משנה פאה ו
פאה פרק ו', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי
<< · משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק שישי ("בית שמאי") · >>
פרקי מסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח
משנה א · משנה ב · משנה ג · משנה ד · משנה ה ·משנה ו ·משנה ז ·משנה ח ·משנה ט ·משנה י ·משנה יא ·
נוסח הרמב"ם · מנוקד · מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת
לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן
משנה א
בית שמאי אומרים, הבקר לעניים, הבקר.
ובית הלל אומרים, אינו הפקר, עד שיופקר אף לעשירים כשמיטה.
כל עומרי השדה של קב קב ואחד של ארבעת קבין ושכחו –
בית שמאי אומרים , אינו שכחה.
ובית הלל אומרים, שכחה.
משנה ב
העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש, לבקר ולכלים, ושכחו –
בית שמאי אומרים, אינו שכחה.
ובית הלל אומרים, שכחה.
משנה ג
ראשי שורות, העומר שכנגדו מוכיח.
העומר שהחזיק בו להוליכו אל העיר, ושכחו, מודים שאינו שכחה.
משנה ד
ואלו הן ראשי שורות: שנים שהתחילו מאמצע השורה, זה פניו לצפון וזה פניו לדרום, ושכחו לפניהם ולאחריהם –
את שלפניהם, שכחה; ואת שלאחריהם, אינו שכחה.
יחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו –
שלפניו אינו שכחה, ושלאחריו שכחה, מפני שהוא בבל תשוב.
זה הכלל: כל שהוא בבל תשוב, שכחה; ושאינו בבל תשוב, אינו שכחה.
משנה ה
שני עמרים, שכחה; ושלשה אינן שכחה.
שני ציבורי זיתים וחרובין, שכחה, ושלשה אינן שכחה.
שני הוצני פשתן, שכחה, ושלשה אינן שכחה.
שני גרגרים, פרט, ושלשה אינן פרט.
שני שבלים, לקט, ושלשה אינן לקט.
אלו כדברי בית הלל; ועל כולן בית שמאי אומרים: שלשה לעניים, וארבעה לבעל הבית.
משנה ו
העומר שיש בו סאתים, ושכחו, אינו שכחה.
שני עמרים ובהם סאתים, רבן גמליאל אומר, לבעל הבית.
וחכמים אומרים, לעניים.
אמר רבן גמליאל: וכי מרוב העמרים יופי כח של בעל הבית, או הורע כחו?
אמרו לו: יופי כחו.
אמר להם: ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו, אינו שכחה; שני עמרים ובהם סאתים, אינו דין שלא יהא שכחה?
אמרו לו: לא; אם אמרת בעומר אחד, שהוא כגדיש, תאמר בשני עמרים, שהן ככריכות?
משנה ז
קמה שיש בה סאתים, ושכחה, אינה שכחה.
אין בה סאתים, אבל היא ראויה לעשות סאתים. אפילו היא של טופח, רואין אותה כאילו היא ענוה של שעורים.
משנה ח
הקמה מצלת את העומר ואת הקמה.
העומר אינו מציל לא את העומר ולא את הקמה.
איזו היא קמה שהיא מצלת את העומר?
כל שאינה שכחה, אפילו קלח אחד.
משנה ט
סאה תבואה עקורה וסאה שאינה עקורה, וכן באילן והשום והבצלים, אינן מצטרפין לסאתים, אלא של עניים הם.
רבי יוסי אומר: אם באת רשות העני באמצע, אינן מצטרפין; ואם לאו, הרי אלו מצטרפין.
משנה י
תבואה שנתנה לשחת או לאלומה, וכן באגודי השום, ואגודות השום והבצלים, אין להן שכחה.
וכל הטמונים בארץ, כגון הלוף והשום והבצלים, רבי יהודה אומר, אין להם שכחה.
וחכמים אומרים, יש להם שכחה.
משנה יא
הקוצר בלילה והמעמר, והסומא, יש להם שכחה.
ואם היה מתכון ליטול את הגס הגס, אין לו שכחה.
אם אמר: הרי אני קוצר על מנת מה שאני שוכח אני אטול, יש לו שכחה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵינוֹ הֶפְקֵר, עַד שֶׁיֻּפְקַר אַף לָעֲשִׁירִים כַּשְּׁמִטָּה.
כָּל עָמְרֵי הַשָּׂדֶה שֶׁל קַב קַב וְאֶחָד שֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין, וּשְׁכָחוֹ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה.
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שִׁכְחָה.
הָעֹמֶר שֶׁהֶחֱזִיק בּוֹ לְהוֹלִיכוֹ אֶל הָעִיר וּשְׁכָחוֹ, מוֹדִים שֶׁאֵינוֹ שִׁכְחָה.
(ד) וְאֵלּוּ הֵן רָאשֵׁי שׁוּרוֹת.שְׁנַיִם שֶׁהִתְחִילוּ מֵאֶמְצַע הַשּׁוּרָה, זֶה פָּנָיו לְצָפוֹן וְזֶה פָּנָיו לְדָרוֹם, וְשָׁכְחוּ לִפְנֵיהֶם וּלְאַחֲרֵיהֶם,
- אֶת שֶׁלִּפְנֵיהֶם, שִׁכְחָה;
- וְאֶת שֶׁלְּאַחֲרֵיהֶם, אֵינוֹ שִׁכְחָה.
יָחִיד שֶׁהִתְחִיל מֵרֹאשׁ הַשּׁוּרָה, וְשָׁכַח לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו,
- שֶׁלְּפָנָיו, אֵינוֹ שִׁכְחָה;
וְשֶׁלְּאַחֲרָיו – שִׁכְחָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב.
זֶה הַכְּלָל:
- כָּל שֶׁהוּא בְּבַל תָּשׁוּב, שִׁכְחָה.
- וְשֶׁאֵינוֹ בְּבַל תָּשׁוּב, אֵינוֹ שִׁכְחָה:
- וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי צִבּוּרֵי זֵיתִים וְחָרוּבִין, שִׁכְחָה.
- וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי הֻצְנֵי פִשְׁתָּן, שִׁכְחָה.
- וּשְׁלשָׁה אֵינָן שִׁכְחָה.
שְׁנֵי גַרְגְּרִים, פֶּרֶט.
- וּשְׁלשָׁה אֵינָן פֶּרֶט.
שְׁנֵי שִׁבֳּלִים, לֶקֶט.
- וּשְׁלֹשָׁה אֵינָן לֶקֶט.
אֵלּוּ כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
- וְעַל כֻּלָּן בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- שְׁלשָׁה – לָעֲנִיִּים, וְאַרְבָּעָה – לְבַעַל הַבַּיִת.
- אֵינוֹ שִׁכְחָה.
שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם,
- רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְבַעַל הַבַּיִת.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לָעֲנִיִּים.
- אָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל:
- וְכִי מֵרֹב הָעֳמָרִים,
- יֻפִּי כֹּחַ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת אוֹ הוּרַע כֹּחוֹ?
- אָמְרוּ לוֹ,
- יֻפִּי כֹּחוֹ.
- אָמַר לָהֶם,
- וּמָה אִם בִּזְמַן שֶׁהוּא עֹמֶר אֶחָד וּבוֹ סָאתַיִם וּשְׁכָחוֹ, אֵינוֹ שִׁכְחָה,
- שְׁנֵי עֳמָרִים וּבָהֶם סָאתַיִם,
- אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יְהֵא שִׁכְחָה?
- אָמְרוּ לוֹ:
- לֹא.
- אִם אָמַרְתָּ בְּעֹמֶר אֶחָד, שֶׁהוּא כְּגָדִישׁ,
- תֹּאמַר בִּשְׁנֵי עֳמָרִים, שֶׁהֵן כִּכְרִיכוֹת?
- אֵינָהּ שִׁכְחָה.
אֵין בָּהּ סָאתַיִם, אֲבָל הִיא רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת סָאתַיִם,
- אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל טֹפַח,
- רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא עֲנָוָה שֶׁל שְׂעוֹרִים.
הָעֹמֶר אֵינוֹ מַצִּיל, לֹא אֶת הָעֹמֶר וְלֹא אֶת הַקָּמָה.
אֵיזוֹ הִיא קָמָה שֶׁהִיא מַצֶּלֶת אֶת הָעֹמֶר?
- כָּל שֶׁאֵינָהּ שִׁכְחָה, אֲפִלּוּ קֶלַח אֶחָד.
- וְכֵן בְּאִילָן,
- וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,
- אֵינָן מִצְטָרְפִין לְסָאתַיִם, אֶלָּא שֶׁל עֲנִיִּים הֵם.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר,
- אִם בָּאת רְשׁוּת הֶעָנִי בָּאֶמְצַע, אֵינָן מִצְטָרְפִין;
- וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין:
- וְכֵן בַּאֲגֻדֵּי הַשּׁוּם,
- וַאֲגֻדּוֹת הַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,
- אֵין לָהֶן שִׁכְחָה.
- וְכָל הַטְּמוּנִים בָּאָרֶץ,
- כְּגוֹן הַלּוּף וְהַשּׁוּם וְהַבְּצָלִים,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין לָהֶם שִׁכְחָה.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה:
- יֵשׁ לָהֶם שִׁכְחָה.
וְאִם הָיָה מִתְכַּוֵּן לִטֹּל אֶת הַגַּס הַגַּס,
- אֵין לוֹ שִׁכְחָה.
אִם אָמַר: הֲרֵי אֲנִי קוֹצֵר עַל מְנָת מַה שֶּׁאֲנִי שׁוֹכֵח אֲנִי אֶטֹּל,
- יֶשׁ לוֹ שִׁכְחָה:
נוסח הרמב"ם
(א) בית שמאי אומרים: הפקר לעניים - הפקר.
- ובית הלל אומרים: אינו הפקר - עד שיופקר אף לעשירים, כשמיטה.
- כל עומרי השדה, של קב קב, ואחד של ארבעת קבין, ושכחו -
- בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
- ובית הלל אומרים: שכחה.
(ב) העומר שהוא סמוך לגפה, ולגדיש, ולבקר, ולכלים, ושכחו -
- בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
- ובית הלל אומרים: שכחה.
(ג) ראשי השורות - העומר שכנגדו, מוכיח.
- העומר שהחזיק בו להוליכו לעיר, ושכחו - מודים, שאינו שכחה.
(ד) ואלו הן ראשי השורות -
- שנים שהתחילו מאמצע השורה,
- זה פניו לצפון, וזה פניו לדרום,
- ושכחו לפניהם ולאחריהם -
- שלפניהן - שכחה; ושלאחריהן - אינו שכחה.
- היחיד שהתחיל מראש השורה, ושכח לפניו ולאחריו -
- שלפניו - אינו שכחה; ושלאחריו - שכחה, שהוא ב"בל תשוב".
- שנים שהתחילו מאמצע השורה,
- זה הכלל:
- כל שהוא "בל תשוב" - שכחה;
- וכל שאינו "בל תשוב" - אינו שכחה.
(ה) שני עומרים - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
- שני ציבורי זיתים, והחרובין - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
- שני חוצני פשתן - שכחה; ושלשה - אינן שכחה.
- שני גרגרים - פרט; ושלשה - אינן פרט.
- שני שיבולים - לקט; ושלשה - אינן לקט.
- אלו - כדברי בית הלל.
- ובכולן - בית שמאי אומרים:
- שלשה - לעניים; וארבעה - לבעל הבית.
(ו) העומר שיש בו סאתים, ושכחו - אינו שכחה.
- שני עומרים, ובהן סאתים -
- רבן גמליאל אומר: לבעל הבית.
- וחכמים אומרים: לעניים.
- אמר רבן גמליאל: וכי מרוב העומרים, יפה כוח של בעל הבית, או הורע כוח?
- אמרו לו: יפה כוח.
- אמר להם: מה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו - אינו שכחה,
- שני עומרים ובהן סאתים - אינו דין שלא יהו שכחה?
- אמרו לו: לא -
- אם אמרת בעומר אחד - שהוא כגדיש,
- תאמר בשני עומרים - שהן ככריכות.
(ז) קמה שיש בה סאתים, ושכחה - אינה שכחה.
- אין בה סאתים,
- אבל ראויה היא לעשות סאתים, אפילו היא של טופח -
- רואין אותה, כאילו היא ענוה של שעורים.
(ח) קמה - מצלת את העומר, ואת הקמה.
- והעומר אינו מציל - לא את העומר, ולא את הקמה.
- איזו היא קמה, שהיא מצלת את העומר? -
- כל שאינו שכחה - אפילו קלח אחד.
(ט) סאה תבואה עקורה, וסאה שאינה עקורה,
- וכן באילן, והשום, והבצלים - אינן מצטרפין.
- רבי יוסי אומר:
- אם באת רשות לעני באמצע - אינן מצטרפין;
- ואם לאו - הרי אלו מצטרפין.
(י) תבואה שנתנה לשחת, או לאלומה,
- וכן באגידי השום, ואגודות השום והבצלים - אין להם שכחה.
- כל הטמונים בארץ, כגון הלוף, והשום, והבצלים -
- רבי יהודה אומר: אין להם שכחה.
- וחכמים אומרים: יש להם שכחה.
(יא) הקוצר בלילה, והמעמר, והסומא - יש לו שכחה.
- אם היה מתכוון ליטול את הגס הגס - אין לו שכחה.
- ואם אמר:
- "הריני קוצר על מנת מה שאני שוכח, אני אטול" - יש לו שכחה.
פירושים
- פירוש המשניות לרמב"ם
- רבי עובדיה מברטנורא
- פירוש תוספות יום טוב
- עיקר תוספות יום טוב
- פירוש יכין ובועז (תפארת ישראל)
- פירוש מלאכת שלמה
- רש"ש
- מפרשי המשנה
משנה פאה, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב