חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרק י


( א ) הרי מיתתן אמור:    למעלה בתחלה הפרשה "כל הנוגע בהם במותם יטמא".
הרי אבר מן החי אמור למעלן:    "כל אשר יפול עליו מהם במותם" ואוקימנא לעיל בריש פרק ו דקאי על אבר מן החי.
אלא באבר מן המת:    מפני שהוא נבילה ממש וכתיב "מנבלתם" משמע אבר אחד מנבלתם. אבל "אשר יפול עליו מהם במותם" -- "מהם" משמש שהם בחיים אלא שהאבר מהם מת.


( ב ) יטמא תנור וכולי:    הוא קאי על לשון התורה יטמא תנור וכיריים יותץ ומתחיל לבאר דכל זמן שהוא שלם הוא טמא ואין מועיל לו טבילה כמו לכלי שטף. תנור שבימיהם היה עשוי כמין קדרה ומיטלטל וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדבק טיט ומעביהו בסביביו כדי שישמור חומו ולזה הטיט קרי "טפילה" שמטפלו ומחברו בו.
אם חתכו טהור:    פירוש דסתם תנור האמור במקרא שלם משמע וכשחותכו באופן שמסיים הוא בכלל 'נתיצה'.
חולקו לשלשה:    דאם יחלקנו לשנים שניהם טמאים כדלקמן בהלכה ג'.
וגורר את הטפילה:    סבירא ליה דכל זמן שהטפילה עומדת היא מחברתו.
עד שיהא בארץ:    פירוש כשחולקו צריך לחלקו מלמעלה עד למטה לארץ שאף על פי שחתכו רובו לאו כלום הוא ועדיין כלי הוא.
ר' מאיר אומר אין צריך לגרור את הטפילה ולא עד שיהא בארץ אלא ממעטו מבפנים מד' טפחים:    פירוש מבפנים מפני שהטפילה נשאר מבחוץ ואין צריך לחלקה ולא עד שיהא בארץ שאפילו מבפנים אין צריך לחלקה עד למטה אלא עד רובו או עד שלא יהא מן החתוך ולמטה שלם כדי ארבעה טפחים [ראב"ד ועיין בפרק ה' דכלים משנה א' ברא"ש שם].
הכי גרסינן ממעטו מבפנים מארבעה טפחים, וכן איתא בגמרא.
צריך להסיעו:    כלומר אפילו חתכו כולו מלמעלה עד למטה אפילו הכי טמא עד שיסיענו ממקומו ויפריד השברים זה מזה ואחר כך אם ירצה יוכל לחבר אותם זה בצד זה והוא טהור.


( ג )הגדול טמא:    לפי שנשאר רובו ועדיין שם 'תנור' עליו.
ואחד גדול כשנים הגדול טמא:    לפי שאי אפשר לצמצם ושמא הגדול מרובה מעט מן השנים הקטנים והוא רוב.
שאי אפשר:    לצמצם, וכל אחד חיישינן שהוא הוא הגדול.


( ד ) הכי גרסינן יטמא תנור [ראב"ד והגר"א]:    פירוש התנור מקבל טומאה אימתי אם הוא שלם דוקא ואם חותכו פירוש שבא מבית האומן כשהוא מחותך אינו מקבל טומאה. והגר"א גריס "ואם מחותך" והיינו הך.
שבא מחותך מבית האומן:    היינו שעשאו האומן דפים דפים מתחלתו לעשות מהן תנור ולחברן יחד על ידי לימודים -- הם מסגרות כדרך שעושים לחביות של עץ העשויות מנסרים.
נראה שצריך לגרוס עשה לו לימודים ונתנן עליו והוא טהור נטמא    לאחר שנתן עליו הלימודים והיה התנור טהור מתחלה לפי שהיה דפים דפים ולא היה מחובר, חזר להיות מקבל טומאה על ידי הלימודים הללו שמחברים אותו.
סילק את הלימודים:    ונתפרקו הדפין זה מזה -- אין לך נתיצה גדולה מזו ונטהר התנור. ואף על פי שהחזיר הלימודים פעם שניה -- שוב אינו מקבל טומאה שאין הלימודים מביאין לו הטומאה אלא בפעם ראשונה בלבד כשבא מחותך מבית האומן.
מרחו בטיט:    תנור זה לאחר שהחזיר הלימודים -- טמא על ידי מריחת הטיט ואין צריך להסיקו כשאר כל תנורים שאין מקבלין טומאה עד שיסיקם לפי שכבר הוסק בפעם ראשונה כשבא מחותך מבית האומן. [זה מפירוש הרמב"ם בפרק ה דכלים משנה ט'. והראב"ד בעיננו פירש בפנים אחרים, עיי"ש. ואופן אחד פירש על פי התוספתא וכעין זה פירש הגר"א בא"ר, עיי"ש.


( ה ) בין חדש ובין ישן:    יהא טמא. פירוש "חדש" שלא הוסק אך שנתייבש כל צרכו בחמה. ו"ישן" משהוסק אחר כך באור.
ודין הוא:    שכן צריך להיות.
אף תנור משתגמר מלאכתו:    פירוש משנתייבש כל צרכו שהוא ראוי להשתמש בו את תשמישו אף על פי שלא הוסק בו אחר כך.
דנים אפשר משאי אפשר:    פירוש הכלי חרס עשוי הוא לכל דבר, ללח וליבש, ואין דרך להסיק בו אור אחר כך. אבל התנור שאינו עשוי אלא לאפות בו את הפת ולא לתשמיש אחר ולאותו תשמיש אינו ראוי עד שיוסק בתוכו אור -- מסתברא דאינו מקבל טומאה עד שיוסק.
הכי גרסינן אמר לו ר"א אף על פי שאי אפשר [ראב"ד וכן הוא גירסת הילקוט].
אף על פי שאי אפשר:    ר"ל שאין דרך להסיק אור בכלי חרס.


( ו ) חזר רבי עקיבא וחילף את הדין:    היינו דחזר בו רבי עקיבא מדבריו הראשונים שפשיטא ליה דכלי חרס נקרא כלי לקבל טומאה משתגמר מלאכתו ולא דנו רק אי נוכל ללמוד תנור ממנו, ועכשיו סבירא ליה להיפך -- דכלי חרס נקרא רק משתגמר מלאכתו באור דהיינו משיוצרף בכבשן דמקודם שיוסק באור רק כלי יוצר נקרא ולא כלי חרס. (וכן הוא אומר באגדה "ככלי יוצר תנפצם" - ככלי חרס אין כתיב כאן אלא ככלי יוצר. מה כלי יוצר אף על פי שנשבר יש לו תקנה שחוזר וכותשו ועושה אותו כלי אף אדם שמת יש לו תקנה. מכאן לתחית המתים). אף תנור משתגמר מלאכתו באור דהיינו שיוסק בתוכו כדרכו.
אי מה וכולי:    ר"ל או שמא לא הושוו אלא לשם כלי חרס מה כלי חרס כשמו אף תנור כשמו ותנור שלא הוסק שמו תנור אבל כלי חרס מיהת בעינן שיוסק באור כדאמר שאין שמו כלי חרס עד שיוסק והקיש שם התנור לשם הכלי חרס זה משהוסק בשמו וזה בשמו.
ת"ל אך:    מעיין ובור מקוה מים מדסמיך תיבת "אך" לכאן הוא מיעוט לומר דלא לטמא לתנור אף ששמו עליו עד שיוסק.
והנה מה מאד דחק הקרבן אהרן איך נדרש מתיבת "אך". ולפי עניות דעתי אפשר לומר לפי מה שידוע דמעין מטהר בכל שהוא ובור מקוה מים הוא עד שיהיה בו שיעור מקוה והוא מ"ם סאה. והטעם דמעין אפילו כל שהוא שם מעין עליו. וזהו שסמך הכתוב "אך מעין" אצל תנור וכירים לומר דרק במעין אמרינן כל ששם מעין עליו יש לו דין מעין ולאפוקי תנור אף ששם תנור עליו, דתיכף משנגמר מלאכתו תנור שמו מכל מקום אין לו עדיין דין תנור עד שיוסק בו.
סופגנים:    פירוש דלא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת אלא סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג דבהיסק מועט סגי ליה.
משיסיק את החדש כדי לאפות בישן:    דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן, ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים היינו גמר מלאתכו.


( ז ) תנור של אבן ושל מתכת טהור:    של אבן טהור לגמרי ושל מתכות טהור מדין כלי חרס שאינו מטמא מאוירו ויש לו טהרה במקוה.
וטמא משום כלי מתכות:    שמטמא מגבו ונעשה אב הטומאה כאשר נגעה בו כזית מן המת ואם הוא מחובר לקרקע אינו מטמא דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע חוץ מתנור וכירים של חרס דכתיב בהו "תנור וכירים יותץ" - את שיש בו נתיצה.
ניקב נפגם נסדק:    ועשה טיפול של סיד לסתום הנקב והפגם והסדק.
או שעשה על פיו:    תוספת של טיט.
טמא:    כדין תנור של חרס.
וכמה יהיה בנקב:    שיעור גדלו שישיה חשוב הטפילה של טיט שעליו להקרא תנור של חרס.
וכן בכירה:    וכן שיעור נקב של כירה כדי שיצא ממנו האור.


( ח )עשה לה פטפוטין:    של חרס. הכא לא תני "ועשה לה טפילה" שאין עושין טפלה לכירה שנקבה או נפגמה כמו שעושין לתנור אלא כשנקבה או נפגמה הכירה במקום מושבה רגילין במקום הנקב לעשות פטפוטין הן רגלי הכירה (כמין דרייפוס) שהכירה יושבת עליהן.
מרחה בטיט וכולי טהורה:    שאין מירוח של טיט מועיל אלא בתנור שאופין הלחם בתוכו אבל לא בכירה לפי שאין אופין ומבשלין בתוך הכירה עצמה אלא מניחין בתוכה או על גבה הקדירה.
מבפנים טמאה:    שהטיט מועיל לה.


( ט ) עליה ועל התנור:    והאבן מחוברת בטיט.
ועל הכופח:    היא גם כן כעין כירה אלא שכירה היא מקום שפיתת שתי קדרות וכופח מקום שפיתת קדרה אחת.
עליה ועל האבן:    היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. [ר"ש. ומפירוש הרמב"ם משמע דשתיהן שלא בטיט].
ועל הסלע:    המחובר מששת ימי בראשית.
ועל הזיז:    היוצא מן הכותל.
והוא עומד בפני עצמו טמא:    דנחשב כאילו הוא תלוש מן הכותל.


( י ) יכול יתצם ודאי:    היינו שהוא מצות עשה שיתצם ואינו רשאי לקיימם.
ת"ל וטמאים יהיו:    דהוא קרא יתירא דכבר אמר "טמאים הם" אלא לרמז דאם רצה יכול לקיימם בטומאתם אלא שאם רוצה שיטהרו אין לו עצה אחרת כי אם בנתיצה ולא בטבילה כשאר כלים. וכעין זה לעיל סוף פרשה ז, עייי"ש.
כל שהוא לצורכיכם:    מתיבת "לכם" דייק.
לרבות ידות הכלים:    שהן צורך לכם לאחוז בהן את הכלים.
האבן היוצא:    רגילים לחבר אבן בתנור שבולטת ממנו לחוץ כדי שיהיה לו לבית אחיזה וכתנור דמיא ואם נטמא התנור נטמא האבן ונטמאת הפת שנגע בה מפני שהוא יד לתנור.
טפח:    אבל מה שיוסיף על טפח טהור תפני שאין התנור צריך אליו.הכופח}} חומו רב מחום התנור ופעמים שנעשה לאפות בו הפת.
לא אמרו:    דיותר מטפח בתנור ומשלשה אצבעות בכירה לא הוי חיבור אלא כשהאבן בין התנור ולכותל מפני שמעכבת אין יכולין לקרב התנור לכותל ודוחק את הבית, הלכך יותר מטפח עומדת לינטל היא. אבל לצד הבית אפילו גדולה הרבה -- יד היא לתנור.
סמוכים זה לזה:    ואבן אחת היה מחברן.
והשאר טהור:    ואתאן לתנא קמא [תוי"ט בשם מהר"ם].
ת"ל הם:    טמאים הם דמשמע הם בעצמם ולא היוצא מהם. ואם הכתוב ריבה באומרו "לכם" נרבה רק מה שהוא צורך להכלי ונמעט מה שהוא יותר מכשיעור.