני המקראות צריכים לזה להורות שיש היתר בכלים כדאיתא בגמרא. ואם כן מנין שאפילו נמצאים במים שבבורות להתיר בלא סימני טהרה? לזה תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים" יתירא, שאפילו בלא סימנים, וכגון בשארי מימות שאינן בימים ונחלים.
וכתב הראב"ד דוקא לשחות ולשתות מן הבור מותר אבל לשאוב בכלי ולשתות אסור. דדלמא אגב דדלה להו קפריש אגבא דמנא ואסור, וכעין זה מוכח מגמרא, עכ"ל.
( ב ) ימים זה ים הגדול שנאמר ולמקוה המים קרא ימים: פירוש למקוה אחד קרא ימים, ואיזהו? זה ים אוקינוס שרוב מי העולם נכנסים לתוכו. אכן באמת מאי שנא שאר ימים מים הגדול והלא אף הנחלים שוים לו. אלא הכי קאמר, אילו לא נאמר אלא "בימים" לבד הייתי אומר זה ים הגדול כענין שנאמר וכולי, והשתא דכתיב "בנחלים" שהם הנהרות כענין שנאמר "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן" -- שמעינן שכל הימים שוים לו לענין זה שמותרין על ידי סנפיר וקשקשת.
שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים: כלומר כעין ים הגדול שנקרא "ימים" וכעין נהר גדול מארבע נהרות היוצאים מעדן שאינם פוסקים.
ואינם מושכין בימות החמה: שמתייבשין.
עד שאתה מרבה מים שבביברין: כצ"ל (וכן איתא בילקוט וכן איתא באדרת אליהו ובק"א), הם חפירות שעושין הציידין שמאספין בהם דגים והם זוחלין אבל אינם נובעין.
תלמוד לומר במים: היינו דכתיב "במים" "במים" תרי זמני לרבות כל אלו המקומות שמותרין על ידי סימני סנפיר וקשקשת. (ומה דאיתא לעיל דבבורות ומערות מותר אפילו בלא סנפיר וקשקשת -- התם מפני שהם מים מכונסים במקום אחד ואינן זוחלין).
ודע עוד דאיתא בגמרא דהוא הדין הנמצאים במים שבחריצין ונעיצין שהם מים נובעין ואינם זוחלין -- דינם כמו ימים ונחלים שמותרים על ידי סנפיר וקשקשת (ובלא זה אסורים). וכתב הראב"ד דהוא הדין הנמצאים בבאר מים חיים אף על פי שהוא עמוק ואין מימיו הולכין -- דינו כימים ונחלים מפני שמימיו נובעין.
( ג ) יכול לענין היתר עשה כל המים וכולי: פירוש זהו המקרא הראשון שאמר את שיש לו סנפיר וקשקשת אכול, וכבר ריבינו לענין זה כל הימים ואפילו מי ביברין, ומנין לענין איסור זהו המקרא השני שאמר את שאין לו לא תאכל, שיהו כל המים כימים ונחלים. והנה לענין איסורא מקרא קמא גופיה שמעינן ליה -- דאית ליה סנפיר וקשקשת אכול ודלית ליה לא תיכול. אלא לענין לאיחיובי בלאו קמהדר הברייתא, דמקרא קמא עשה הוא דאיכא, לאו ליכא [ראב"ד]
( ד ) הכי גרסינן: אתה אומר לכך נאמר בימים במים וכולי: ופירושו: אתה אומר לכך באתה גזירה שוה זו דימים ימים מהיתרא לאיסורא; או לא בא לזה אלא להראות מה הם המינים הנאסרים. לומר, מה המינים המותרים הם מי שהוא בסנפיר וקשקשת (אשר זה לא ימצא אלא בבעל עצמות ופרה ורבה) -- גם המינים הנאסרים באשר אין להם סנפיר וקשקשת לא יהיה אסור אלא באופן זה שיהיה בעל עצמות ופרה ורבה. מנין לבעל עצמות ואין פרה ורבה וכולי דהכי נמי אסורי משום דלית בהו סנפיר וקשקשת.
ואין בעל עצמות ופרה ורבה: "ואין בעל עצמות ואין פרה ורבה" -- כצ"ל [הגר"א]
תלמוד לומר כל אשר אין לו וכולי: "כל" קדריש לרבות כל המינין הללו ואף על פי שאין דומין כלל למי שהתרנו, לא בגדלים ולא בבעלי עצמות ופרה ורבה שהם בלאו.
( ה ) ת"ל קשקשת: צריך לומר תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת" [הגר"א], דמשמע אפילו סנפיר וקשקשת אחת אין לו.
ר' יהודה אומר שני קשקשים: כצ"ל, דמצריך דוקא שני קשקשים.
ושריון קשקשים הוא לבוש: דגָלית. ורצונו לומר ונלמוד קשקשת מקשקשים שהם שתים. ואף על פי שהם דברי תורה מדברי סופרים -- מכל מקום זכר לדבר איכא.
( ו ) הטהור שבמעי הטמא: היינו דג טהור שנמצא במעי דג טמא.
תלמוד לומר אותם תאכלו, והיינו אותם שיש להם סימנים לבד תאכלו, ולא דגים טמאים הנבלע בהם.
מה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא טמא: היינו טהור שנולד מן הטמא - טמא, ולהיפך טהור. וכנ"ל בפרק ג הלכה ג' וד'.
לפי שאין גידוליו: אלא שהוא בולע אותו.
לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא: כתב הראב"ד כבישה זו אינה במי מלח דהא קיימא לן כבוש הרי הוא כמבושל; אלא או ביין או בחומץ, עיי"ש שהאריך בזה. אבל דעת הפוסקים בטור יו"ד (סימן פד) אינו כן אלא דאפילו במלת מותר מן התורה [זית רענן].
יכול אף על פי שנימוק: הטמא לתוך הכבישה יהא הטהור מותר?
ת"ל אותם: משמע מזה דדוקא אותם לבדם מתירים הסימנים, ולא האיסור הנבלע עמם.
( ז ) חיה זו חית הים: כגון עיזא דימא וכהאי גוונא דכל מה שיש ביבשה יש בים. ולפי שאמר "מכל שרץ המים" הוה אמינא לא אסרה תורה בלא סימני טהרה אלא שרצי המים אבל אלה הנמצאים בים שכיוצא בהן נקראות חיות או בהמות ביבשה -- הייתי אומר שהן טהורות אפילו בלא סימני טהרה. תלמוד לומר "מכל נפש החיה" לרבות אותם לאיסורא. ובסימנא של סנפיר וקשקשת שרי.
[ כן מוכח מראב"ד. ובהא ניחא מה דאמרינן בקידושין (דף מא.) רבא מלח שיבוטא, והוא עז של ים כדאמרינן בבבא קמא (דף נה.) הנהיג בעיזא ושיבוטא מהו, דמיירי בסימנים].
להביא את הסילונית: בראב"ד הגירסא "הסירונית", ובהגהת הגר"א הסרני, והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומחציה ולמטה בצורת דג. ומסתברא דאסרתו התורה אפילו אם יש לו סנפיר וקשקשת דאי לאו הכי פשיטא.
תהא מטמא באוהל כדברי וכולי: ושמא מפני שהוא נקרא 'אדם שבים' קרינא ביה "לכל נפש אדם".
תלמוד לומר "ואת" טעות סופר וצריך לומר זאת [כן הוא הגירסא בראב"ד]. וביאורו תלמוד לומר זאת בפרשה "זאת חוקת התורה" כתיב "זאת התורה אדם כי ימות באהל" בא למעט את הסירוני אף על פי שהוא נקרא 'בן אדם' [ראב"ד]. והגר"א גריס תלמוד לומר "ושקץ" -- משמע דסוף סוף שקץ הוא ולא אדם. וכן הוא גם כן בקרבן אהרן.
( ח ) ושקץ, צ"ל שקץ לאסור וכולי [הגר"א]. דברייתא זו דרש הקרא כסדר, דבאמת יתר הוא דכיון דכתיב "מבשרם לא תאכלו" -- ידוע דשקץ הם. ודרש תחלה תיבת "שקץ" ואחר כך תיבת "הם" ואחר כך תיבת "לכם". ופסוק דבתריה "ושקץ יהיו לכם" דרש אחר כך בהלכה ט'.
( ט ) קיפה: דק דק של בשר ותבלין המתאסף בשולי הקדירה.
ואם -- צ"ל הם
פרט לשאין בהם בנותן טעם: דאחר דאין שם לא הם ולא טעמם אינם הם כלל.
( ט ) לאסור את עירובן: אם נתערב דג טמא בתוך דגים טהורים ואינו ניכר.
כמה יהיה בו ויהא אסור: פירוש, כמה יהיה בטמא שיאסור את הטהורים.
הכי גרסינן משקל עשר זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל -- שזוזי יהודה היו כבדים הרבה משל גליל.
בגרב שמחזיק סאתים: פירוש, בחבית של דגים טהורים שמחזיק סאתים נמצא שם דגים טמאים כמשקל עשרה זוז שהוא לפי החשבון אחד מתתק"ס*) -- הכל אסור. אבל אם הוא פחות משיעור זה מותר דהא דסבירא ליה דבריה אינה בטלה היינו עד שיעור תתק"ס אבל בפחות מזה אף בריה בטלה. [זהו מפירוש הר"ש במשנה דתרומות פ"י הלכה ח, והסכים עמו הקרבן אהרן].
דגם טמא צירו אסור: כנ"ל במשנה ח', וחזר לפרש כמה יהיה מהטמא בטהורים שיהיה אוסר הציר דהיינו שהיה ציר טמא עם ציר דגים טהורים. ועל זה אמר ר' יהודה רביעית בסאתיים -- רביעית הלוג מציר של דג טמא בתוך סאתים של ציר דג טהור. ושיעור זה קרוב למאתים שהוא אחד מן קצ"ב (דסאה הוא ששה קבין וכל קב ד' לוגין, נמצא כל קב ט"ז פעמים[1] וממילא בכל סאה צ"ו רביעית הלוג, וסאתים הוא קצ"ב רביעית הלוג).
ובפרק גיד הנשה פריך: והא ר' יהודה סבירא ליה דמין במינו לא בטיל? ומשני: שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש, ולא אסור בדגים אלא מדרבנן ולכן בטל בשיעור זה. ור' יוסי מיקל יותר וסבירא ליה דבטל בט"ז.
והנה הך ברייתא לכאורה סותר להא דלעיל דאמר פרט לשאין בהם בנותן טעם. והנה הבעל גור אריה תירץ דבזה גופא פליגי, כמה הוא נותן טעם בציר. זה סבירא ליה בקרוב למאתיים וזה סבירא ליה בט"ז. והקרבן אהרן מסכים לתירוץ הרא"ם דרישא איירי במין בשאינו מינו והכא איירי במין במינו.
- הערה *): כיצד? סאה עבדה כ"ד לוגים, וכל לוג ב' ליטרות, וכל ליטרא מאה זוז. נמצא דסאתים עולים לצ"ו מאות זוז. וצ' מאות הם עשרה פעמים ט' מאות, ות"ר הם עשרה פעמים ששים -- אלמא איכא לעשרה זוזי בסאתים עשרה פעמים תתק"ס. נמצא כל עשרה זוז אחד מתתק"ס.
( י ) הכי גרסינן להביא היבחושים שסיננן [הגר"א] והוא כמין יתושים דקים הנמצאים בבורות ושיחין או במרתף של יין הגדלים במים וביין. דאף על גב דשרו בלא סימנין כדלעיל -- אין זה אלא כשלא פירשו. אבל אם פירשו כגון שסיננן -- הוו כשרץ השורץ על הארץ ואסירי. ויליף זה מדכתיב "ואת נבלתם תשקצו" דהוא יתר, דכבר כתיב "שקץ הם", ולזה אמרינן דפירושו הכי "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים מבשרם לא תאכלו" -- הא בבורות ושיחין או בכלים מותרים. ופעמים יש ד"את נבלתם תשקצו" אפילו הגדלים בבורות, והיינו כשפרשו.
ואין אלו יתושין. ממה שהמין הזה הוא פורח תמיד באויר ופורש מן היין ונח על הארץ וקרינן בהו "השרץ השורץ על הארץ". אלא היינו תולעים הגדלים במים וביין [קרבן אהרן בשם הרמב"ן]
( יא ) מה תלמוד לומר: דהא אמר זה כבר.
ת"ל במים: לומר דלא קפיד בסימנין אלא בעוד היותם במים; שאם היה להם במים -- אף על גב דנשרו -- מותרים.
שקץ הוא לכם שלא יעשה בהם סחורה: דרש זה מיתורא, דכבר ידענו דשקץ הם ולא בא אלא דאפילו לסחור בהם אסור. והא דאיתא לעיל בהלכה ח' דמותרים הם בהנאה -- הקרבן אהרן תירץ דקאי רק אצירן ורוטבן וקיפה. ויותר נראה כמו שתירץ הראב"ד בפרשתא ב' סוף פ"ד דשם איירי בדיעבד אם נזדמנו כגון בצייד שנזדמנו לו טמאים וטהורים או שנפלו לו בירושה או שנתנו לו במתנה, אבל לכתחלה אסור לעשות בהן סחורה.
( יב ) תשקצו: קאי על הפסוק דכתיב "ואת אלה תקשצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם". והאי "תשקצו" ו"שקץ" יתר הוא, דהיה לו לומר "ואת אלה מהעוף לא יאכלו". ולזה אמרו שבא להוסיף בהם איסור לאסור צירן וכולי. ונראה שקאי הכל אקראי דלעיל מיניה דכתיב (בפסוק י) "שקץ הם לכם ושקץ יהיו לכם" ואמרינן בהלכה ח' וט' דבא לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ולאסור עירוביהן, ולזה בא הכתוב לומר "ואת אלה תשקצו" גם מן העוף שקץ הם וכללו נמי ביצים ועורות דגם שם אסור הכל. ונראה דבשביל זה סנפו ברייתא זו לכאן ולא לפרק ה' משום דשייכא לדלעיל כמו שכתבנו.
הם ומן: "הם" דכתיב "שקץ הם", ו"מן" דכתיב "מן העוף" דמשמע מן העוף גופא פרט לאלו.
פרט לחרטום: פירוש, פיו של עוף ושל בהמה נקרא חרטום [ערוך ערך חרטום].
ולצפרניים ולכנפיים: פירוש, נוצה שעל הכנפיים.
ולנוצה שלהם: היינו שעל שאר העוף.
- ^ נלע"ד דצ"ל כל קב ט"ז רביעיות -- ויקיעורך