חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ו
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשה ו עריכה
( א ) הרי מיתתן אמור: דכתיב "כל הנוגע בהם במותם" וריבינו לעיל דאפילו כלים בכלל.
הרי אמור למטן: באמצע הפרשה דכתיב "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא, תנור וכירים וגומר".
אלא באבר מן החי: ומאי "במותם" -- במיתת האבר.
( ב ) יכול אפילו תלוי בו בשערה: היינו שלא נחתך האבר מן השרץ החי לגמרי אלא תלוי בו עדיין כחוט השערה גם כן יטמא במגע.
( ג ) שאין לה חליפים: שאינו יכול לחזור ולחיות.
אף אבר מן החי וכולי: פירוש, מה דריבינו מהכתוב "אשר יפול עליו מהם במותם" היינו דוקא אבר שאין יכול לשוב ולחיות, לאפוקי בשר, שישוב ויתגדל באותו מקום ויש לו חליפין.
אף אבר המן החי גידים ועצמות: ואיכא בינייהו ניב שפתים הנחתך דאין חוזרין וגדלין ואין לו גידים ועצמות. דלר' יוסי הגלילי מטמא ולרבי עקיבא לא מטמא.
רבי אומר מה השרץ וכולי: הוא מוסיף עליהם דבעינן שיהיה על האבר גם כן בשר ואי לאו הכי אף אבר לא מטמא.
( ד ) והקולב: הוא עמוד רחב מלמטה ודק מלמעלה ומיטלטל ומעמידין אותו לפני פתח חנות ותולין עליו חפצים [רש"י שבת דף ס].
והנחותא: הוא פשוטי כלי עץ כדאיתא במשנה דטבול יום פרק ד.
ת"ל מכלי עץ: "מכל כלי עץ" דמשמע מקצתם ולא כולם.
הכי גרסינן או יכול שאני מוציא -- (הגר"א וכן הגירסא בראב"ד).
והדולפקי: הוא כלי עץ שמניחין עליו צלוחית וכלים כדאיתא במשנה דכלים (ריש פרק כב).
ת"ל כל כלי עץ ריבה: והגר"א גרס "תלמוד לומר כל עץ ריבה", דתיבת "כלי" איצטריך למה דדרשינן לקמיה בהלכה ה'.
מה שק מיוחד שהוא משמש את האדם: שלפעמים מתכסה בו.
ואת משמשי האדם: פירוש שנותן לתוכו כליו.
אף אני מרבה השולחן והדולפקי שהם וכולי ואת משמשי האדם: שלבד שמניחין עליהם כלים לפעמים סומכין את עצמן גם כן עליהם.
ומוציא אני את הסולם שהוא משמש את האדם ואינו משמש משמשי האדם: פירוש, שדרך לעלות בעצמו עליו אבל אין דרך להשים עליו כליו.
הכי גרסינן ואת הקולב ואת המנורה ואת הנחותה שהם משמשין משמשי האדם ואין משמשין את האדם. (הגר"א וכן הוא בראב"ד ובסמ"ג עשין רמ"ה וכן כתב הזית רענן). פירוש קולב וכולי דרך להשים עליהן כליו וכל צרכיו אבל אינו רגיל בעצמו לסמוך עליהן שיקראו "משמשי האדם" ולא הוי דומיא דשק. ובאותן כלים שיש להם בית קיבול אין מחלקין בכך אלא כולם טמאים חוץ מן אותם שאין דרך לטלטלן כשהם מלאים וכדמפרש לקמיה.
( ה ) ובור ספינה אלכסנדרית: היא ספינה גדולה שפורשין בה לים הגדול וקרויה "ספינה אלכסנדרית" שפורשין בה מארץ ישראל לאלכסנדריה ומפני שמי הים מלוחים ואין ראויים לשתיה עושים בספינה כמו בור של עץ וממלאין בו מים מתוקים הראויים לשתיה.
והם מחזיקים ארבעים סאה: שזהו השיעור שאין אדם יכול לטלטל הדבר כשהוא מלא.
שהם כוריים ביבש: שביבש נוכל להוסיף גודש מלמעלה, שליש יותר, וכוריים הם ששים סאה.
דרדור עגלה: מלשון דרי אכתפיה. והיא גדולה שאין מוליכין אותה אלא בעגלה. מכל מקום אינה מחזקת ארבעים סאה בלח ואדם מוליכה ממקום למקום כשהיא מלאה. וכן קסטות מלכים לגינים גדולים שמוליכין אותם על הגמלים בשיירות.
( ו ) רבי מאיר אומר כל שמנו חכמים בטהרה: דהיינו שידה תיבה ומגדל וכוורת הקש והקנים וכל אותן שפירשנו למעלה לענין טהרה.
כל שמנו חכמים בטומאה: דרדור עגלה וקסתות מלכים ועריבת העבדן ובור ספינה קטנה וארון.
אלא עריבת בעל הבית: דלדברי רבי מאיר שאמר דלבד מה שמנו במשנה הקודמת לטהרה הכל טמא -- ממילא עריבה של בעל הבית שלא מנו אותה לטהרה - טמאה מפני שאינה מחזקת ארבעים סאה (ראב"ד).
ודעת הר"מ בפירוש במשנה פרק טו דכלים דאפילו מחזקת ארבעים סאה גם כן טמאה אחרי שלא נמנית עם הכלים הטהורים. ולדברי ר' יהודה שסבר דאין לך לטמא אלא מה שמנו לעיל לטומאה - טהורה, מפני שהיא עבה וכבדה ואינה מטלטלת במילואה. כן כתב הראב"ד. ודעת הרמב"ם שם דאינה טהורה אלא אם כן מחזקת ארבעים סאה בלח.
( ז ) קופות הגדולות והסאים הגדולים: פירוש שהן עשויות מן הזמורות והן קלות.
הכי גרסינן שיש להן שוליים והן מקבלין מ' סאה בלח שהם כוריים ביבש טמאים שאף על פי שאין מטלטלין במלואן מטלטלין במה שנשאר בהן: ומה שאמרו 'מטלטל מלא וריקן' -- לאו דוקא מלא אלא אפילו מקצתו. ודוקא הנך שמפני שהם קלים וחזקים אדם יכול לטלטלן עם מקצת מה שבתוכן, מה שאין כן בשידה תיבה ומגדל והדומה להן שמפני שהם כבדים אין דרך לטלטלם בזמן שיש בהם שום דבר. וכוורת הקש והקנים אף על פי שהם קלים -- חלשים הם, ואינם יכולים לקבל טורח הטלטול בזמן שיש בתוכן כלים [ראב"ד].
( ח ) יכבס יכול וכולי: הברייתא הזו שנויה לעיל גבי בהמה טמאה פרשתה ד' הלכה ט' ושם ביארנוה.
מנין לעשות שאר כלים וכולי יכול יטמא אדם וכלי חרס -- לא גרסינן לה דהא בהדיא כתיב דשרץ מטמא אדם וכלי חרס ושאר כלים והמדפיס טעה מברייתא לעיל. [קרבן אהרן וכן הגר"א מחקו].
ת"ל או בגד: דמלת "או" מורה על חלוקה אחרת קודמת אליה ואין זה אלא מה שאינו בגד ממש והם הלבדין. ואף דבריש הברייתא מרבה גם כן מ"או בגד" -- אפשר דתרתי שמע מינה.
ויותר נכון כהגר"א דגריס "דבר אחר: או בגד לרבות את הלבדין" ודינא דרישא סבירא ליה דילפינן מהא דגילתה התורה לעיל גבי בהמה טמאה בפרשתא ד'.
( ט ) יהו טמאים: רצונו לומר יקבלו טומאה.
טימא בנגעים: טימא הכלים בנגעים והוא נגעי בגדים וטימא אותם בשרצים. מה נגעים פטר את של ים דכתיב "לפשתים ולצמר או בעור" ודרשינן מה צמר ופשתים מן הגדל בארץ אף עור מן הגדל בארץ.
( י ) קל וחומר: פירוש, ועוד נלמוד דבר זה דשרצים שאין עור של ים מטמא בהם מקל וחומר מנגעים.
שטימא בהם שתי וערב: כדכתיב בקרא.
שלא טימא בהם צבועים: כדילפינן לקמן מדכתיב "לפשתים ולצמר" מה פשתים לבן אף צמר לבן.
הואיל וטימא בהם צבועים: הרי חזינן שהחמיר בהם הכתוב.
שאני מוציא את שחיבר לו מן הגדל בארץ: כגון אם עשה כלים מעור הגדל בים וחבר לעור הים חלק קטן מעור הגדל בארץ.
הכי גרסינן תלמוד לומר או עור דמלת "או עור" ריבה לחלק קטן מהגדל בארץ אם יהיה מחובר לכלי שנעשה מעור הים.
ובלבד שיחברנו: חיבור שלם.
כדרך חיבורו לטומאה: כחבור אשר יצטרך לשני בגדים שיטמא האחד בהטמא האחר והוא בשתי תכיפות.
( יא ) יכול אף עור מצה ועור החיפה: כצ"ל. במסכת שבת (דף עט.) מפרש מצה דלא מליח ודלא קמיח, שלא נעשה לו שום תיקון כמו מצה שלא נתקנה כלל, דלא מליח - שלא נמלח, ולא קמיח - שלא השהו אותו במים וקמח. ועור החיפה דמליח אבל לא קמיח.
הכי גרסינן תלמוד לומר אשר יעשה מלאכה [הגר"א] ובעינן שיעשה בו ממלאכות הנעשים בעור, יצאו אלו דלא נעשה בהם גמר מלאכה הנעשים בעור.
והנה שם בגמרא איתא עוד עור שלא תקנו אותו בשחיקת עפיץ -- כתב הראב"ד דזה לא נעשה אלא בקלף אבל סתם עורות במלח וקמח היא גמר מלאכתן.
ולא אוציא עורות רצועות וסנדלים: פירוש, עור העומד לעשות ממנו רצועות או סנדלים אבל עדיין לא עשאום. ועל זה מסיק דאינן מקבלין טומאה דאם עשאן כבר והם רצועות מתוקנות הא תנן במסכת נגעים (משנה, נגעים יא) דרצועות מנעלים וסנדלים מטמאין (קרבן אהרן ועיין בראב"ד וברמב"ם פכ"ז מכלים דין י"א (פכ"ז מהל' כלים הי"א) ובפירוש המשניות פכ"ד דכלים משנה י"א (משנה, כלים כד, יא).
עורות אוהלים: שהן מתוקנים לעשות מהם אוהלים.
שכן כלי-- צ"ל שאינן כלים:
תלמוד לומר כל כלי אשר וכולי: והריבוי הוא מתיבת "כל". ודוקא בזמן שאינם קבועים אהלים אלא שהן מתוקנים לצורך אהלים. אי נמי שהם פרוסים לאהל ואינם קבועים לקרקע. אבל בשעת קביעותן ודאי טהורים מפני שנעשים כבנין. והכי איתא (בכלים פרק א) [ראב"ד].