פתיחת התפריט הראשי

סימן קלח*עריכה

ויקרא יא לה:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק י:

[א] "וכל אשר יִפֹּל מנבלתם עליו יטמא" -- במי הוא מדבר?

  • אם במיתתם -- הרי מיתתן אמורה,
  • אם באבר מן החי -- הרי אבר מן החי אמור,
  • הא אינו מדבר אלא באבר מן המת.


[ב] "מנבלתם"-- לא מן העצמות, לא מן השיניים, לא מן הצפרנים, ולא מן השיער שלהם.


וכל אשר יפול מנבלתם:    כבר בארנו למעלה (סימן קטו) שהכתוב תפס בשרץ ג' לשונות:

  • "כל הנוגע בהם במותם" -- ומדבר בהשרץ השלם שמת. וזהו שאמר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה.
  • ואמר "וכל אשר יפול מהם" על שנפל אבר מן השרץ השלם וזהו שאמר אם באבר מן החי הרי אבר מן החי אמור.
  • ומה שכתב פה "אשר יפול מנבלתם" מדבר שנפל אבר מן המת.

ושם בארנו טעם דרושים אלה באורך.


ושם נבלה מענין כמישת האבר ונבולו וחסרונו, ולא בא בתנ"ך רק על הבשר שהוא מתנבל על ידי המות, לא על העצמות ושינים ושאר חלקים שאין מתנבלים ונמאסים. וכן בספרא (אחרי מות פרק יב מ"ב). וזהו פירוש [משנה ב'].

סימן קלטעריכה

ויקרא יא לה:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק י:

"תנור"-- אם שלם - טמא, אם חתכו - טהור.
מיכן אמרו תנור שנטמא כיצד מטהרין אותו? חולקו לשלשה וגורר את הטפילה עד שיהיה בארץ. ר' מאיר אומר אין צריך לגרר הטפילה ולא עד שיהיה בארץ, אלא ממעטו מבפנים ד' טפחים. ר' שמעון אומר צריך להסיעו.

  • [ג] חלקו לשנים -- אחד גדול ואחד קטן -- הגדול טמא והקטן טהור.
  • חלקו לשלש -- אחד גדול ושנים קטנים -- הגדול טמא ושנים הקטנים טהורים.
  • חלקו לשנים והם שוים -- טמאים, מפני שאי אפשר.


[ד] נטמא תנור, אם שלם - טמא, ואם חתכו - הרי הוא טהור.
מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן -- עושה לו לימודים ונותנה עליו והוא טהור. נטמא -- סלק את הלימודים -- טהור. החזירה לו -- טהור. מרחו בטיט -- מקבל טומאה. אין צריך להסיקנו שכבר הוסק.


תנור וכירים יותץ:    דע שיש הבדל בין לשונות של שבירה ניתוץ הריסה ניפוץ, ודומיהם.

  • פעל שבר הונח על דבר התלוש שנשבר לשנים (כמו "ועצם לא תשברו בו", "קנה רצוץ לא ישבר") ועל הכלי שנשברה עד שלא תצלח למלאכתה כמו "ויגשו לשבור הדלת". ויבא על דבר המחובר מחומר אחד, לא המפרד חומרים מפורדים מדובקים יחד -- "וישבר את המצבות" -- כי המצבה היתה מאבן אחת והשבירה הוא לשנים. או בכלי שניקבה עד שאינה ראויה למלאכתה כמו שאמרו בזבחים (דף צו.) על מה שאמרו כלי חרש שנטמא חוץ לקלעים נוקבו "ולאו כלי הוא וכולי". וכן במה שכתב גבי שרץ על כלי חרש "ואותו תשבורו" היינו בענין שנטהר מטומאתו כנ"ל (סי' קלב).
  • מה שאין כן אם שובר כל הכלי לחלקים דקים ישמש בלשון ניפוץ -- "ככלי יוצר תנפצם" (תהלות, ב), "ונבליהם ינפצו" (ירמיהו, מח), "כאבני גיר מנופצות" (ישעיהו, כז);    או בלשון הדקה -- "והמסכות שבר והדק" (דה"ב, לד);    או בלשון כתות -- "ושברה כשבר נבל יוצרים כתות" (ישעיהו, ל).

אבל לשון נתץ לא בא על דבר התלוש רק על דבר המחובר לקרקע -- "ונתץ את הבית" (ויקרא, יד), "אתוץ את המגדל" (שופטים, ח) (שמה שכתב (תהילים נח, ז) "מלתעות כפירים נתוץ השם" -- הוא בדרך המליצה כאילו הם בנוים לתלפיות). ולכן לא אמר פה "ישבר" כמו שכתב בכלי חרש כי התנור צריך להיות מחובר.

וזהו שאמרו בשבת (דף קכה.) על המשנה (משנה, כלים ה, ו) "נתנו על פי הבור או על פי הדות ונתן שם אבן רי"א אם מסיק מלמטה והוא ניסוק מלמעלה טמא ואם לאו טהור. וחכמים אומרים הואיל והוסק מכל מקום טמא".

במאי קמפלגי? בהאי קרא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם. ר"י סבר מחוסר נתיצה טמא שאין מחוסר נתיצה טהור. (ופירש"י דנתיצה לא שייכה אלא בבנין מחובר). ורבנן סברי טמאים יהיו לכם מכל מקום (פרש"י אף על פי שאין מתוקן כל צרכו). ורבנן הכתיב "יותץ"? ההוא לאידך גיסא דסלקא דעתך כיון דחברה לארעא כגופא דארעה דמי, קמ"ל וכולי. יעויין שם. -- מבואר דלכולי עלמא לא שייך נתיצה רק במחובר.

וש עוד הבדל בין נתיצה ובין הריסה -- ששניהם באו על הבנין המחובר -- רק ההורס מקלקל צורת הבנין לבד ואינו משחית חומר הבנין, שיקפיד לפעמים על חלקיו וטיח הסיד שישארו שלמים. אבל הנותץ משחית גם החלקים ואינו מקפיד על קיומם (וכן כתב הרש"ף בספר יריעות שלמה חלק ג ס' כג).

והנה ממה שכתב "וכל אשר יפול עליו וכולי תנור וכירים יותץ", שר"ל שעל ידי שיותץ לא יטמא (ופירושו שלא יקבל טומאה בעתיד וגם יטהר אם נטמא כבר) -- על זה אמר בספרא תנור אם שלם טמא אם חתכו טהור. כיצד מטהרין אותו חלקו לשלשה (שזה גדר נתיצה והבדלו מן 'בקיעה' ו'שבירה' שהן לשנים) וגורר את הטפילה עד שיהיו בארץ (שזה גדר 'נתיצה' והבדלו מן הריסה שמניח את הטפילה והטוח).

ודעת רבי מאיר אין צריך לגרר את הטפילה ולא עד שיהיה בארץ רק ממעטו מבפנים ד' טפחים. והולך לשיטתו שסובר (בריש פ"ה דכלים) דתנור תחלתו ארבע ושיריו ארבע, ואם כן אם הוא פחות מד' אינו מקבל טומאה. ומפרש רבא בשבת (דף קכה.) שר' מאיר לא פליג רק על התקון שלא יקבל טומאה, אבל אם קבל טומאה שעליו אמר "תנור..יותץ" -- מודה שצריך לגרור את הטפילה שזה גדר 'נתיצה'. ואין הלכה כוותיה רק כחכמים דתחלהו כל שהוא.

ור' שמעון סבירא ליה שאחר שנתיצה כולל יותר מן הריסה, ממילא צריך להסיע ממקומו, כי הריסה היא שמריע ממקומו. ואין הלכה כוותיה, כי בפרט זה פעל 'הרס' משונה מפעל 'נתץ'; שנתיצה יאמר גם אם ישארו החלקים הנתצים במקומם לבד שיתצם לגמרי, ופעל 'הרס' הונח על שמסיע החלקים ממקומם וכמו שכתבנו בפירוש ירמיהו (סימן א) שלכן בא לפעמים פעל הרס מוסיף על פעל נתן כמו שכתוב "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס". וכן שם (ירמיהו לא, כח) "לנתוץ ולהרוס", שר"ל שיתצם במקומם ואחר כך יהרסם במה שיסיע הכל ממקומו. ולכן במה שכתב "יותץ" אינו כולל שצריך להסיעו. (וזה פירוש [משנה ב'] שמועתק מכלים פרק ה משנה ז).


ומה שאמר [במשנה ג'] חלוק לשנים וכולי - הגדול טמא משום דאיכא רובו של תנור. ובמה שאמר "חלקו לשלשה אחד גדול" פירושו כשנים. ומה שאמר "חלקו לשנים וכולי מפני שאי אפשר" פירושו לצמצם, וזה לכולי עלמא כיון דאיכא גומות וכמ"ש בפרק ב דבכורות (דף יז:) וכל שכן למה שכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח ה"ח) דבידי אדם אי אפשר לצמצם. וכל זה איתא במשנה דכלים שם.


ומה שאמר [במשנה ד'] מכאן אמרו -- הוא במשנה דכלים (משנה, כלים ה, ט) ופירושו תנור שעשאו האומן דפים דפים לחברו על ידי למודים שהם מסגורות (פירוש "למודים" - עמודים שמעמידים הדבר, כן כתב הערוך והראב"ד (משנה ז פרק ז דעדיות)), כאשר נותן עליו הלימודים עדיין הוא טהור כי לא היה מחובר. ואם אחר כך נטמא וסלק את לימודיו -- נטהר, כי זה נתיצתו. וכשהחזיר לימודיו אינו מקבל טומאה שאין הלימודים מיביאים לו טומאה רק פעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן. אבל אם מרח לתנור זה בטיט מקבל טומאה על ידי מריחת הטיט ואין צריך להסיקו שנית שכבר הוסק כשבא מחותך מבית האומן.

סימן קמעריכה

ויקרא יא לה:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק י:

[ה] "תנור" -- שומעני בין חדש בין ישן...

  • ודין הוא! טימא כלי חרס וטימא תנור. מה כלי חרס -- משתגמר מלאכתו, אף תנור משתגמר מלאכתו, דברי ר' אליעזר.
  • אמר לו רבי עקיבא: דנים אפשר משאי אפשר?!
  • אמר לו ר' אליעזר אף על פי [שאפשר] [שאי אפשר] ראיה גדולה הוא!
  • [ו] חזר רבי עקיבא והחליף את הדין. טימא כלי חרס וטימא תנור. מה כלי חרס משתגמר מלאכתו באור, אף תנור משתגמר מלאכתו באור.
  • אי מה כלי חרס בשמו אף תנור בשמו! תנור קודם שהוסק תנור שמו!
  • תלמוד לומר "כירים".

מאימתי מקבל טומאה?  משיסקנו כדי לאפות בו סופגנים.    רבי יהודה אומר משיסיק את החדש כדי לאפות בישן סופגנים.


תנור וכירים:    התנור עשוי לאפות בתוכו כמו שכתוב "מאפה תנור", "ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד" (ויקרא, כו), "כמו תנור בוערה מאופה" (הושע, ז). והנה אין הכרעה אם מדבר בתנור שכבר הוסק או גם מתנור חדש שלא הוסק, כי אחר שדין התנור שוה עם דין הכלי חרש ששניהם מקבלים טומאה מאוירן, הסברה נותנת שענינם אחד.

והנה בשם "כלי חרש" נקרא העפר מן העפרורית שנצרף בכבשן (רמב"ם סוף פרק א מכלים) וקודם לזה נקרא 'חומר' או 'טיט' כמו שכתוב "ונשחת הכלי אשר הוא עושה כחומר ביד היוצר וישב ויעשהו כלי אחר" (ירמיהו, יח). ועל כן נקרא בשם "כלי יוצר" -- "ככלי יוצר תנפצם" (תהלות, ב), "לנבלי חרש מעשה ידי יוצר" (איכה, ד).

ור' מאיר ורבנן פליגי בביצה (דף לב.). ר' מאיר סובר דכלי חרש מקבלין טומאה משתגמר מלאכתן והיא לפירוש התוספות בצירוף מעט. ולרבנן צריך צירוף הרבה. על כל פנים בלא צירוף כלל הוא חומר וטיט, לא חרס. אבל בשם "תנור" נקרא גם בלא היסק (שמסיקו לאפות בו). וזה הפלפול בין ר"א לרבי עקיבא. שתחלה אמר ודין הוא טמא כלי חרש וטמא תנור מה כלי חרס משתגמר מלאכתו אף תנור משתגמר מלאכתו -- שהוסק לאפות. ועל זה השיב רבי עקיבא איך דנים אפשר משאי אפשר, דכלי חרס אם לא נצרף בכבשן הוא אדמה, לא חרס. לא כן התנור שהוא תנור אף שלא הוסק. ודעת ר' אליעזר שהוא ראיה גדולה כיון ששניהם טומאתם שוה ע"כ נעשו באופן אחד.

ורבי עקיבא חזר והחליף את הדין, דהא גמר מלאכתו של חרש הוא בצירוף מעט כמו שאמרו בביצה (דף לב.) לר' מאיר משתמגר מלאכתו שהיא בצירוף מעט, ואף על פי כן צריך בכלי חרס שתגמר מלאכתו באור, לא די משתגמר מלאכתו לבד (ר"ל צירוף מעט), רק שתגמר מלאכתו באור (שהוא צירוף גמור). והוא הדין דתנור -- אף שנגמר מלאכתו קודם -- צריך שתגמר מלאכתו באור. וזה אין להקשות איך דנים אפשר משאי אפשר דגם כלי חרס אפשר שנקרא "חרס" משתגמר מלאכתו ואף על פי כן צריך שתגמר מלאתכו באור. בזה מקום הספק אם נדמה תנור וכלי חרס מצד ששוים בדיניהם או שנבדיל ביניהם באשר התנור מובדל מכלי חרס שנקרא בשם "תנור" בלא הסק כלל.

ועל זה אמר תלמוד לומר כירים (כצ"ל), ר"ל כי שם "כירים" הוא על שם האש שבתוכו, כי הכירה אין אופים בה רק מניחים בה האש והקדרה שופתת עליו. ונקראת בשם הזוגי על שיש בה מקום שפיתת שתי קדרות. ושם 'כיר' מלשון אש כמו "ככיור אש בעצים" (זכריה יב, ו) והוא עצמו שם 'כור' שמתיכין בו הכסף -- "כור לזהב" (משלי, יז), "כהתוך כסף בתוך כור" (יחזקאל, כב) על שם האש היוקד בו.

ואמרו (משנה, כלים ח, ט) כור שיש בו בית שפיתה טמא (פירש הר"ש שחופר בארץ או טח בטיט(, וזה דומה לתנורו של בן דינאי (שם פ"ה מ"י) שאי אפשר שיקרא בשם "כור" טרם הוסק עד שיכול הטיט לעמוד בפני עצמו כמבואר שם.

והנה מה שכתב "תנור וכירים" הוא לדגומא, שהוא הדין יתר הבנינים שנעשו מחרס לאפות ולבשל כמו כופות ויורות הערביים ודומיהם, ואחר ששם "תנור" בא לדוגמא למה הוסיף שם "כירים", הלא נדעהו מתנור?    ועל כרחך שבא ללמד על שם תנור שגם כן צריך הסיק כמו כירים. וכמו שאמר בספרא צו‏[1] חלב נבלה וחלב טריפה, שטריפה מיותר ללמד על נבלה שיש במינה טריפה.


ומ"ש מאימתי מקבל טומאה וכולי -- מבואר בריש פ"ה דכלים. דלתנא קמא בעי היסק מרובה כהסיק תנור חדש, ולר"י די בהיסק מועט כאילו היה תנור ישן. ועיין בתוספות יום טוב שם.

סימן קמאעריכה

ויקרא יא לה:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק י:

[ז] "יֻתָּץ טמאים"-- את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה; פרט לתנור של אבן ושל מתכות ולכירה של אבן ושל מתכת.

מיכן אמר תנור של אבן ושל מתכת - טהור; וטמא משום כלי מתכות. ניקב, נפגם, נסדק, עשה לו טפילה או מוסף של טיט -- טמא. וכמה יהיה בנקב? כדי שיצא בו האור. וכן בכירה.


[ח] כירה של אבן ושל מתכת -- טהורה; וטמאה משום כלי מתכות. ניקבה, נפגמה, נסדקה, עשה לה פטפוטים -- טמאה. מרחה בטיט -- בין מבפנים בין מבחוץ -- טהורה. ר' יהודה אומר מבפנים טמאה, מבחוץ טהורה.


[ט] "יֻתָּץ טמאים"-- את שיש לו נתיצה יש לו טומאה, את שאין לו נתיצה אין לו טומאה.

  • מיכן אמרו: האבן שהיה שופת עליה ועל התנור, עליה ועל הכירה, עליה ועל הכופח -- טמאה מפני שיש לו נתיצה.
  • עליה ועל האבן, עליה ועל הסלע, עליה ועל הכותל -- טהורה מפני שאין לו נתיצה.
  • עליה ועל הזיז -- רואין שאם ינטל הכותל והוא עומד בפני עצמו -- טמא, ואם לאו -- טהור.


תנור וכירים יותץ:    הנתיצה לא תהיה רק בחומריים המחוברים על ידי בנין ומלאכת מעשה כמו החרס שחבורו על ידי צירוף בכבשן או בנין של אבנים קטנים העומדים על ידי טיט. לא בדבר המחובר בטבע כמו אבנים שלמות שעליהם ישמש בלשונות אחרות כמו "כפטיש יפוצץ סלע", "אבנים שחקו מים". וכן על מתכיות יאמר "וכתת נחש הנחושת", "ואקח את העגל ואכות אותו" או לשון 'שבירה' ו'הדקה' וכדומה, לא לשון "נתיצה".

וזהו שאמר בספרא את שאין לו נתיצה אין לו טומאה פרט לתנור של אבן ושל מתכת -- ר"ל אבן טהור לגמרי ושל מתכות טמא משום כלי מתכות ודיניו לא מאוירו ככלי חרס. ובהיותו מחובר לקרקע אינו טמא כלל. ואם ניקב או נפגם ונסדק או נעשה לו טפילה של טיט לסתמו (שעשה על פיו תוספות של טיט) -- טמא משום כלי חרס. וכן הדין בכירה. ובכירה רגילים לעשות במקום הנקב פטפוטים שיושבת עליהם, ופלוגתא דר"י הוא גם גבי תנור כמ"ש בתוספתא (וכל זה מובא בכלים פ"ה משנה יא).

ומה שאמר [במשנה ט'] האבן שהיה שופת וכולי -- פי' וחיברם בטיט. ומה שאמר "עליה ועל האבן" ואחת בטיט ואחת שלא בטיט וכפיי' הרע"ב (פרק ו דכלים מ"א) דסתם ספרא ר' יהודה. ועיין בתוספות יו"ט שם משנה ב.

סימן קמבעריכה

ויקרא יא לה:
וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָא תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק י:

[י] "יֻתָּץ" -- יכול יתצם ודאי?    תלמוד לומר "וטמאים יהיו"-- מקיימים אותם בטומאתם.


"יהיו לכם"-- כל שהוא לצרכיכם, לרבות ידות הכלים.

  • מכאן אמרו: האבן היוצאת מן התנור טפח, ומן הכירה ג' אצבעות -- חיבור.
  • היוצא מן הכופח -- עשאו לאפיה -- שיעורו כתנור; עשאו לבישול -- שיעורו ככירה.

אמר ר' יהודה והלא אמרו האבן היוצא מן התנור כל שהוא טמאה! לא אמרו טפח אלא בין התנור לכותל.    היו שני תנורים סמוכים זה לזה -- נותן לזה טפח ולזה טפח והשאר טהור.

או יכלו שאני מרבה יתר מכשיעור?    תלמוד לומר "הם".


יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם:    אין פירושו שמחויב לנתצו דאם כן למה אמר "טמאים יהיו" - הלא יתצם בהכרח ולא יהיו טמאים? ועל כרחך פירוש "יותץ" -- אם רוצה לטהרו, וטמאים יהיו -- אם לא ירצה לנתצם. וזהו שאמר יכול יתצם ודאי וכולי.

ומה שכתב "יהיו לכם" -- מלת "לכם" מורה כל הצריך לכם לצורך תשמיש התנור, הכל טמא כמוהו, והם הידות כפי הצורך לתשמיש התנור נטמא עם התנור. אבל יתר על הצורך אינו טמא דאין שייך אל התנור. וכתב "טמאים הם" - מלת "הם" מורה לא מה שהוא חוצה לו.

ומה שאמר מכאן אמרו -- הוא בפרק ה' דכלים (משנה, כלים ה, ב).

ומה שאמר ר' יהודה לא אמרו אלא בין התנור לכותל -- ר"ל דאז אינו חיבור ביותר מטפח מפני שעתיד ליטלו כדי לקרב התנור אל הכותל.

ומה שאמר היו שני תנורים, וממה שלא התעיק הרמב"ם דין זה (פ"יז מהל' כלים), משמע דאתיא כר' יהודה שהיא סתמא דספרא.


  1. ^ (צו פרשה י מ"ה)