פתיחת התפריט הראשי

חפץ חיים על ספרא/שמיני/פרשה ד

פרשה דעריכה

( א ) יכול כל האמור בענין:    פירוש דהנה לקמן בהלכה ב' ובהלכה ה' מוכיח הברייתא דהפסוקים האלה קאי גם על אבר מן החי שיהא מטמא ולזה אמר דיכול שאלו הפסוקים קאי לכל האמור בענין למעלה שיהא אבר מן החי מהם מטמא.
ת"ל בהמה:    הוא מה שכתב לקמיה "לכל הבהמה וגומר"
שאין מקבלין טומאה:    כדאיתא לקמן או בגד או עור יכול אף עורות של ים יהיו טמאים ת"ל וכולי. והוא הדין שאין מטמאין אחרים כדאמרינן לקמן גבי שרצים "על הארץ" -- להוציא עכבר של ים, ולכך אין אבר מן החי ממנו גם כן מטמא.
ויותר נראה לפרש שהמקום שבים אינו עשוי לקבל טומאה, שהדגים שגדלים באותו מקום אינם מקבלים טומאה ולאפוקי חגבים הגדלים בארץ שארץ הוא מקום לקבל טומאה.
אוציא את החגבים שאין למינן טומאה:    פירוש, שאין טומאה מפורשת בהן.
שיש למינן טומאה:    היינו שעוף טהור מטמא בגדים אבית הבליעה.
ת"ל פרסה:    דהיא מלה יתירא אלא דאתי לאפוקי עוף שאין לו פרסה.
אם בהמה שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה:   פירוש אם תחב לו חבירו נבילה בבית בליעתו ובלעה -- אינו נטמא על ידי זה.
ת"ל שסע:    דלא שייך בעוף.
חיה טהורה מנין ת"ל מפרסת:    מעיקרא דריש מלות אלו מעוטין מדיוקא; דדייקינן מפרסת - אין, שאינה מפרסת - לא; ולזה אמעיטו כל מאי דלא שייכי ביה. ועכשיו דריש להו ריבויא מהמלות בעצמם שמרבים כל מאי דשייכא בהו אלו סימנים, וידוע דחיה בכלל בהמה.
לשסועים מנין:    שסועים נקרא כשהיא סדוקת הפרסה ומובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנים.
ת"ל ושסע:    דמלה יתירא היא דהיה לו לומר "ואינה שוסעת". ולזה אמרו דתרי מילי קאמר -- "ושסע" אמר על השסועים, ו"איננה שוסעת" אמר על אינה שסועה שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינם שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה הם מחוברות. וכן דרשו באומרו "וגרה איננה מעלה". דלא היה לו לומר אלא "ואיננה מעלה גרה". ולזה אמרו ד'גרה' - שהיא מעלת גרה, ו'אינה גרה' - שאיננה מעלת גרה. וכונת התנא לומר דאין סימנים אלו בבהמה אחת אלא כל חד נדרש לעצמו ור"ל בין שתהיה שוסעת, בין אינה שוסעת, בין מעלת גרה או לא -- בכולם אבר מן החי מהן מטמא.
והלא חזיר מפריס ומשוסע וכולי:    קשה דהא קאמר מתחלה לשאין מעלה גרה מנין וכולי. ובאמת הגר"א בהגהותיו מחקו עד הלכה ב'. ועל פי הדחק יש לפרש דחוזר לבאר דמה שכתוב בתורה "וגרה איננה מעלה" הוא בשביל חזיר דהוא מפריס ומשוסע יכול וכולי.


( ב ) אם במיתתן הרי מיתתן אמורה:    פירוש, בפרשת "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה" ומרבינן התם גם בהמה טמאה מדכתיב "לכם" וגם לעיל כתיב "ובנבלתם לא תגעו" [קרבן אהרן].
הרי אבר מן המת אמור למטה:    בסוף פרשה זו פ"ו הלכה ו' דאיתא התם תלמוד לומר הנוגע והנושא לרבות אבר מן המת.
הא במה זה מדבר באבר מן החי:    ומה דכתיב "כל הנוגע בנבלתם" כלול נמי האבר הניפול מן הבהמה כשהיא חיה דזה האבר כלה ממנו חיותו דומיא מה שכתוב בשרץ "וכי יפול מנבלתם עליו" מדבר באברים הנושרים מן השרץ.
מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו:    כדאיתא בספרי בפרשת פרה על הפסוק "או בעצם אדם" ודרשינן ממנו בספרי זה אבר מן החי.


( ד ) אם החמיר באדם בטומאה חמורה:    שטמא על ידו שבעה ימים.
בטומאה קלה:    אותו היום עד הערב.
טימא בשרץ:    הם שמונה שרצים המטמאים אדם וכלים וכדכתיב בפרשת אמור "או אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו".
שרץ אבר מן החי ממנו מטמא:    כדיליף לקמן.


( ה ) שעשה דמו כבשרו:    כדיליף לקמן מדכתיב "וזה לכם הטמא".
אני אדיננו מן אבר מן המת:    אני אדין שיהא אבר מן החי מן הבהמה מטמא מאבר מן המת ממנה דהיינו אבר שנחתך ממנה כאשר היא מתה.
אבר מן המת שאין איסורו נוהג בבני נח:    שהרי לא נצטוו על השחיטה אלא נוחר ואוכל.
אבר מן החי איסורו נוהג בבני נח:    שנצטוו עליו דכתיב "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו".
שהבשר הפורש ממנו טמא:    דהא איכא כזית נבילה.
אבר לא נקרא בבשר בעלמא אלא אם כן יש בו גידים ועצמות.
תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו:    מן החי, והוא הדין מן האבר, ואפילו אם יש בו כזית טהור כדיליף לקמיה.
והואיל והבשר הפורש ממנו טהור:    נראה שאין חלק הנפרד ממנו חשוב כמת והוה אמינא דהוא הדין לאבר הפורש ממנו שלא יהא מטמא.


( ו ) יכול אף בשר וכולי ת"ל נבילה:    ר"ל דאין לנו להרבות טומאה יותר ממה שנמצא בתורה.
מה נבילה שאין לה חלופין:    שהרי מתה.
אף אבר מן החי וכולי:    ר"ל שאין לנו לרבות מפסוק "כל הנוגע בם יטמא" רק דבר שאין לו חלופים ולאפוקי בשר מן החי שיש לו חלופין שהבשר חוזר וגדל במקומו.
רבי עקיבא אומר מה נבילה וכולי:    הראב"ד גריס "לכל הבהמה...מה בהמה גידים ועצמות וכולי".
ואיתא בגמרא הנפקא מינה בין ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא -- כוליא וניב שפתים הנחתכין מן החי שאין חוזרין וגדלין ואין בהם גידין ועצמות; דלר' יוסי הלילי מטמאין, ולרבי עקיבא דבעי דוקא גידים ועצמות - טהורין.
רבי אומר וכולי:    הוא מוסיף דבעינן שיהא על האבר גם כן בשר ואי לאו הכי אין שם 'אבר' עליו. ואיכא בינייהו ארכובה הנמכרת עם הראש שאין עליה בשר כראוי אלא גידים ועצמות; דלרבי עקיבא אבר היא אף על גב דלית בה בשר ולרבי אין שם 'אבר' עליה.


( ז ) משא מועט:    שאינה נוהגת בכל הטומאות; דלא כל הטומאות המטמאות במגע מטמאות במשא.
מגע מרובה:    דכל טומאות שמטמאות במשא מטמאות גם כן במגע, ועודף עליהם המגע שיש מקומות דמטמאות במגע ולא במשא.


( ט ) יכול אף הציפה:    אי גרסינן "ציפי" הוא המחצלת שיושב או שוכב עליו. ואית דמפרשי ציפי צמר והיינו צמר שאינו טווי כדתניא בתוספתא דכלאים הפוקרין והציפין אין בה משום כלאים [קרבן אהרן].
ת"ל בגד:    וזה לא מיקרי בגד.
אי בגד יכול בגד גדול לבן שמטמא בזב [כצ"ל] ומטמא בנגעים:    פירוש בגד גדול של ג' על ג' טפחים שהוא ראוי למדרס הזב ושיהא לבן כדי שיהא ראוי ליטמא בנגעים (כדדרשינן במסכת נגעים "בבגד צמר או בבגד פשתים" מה בגד פשתים כברייתו אף צמר כברייתו). אבל בגד גדול צבוע (שהוא מטמא בזב ואינו מטמא בנגעים), או בגד קטן שהוא מטמא בנגעים (אם יש בו שלש על שלש אצבעות) ואינו מטמא במדרס הזב, או בגד קטן צבוע שאינו מטמא בזב ולא בנגעים.
עד שאתה מרבה שביס כצ"ל.
שביס של סבכה:    כדכתיב השביסים והסהרונים. והוא שעל הסבכה עושים ציור ועומד על מצחה ומקיף מאוזן אל אוזן ועליו מניחין טסי זהב וחוליות של מרגליות כמה דכתיב "את תפארת העכסים והשביסים".
סבכה:    שמונח שם שער ראשה כשהיא מתקשטת.
והגילגלין:    והוא גילגילין הנזכר בפרק י"א ממסכת נגעים שהיא צלצול קטן מצמר או מפשתים.
ת"ל בגד בגדיו:    פירוש, דהיה יכול לכתוב "בגד" וכתב "בגדיו" לשון רבים -- כל מיני בגדים, גדולים וקטנים, לבנים וצבועים.
שאר כלים:    אף על פי שאינו ??? בהן אלא שנוגע בהן בשעה שהוא נושא את אבר מן החי או הנבילה כי היכי דמטמא בגדיו.
הכי גרסינן תלמוד לומר וטמא:    דמילה יתירה היא דהרי בנוגע אמר "יטמא עד הערב" ולא היה לו לכתוב בנושא אלא מה שניתוסף עליו שהוא טומאת בגדים.
יכול יטמא אדם וכלי חרס:    פירוש כלי חרס הרי הוא כאדם מפני שהוא רחוק לקבל טומאה כאדם הואיל ואינו מטמא מגבו וניצול בצמיד פתיל באהל המת ומציל כל מה שבתוכו.
מנין לרבות הציב וכולי:    משנה היא בפרק העור והרוטב (דף קכד.) עור שיש עליו כזית בשר (במקום אחד) הנוגע בציב היוצא ממנו ובשערה שכנגדו טמא. ופירש"י ציב - רצועה ותלתל היוצא מאותו בשר ותלוי ובאותו ציב ליכא כזית אבל מעורה הוא לכזית.
ובשערה שכנגדו:    היינו שער על העור שכנגד אותו בשר.
טמא:    דשער והעור הוי שומר לאותו בשר ועביד מעשה יד להכניס ולהוציא הטומאה ומפיק זה בגמרא (דף קיח.) מדכתיב "יטמא" (היינו הפסוק ל"ט -- "הנוגע בנבלתה יטמא") וזהו ששנינו בברייתא כאן מנין לרבות הציב היוצא היינו בציב היוצא מכזית בשר נבילה או בשער שכנגדו ואנוגע קאי ולא אנושא וצריך לומר "תלמוד לומר יטמא", וכן איתא בראב"ד.