משנה מקוואות ד

מקוואות פרק ד', ב: משנה • תוספתא • ירושלמי • בבלי

<< • משנה • סדר טהרות • מסכת מקוואות • פרק רביעי ("המניח כלים") • >>

פרקי מסכת מקוואות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

משנה א • משנה ב • משנה ג • משנה ד • משנה ה •

נוסח הרמב"ם • מנוקד • מפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן

משנה א

המניח כלים תחת הצנור, אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים, אפילו כלי גללים, כלי אבנים, כלי אדמה, פוסלין את המקוה.

אחד המניח ואחד השוכח, כדברי בית שמאי.

ובית הלל מטהרין בשוכח.

אמר רבי מאיר, נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל.

ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור.

אמר רבי יוסי, עדיין מחלקת במקומה עומדת.

משנה ב

המניח טבלא תחת הצנור, אם יש לה לבזבז, פוסלת את המקוה.

ואם לאו, אינה פוסלת את המקוה.

זקפה לידוח, בין כך ובין כך אינה פוסלת את המקוה.

משנה ג

החוטט בצנור לקבל צרורות, בשל עץ, כל שהוא.

ובשל חרס, רביעית.

רבי יוסי אומר, אף בשל חרס, כל שהוא.

לא אמרו רביעית, אלא בשברי כלי חרס.

היו צרורות מתחלחלים בתוכו, פוסלים את המקוה.

ירד לתוכו עפר ונכבש, כשר.

סילון שהוא צר מכאן ומכאן ורחב מן האמצע, אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה.

משנה ד

מים שאובין ומי גשמים שנתערבו בחצר, ובעוקה, ועל מעלות המערה, אם רוב מן הכשר, כשר.

ואם רוב מן הפסול, פסול.

מחצה למחצה, פסול.

אימתי, בזמן שמתערבים עד שלא יגיעו למקוה.

היו מקלחין בתוך המים, אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים, עד שלא ירד לתוכו שלשה לוגין מים שאובין, כשר.

ואם לאו, פסול.

משנה ה

השוקת שבסלע, אין ממלאין ממנה, ואין מקדשין בה, ואין מזין ממנה, ואינה צריכה צמיד פתיל, ואינה פוסלת את המקוה.

היתה כלי וחברה בסיד, ממלאין בה, ומקדשין בה, ומזין ממנה, וצריכה צמיד פתיל, ופוסלת את המקוה.

ניקבה מלמטה או מן הצד ואינה יכולה לקבל מים כל שהם, כשרה.

וכמה יהיה בנקב, כשפופרת הנוד.

אמר רבי יהודה בן בתירא, מעשה בשוקת [ יהוא ] שהיתה בירושלים, והיתה נקובה כשפופרת הנוד, והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה, ושלחו בית שמאי ופחתוה, שבית שמאי אומרים, עד שיפחת רובה.

הַמַּנִּיחַ כֵּלִים תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֶחָד כֵּלִים גְּדוֹלִים וְאֶחָד כֵּלִים קְטַנִּים, אֲפִלּוּ כְלֵי גְלָלִים, כְּלֵי אֲבָנִים, כְּלֵי אֲדָמָה, פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה. אֶחָד הַמַּנִּיחַ וְאֶחָד הַשּׁוֹכֵחַ, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין בְּשׁוֹכֵחַ. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל. וּמוֹדִים בְּשׁוֹכֵחַ בֶּחָצֵר שֶׁהוּא טָהוֹר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, עֲדַיִין מַחֲלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ עוֹמָדֶת.

משנה ב

הַמַּנִּיחַ טַבְלָא תַּחַת הַצִּנּוֹר, אִם יֶשׁ לָהּ לְבִזְבֵּז, פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. וְאִם לָאו, אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. זְקָפָהּ לִדּוֹחַ, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

משנה ג

הַחוֹטֵט בְּצִנּוֹר לְקַבֵּל צְרוֹרוֹת, בְּשֶׁל עֵץ, כָּל שֶׁהוּא. וּבְשֶׁל חֶרֶס, רְבִיעִית. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַף בְּשֶׁל חֶרֶס, כָּל שֶׁהוּא. לֹא אָמְרוּ רְבִיעִית אֶלָּא בְשִׁבְרֵי כְלֵי חֶרֶס. הָיוּ צְרוֹרוֹת מִתְחַלְחֲלִים בְּתוֹכוֹ, פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה. יָרַד לְתוֹכוֹ עָפָר וְנִכְבַּשׁ, כָּשֵׁר. סִלּוֹן שֶׁהוּא צַר מִכָּאן וּמִכָּאן וְרָחָב מִן הָאֶמְצַע, אֵינוֹ פוֹסֵל, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה לְקַבָּלָה.

משנה ד

מַיִם שְׁאוּבִין וּמֵי גְשָׁמִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בֶחָצֵר, וּבָעֻקָּה, וְעַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, אִם רֹב מִן הַכָּשֵׁר, כָּשֵׁר. וְאִם רֹב מִן הַפָּסוּל, פָּסוּל. מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, פָּסוּל. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁמִּתְעָרְבִין עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ לַמִּקְוֶה. הָיוּ מְקַלְּחִין בְּתוֹךְ הַמַּיִם, אִם יָדוּעַ שֶׁנָּפַל לְתוֹכוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַיִם כְּשֵׁרִים, עַד שֶׁלֹּא יָרַד לְתוֹכוֹ שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין, כָּשֵׁר. וְאִם לָאו, פָּסוּל.

משנה ה

הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע, אֵין מְמַלְּאִין מִמֶּנָּה, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָהּ פּוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. הָיְתָה כְלִי וְחִבְּרָהּ בְּסִיד, מְמַלְּאִין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה, וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה. נִקְּבָה מִלְּמַטָּה אוֹ מִן הַצַּד וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַבֵּל מַיִם כָּל שֶׁהֵם, כְּשֵׁרָה. וְכַמָּה יִהְיֶה בַנֶּקֶב. כִּשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מַעֲשֶׂה בְשֹׁקֶת יֵהוּא שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם, וְהָיְתָה נְקוּבָה כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, וְהָיוּ כָל הַטָּהֳרוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם נַעֲשׂוֹת עַל גַּבָּהּ, וְשָׁלְחוּ בֵית שַׁמַּאי וּפְחָתוּהָ, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, עַד שֶׁיִּפְחֲתוּ רֻבָּהּ.

נוסח הרמב"ם

(א) המניח כלים תחת הצינור -

אחד כלים גדולים, ואחד כלים קטנים,

אפילו כלי גללים, וכלי אבנים, וכלי אדמה -

פוסלין את המקוה.

אחד המניח, ואחד השוכח - כדברי בית שמאי.

בית הלל - מטהרין בשוכח.

אמר רבי מאיר:

נמנו - ורבו בית שמאי על בית הלל.

ומודים בשוכח בחצר - שהוא טהור.

אמר רבי יוסי: עדיין המחלוקת במקומה עומדת.

(ב) המניח טבלה תחת הצינור -

אם יש לה לזביז - פוסלת את המקוה,

ואם לאו - אינה פוסלת את המקוה.

זקפה לידוח -

בין כך, ובין כך - אינה פוסלת את המקוה.

(ג) החוטט בצינור לקבל צרורות -

בשל עץ - כל שהוא,

ובשל חרס - רביעית.

רבי יוסי אומר: אף בשל חרס - כל שהוא,

לא אמרו רביעית - אלא בשברי כלי חרס.

היו צרורות מתחלחלים לתוכו - פוסלין את המקוה.

ירד לתוכו עפר, ונגבס - כשר.

סילון שהוא צר מכאן ומכאן,

ורחב מן האמצע - אינו פוסל, מפני שלא נעשה לקבלה.

(ד) מים שאובין ומי גשמים,

שמתערבין בחצר, ובעוקה, ועל מעלות המערה -

אם רוב מן הכשר - כשר,

ואם רוב מן הפסול - פסול,

מחצה למחצה - פסול.

אימתי? - בזמן שמתערבין עד שלא יגיעו למקוה.

היו מקלחין בתוך המים -

אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים,

עד שלא ירדו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין - כשר,

ואם לאו - פסול.

(ה) השוקת שבסלע -

אין ממלאין בה, ואין מקדשין בה,

ואין מזין הימנה, ואינה צריכה צמיד פתיל,

ואינה פוסלת את המקוה.

היתה כלי, וחיברה בסיד -

ממלאין בה, ומקדשין בה,

ומזין הימנה, וצריכה צמיד פתיל,

ופוסלת את המקוה.

ניקבה מלמטן, או מן הצד,

ואינה יכולה לקבל מים כל שהן - כשרה.

וכמה יהא בנקב? - כשפופרת הנוד.

אמר רבי יהודה בן בתירה:

מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלים,

והיתה נקובה כשפופרת הנוד,

והיו כל הטהרות שבירושלים נעשות על גבה,

ושלחו בית שמאי - ופחתוה,

שבית שמאי אומרין: עד שיפחת רובה.

פירושים

משנה מקוואות, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב