פאה פרק א', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר זרעיםמסכת פאהפרק ראשון ("אלו דברים")>>

פרקי מסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה , והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה.

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם , וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם.

אין פוחתין לפאה משישים, ואף על פי שאמרו: אין לפאה שיעור — הכל לפי גודל השדה, ולפי רוב העניים, ולפי רוב הענווה.

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה.

רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשיעור.

רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר.

כלל אמרו בפאה: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום, חייב בפאה.

והתבואה והקטניות בכלל הזה.

ובאילן, האוג והחרובין ואגוזים והשקדים והגפנים והרמונים והזיתים והתמרים, חייבין בפאה.

לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות, עד שימרח.

ונוטל מן הגורן וזורע ופטור מן המעשרות, עד שימרח, דברי רבי עקיבא.

כהן ולוי שלקחו את הגורן, המעשרות שלהם, עד שימרח.

המקדיש ופודה, חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.

(א) אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר:
הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרְאָיוֹן,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים, וְתַלְמוּד תּוֹרָה.
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה,
וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא:
כִּבּוּד אָב וָאֵם,
וּגְמִילוּת חֲסָדִים,
וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;
וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.
(ב) אֵין פּוֹחֲתִין לַפֵּאָה מִשִּׁשִּׁים.
וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר:
הַכֹּל לְפִי גֹדֶל הַשָּׂדֶה,
וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים,
וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה.
(ג) נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָּׂדֶה וּמֵאֶמְצָעָהּ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;
וְאִם לָאו, אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.
(ד) כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה:
כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, וּלְקִיטָתוֹ כְאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, חַיָּב בַּפֵּאָה.
וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה:
(ה) וּבָאִילָן, הָאוֹג וְהֶחָרוּבִין וְאֶגוֹזִים וְהַשְּׁקֵדִים וְהַגְּפָנִים וְהָרִמּוֹנִים וְהַזֵּיתִים וְהַתְּמָרִים, חַיָּבִין בַּפֵּאָה.
(ו) לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן, הַמַּעַשְׂרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.
הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה, חַיָּב בְּמַעַשְׂרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרַח הַגִּזְבָּר.


נוסח הרמב"ם

(א) אלו דברים שאין להם שעור:

הפאה, והבכורים,
והריאיון, וגמילות חסדים,
ותלמוד תורה.
ואלו דברים שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא:
כבוד אב ואם, וגמילות חסדים,
והבאת שלום בין אדם לחברו,
ותלמוד תורה כנגד כולם.


(ב) אין פוחתין לפאה, מששים -

אף על פי שאמרו: אין לפאה שעור.
הכל - לפי גודל השדה,
ולפי רוב העניים,
ולפי הענווה.


(ג) נותנין פאה - מתחילת השדה, ומאמצעה.

רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשעור.
רבי יהודה אומר:
אם שייר קלח אחד - סומך לו משום פאה;
ואם לאו - אינו נותן אלא משום הפקר.


(ד) כלל אמרו בפאה -

כל שהוא אוכל, ונשמר,
וגידוליו מן הארץ, ולקיטתו כאחת,
ומכנסו לקיום - חייב בפאה.
התבואה, והקטניות - בכלל הזה.


(ה) ובאילן -

האוג, והחרובין,
והאגוזים, והשקדים,
והגפנים, והרימונים,
והזיתים, והתמרים - חייבין בפאה.


(ו) לעולם הוא נותן משום פאה, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.

ונותן משום הפקר, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
ונוטל מן הגורן וזורע, ופטור מן המעשרות - עד שימרח, דברי רבי עקיבה.
כוהן ולוי שלקחו את הגורן - המעשרות שלהם, ופטורין עד שימרחו.
המקדיש והפודה - חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר.