חפץ חיים על ספרא/שמיני/מכילתא דמלואים
חפץ חיים על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
מכילתא דמלואים עריכה
( א ) אם שלישי לשבת: הגר"א גריס אם שלישי לחדש, וכן משמע מסוף דברי הברייתא.
אם שלישי למנין: היינו למנין ימי הפרישה.
כשהוא אומר כי ביום השלישי: פירוש, מתחילה כתב "היו נכונים לשלשת ימים...כי ביום השלישי ירד ה' וגו'" מוכח שזה אמר משה ביום שציוה שיפרשו ג' ימים "כי ביום השלישי" -- שמע מינה שזהו שלישי למנין. ועל כן מה שכתב אחר כך "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" על כרחך שלישי למנין ימי הפרישה.
שהוא בחודש: טעות סופר וצ"ל "שאינו בחודש" [הגר"א]. ר"ל שאינו לחשבון ימי החודש. ולא רצה להגיה "שהוא ששה בחודש" משום דאית בזה פלוגתא אם היה בששי או בשביעי.
אם שמיני למנין: ימי המילואים.
ראשון למעשה בראשית: באחד בשבת היה ראש חדש ניסן ובניסן נברא העולם.
ראשון לנשיאים: אותו היום התחילו להקריב קרבניהם.
ראשון לכהונה: כי מקודם היה העבודה בבכורות ובשבעת ימי המילואים היה משה עובד עבודה.
ראשון לעבודה: באותו היום התחילו להקריב תמידין וכל קרבנות צבור.
ראשון לאכילת קדשים: רש"י פירש (שבת פז, ב) היינו במקום מיוחד, ועד עכשיו [ר"ל קודם שהוקם המשכן שלא היו אז דין ג' מחנות] היו נאכלים בכל מקום. ולשון "לאכילת קדשים" דחוק דמשמע לעצם אכילה. והראב"ד פירש דהיינו לאכילת קדשי קדשים מבשר חטאות ושירי מנחות דזה לא קרבו בבמות מתחלה.
והגר"א גרס "לשחיטת צפון", דמתחלה כשקרבו בבמות הלא ידוע דאין צפון בבמה (עיין זבחים דף ק"ב). וכן היה גירסא זו לפני התוספות בתורת כהנים (עיין שבת דף פ"ז:) בתוספות שם.
( ב ) ולפי שכיבדו וכו': דמלשון הכתוב משמע שקרא תחלה לאהרן ואחר כך לזקני ישראל. דאי לאו הכי היה לו לומר "וזקני ישראל", ומדקאמר "ולזקני" משמע שקראם אחר כך. וקאמר הטעם דלאו משום קורבה הוא אלא שלמד כן מהקב"ה.
( ג ) ויאמר אל אהרן קח לך וכו' מלמד שאמר וכו': ממלת "לך" מדייק דהוא יתירא, משמע לטובתך.
שמא ישנאך וכו': הרמב"ן בחומש גרס "שמא ישטינך".
ומה שאמר לתוך פיו של שטן -- אולי הכונה דאברים ופדרים של חטאת נהנין מהן הסטרא אחרא כדאיתא בזוהר [ זית רענן ].
ושמא תאמר אין צריך כפרה אלא אני: בתמיה קאמר.
והלא אף: צריך להגיה "אף", והוא תשובת משה רבינו ע"ה.
יש בידכם בתחלה וישחטו שעיר עזים: היינו עון מכירת יוסף.
( ו ) אותו יצר הרע: של עון עבודה זרה.
עבודתכם מיוחדת לפניו: שכל הפעולות שתעשו בעולם לא תהיה לשום הנאת עצמכם כי אם יהיה הכל מיוחד לשמו. כי באמת כאשר נתבונן היטב נוכל לקיים בכל פעולה גשמיית רצון ה'. לדוגמא כשהולך לאכול יכוין לקיים "ושמרתם את נפשותיכם", כשעושה איזה מסחר להרויח יכוין שיהיה לו במה לשלם שכר למוד בניו שהוא מצות עשה של פעולת שכיר, או לפרנס אשתו שהוא גם כן מן התורה 'שארה כסותה..לא תגרע', או לשלם חובותיו שהוא גם כן מצוה מן התורה, או לפרנס בניו הקטנים שהם גם כן בכלל עניים. כללו של דבר כאשר ירצה האדם באמת יוכל למצוא בכל פעולה שהוא עושה מצוה דאורייתא ממש ויכוין לשמו.
ונוכל לומר שזהו כונת הכתוב "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו", והיינו שכל הפעולות שעולה במחשבתו לעשות יתבונן אם הוא רצון ה', וכאשר ימצא שהוא רצון ה' יעשנה וייחד הפעולה לשם ה'.
( ז ) זהו שאמר הכתוב משה ואהרן בכהניו וגו': כלומר על אותה שעה נאמר לפי שבכל שבעת ימי המלואים היה משה לבדו משמש והיה כהן, ועכשיו כשאמר לו "קרב אל המזבח" - גם אהרן כהן. וכיון שהביא אותו פסוק דרש ממנו שגם שמואל היה שקול כאחד מהם.
( ח ) למה הדבר דומה וכו': כלומר לפי שהיה אהרן מתבייש לעבוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה כאשה חדשה שמתביישת לשמש את המלך לכך אמר לו משה "קְרב".
ויש אומרים היה אהרן רואה וכו': פירוש: היה אהרן מתבייש גם כן מן המזבח ומתיירא ממנו שהיה רואה אותו בקרנותיו כתבנית שור בקרניו (ורצונו לומר שהיה נדמה לו בדעתו), והיה זוכר המזבח שבנה לעגל ולפיכך היה מתירא ממנו ולכן אמר לו משה אל תירא ממנו, קרב [הראב"ד].
אחי אל תתירא ממנו - כצ"ל.
( ט ) תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם: פירוש: תדע שכך היה מדת הדין לעשות שהרי קרבנו מכפר עליו ועל העם כדכתיב "ועשה...בעדך ובעד העם", אבל של העם לא כיפר על הכהנים.
חיטוי: על הקרן באצבע.
"מה הראשון טעון ב' מתנות שהן ארבע" -- טעות סופר, וצריך לומר מה הראשון טעון ד' מתנות אף זה טעון ד' מתנות [הגר"א וקרבן אהרן וכן מוכח מפירש"י בחומש פר' שמיני. ועיין בראב"ד].
מה הראשון: היינו עגל שלו
אף זו עומד בצד המזבח וזורק: למטה מחוט הסקרא. מה שאין כן בחטאת שנותן למעלה על הקרנות ובאצבע ולא בזריקה.
מעל המזבח: לארץ.
( יא ) להלן מילוי: "מלא קומצו" בויקרא.
מה מילוי האמור להלן קמץ ועלה בידו וכו': פירוש, דהתם כתיב "מלא קומצו" תרי זימני וילפינן מזה דהוא לעיכובא.
( יב ) מה זה בא ללמדנו וכו': הרבה עמלו המפרשים על זה הברייתא. ואעתיק בזה מה שפירש הרמב"ן בחומש, וזה לשונו: דהוה ליה לומר "ויקרב את העולה מלבד עולת הבקר", ולמה כתוב גבי מנחה "מלבד עולת הבקר"? ואם בא ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, ולכן קאמר במנחה "מלבד עולת הבקר" -- כלומר שלא הקריבו מנחה לתמיד של שחר ולא לעולה, רק זו המנחה לבד -- הרי כבר נאמר "וכו' ויעשה כמשפט" -- משמע שהקריבוה כדינה במנחה ונסכים. אלא בא ללמד ששתי מנחות וכולי, פירוש, שמנחה זו אינה מנחת נסכים אלא מנחת נדבה של ישראל*, עכ"ל.
- הערה *: ומכל מקום גם לפירוש זה דחוק מאד לשון הברייתא דהכתוב ישמיענו שאם לא מצא מנחה יביא בהמה, דלכאורה הוא מלתא דפשיטא מאוד. ועיין בהגר"א שהגיה ודבריו מאירין העינים וזה לשונו: מה בא זה ללמדנו אם ללמד על מנחת התמיד והרי נאמר "ועשירית האיפה וגו'", אם ללמד על מנחת העולה הרי נאמר "ויקרב את העולה וגו'", אם כן וכו' מלמד ששתי מנחות קריבין זה אחר זה, עד כאן לשונו.
- וביאורו, אם ללמד על מנחת התמיד היינו מלבד עולת התמיד ומנחתה -- הרי נאמר אצל התמיד "ועשירית האיפה סלת וגו" ובודאי כשהקריב עולת התמיד הקריב עם המנחה. ואם ללמד על מנחת העולה דהיינו עולת הבקר קרא הכתוב להעולה שהקריב מקודם וקמ"ל קרא דאותה המנחה היא לבד מנחת העולה שהקריב מקודם הרי נאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט" והיינו כמשפט שאר עולה, וידוע שכל עולה צריך להקריב מנחת נסכים. אם כן למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? מלמד ששתי מנחות קריבין זה אחר זה, ורצונו לומר דלעולם כונת הכתוב מלבד עולת התמיד ומנחתה, והכתוב קמ"ל דמנחה זו צריך להקריב אחר מנחת התמיד ולא תימא דצריך להקריב העולה ומנחתה מקודם ואחר כך מנחה זו. קמ"ל שאין שום מנחה אחרת מפסיק בינה לבין מנחת התמיד. כן נראה לפי עניות דעתי ביאור דבריו הקדושים.
( יג ) זבח השלמים אשר לעם מכאן למדו שלמים לצבור: אף על גב דשלמי צבור מפורשין במקרא בפרשה אמור -- מכל מקום אהרן למד מכאן סדר עבודה כמ"ש סוף פרשת צו [ זית רענן ].
אכן קשה דהא שלמי צבור טעונין תנופה חיים וכאן לא היה כי אם לאחר שחיטה תנופת חזה ושוק כשאר שלמי יחיד? ואפשר דהכי קאמר, מכאן למדנו תנופת שחוטים בשלמי צבור, לפי שלא מצינו בכבשי עצרת אלא תנופת חיים וכיון שמצינו באלו שהיו שלמי צבור והוטענו תנופה שחוטים בחזה ושוק -- הרי הוא דוגמא לכבשי עצרת ולהטעינם כן (וכדעת רבנן דסברי כן, עיין במנחות דף ס"ב). ואף על פי שאין דינן שוה בתנופת החיים -- מכל מקום במה שהשוו מעשיהם למדנו אלו מאלו [ הראב"ד ].
להגיד גדולתו וכו': קשה מה ענין זה למקרא זה? ויש לומר מדכתיב "כאשר ציוה משה" משמע שעשה הכל כאשר ציוה משה.
שבשעה קלה למדו וכו': ואף שבשבעת ימי המילואים למדו סדר עבודה -- מכל מקום לא היה בקי כל כך כיון שלא שימש עדיין במעשה. אבל עתה הורגלו מיד בפעם(?) ראשון ועשו בזריזות ולא פשעו בשום דבר.
שבעה עבודות: שחיטה וקבלה -- והוא ממה דכתיב "וישחט..ויקריבו בני אהרן את הדם" דהוא קבלה; זריקה היינו שתים שהן ארבע מאיל העולה ומשלמים; הזאה על ארבע קרנות המזבח; וחיטוי היינו ממה שכתוב "ויחטאהו כראשון" וכפירוש הראב"ד שנתן על המזבח מתנה יתירה כדי לטהרו, או מה שנתן באצבע על הקרן חשיב הדבר לעבודה בפני עצמו; וכפרה -- אפשר שגם בשמיני נתן מתנה יתירה על המזבח כמו בהשבעה ימים.
ועיין בראב"ד שהקשה למה לא חשב תנופה הנאמר במקרא זה? והגר"א הגיה במקום ’כפרה’ - ’תנופה’, ואזיל לשיטתו דסבירא ליה דגם בשבעת ימי המילואים לא ניתן כפרה יתירה בפני עצמו כמו שמוכח מהגהתו במכילתא דמילואים הלכה ל"ג, עיי"ש. אך קשה למה לא חדש הקטרה, וצריך עיון.
( טו ) מה ברכה בירכן אמר להם תשרה השכינה במעשה ידיכם: הביא הענין הזה בכאן לומר שהברכה שבירכן משה נתקיימה בהם שכבר שרתה שכינה עליהם בשמיני כמה דכתיב (שמיני פסוק כ"ג) "וירא כבוד ה' אל כל העם".
רבי מאיר אומר כך בירכך ה' אלקי אבותיכם וגו': טעמו דכיון שאמר כאן "ויברך אותם משה" ואין אנו רואין שום ברכה למשה על ישראל אלא במקום אחד והוא אותו הפסוק שנאמר "ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגו'" שבמשנה תורה (לבד הברכות שבירכן לפני מותו).
שנאמר ולאומי אלי האזינו: ואומה לשון אמי. והגר"א גרס אל תקרי לאומי אלא לאמי, ומצאתי כן בילקוט פר' פקודי דהכתיב הוא לאמי.
( טז ) ביום ששרתה שכינה בבית: המקדש.
ביום שירדה אש חדשה ממרום: כל זה היה במקדש וכיוצא בו היה במשכן. ומה שאמר בתחלה על אותה שעה הוא אומר צאינה וראינה וכולי -- שלמה המלך אמרו ברוח הקדש על המשכן ועל המקדש.
( יז ) זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים וכו': פירוש, כדכתיב בסדר שופטים "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם..ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה..ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתו לו כי בו בחר ה' אלהיך...לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". ואמרו חז"ל איזהו שירות שהוא בשם השם? הוי אומר זו ברכת כהנים. נמצא שבשכר אשר מברכים את ישראל זכו במתנותיהם בגבולין.
( יח ) משנפנה מקרבנותיו וכו': דאי לאו הכי האי פסוק יתירא הוא, דהעליה היתה כדי להקריב, ואחר שגמר פשיטא שירד. אלא השמיענו כיון שנפנה מקרבנותיו והתבונן בכל פעולותיו של החטאת והעולה והשלמים שהיה הכל כדין ולא נכשל בשום דבר -- ירד מן המזבח בשמחה.
ועוד נ"ל לפרש לפי מה דאיתא לקמן (באות כ"ט) שמקרא זה מסורס הוא וראוי להכתב "וירד מעשות..וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם", ואיתא בשו"ע או"ח (סימן קכח ס' מ"ד) שנשיאת כפים ראוי להיות בשמחה. ועיין שם בביאור הגר"א שכן איתא בזוהר הקדוש בכמה מקומות. וזהו הכונה כאן -- משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה לברך את ישראל.
( יט ) יודע אני שכעס עלי המקום: על ידי עון העגל, ובשבילי לא נתקיים מה שאמר משה "זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד השם".
( כא ) באותה שעה קפצה פורענות וכו': על דבר שחטא באותה שעה.
ויש אומרים מסיני נטלו להם: כלומר מסיני חטאו וזהו שהביא להם החטא הגדול שנענשו מיתה עליו.
הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם וכו' עוד שני זקנים הללו מתים וכו': אנשים גדולים כאלו אי אפשר שיהיה דבריהם כאנשים פחותי ערך. ולפי עניות דעתי הכונה במה שאמרו "מסיני" שבעת שאמר הקב"ה עלה אתה ואהרן עמך והכהנים היינו שהכהנים מחיצה בפני עצמם והעם אל יהרסו לעלות אל השם פן יפרץ בם (שמי שאינו ראוי לאיזה מדרגה גבוה הוא נזוק על ידה). אמר לו נדב לאביהוא עוד שני זקנים הללו -- רצה לומר, הנה כבר הזקינו ובמשך קטן בודאי ימותו, ובעל כרחנו אנו נהיה מוכרחים להנהיג הקהל ולשאול במשפט האורים לפני השם כמו שהיה לבסוף על ידי אלעזר הכהן (וכמו דכתיב "וימת נדב ואביהוא...ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם", ואמרו חז"ל שאם היו הם בחיים היה שייך רק להם). ומי יודע אם נהיה ראוים למדרגה זו. והנה לשון זה עוד שני זקנים הללו מתים הוא לשון גרוע מאד והיה להם לומר פן חס ושלום ימותו, ולכן - אף שמחשבתם היה לטובה - הדיבור לא היה יפה ולכן השיב הקב"ה נראה מי קובר מי.
( כב ) דבר אחר כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ולא ירדה שכינה וכו': פי' -- הלשון הראשון אמר כי משירדה שכינה וירדה אש ממרום וליחכה ואחר כך חטאו בני אהרן וקפצה עליהם פורענות; ועכשיו בלשון הזה הוא אומר שקודם שירדה שכינה וקודם שירדה האש חטאו, ובאותה שעה ירדה שכינה וירדה האש וליחכה הקרבנות ושרפה אותם. וזה אינו על סדר המקראות (דבקרא כתיב תחלה "ותצא אש וגו'" ואחר כך "ויקחו בני אהרן"). ועוד איני יודע מאין לו שנכנסו לבית קדשי הקדשים? ושמא משום דכתיב "ויקריבו לפני ה' אש זרה" וכתיב "ותצא אש מלפני השם", שיצא האש מבית קדשי הקדשים -- מה זה מבית קדשי הקדשים אף זה כך.
ואם תאמר מהו "ותצא אש", הלא הם היו בפנים? אפשר שלא נשרפו עד שיצאו לאהל מועד. עוד יש סעד לזה הלשון כי בקטורת שהקטירו בני אהרן מה היה? אם ההקטרה שהקטירו בכל יום שהוא קרב על המזבח הזהב -- אותו כבר הכניסו אהרן שהרי שנינו קטורת של שחר היתה קריבה בין דם לאברים. אלא ודאי קטורת אחרת היתה שנכנסו בה לפני ולפנים [ ראב"ד ].
אכן מכל מקום קשה ששאלו וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש -- מה יועיל לזה מה שיקחו אש עם קטרת להכניסם לפני ולפנים? וכי על ידי זה יתאכלו העולה והחלבים על מזבח החיצון? ואולי חשבו שעל ידי שיכניסו קטורת לפני ולפנים כדרך שעושה הכהן גדול ביום הכפורים -- ימשיכו רצון מאת השם להשרות השכינה בישראל ולהוריד אש מן השמים. והתחכמו המצאה חדשה להשראת השכינה אשר לא נצטוו על זה וזהו שאמר הכתוב "אשר לא צוה אותם". ומשה רבינו ע"ה אמר "זה הדבר אשר צוה השם תעשו וירא אליכם כבוד השם" ואין צריכין לעצה אחרת. [ עיין ברמב"ן ].
וללשון הראשון נאמר שאף על פי שירדה האש על האברים שעל מזבח החצון ועל הקטרת שבפנים -- אמרו אף על פי כן מצוה להביא מן ההדיוט וחשבו בדעתם להכניס קטורת חדשה עם האש השני ולהקטיר על מזבח הזהב. עכ"ל הראב"ד.
( כג ) מבית קדשי הקדשים: שנאמר "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" -- 'מלפני השם' זה בית קדשי קדשים.
שנאמר ותצא אש מלפני ה': אסיפא דקרא סמיך דכתיב "ותאכל אותם", משמע ולא בגדיהם. ועיין לקמיה.
היה אהרן עומד ותוהא וכו': מרומז דרש מדהשיב לו משה "הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש...וידם אהרן", מכלל דבתחלה לא חשב אהרן כן.
( כו ) מכאן אמרו וכו': הראב"ד גריס מכאן שאין הכהנים מטמאים למתים, ופירש שנרמז להם מעט מכאן שאין הכהנים מטמאין למתים, מיהו כבר אנו רואין שהכהן הדיוט מטמא לאחיו אבל עתה נמשלו לכהן גדול שאינו מטמא לשום מת.
( כז ) מלמד וכו' במיתתן יותר מבחייהן: פירוש על חייהן לא חס כדי שיקבלו עונשן ויהא להם כפרה אבל אחר פטירתן חס עליהן שלא יתבזו [ קרבן אהרן ].
שאילו נשרפו גופן וגם בגדיהן, היו מפורסמים וניכרים לבזיון, אבל השתא שבגדיהם נשארו עליהם -- דגופן גם כן נשרף ואך דהיה שלדו קיימת מבפנים להבגדים -- אין הבזיון ניכר מלמעלן כל כך.
ומשמע דהאי תנא סבירא ליה דנשמתן וגם גופן נשרף. ויש תנא לקמן (באות ל"ד) דסבירא ליה דרק נשמתן בלבד נשרף ולא גופן כלל.
( כח ) מכאן אמרו הרוגי בית דין וכו': כל אלה רמזים הם שהם הרוגי בית דין של מעלה. ואין זה דמיון ממש. לפי שהרוגי בית דין לא הקרובים ולא הרחוקים מתאבלין עליהם, אבל אלו רק אהרן ובניו הוזהרו אבל כל ישראל בכו אותם.
שמא תאמרו אנו הולכין לבתינו ומתאבלים וכו': פירוש נהי דהוזהרו על פריעה ופרימה והכל כדי שלא להראות על אבילות לכל, אבל לילך לבתינו לבכות אנו רשאים. ולזה מסיים הלא פקדנו המקום*) שלא תצאו.
הן נכסין והוא נגלה: כשהן יוצאין ממבוי זה ונכנסין למבוי אחר ונכסין ממבוי הראשון שאינו רואה אותן -- הוא נגלה ונכנס שם.
הן נגלין והוא נכנס: ר"ל כל זמן שהן נגלין באותו מבוי הוא נכסה משם.
- הערה *): ולכאורה דבר זה הוא כר' יהודא דאמר בסנהדרין (דף יח.) אצל כהן גדול אינו יוצא מבית המקדש כל עיקר שנאמר "ומן המקדש לא יצא". ולבסוף מסיים מכאן אמרו הוא דעת ר' מאיר שם? ואולי י"ל דסתם פה כר' מאיר, והיינו לדורות. והאי דקאמר מתחלה אנו פקדנו המקום הוא הוראת שעה להם לבד שלא להתאבל כל עיקר אלא הבכיה יהיה לכלל ישראל כמו שנאמר "ואחיכם כל בית ישראל יבכו וגו'": מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת וכו' הנה לכאורה בפסוק כתיב "לא תצאו" ומסיים דמותרין לצאת. אמנם באמת ניחא עיין לקמן (באות מ"ב) דמשוינן פסוק זה ד"ומפתח אהל מועד לא תצאו" עם הפסוק ד"ומן המקדש לא יצא". ועיין בסנהדרין (דף יט.). וכן הוא לקמן בתורת כהנים בפרשה אמור, דלדעת ר' מאיר "ומן המקדש לא יצא" היינו שלא יצא עמהן בעת שמלוין אותו אבל הוא יוצא אחריהן. והכא נמי "ומפתח אהל מועד לא תצאו" היינו לא תצאו עמהן אבל הוא יוצא אחריהן.
( כט ) זה מקרא מסורס: הוכרחו לזה דקרא אמר "וירד מעשות החטאת וגו'" ואילו בירך אותם קודם שירד היה לו לומר "ומלברך את ישראל", ולזה בהכרח לומר שאחר שירד בירך. ואם כן הרי זה מקרא מסורס.
אתה אומר בעמידה או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה - כצ"ל.
מה שירות בעמידה: דכתיב "לעמוד לשרת בשם השם".
בדורות האחרים - כצ"ל.
( ל ) וחזר הכתוב ופירש להלן: פירוש, גבי כהנים כה תברכו בנוסח זה, אף כאן אהרן שהיה כהן מסתמא בירך בנוסח זה.
ירידה טעונה ברכה: שכאשר ירד בירך אותם כמ"ש למעלה שאחר הירידה בירך אותם.
וביאה: אל אהל מועד טעונה ברכה כדיליף לקמיה.
ה"ג מה ירידה מעין עבודה: שהברכה באה אחר עבודה שכן אמר "וירד מעשות החטאת וגו' ויברכם" וכנ"ל, אף הביאה -- אחר שטעונה ברכה כמו הירידה -- אינה אלא מעין עבודה והיינו עבודת הקטורת. ואם כן לא נכנסו אלא להקטיר קטורת.
אם יציאה שאינה טעונה רחיצה: כאשר יצא מאוהל מועד.
טעונה ברכה: כדכתיב "ויצאו ויברכו את העם"
ביאה שטעונה רחיצה: דכתיב "בבואם אל אהל מועד ירחצו..או בגשתם אל המזבח..ורחצו"
או חלוף: שלא נלמוד הברכה מהרחיצה אלא בהיפך -- הרחיצה מהברכה, ונאמר שאין ביאה טעונה ברכה.
ומה אם ביאה שאינה טעונה ברכה: פירוש, שלא מצינו מקום מבואר ללמוד שתהא טעונה ברכה -- טעונה רחיצה; יציאה -- שמצינו שטעונה ברכה -- אינו דין שטעונה רחיצה. ואם כן נלמוד מזה רחיצה ליציאה מהברכה שמצינו בה מפורש אבל לא נלמוד ברכה לביאה ואם כן אין לנו מה מצינו מירידה.
תאמר ביציאה שכן יוצא מקודש לחול: ר"ל ואין סברא להצריך בה רחיצה ואם כן נשאר הקל וחומר הראשון מיציאה לביאה על מקומו להצריך ברכה לביאה ואם כן חזר המה מצינו מירידה וביאה על מקומו. וזהו שסיים הברייתא בטל החילוף וחזרנו לדין וכולי.
( לא ) ותצא אש מלפני השם: סמך אסיפא דקרא דכתיב "ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", ותרגם אונקלוס "וירונו" ושבחו.
כימי משה: כמו שנאמר בתורה שנתקבל ברצון וירד האש וליחכה על המזבח העולה והחלבים.
כשנות שלמה: שנאמר (דה"ב, ז) "וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והחלבים וגומר".
כימי נח: שנאמר "וירח ה' את ריח הניחח".
כשנות הבל וכו': שנאמר בו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו".
שלא היתה עבודה זרה בעולם: אשנות הבל קאי, כי רק בימי אנוש כתב "אז הוחל לקרוא בשם השם".
( לב ) אהבה על אהבה: פירוש, תוספת דורון חדש מפני אהבת האל יתברך.
אין קיחה אלא שמחה: אנו למדין "ויקחו בני אהרן" מן "ויקחו את אשר צוה משה ויקרבו כל העדה ויעמדו" האמור למעלה. מה להלן בזריזות ובשמחה אף כאן.
מה ת"ל בני אהרן: וכי אין אנו יודעין שהם בני אהרן? אלא ללמד שלא חלקו כבוד לאהרן והתורה מרמז גנותם בדרך רמז שהם בני אהרן ולא שאלוהו.
נדב ואביהוא וכו': הברייתא קדריש כל הקרא כסדר. מתחלה על תיבת 'קיחה' ואחר כך על "בני אהרן" ואחר כך על תיבת "נדב ואביהוא" שהוא גם כן יתר דהוה ליה לכתוב סתם כענין שנאמר "אחרי מות שני בני אהרן" וממילא אנו יודעים מדכתיב לקמיה אל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים. אלא לרמז שסמכו על דעתם בעצמם ולא שאלו לשום אדם. ובפרט לדעת רבי עקיבא שדרש לקמיה מ"אשר לא צוה אותם" שלא נמלכו במשה רבן.
יכול אש זרה ממש: דהיינו אש של הדיוט.
ת"ל אשר לא צוה אותם: דמשמע שלא היה החטא אלא מצד שלא המתינו עד שיצוה אותם לעשותו אבל הדבר מצד עצמו ראוי והגון היה, דאילו היה אש זרה ממש איך היה מצוה אותם עליה.
מן הכיריים: שהוא אש הדיוט ממש והזרות בה בעצמה.
שלא נמלכו במשה רבן: דאילו נמלכו בו בודאי היה מוחה בם. והאי "אשר לא צוה" קאי על משה דאילו יתר הדברים הנאמרים בפרשה היה הכל מה שציוה משה להם כמה דכתיב "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה השם וגו'".
לא נתחייבו אלא על שהורו וכו': לדברי ר' אליעזר אף על פי שאש של הדיוט היה על המחתה, מה שעשו כדין וכהלכה עשו, אלא שכל חטאתם היה לפי שהורו המה בהלכה ולא המתינו למשה רבם שידרוש להם זה. ומן הפסוק עצמו אין ראיה כל כך דאפשר היכא שיש אש השמיימי מצוה להביא דוקא ממנו. ונפקא ליה לר' אליעזר דבר זה מדכתיב "אשר לא צוה אותם" דמשמע שהעון היה על אשר לא נטלו עצה לזה ממשה רבם אלא הם עשו דבר זה מעצמם.
( לד ) ושרף נשמתן: ולא גופן דכתיב בהן וימותו כעין מיתה (סנהדרין נב, א).
ואכלה אותם ולא בגדיהם כצ"ל, דהוא סובר דגם גופן נשרפו ולא נשאר אלא כתנותם (כן איתא בגמרא בהדיא).
או יכול בכתנות הנושאים: פירוש, אבל הנישאים נשרף אפילו כתנותם
ולא כתנות ללוים: פירוש, לפי שלא הוזקקו לעשות ללוים כתנות אף על פי שנמסרו לעבודת המשכן ואם כן למה הוזכרו כאן כתנות אלא שמע מינה בכתנות של כהנים הכתוב מדבר.
( לה ) לא מתו אלא בחוץ: פירוש, חוץ לאוהל מועד בעזרת ישראל וכהנים.
נגפם המלאך: ודחפן והוציאן לחוץ. ועל שם שקבלו מכת מיתתן בפנים נאמר "וימותו לפני השם" אבל לא מתו לגמרי עד שיצאו לחוץ.
( לו ) ולא ידעו וכו': מדקאמר "הוא אשר דבר השם".
ונקדש בכבודי: פירוש במכובדי, והיה קדושה על ידם. שכל אדם מתיירא מגשת אליו שלא ברשות שכל אלו היו כהנים ומשוחים ועל שם שקרבו שלא ברשות טעו ונכשלו ומתו -- קל וחומר לשאר בני אדם.
שבניו ידועי המקום: כלומר מכובדים היו בעיניו.
וקיבל שכר על שתיקתו: שנתייחד אליו הדיבור בפרשה של "יין ושכר אל תשת".
( לז ) אוי לי שמעלתי בשמן המשחה: שחשש שנשפך יותר מדאי ונהנה ממנו.
שבת אחים גם יחד: היינו כשם שמשה לא מעל כך אהרן לא מעל.
כטל חרמון וגו': גם הפסוק הזה בשרו שלא מעל - מה טל וכו'.
( לח ) שלא הרהר אחר המקום: וכנ"ל באות ל"ו.
כדרך שלא הרהר אברהם: שהבטיחו ליתן לו את הארץ ולבסוף לא מצא מקום לקבור את שרה עד שהשתחוה לבני חת.
ואומר מישרים אהבוך: כלומר וכן הוא משבח במקום אחר מי שמוכיח את הבריות בדברי שלום ונחת כאהרן כדכתיב מישרים אהבוך. בדברי מישרים אדם אוהב את בוראו ומקבל מצותיו יותר ממה שהוא מקבל בדברי זעף.
( מ ) יכול לא תפרעו מן הכובע: כלומר אל תגלו ראשיכם.
( מא ) ועל כל העדה יקצוף: לפני הראב"ד היה הגירסא "זה המקרא מסורס", ופירש הראב"ד 'מסורס' פירושו מהופך, אין ראוי לומר אלא "אחיכם יבכו ועל כל העדה יקצוף". כלומר ואחיכם יבכו את השריפה, ואם לא יבכו -- על כל העדה יקצוף המקום. וכתב מהופך הוא שכתב תחלה קצף המקום עד שלא הודיענו למה יקצוף.
ולפי הגר"א לא היה גירסא זו ועל כן כתב בהגהתו "ועל כל העדה יקצוף" מיותר.
ונאמר להלן שריפה: היינו האמורה בבת כהן ובאשה ואמה.
מה שריפה האמורה כאן שריפת נשמה וגוף קיים: כדלעיל באות ל"ד.
שריפה האמורה וכו': מפרש התנא מה שאמר מעיקרא ונאמר להלן. ודוחק. ויותר טוב לגרוס כמו שכתב הגר"א ונאמר להלן צריך לגרוס ונאמר באשה ואמה ובבת כהן.
( מב ) אימתי אינו יוצא ואינו מחלל הוי אומר בשעת עבודה: כלומר באיזה שעה הייתי סבור שהיה מחלל אם לא יצא שהכתוב אומר שאם לא יצא לא יחלל בעמידתו. הוי אומר בשעת עבודה -- שהייתי סבור שאם הקריב אונן שיחלל עבודתו כשאר כהנים והוצרך לומר דכהן גדול מקריב אונן ואינו מחלל.
הוי אומר בשעת עבודה: ר"ל אף לא תצאו האמור כאן בשעת עבודה.
מנין לכהנים של כל הדורות: היינו*) לכהנים גדולים אף על פי שאינם משוחים שאם יצאו מן המקדש בשעת עבודה שהן במיתה? תלמוד לומר "כי שמן משחת השם" -- ר"ל ד'משחת' יתירא קדריש ולשון משחת נופל על ריבוי בגדים ועל משיחה כדכתיב "ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למשחה בהם ולמלא בם את ידם" [ ראב"ד ].
עוד כתב דמאי דנתרבה מרובה בגדים להלן בפרשה אמור מ"כי נזר שמן וכולי" -- שם מרבינן להיתר שאם אינו יוצא ועובד אינו מחלל, וכאן לעונש שאם יוצא ואינו עובד שהוא חייב מיתה.
עוד תירץ דשם הוקשו מרובה בגדים למשוח לענין אזהרה שבשניהם הוא עובר על "ומן המקדש לא יצא", וכאן לעונש מיתה אם עבר ויצא בשעת עבודה. ( ואולי שמפני זה הוסיף הגר"א על מה דאיתא בברייתא כי שמן משחת השם עליכם תיבות להגיד מה גרם, וכונתו כמו דאיתא לקמן בפרשה אמור הלכה וי"ו זה הלשון ממש לבאר הטעם על מה אנו מרבינן מרובה בגדים כמו משוח ת"ל "כי נזר שמן משחת אלהיו עליו", וענין קדושת דבר זה גרם לאסור היציאה עליו וממילא מרובה בגדים נמי בכלל זה שעל ידי זה נמלא ידו להיות כהן גדול וכנ"ל )
- הערה *): ודעת הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ה) דדין זה שייך לכל הכהנים אפילו הדיוטים מוזהרים שלא לצאת בשעת עבודה וחייבין על זה מיתה בידי שמים.