פתיחת התפריט הראשי

סימן קיאעריכה

ויקרא יא לא:
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ז:

[א] "הטמאים"-- לרבות עורותיהם. יכול עורות כולם? תלמוד לומר "אלה" -- אלה עורות הטמאים, עור האנקה הכח והלטאה והחומט. ר' יהודה אומר הלטאה כחולדה. ר' יוחנן בן נורי אמר שמונה שרצים יש להם עורות.


[ב] 'טמאים'-- לרבות ביצת השרץ וקליפת‏[1] השרץ .

  • יכול אפילו שלא ריקמה?    תלמוד לומר "בשרץ" -- מה שרץ משירקם אף ביצה משתרקם.
  • יכול אף על פי שהיא סתומה?    תלמוד לומר "הנוגע יטמא" -- את שאפשר לו ליגע - טמא.
עד כמה תנקב?    עד כשערה, שכן אפשר לו ליגע בשערה.


[ג] "הטמאים"-- מלמד שמצטרפין זה עם זה; דם בדם, בשר בבשר, דם בבשר ובשר בדם; בין במין אחד בין בשני מינים.


אלה הטמאים לכם בכל השרץ:    כבר בארנו (בסי' קז) שלפי חוקי הלשון היה לו לכתוב "אלה טמאים מכל השרץ"; ולא שיאמר "הטמאים" בה' הידיעה ולא שיאמר "בכל" בב' השימוש. וכבר בארנו שם מה שמטעם זה דרשו חז"ל מה שכתוב "וזה לכם הטמא בשרץ" שזה הטמא בגוף השרץ שכל הנמצא בו טמא שהוא דמו. ופה ריבה שנית שהטומאה מתפשטת בכל השרץ, כל הראוי ליטמא ממנו, והם:

  • ( א ) עורותיהם, שיש מקצת שרצים שעורותיהם רכים כבשר, ומלמד שיהיה דינו כגוף השרץ. ודעת התנא קמא שהם האנקה והלטאה והחומט; שהוא שִיעֵר שעור ההלטאה דומה כבשר. ור"י שיער שאינו כבשר.    וכבר בארנו (פר' צו סימן כג) דמלת "אלה" נופל לרוב על המוזכר בסמוך. וכן לענין עורות נופל על הכתוב האחרון מן אנקה ואילך. ומזה שיער התנא קמא דנהזכר בפסוק האחרון עורותיהם כבשרן חוץ מהתנשמת, דכיון דעל כרחנו הטעם משום דעורותיהם רך, וזה המבדיל בינם לבין הנזכר בכתוב הקודם -- אם כן התנשמת שעורה קשה אינו כבשר.
  • ( ב ) ונכלל בדרוש הזה גם ביצת השרץ המרוקמת, דאחר שאמר שהטומאה מתפשטת בכל השרץ כשרקם כבר נקרא בשם "שרץ" (ובכל זה כיון שכתוב "הנוגע" צריך שיהיו ראוי ליגע והוא אם נקבה כחוט השערה שיכול ליגע בשערו). [ומה שאמר "קולית השרץ" (כן גריס בגמרא דף קכו:) -- אגב גררא תפסיה כמו שאמרו התוספות שם ד"ה בנבלתה ]

וכן לר' יוחנן בן נורי דאמר דח' שרצים יש להם עורות ל"ק למה לי קרא דהטמאים דעיקר כוונת הפסוק שכל השייך לגוף השרץ טמא ולדידיה עדיין צריך על ביצת השרץ. [ומה שדריש בחולין (דף צט.) הטמאים לאסר צירן ורוטבן -- זה דרש מלשון 'טומאה' כמו שבארנו למעלה (סימן ?). ועיין בחולין (דף קכב.) ומ"ש התוספות שם.]

וממה שכלל כולם כאחד ואמר "אלה הטמאים" מבואר שכולם מצטרפין, וכפי שבארתי זה למעלה (סימן עה). ואחר שדם השרץ איתרבי מן "זה לכם הטמא" מבואר שהוא הדין דם ובשר מצטרפין כמ"ש בכריתות (דף ד.) ובמעילה (דף יז.) ושם פלפל בברייתא דפה, עיי"ש.

סימן קיבעריכה

ויקרא יא לא:
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ז:

[ד] "כל הנוגע בהם יטמא"-- לרבות ידות הכלים.
או יכול שאני מרבה יתר משעורם?    תלמוד לומר "לכם" -- כל שהוא לצרכיכם, דברי רבי עקיבא.

אמר לו ר' יוחנן בן נורי, הכתוב אומר במטמא ואתה אומר במיטמא?!  אמר לו רבי עקיבא אף אני אומר "כל הנוגע בהם יטמא עד הערב" -- אין האוכל אוכלים טמאים ולא השותה מקשים טמאים מטמאים טומאת ערב.


כל הנוגע בהם יטמא:    מלת "כל" מיותר. דמה שכתב (פסוק כד וכז) "כל הנוגע בנבלתה" רצונו לומר במלת "כל" אדם וכלים ואוכלים. אבל פה שפירש כולם מן פסוק ל"ב ואילך -- מה מרבה במלת "כל"? פירשוהו בספרא שבא לרבות ידות הכלים. דבקרא לא כתיבי אלא כלים עצמם, לא ידותיהם.

ומה שאמר או יכול שאני מרבה יתר משעורן? ת"ל לכם -- כיון על מה שאמרו בספרא לקמן (פרק יא מ"ט) "טמא הוא לכם" (ר"ל מה שכתוב בפסוק לח "וכי יותן מים על זרע..טמא הוא לכם") כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות האוכלים. מכאן אמרו יד הפרכיר טמא. ומובא בחולין (דף עח.). הרי דריש ממלת "לכם" דידות האוכלים אין מטמאים רק בשעורם שהוא לצורך התשמיש, והוא הדין דכאן בידות הכלים אין מטמאים יותר מכדי הצורך.

וריב"נ הקשה על גוף הדרוש שדורש מה שכתוב "טמא הוא לכם" שבא לרבות ידות האוכלים ושאינו טמא רק הצריך לתשמישו. דהוא סבירא ליה דפירוש "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" היינו שיטמאו אתכם אם תאכלו המאכל. והוא כסלקא דעתך דש"ס יומא (דף פ:) שמקשה ומי אמר רב פפא הכי (דפסול גויה לאו דאורייתא) והכתוב לא תטמאו בהם ונטמתם בם ואמר רב פפא מכאן שפסול גויה דאורייתא. ומשיב: מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. ועל זה הקשה ריב"נ דנאמר דפסול גויה דאורייתא ושזה מה שכתוב "טמא הוא לכם", לטמא אתכם. וזהו שאמר: הכתוב אומר במטמא (היינו שהמאכל יטמא את האוכל) ואתה אומר במטמא?

והשיב לו רבי עקיבא דפסול גויה לאו דאורייתא כי האוכל אוכלים טמאים אין טמא טומאת ערב וכמו שמובא (משנה, טהרות א, ג) דפסול גויה אין צריך הערב שמש, ובאר הר"ש הטעם משום שהוא מעלה בעלמא מדרבנן. ואם כן על כרחך דקרא ד"טמא הוא לכם" קאי על ידות האוכלים הצריכים לצרכיכם.

ומה שלא למד רבי עקיבא מן "טמאים הם לכם" שגבי תנור (שמיני פרק י מ"ט) משום דמש"ש "יהיו לכם" כל שהוא לצרכיכם לרבות ידות הכלים פירושו הוא שהיד מתטמא עם התנור כמו שיתבאר שם.

סימן קיגעריכה

ויקרא יא לא:
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ז:

[ה] "כל הנוגע בהם" --

  • יכול בחייהם?    תלמוד לומר "במותם".
  • אי "במותם" יכול לא בשחיטתם?    תלמוד לומר "בהם"-- אף על פי שחוטין.
  • הא מה אני מקיים "בהם"? במותם ולא בחייהם.


כל הנוגע בהם במותם:    היה לו לכתוב "הנוגע בנבלתם" כמו שכתב בכל הפרשה; דהא "הנוגע בהם" משמע בחייהם כמו "טמאים הם" הכתוב בחיות ודגים שמדבר בחייהם.

ואמר בספרא שאם יאמר לשון "בהם" לבד יתפרש בחייהם ואם יאמר "במותם" או "בנבלתם" הייתי מוציא אם נשחטו (שאינם נבילות ולא מתות שמשמע מיתת עצמם). מה שאין כן כשאמר "בהם במותם" אני מפרש אף בהם (בשאינם נבלות) רק שמתו. וזה יצויר שמתו על ידי שחיטה. וכן דריש למעלה (סימן קב) מה שכתוב "כל הנוגע בהם יטמא" על טמאה ששחטה מטעם זה.

סימן קידעריכה

ויקרא יא לא:
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת שמיני פרק ז:

[ו] "כל הנוגע בהם" --

  • יכול בכולם?    תלמוד לומר (ויקרא יא, לב) "מהם".
  • אי "מהם" יכול במקצתם?    תלמוד לומר "בהם".
  • הא כיצד? שנגע במקצתו שהוא ככולו. שיערו חכמים בכעדשה; שכן החומט תחלת ברייתו בכעדשה. ר' יוסי ברבי יהודה אומר כזנב הלטאה.


כל הנוגע בהם:    לשון "בהם" משמע שנוגע בכל השרץ כשהוא שלם (ואינו דומה אל לשון "בנבלתם" שכולל גם חלקים המתנבלים ונופלים ששם 'נבלה' משתתף עם נובלת מתאנה ועם נפל כמו שכתבנו במקום אחר). ולפי זה יש לטעות שרק השרץ השלם מטמא, לא אבר ממנו. אבל אחר כך אמר "וכל אשר יפול עליו מהם", וכן אמר (ויקרא יא, לה-לז) "וכל אשר יפול מנבלתם.." שמשמע גם קצת ממנו.

פירשו חז"ל בספרא (מובא בחגיגה יא ונזיר נב) שמה שכתוב "בהם" היינו במקצתו שהוא ככולו והוא כעדשה שהוא בגודל זה בתחלת יצירתו. ור' יוסי בר' יהודה סובר כזנב הלטאה שיש בו חיות בפני עצמו והוא ככולו מצד זה.

ובנדה (דף נו.) דריש ר' שמעון מפסוק זה דרשה אחרת. ולדעת התוספות (שם וחגיגה שם ד"ה הא) דרשת הספרא אסמכתא. ולדעת הרמב"ם (פ"ד מהל' אה"ט ה"יב) דרשת ר' שמעון אסמכתא.

אבל מה שכתבו התוספות בחגיגה לתירוץ הב' דתרי קראי כתיבי ולא תטמאו בהם -- לא יצדק לפי הכלל שבידינו ד'טומאה' שנקשר עם ב' הוא טומאת הנפש לא טומאת הגוף כמו שכתבנו בסדר ויקרא (סימן שו).


  1. ^ בגמ' גרסינן "קולית השרץ" - מלבי"ם