חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה א


פרשתא אעריכה

( א ) אלא כדי לשכר:    ששיעורו רביעית דוקא ובן ארבעים יום שעד ארבעים יום מתוק הוא.
אם כן למה נאמר יין:   לכתוב שכר לבד ואנא ידענא שהוא יין דוקא ולא שאר משקה המשכר דגמרינן שכר שכר מנזיר [גמרא שם].
מוזהרים עליו:    בלאו בעלמא אבל מיתה דוקא רביעית וכן מ' יום.


( ב ) מנין לרבות כל המשכרין:    דהוא לא יליף שכר שכר מנזיר.
אם כן למה נאמר יין:    פי' וכי יין אינו בכלל שאר משכרין.
ועל שאר כל המשכרין:    ואפילו אם נשתכר על ידי דבש וחלב [גמרא].
באזהרה:    ולמעוטי יין מגיתו וכל שהוא שמעינן לר' יהודה מדכתיב "יין ושכר" - הוקש יין לשכר עד דמשכר [ראב"ד].
אל תשתהו בדרך שכרותו:    היינו ששתהו להרביעית בבת אחת, הא אם הפסיק בה או שנתן לתוכה מים כל שהוא פטור [כן איתא שם] וכתב הראב"ד דאפילו אזהרה אין בו. ואיתא בגמרא דדוקא ברביעית אבל ביותר מרביעית אפילו נתן בו מים חייב.


( ג ) יכול חללים תלמוד לומר אתך:    הבאים אתך לחלק בקדשים ויצאו חללים.
ולא אוציא את בעלי מומים:    שהם באים גם כן לחלק בקדשים.
תלמוד לומר אתה ובניך:    דומיא דאתה שיהיו כשרים ולפי זה אימעטו שניהם וממילא אייתר ליה "אתך" להנך דרשות לקמיה.


( ד ) בבואכם אין לי אלא בביאה ביציאה מנין:    פי' בשעת שגמר עבודתו בפנים בהיכל והוא יוצא ובא לו לצד חוץ אפילו הכי אם ישתה יין דרך יציאתו והוא עובד שהיא במיתה.
תלמוד לומר אתה ובניך:    ור"ל מ"אתך" דקרא יתירא הוא, ואם אינו ענין לביאה תנהו ענין ליציאה [כ"מ].
ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד:    פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד ואז אפילו דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה ומנין אפילו לא נכנס לאוהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החצון אם שתה ועבד שהוא במיתה. ת"ל אתה ובניך אתך, פי' בדבר שאתה ובניך חלוקין משאר ישראל [סמ"ג].
אלא בשעת עבודה:    כלומר אם שתה ועבד.
תלמוד לומר אתה ובניך:    כלומר כי היכי דממעטינן חללין ובעלי מומין מ"אתה ובניך" שאינן בני עבודה הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן [ראב"ד] והזית רענן פי' תלמוד לומר אתה ובניך אתך והיינו בשעת עבודה שכולן היו מתעסקין כאחד משום ברוב עם הדרת מלך כדאיתא בפרק ב' דיומא.
ונאמר להלן בבואם:    בפרשת כיור בבואם אל אהל מועד.
מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה:    דכתיב ברישא "בבואם אל אהל מועד"והדר כתיב "בגשתם אל המזבח" משמע דהוא הדין כשיוצא מאהל מועד למזבח [זית רענן].
ואינו חייב:    בלא קידוש.
אלא בשעת עבודה:    דלשרת כתיב והיינו עבודה.


( ו ) יכול יהא ישראל חייבין על ההוראה:    פי' אם הורו שתויי יין שהרי אף ישראל מוזהרין שלא להורות שתויי יין כדלקמיה.
תלמוד לומר אתה ובניך ולא תמותו:    ר"ל מדלא דכתב "ולא תמותו" לבסוף.


( ז ) יכול יהא אהרן ובניו חייבין וכו':    פי' הואיל וחייבין מיתה על ביאת האהל.
ודין הוא:    שלא נוכל לומר כן.
יצאו ישראל מן הכתוב:    היינו כנ"ל בהלכה וי"ו.
אהרן ובניו מקל וחומר:    היינו מה שאמר "ודין הוא".


( ח ) חקת עולם לדורותיכם לרבות יציקות ובלילות וכו':    הנה לכאורה כונת הברייתא לומר שאיסור שתויי יין נוהג בכל ענינים אלו אף לחייב ע"ז מיתה אבל באמת זה אינו כדמוכח בזבחים (דף יח.) דשתוי יין ומחוסר בגדים דינן שוה וכי היכי דמחוסר בגדים אין חייב מיתה ביוצק ובולל ומניף ומגיש וקומץ ומקבל כדתנן בפרק בתרא דזבחים -- הוא הדין בשתויי יין. אלא הכונה לענין חילול עבודה ור"ל דאף שאין חיוב מיתה בזה מכל מקום נתחללה עבודתו וכדמסיק שם בגמרא דילפינן גזירה שוה חוקה חוקה ממחוסר בגדים דמחללל עבודה בכל גווני ועל מחוסר בגדים יליף שם בגמרא מקרא אחרינא אכן זה התנא סובר דלא צריכין למילף זה ממחוסר בגדים דמ"חוקת עולם" דכתיב גבי שתויי יין גופא נוכל ללמוד זה דבא לרבות אף אלו דברים דמחלל עבודה והיינו דזו יהיה חוקה לעולם בכל העבודות שלא לעשות בשתויי יין.
והקטרות והזאות -- אגב שיטפיה נקט דזו מעבודות שזר חייב ע"ז מיתה והוא הדין שתויי יין וכן כתב הראב"ד דזו אגב שיטפיה נקט.
תלמוד לומר ולהבדיל בין הקדש ובין החול:    אלמא אם שתה ועבד לא הבדיל הקודש מן החול שכבר חילל את הקודש.
ומנין למחוסר בגדים וכו':    היינו שגם שם אם עבד חילל.
תלמוד לומר חוקת עולם:    בשתויי יין ובבגדי כהונה כתיב (שמות, כט) "וחגרת אותם אבנט וגו' לחוקת עולם" וברחיצת ידים ורגלים כתיב "חק עולם".


( ט ) ולהבדיל בין הקודש ובין החול אלו הערכין והדמים והחרמין וההקדשות:    כצ"ל [הגר"א וכן איתא בגמרא]. דוי"ו ד"ולהבדיל" מוסיף על ענין ראשון והכי קאמר: יין ושכר אל תשת בבואכם אל אוהל מועד ובבואכם להבדיל בין קודש לחול נמי אל תשת יין ושכר וכולל כל אלו הדברים דהיינ שאסורים שתויי יין לשום אותן לבעלים לפדותן דדילמא לא שיימי להו שפיר [רש"י]. והראב"ד כתב כדי שידע להפריש בדיניהם איזה ענין הוא קודש ואיזה ענין הוא חול.
אלו ההוראות:    איזהו אסור ואיזהו מותר כגון איסור חלב ודם ושאר איסורין.
אלו מדרשות:    שדורשין בפרקא אסור לשתויי יין שיש בהן הוראה.
אלו ההלכות:    מה שהוא הלכה למשה מסיני אף על פי שהן דברים סדורים בפי החכמים שאין משיבין על ההלכה ואין דנין מהם קל וחומר ולא בנין אב -- אפילו הכי אסור להורות בהן. ונפקא לן זה מ"אשר דבר השם" היינו שדיבר ה' אלינו ביד משה ולא כתבם בתורה.
הכי גרסינן ביד משה זה גמרא:    והיינו ללמוד ברבים כשהוא שתוי יין דאי אפשר שלא יבין ויורנו משם.
יכול אף המשנה תלמוד לומר ולהורות:    כצ"ל [הגר"א] וכן איתא בגמרא. לאפוקי משנה שאין מורין הלכה מתוך משנה הלכך מותר לשתויי יין לשנות. וגירסתנו "ביד משה -- זה המקרא" טעות הוא דזה לכולי עלמא שרי כדאיתא בגמרא. ודע דבגמרא איתא דר' יוסי ב"ר יהודה מיקל אף בגמרא ואיפסקא כותיה.