התורה והמצוה ויקרא יא לט-מ
ספרא | מלבי"ם על פרשת שמיני | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא: קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש
סימן קנד
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
[א] "וכי ימות מן הבהמה" -- הרי מיתה ודאי.
וכי ימות מן הבהמה: כבר התבאר למעלה (סימן צו) שדברים אלה הוכפלו בפרשה זאת ג' פעמים. ולמדו חז"ל שפסוק א' מדבר באבר מן החי, ואחד מדבר באבר מן המת ואחד מדבר בנבלה ממש. ומבואר כי פסוק דפה מדבר שהבהמה מתה. וזהו שאמר הרי מיתה ודאי. ומזה מבואר כי שני פסוקים הקודמים מדבר באיברים מן החי או מן המת כמ"ש במה הכתוב מדבר אם במיתתן הרי מיתתן אמורה.
סימן קנה
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
"מן הבהמה"-- יש מן הבהמה מטמא ויש מן הבהמה שאינה מטמאה; פרט לטריפה ששחטה.
- והלא דין הוא! אם מצינו בבהמה טמאה -- שלא השם-פוסלה-מן-האכילה מביאה לידי טומאתה אלא מיתתה, אף טריפה -- לא השם-פוסלה-מן-האכילה מביאה לידי טומאתה אלא מיתתה.
- או כלך לדרך הזו: בהמה טמאה אסורה קודם למיתתה וטריפה אסורה קודם למיתתה. מה בהמה טמאה -- אין שחיטתה מטהרתה, אף טריפה -- לא תטהרנה שחיטתה!
- תלמוד לומר "מן הבהמה"-- יש מן הבהמה [מ]טמאה ויש מן הבהמה שאינה [מ]טמאה; פרט לטריפה ששחטה.
[ב] דין אחר: בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה. מה בהמה טמאה - אין שחיטתה מטהרתה, אף טריפה -- לא תטהרנה שחיטתה.
- [ג] לא! אם אמרת בבהמה טמאה - שלא היה לה שעת הכושר! תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר?!
- טול לך מה שהבאת! טריפה מן הבטן מנין?
- לא! אם אמרת בבהמה טמאה - שאין למינה שחיטה, תאמר בטריפה שיש למינה שחיטה?!
- בן שמונה יוכיח - שיש למינו שחיטה ואין שחיטה מטהרתו! אף אתה אל תתמה על הטריפה -- שאף על פי שיש למינה שחיטה -- לא תטהרנה שחיטתה!
- תלמוד לומר "מן הבהמה"-- יש בהמה שאינה מטמאה ויש בהמה שמטמאה; פרט לטריפה ששחטה.
וכי ימות מן הבהמה: כבר התבאר (סדר ויקרא סימן יז) שיש הבדל בין אם ידבר על שם הכלל בלא ה' הידיעה -- שאז כולם בכלל, ובין אם מזכיר שם הכלל בה' הידיעה עם מלת "מן" שאז יורה הקצתית וממעט מקצת מן המין.
וכן ממה שכתוב פה "מן הבהמה" (ולא אמר "וכי תמות בהמה") -- מורה יש מן הבהמה שאינה מטמאה במותה, והיינו טריפה ששחטה שנקרא מיתה כיון דאין השחיטה מתרת באכילה. ובכל זה מתרת אותה מטומאת נבילות. ואמר דמן הסברה יש לדון בצד אחד דהא בבהמה טמאה אין שם האיסור שעליו גורם טומאה, דכל זמן שלא מתה טהורה, רק המיתה גורמת טומאה. וטריפה זו הלא נשחטה ולא מתה. ובצד אחר יש לדון דכמו דלטמאה לא מהני שחיטה מצד שהוא אסורה קודם למיתתה -- לא יועיל לטריפה שאסורה גם כן קודם למיתתה. ולכן צריך קרא.
[ובמשנה ב'] אמר דין אחר, שיש לדון מה מצינו מטריפה. ועל זה יש להשיב שטריפה שאני שהיה לה שעת הכושר. ואם תשיב מטריפה מן הבטן -- יש להשיב דשאני טריפה שיש למינה שחיטה. אולם יש להשיב בן שמונה יוכיח שיש למינו שחיטה ואין שחיטתו מטהרתו. לכן צריך קרא. ובחולין (דף עד.) הקשה על ברייתא זו ממה דתני שם במתניתין (דף עב:) דבן שמנה אין למינו שחיטה ואמר רב כהנא יש במינו שחיטה אגב אמו.
ודרשא זו ד"כי ימות מן הבהמה" מביא בחולין (דף עד, פה:, קכח:, זבחים דף סט) בשם ר"י אמר רב ואמרי לה במתניתא תנא.
סימן קנו
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
"אשר היא"-- היא מטמאה במשא ואין השרץ מטמא במשא.
- הלא דין הוא! ומה אם בהמה --שלא עשה דמה כבשרה-- מטמא במשא, השרץ --שעשה דמו כבשרו-- אינו דין שיטמא במשא?!
- תלמוד לומר "אשר היא"-- היא מטמא במשא ואין השרץ מטמא במשא.
אשר היא לכם לאכלה: השם המצורף אחר מלת "אשר" יבוא תמיד בלא מלת "הוא, -- "המזבח אשר פתח אהל מועד", "על העצים אשר על האש", "המזבח אשר לפני השם", "מקנך אשר בשדה, "מן הדם אשר בסף". וכן תמיד. ואם בא מלת "הוא" לפני השם מורה שמלת "אשר" היא מלת הטעם, שלכן מטמא יען שהוא לכם לאכלה. ובסימן שאחרי זה מבואר שמפרש "לכם לאכלה" בין הראוי לכם למלאכה או לאכלה, ופי' שמצד זה מטמא. לא כן השרצים שאינם ראוים לא למלאכה ולא לאכלה אינם מטמאים במשא.
כי אף שביאר בשרצים שמטמאים במגע ולא כתב טומאת משא -- הייתי טועה ללמדם מקל וחומר אחר שחמורים מבהמה לענין שדם השרץ מטמא כבשרו. והייתי אומר שאינו מטמא במשא בכעדשה כדין טומאת שרץ אבל מטמא בכזית כדין טומאת נבלה. ועיין תוספות (עירובין דף יג וסנהדרין דף יז) מה שכתבו בזה.
סימן קנז
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
[ד] "לכם"-- להביא בהמה טמאה שתטמא במשא.
- והלא דין הוא! מה אם בהמה טהורה --ששחיטתה מטהרתה-- מטמא במשא, בהמה טמאה --שאין שחיטתה מטהרתה-- אינו דין שתטמא במשא?!
- השרץ יוכיח! שאין שחיטה מטהרתו ואינו מטמא במשא! אף אתה על תתמה על בהמה טמאה -- שאף על פי שאין שחיטתה מטהרתה -- לא תטמא במשא!
- תלמוד לומר "לכם"-- להביא בהמה טמאה שתטמא במשא.
אשר היא לכם לאכלה: כבר בארנו שהכתוב שלש דין טומאת נבלה -- בבהמה טמאה ובחיה טמאה ופה בבהמה טהורה. רק אחר שהיה יכול לכלל הכל במאמר אחד למדנו שבא גם כן להודיע שאבר מן החי ואבר מן המת מטמא (כמ"ש בסימן ?). ובכל זה אין לצאת מפשוטו שגם הנבלה מטמא בכולם וכמו שפירש הרמב"ן ויתר מ"פ בפשוטו של מקרא.
וחז"ל לפי דרכם דייקו ממה שלא אמר "מן הבהמה הנאכלת"; שהגדר בין המותר והאסור לאכל יבא בלשון זה -- "בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל". מה שאין כן מלת "לאכלה" בא בלשון על דבר המוכן לאכל, לא על המותר הפך האסור. כמו "ולכל חית השדה..את כל ירק עשב..לאכלה" (בראשית, א), "והיה לך ולהם לאכלה" (שם ו).
וגם מלת "לכם" מיותר, דדי לאמר "אשר היא לאכלה" כמו שכתב "בין החיה הנאכלת" שלא אמר "לכם". על זה אמרו שפירושו -- הבהמה אשר היא לכם לצרכיכם או לאכלה, בענין שכולל כל תשמישי האדם. והאכילה בא לדוגמא, כי גם הבהמה טמאה ישמשו בה לרכוב ולמשא, ואינו מוציא רק השרץ שאינו צריך לשום דבר (כנזכר בסימן הקודם).
סימן קנח
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
[ה] "לאכלה"-- להביא את בן שמונה שלא תהא שחיטתו מטהרתו. ר' יוסי ברבי יהודה ור' אלעזר ב"ר שמעון אומרים בן שמונה שחיטתו מטהרתו.
אשר היא לכם לאכלה: אחר שאין הבדל בדין זה בין בהמה טהורה לטמאה (כמ"ש בסימן הקודם), היה לו לכתוב "וכי ימות מן הבהמה" שכולל טהורה וטמאה. ולמה הוסיף "אשר היא לכם לאכלה" לתת מקום לטעות?
משיב דבא להביא בן שמונה, כי לשון "לאכלה" הוא דבר המוכן לאכל כמו שכתבנו בסימן הקודם, ובן שמונה מוכן לאכל בשחיטת אמו. וקמ"ל שאם לא ניתר בשחיטת אמו, שאז מת אף שנשחט (כי דומה כמת כיון שאין ראוי להתקיים) -- אין שחיטתו מטהרת. ור"י וראב"ש מדמה ליה לטריפה ותנא קמא סבירא ליה שאין דומה לטריפה שיש במינה שחיטה.
כן מסיק רבא בשבת (דף קלו.). ולפי זה תנא קמא סבירא ליה דבן שמונה מקרי יש במינו שחיטה והולך לשיטתו דכן אמר סתמא דספרא למעלה [משנה ג'], ור"י בר"י ור' אלעזר ב"ר שמעון סבירא להו כסתמא דמתניתין דחולין (דף עב:) דסבירא ליה דבן שמונה מקרי אין למינו שחיטה. וצריך עיון ששם (דף עד.) מקשה מברייתא דספרא על מתניתין ולא משני דפליגי תנאי בהכי.
סימן קנט
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
"בנבלתה"-- לא בעצמות ולא בגידים ולא בקרנים ולא בטלפים. או יכול אפילו בשעת חיבורן? תלמוד לומר "יטמא".
"בנבלתה"-- ולא בקולית סתומה. או יכול אפילו נקובה? תלמוד לומר "יטמא".
[ו] "בנבלתה"-- ולא באלל המפוזר. או יכול אף על פי שהוא מכונס? תלמוד לומר "טמא", דברי רבי יהודה.
"בנבלתה"-- ולא בעור; מפשיט לשטיח כדי אחיזה ולחמת עד שיוציא כל החזה. או יכול שאני מוציא פחות מכשיעור? תלמוד לומר "טמא".
"בנבלתה"-- ולא בעור שאין עליו כזית בשר. או יכול שאני מוציא את הנוגע בעור שכנגד הבשר מאחוריו? תלמוד לומר "יטמא".
"בנבלתה" -- ולא בשני חצאי זיתים שעל גבי העור. יכול לא יטמא במשא? תלמוד לומר "והנושא" דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר "והנוגע..והנושא"-- את שבא לכלל מגע בא לכלל משא, לא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא. ומודה רבי עקיבא בנושא חצאי זיתים שתחבן בקיסם או שהסיטן שהוא טמא. מפני מה רבי עקיבא מטהר? מפני שהעור מבטלו.
הנוגע בנבלתה: מלת "בנבלתה" מיותר, שדי לומר "הנוגע בה". וכן מה שכתב "האוכל מנבלתה והנושא את נבלתה" -- הרי ג' פעמים 'נבלתה' מיותר. ועוד נמצא בפרשה זו שמונה פעמים 'נבלתה', והם ד' בבהמות טמאות וד' בשרץ. הרי י"א פעמים שכתוב מלת 'בנבלתה'.
- והנה התבאר (בסימן צו) שמה שכתוב בפסוק כד "כל הנוגע בנבלתם" צריך ללמד שמדבר באבר מן החי,
- ומה שכתב בפסוק כ"ז "כל הנוגע בנבלתם" צריך ללמד על אבר מן המת (כמ"ש בסימן הנ"ל).
- (ובסימן צז) התבאר שמה שכתב "וכי ימות מן הבהמה הנוגע בנבלתה" צריך ללמד מה נבלה שאין לו חלופים.
- ומה שכתב בפסוק ל"ה "כל אשר יפול מנבלתם עליו" צריך ללמד שמדבר באבר מן המת דשרץ (כמו שהתבאר בסימן קטו ובסימן קלח).
- ומה שכתב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" צריך למעט נבלה יבשה (כמ"ש בסימן קמח).
ונשארו עוד ששה פעמים 'בנבלתם' שהם מיותר. ודרשם פה לששה דרושים:
- ( א ) ולא בעצמות. והוא הדרוש שכבר נזכר בספרא ריש פרק יוד (פרק י ) ומובא בחולין (דף עז:), ועיי"ש. ומ"ש יכול אפילו בשעת חבורן תלמוד לומר יטמא -- זה לא מיתור דריש רק רצונו לומר אחר שהבשר טמא פשיטא דגם העצם טמא משום יד.
- ( דרוש ב ) "בנבלתה" ולא בקולית סתומה. ומובא בחולין (דף קכו:). ושם גריס יכול אפילו ניקבה? תלמוד לומר "הנוגע טמא" את שאפשר לו ליגע טמא.
- ( דרוש ג ) "בנבלתה" ולא באלל המפוזר. ומובא במשנה דחולין (דף קיז:) ומפרש לה בגמרא (דף קכא.), עיי"ש.
- ( דרוש ד ) "בנבלתה" ולא בעור. דהיינו יתר משיעור שהוא אם מפשיט לשטיח כדי אחיזה ואם מפשיט לחמת צריך שיפשיט עד החזה. ומובא בחולין (דף קכ.). ומה שאמר יכול שאני מוציא פחות מכשיעור ת"ל טמא -- ר"ל "טמא הוא לכם" שמזה ריבה ידות כנ"ל (סימן קיב)
- ( דרוש ה ) "בנבלתה" ולא בעור שאין עליו כזית בשר. וזה מובא בחולין (דף קיח.). ומפרש ולא בעור שאין עליו כזית בשר ועור משלימו לכזית. יכול שאני מוציא אף עור שיש עליו כזית בשר בשנוגע מאחוריו (ואפילו מעשה יד נמי לא עביד) -- תלמוד לומר יטמא.
- ( דרוש ו ) "בנבלתה" ולא בשני חצאי זיתים וכולי. ופלוגתא דר' ישמעאל ורבי עקיבא מובא במשנה חולין (דף קכד.) וברייתא דפה מובא שם עמוד ב, עיי"ש.
סימן קס
עריכה
ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרשה י:
[ז] יכול תהיה נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר (ויקרא כב, ח) "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"-- את שאין לו טומאה אלא באכילתה, יצאה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.
יכול נבלת עוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחומר? תלמוד לומר "בה"-- בה אתה מטמא בבית הבליעה ואי אתה מטמא נבלת בהמה בבית הבליעה.
אם כן למה נאמר האוכל? ליתן שיעור לנוגע ולנושא. מה האוכל כזית אף הנוגע כזית.
[ח]
- "יכבס" -- יכול אף הציפה? תלמוד לומר "בגד".
- [אי בגד][1] יכול בגד גדול לבן המטמא בזב והמטמא בנגעים; מנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שאתה מרבה להביא שביס של סבכה וגנגילון? תלמוד לומר 'בגד - בגדים' -- ריבה.
- מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר "טמא".
- יכול יטמא אדם וכלי חרס? תלמוד לומר "בגד"-- בגד הוא מטמא ולא אדם ולא כלי חרס.
והאוכל מנבלתה: חז"ל הוכיחו דנבלת בהמה אינה מטמאה באכילה ממה שכתוב בנבלת עוף טהור "נבלה וטרפה לא יאכל" (שמדבר בנבלת עוף טהור שאין לו טומאה רק באכילה). ואמר "לטמאה בה", מלת "בה" ממעט זולתה שהוא נבלת בהמה שאינה מטמאה באכילה. ומאמר זה מובא שנית בספרא (אחרי מות פרק יב מ"ה) (אמור פרק ד מי"ב). ובפרשת אחרי יתבאר יסוד הדרוש הזה ועמודיו.
ועל פי ההנחה הזאת הוכיחו שמה שכתוב פה "האוכל מנבלתה יכבס בגדיו" פירושו שיעור אכילה (כי יש פעלים רבים שמשמשים על השיעור כמו שהבאנו באילת השחר כלל יא), ור"ל כי באמת גם האוכל טמא, כי האוכל הלא נושא ונוגע. וגם אם תחב לו חברו בבית הבליעה -- עדיין הוא נושא (ובפרט למה דקיימא לן כרבא דאמר בנדה (דף מב.) דמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוה). רק שזה מיותר דהא כבר אמר "הנוגע והנושא טמא". ועל כרחך שבא לפרש שטומאת הנוגע והנושא הוא כמו טומאת האוכל שהוא שיעור אכילה ובזה טמא משום מגע ומשא.
ומצאנו כמה פעלים שלא באו בדוקא
- כמו שכתוב "והשורף אותם יכבס בגדיו" -- המכין עצמו לשרוף, וכמו שכתבנו שם באורך.
- וכן אמרו (נדה דף ח, יומא דף יד) ד"המזה מי הנדה" פירושו הנושא כשיעור הזיה.
- וכן "האוכל בבית" גבי בית המנוגע פירושו כשיעור אכילת קבע.
וכן מה שכתב "האוכל" בא על השיעור.
והגם שכתוב "האוכל בבית יכבס בגדיו" שהוא משום שהוא נושא -- למדו הוא הדין לשיעור נוגע מדכתיב באמצע בין נוגע ונושא. מה שאין כן ב"מזה מי הנדה". (ומיושב קושיית התוספות נדה מב ד"ה את"ל).
ומה שאמר במשנה יכול אף הציפה וכולי -- כבר נזכר למעלה ופרשנוהו למעלה (סימן צט).
- ^ הוספתי כפי שמופיע בשאר נוסחאות הספרא -- ויקיעורך