ביאור:משנה מקוואות פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מקואות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת מקואות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

כלים לפני המקוה

חטיבה I: כלים מתחת המרזב

(א) הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, המרזב אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים,

מי גשמים שעברו בתוך כלי, שבעליו רצה בכך – נחשבים שאובים, גם אם הכלים אינם מקבלים טומאה (ראו כלים י, א.) בית שמאי רואים גם את מי שהניח כלים ושכח לקחתם כמי שמביע רצון במילויים, ובית הלל לא.

ר' מאיר טוען שכאן נפסקה הלכה כבית שמאי, ור' יוסי חולק עליו. וראו תוספתא שבת א, ח, כר' מאיר.

אם הכלים עמדו בחצר ולא מתחת המרזב – מודים בית שמאי שאינם פוסלים את המקוה.

אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה - פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה.

אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשָּׁכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּי.

וּבֵית הֶלֵּל מְטַהֲרִין בַּשָּׁכֵחַ.

אָמַר רְבִּי מֵאִיר: נִמְנוּ וְרָבוּ בֵית שַׁמַּי עַל בֵּית הֶלֵּל.

וּמוֹדִים בַּשָּׁכֵחַ בֶּחָצֵר - שֶׁהוּא טָהוֹר.

אָמַר רְבִּי יוֹסֵה: אֲדַיִן הַמַּחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ.

(ב) הַמַּנִּיחַ טַבְלָא משטח, Table תַחַת הַצִּנּוֹר, אִם יֶשׁ לָהּ לִזְבֵז מסגרת מוגבהת - פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה,

הלזבז הופך את הטבלה (מכל חומר) לכלי קיבול, ראו כלים ב, ז. אם הכלי גדול ונשפכו לתוכו 40 סאה הוא נטהר והמקוה שבו כשר (תוספתא ד, א.) אם הטבלה עומדת כך שיישפכו ממנה המים – אינה בגדר כלי.

וְאִם לָאו - אֵינָה פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

זְקָפָהּ לִדּוֹחַ - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ, אֵינָה פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

חטיבה II: המרזב ככלי

(ג) הַחוֹטֵט בַּצִּנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁלָּעֵץ - כָּל שֶׁהוּא, בְּשֶׁלַּחֶרֶשׂ - רְבִיעִית.

אם יש במרזב שקע (סיפון) המיועד לאיסוף אבנים – המרזב עצמו הוא כלי, ומימיו פוסלים את המקוה;

אבל אם הוא בנוי כצינור סגור, ויש בו קטעים רחבים וצרים, ולא נבנה כדי שיאספו האבנים במקומות הרחבים (לקבלה) – אינו פוסל; וראו כלים ב, ג, "וסילונות".

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בְּשֶׁלַּחֶרֶשׂ - כָּל שֶׁהוּא,

לֹא אָמְרוּ "רְבִיעִית" אֶלָּא בְשִׁבְרֵי כְלִי חֶרֶשׂ (כלים ב, ב!)

הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִין לְתוֹכוֹ אבנים נעות בסיפון שבמרזב - פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה.

יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִגְפַּס נדבקו האבנים, כי העפר הדביק אותן כגבס - כָּשֵׁר.

סִילּוֹן מרזב סגור כצינור שֶׁהוּא צַר מִכָּן וּמִכָּן, וְרָחָב בָּאֶמְצַע - אֵינוּ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נֶעֱשָׂה לְקַבָּלָה.

חטיבה III: מי הגשם הפסולים המקלחים למקוה

(ד) מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִין שֶׁמִּתְעָרְבִין בֶחָצֵר וּבָעוּקָה גומה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה,

השוו מכשירין ב, ג: מי שפיכות ומי גשמים. שם נאמר שאם קדמו מי הגשמים – פסול, וראו גם תוספתא א, ג.

וראו דברי ר' אליעזר בן יעקב בתוספתא ד, ב, שיכול לערבב בעוקה בכוונה מים שאובים במי הגשמים אם הרוב הם מי גשמים.

לעניין העוקה השוו ערובין ח, ט.

המשנה מוסיפה דיון במקרה שמים פסולים נשפכים למקוה: אם כבר יש בו 40 סאה – אינם פוסלים אותו.

אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר - כָּשֵׁר, וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל - פָּסוּל;

מַחְצָה לְמַחְצָה - פָּסוּל.

אֶמָּתַי? - בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִין עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה.

הָיוּ מְקַלְּחִין לְתוֹךְ הַמַּיִם:

אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים,

עַד שֶׁלֹּא יֵרְדוּ לְתוֹכוֹ שְׁלֹשֶׁת לָגִּין מַיִם שְׁאוּבִים - כָּשֵׁר,

וְאִם לָאו - פָּסוּל.

(ה) הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע: אֵין מְמַלִּין בָּהּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה,

ראו פרה ה, ז: שוקת חצובה אינה כלי. אבל אם היתה כלי נפרד וחוברה לסלע – נחשבת כלי, וראו גם כלים כ, ד.

הנקב המכשיר את מי השוקת קטן מהנקב הגורם לכך שהכלי אינו מקבל טומאה (ששלושה רימונים עוברים בו). שיעורו כשפופרת הנאד, כשתי אצבעות, שהרי הכלי ראוי לשימוש גם אם אינו מחזיק מים; וראו לקמן ו, ז.

ר' יהודה בן בתירא מעיד על מחלוקת בין ב"ש וב"ה בענין זה, ומספר על פעולה ממשית שנקטו ב"ש כדי להכשיר את המקואות בירושלים לשיטתם.

והשוו לסיפור על השוקת ברומי, המופיע בתוספתא ד, ד, לשיטת בית הלל.

וְאֵינָה צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָה פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

הָיְתָה כֶלִי וְחִבְּרָהּ בַּסִּיד - מְמַלִּין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה,

וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

נִקָּבָה מִלְּמַטָּן אוֹ מִן הַצַּד, אִם אֵינָה יְכוּלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵן - כְּשֵׁרָה.

כַּמָּה יְהֶא בַנֶּקֶב? - כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד.

אָמַר רְבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתִירָה: מַעֲשֶׂה בְשֹׁקֶת יֵהוּא שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם,

וְהָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְהָיוּ כָל הַטְּהָרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נֶעֱשׁוֹת עַל גַּבָּהּ,

וְשָׁלְחוּ בֵית שַׁמַּי - וּפְחָתוּהָ.

שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּפָּחֵת רֻבָּהּ.