ביאור:בבלי סוכה דף מד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סוכה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אמרי: לדידהו נמי לא דחי ^[1];

ואלא קשיא הני תרתי, דתנא חדא כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית ותני אידך לבית הכנסת ומתרצינן 'כאן בזמן שבית המקדש קיים כאן בזמן שאין בית המקדש קיים'!

לא, אידי ואידי בזמן שבית המקדש קיים, ולא קשיא: כאן במקדש כאן בגבולין. ^[2]

אמר ליה אביי לרבא: מאי שנא לולב דעבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ומאי שנא ערבה דלא עבדינן לה שבעה זכר למקדש? ^[3]

אמר ליה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב;

אמר ליה: ההוא - משום לולב הוא דקא עביד ליה; וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה - והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי!

אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאורייתא עבדינן שבעה זכר למקדש, ערבה דרבנן לא עבדינן לה שבעה זכר למקדש;

למאן ^[4]?: אילימא לאבא שאול - האמר [וְ]עַרְבֵי נָחַל כתיב (ויקרא כג מ: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים) – שתים, אחת ללולב ואחת למקדש! אי לרבנן - הלכתא גמירי לה, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני!?

אלא אמר רב זביד משמיה דרבא: לולב דאית ליה עיקר מהתורה בגבולין ^[5] - עבדינן ליה שבעה זכר למקדש; ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין ^[6] - לא עבדינן שבעה זכר למקדש.

אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה ^[7].

אמר ליה רבי יוחנן: מי אמרה? ^[8]

'מי אמרה'? הא איהו אמר, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני!?

אלא: מי אמרה בנטילה ^[9], דלמא בזקיפה ^[10]; מי אמרה בבעלי מומין, דלמא בתמימים!

אתמר רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי: חד אמר ערבה יסוד נביאים ^[11], וחד אמר ערבה מנהג נביאים ^[12]; ^[13]

תסתיים דרבי יוחנן - הוא דאמר יסוד נביאים, דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא;

תסתיים.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו: מי אמר רבי יוחנן הכי ^[14]? והאמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה מסיני?

^[15] [אֱדַיִן דָּנִיֵּאל דִּי שְׁמֵהּ בֵּלְטְשַׁאצַּר] אֶשְׁתּוֹמַם כְּשָׁעָה חֲדָה [וְרַעְיֹנֹהִי יְבַהֲלֻנֵּהּ עָנֵה מַלְכָּא וְאָמַר בֵּלְטְשַׁאצַּר חֶלְמָא וּפִשְׁרֵא אַל יְבַהֲלָךְ עָנֵה בֵלְטְשַׁאצַּר וְאָמַר מראי מָרִי חֶלְמָא לשנאיך לְשָׂנְאָךְ וּפִשְׁרֵהּ לעריך לְעָרָךְ], ואמר: שכחום ^[16] וחזרו ^[17] ויסדום ^[18].

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והא אמר רבי יוחנן: דלכון אמרי, דלהון היא! ^[19]

לא קשיא:

עמוד ב

כאן במקדש כאן בגבולין ^[20].

אמר רבי אמי: ערבה צריכה שיעור ^[21], ואינה ניטלת אלא בפני עצמה ^[22], ואין אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.

כיון דאמר מר 'אינה ניטלת אלא בפני עצמה' - פשיטא דאין אדם יוצא בערבה שבלולב!?

מהו דתימא הני מילי היכא דלא אגבהיה והדר אגבהיה, אבל אגבהיה ^[23] והדר אגבהיה ^[24] אימא לא ^[25] - קא משמע לן.

ורב חסדא אמר רבי יצחק: אדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב.

וכמה שיעורה ^[26]?

אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין ^[27];

ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד.

'עלה אחד ובד אחד'? סלקא דעתא ^[28]?

אלא אימא 'אפילו עלה אחד בבד אחד ^[29]'. ^[30]

אמר אייבו ^[31]: הוה קאימנא קמיה דרבי אליעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט ^[32] ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא ^[33].

אייבו וחזקיה - בני ברתיה דרב - אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר מנהג נביאים הוא; אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, אתא לקמיה ההוא גברא, אמר ליה: קרייתא ^[34] אית לי, כרמיא אית לי, זיתיא אית לי, ואתו בני קרייתא ומקשקשין בכרמיא ^[35] ואוכלין בזיתיא ^[36], אריך או לא אריך ^[37]? ^[38]

אמר ליה: לא אריך; ^[39]

הוה קא שביק ליה ואזיל אמר כדו הויתי דיירי בארעא הדא ארבעין שנין ^[40] ולא חמיתי בר אינש ^[41] מהלך בארחן דתקנן כדין ^[42];

הדר ואתי ואמר ליה: מאי מיעבד?

אמר ליה: אפקר זיתיא לחשוכיא ^[43] ותן פריטיא לקשקושי כרמים ^[44].

וקשקושי ^[45] מי שרי? והא תניא: (שמות כג יא) וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ [וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ]: תִּשְׁמְטֶנָּה מלקשקש, וּנְטַשְׁתָּהּ מלסקל ^[46]'!

אמר רב עוקבא בר חמא: תרי קשקושי הוו: חד סתומי פילי ^[47], וחד אברויי אילני ^[48]: אברויי אילני אסור, סתומי פילי שרי. ^[49]

אמר אייבו משום רבי אלעזר בר צדוק: אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר משלשה פרסאות ^[50].

אמר רב כהנא: לא אמרן אלא לביתיה ^[51], אבל לאושפיזיה - אמאי דנקיט סמיך ^[52].

ואיכא דאמרי: אמר רב כהנא: לא נצרכא אלא אפילו לביתיה ^[53]; אמר רב כהנא: בדידי הוה עובדא ואפילו כסא דהרסנא ^[54] לא אשכחי.

מצות לולב כיצד:

תני תנא קמיה דרב נחמן: סודרין על גג האיצטבא ^[55]

אמר ליה:

הערות

^ שלא לעשות ישראל אגודות אגודות, ונראה כשתי תורות: דלדידן לא דחי לולב שבת
^ בגבולין מוליכין לבית הכנסת, וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות בית דין ויודעים אימת הוקבע החדש, אבל עתה משחרב בית המקדש - אין לולב דוחה שבת אפילו לבני ארץ ישראל.
^ דלא עבדינן לה שבעה - אבל יום אחד מיהא עבדינן, כדאמרינן לקמן (עמוד ב) ברבי אליעזר בר צדוק, והוא היה לאחר חורבן, שהרי רבי צדוק אביו בימי רבי יוחנן בן זכאי ובימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל היה, כדאמרינן בבכורות (דף לו,א) 'כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ' - והוא היה השואל
^ אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן
^ יום אחד מיהא יש לו שורש
^ אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין
^ כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם, ואי אפשר להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח, וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון
^ השתא סלקא דעתא דהכי קאמר: מי אמרה שהיא חובה, וקאמר לצאת בה ידי חובה, ולהכי פריך "מאן אמרה" - בתמיה
^ ותהא חובת כהנים, דקאמר 'לצאת'
^ וכהן אחד זוקפה על ידי [בשביל] הכל, ואין חובה על כולם
^ תקנת נביאים אחרונים: חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה
^ הנהיגו את העם ולא תקנו להם
^ ונפקא מינה דלא בעיא ברכה: דליכא למימר 'וצונו', דאפילו בכלל לֹא תָסוּר (דברים יז יא) ליתא.
^ יסוד נביאים היא? והא הלכה למשה מסיני היא
^ דניאל דףטז
^ בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת, וזו נשכחה לגמרי
^ נביאים אחרונים
^ על פי הדבור
^ רב כהנא היה מתלמידי רב, והיה חריף מאד, וברח לארץ ישראל לפני רבי יוחנן מחמת מרדין [שהרג לאדם אחד], כדאמרינן בפרק בתרא דבבא קמא (ף' קיז,א) והוצרך לו רבי יוחנן לכמה ספיקות, והיה אומר רבי יוחנן לבני ארץ ישראל: סבור הייתי שתורה שלכם, שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת, אבל ראיתי שהיא של בני בבל: שאף על פי שגלו - עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה, כדכתיב (מלכים ב כד טז) הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה, ותניא בסדר עולם: ;וכי מה גבורה עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות של ברזל? אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה'; אלמא סבירא ליה לרבי יוחנן דלא נשתכחה תורה בגלות בבל!
^ במקדש הלכה למשה מסיני, בגבולים יסוד נביאים
^ לקמן מפרש שיעורה
^ אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה
^ לשם נטילת לולב
^ לשם ערבה
^ אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא
^ דאמרן לעיל 'צריכה שיעור'
^ שלשה בדי שיש בכל אחד עלין לחין
^ 'עלה' משמע בלא בד, ו'בד' - בלא עלה, ומאי לקיחה בעלה בלא בד? הא לא מינכר
^ בד אחד ובו עלה אחד, ודיו
^ וכי אמרינן (לעיל דף לב,ב) שלשה טפחים - לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים, אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה - כל דהו סגי; והשתא נהגו להביא מורביות = ענפים ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה.
^ אבוה דרב
^ לשון ניענוע
^ בגבולין, ולא יסוד נביאים, הלכך אינה צריכה ברכה
^ כפרים ויושביהם
^ עודרין את הכרמים בשביעית
^ בשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים
^ טוב לעשות כן או לא
^ 'אריך' - לשון דבר הגון; ובעזרא [ד,יד] יש לו דומה: וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא
^ לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעית, והתורה אמרה (ויקרא כה ו) [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה] ולא לסחורה, אבל הקשקוש מותר, כדלקמן;
^ כבר עברו ארבעים שנה שאני דר בארץ הזאת
^ לא ראיתי בן אדם
^ שמהלך בדרך ישר כאדם זה
^ לעניים
^ ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים
^ בשביעית
^ להשליך אבנים לחוץ
^ בקעים: שהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן
^ שלא ימות, ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן
^ 'אברויי אילני' - כמו וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם (יחזקאל כג מז): לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח, והאילן משביח - כך שמעתי; לישנא אחרינא: להבריא את האילן ולהשביחו
^ אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת
^ שהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם
^ אינו סומך על בני הבית ונושא עמו סעודתו, ועל מה שבידו נסמך
^ דמה שמוצא - אם מעט אם רב - שלו הוא, אף על פי כן לא יהלך, וכל שכן לאושפיזיה, שלא ימצא כלום
^ סעודה מועטת: דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן
^ 'על גג האצטבא' הוה תני תנא קמיה

[1] שלא לעשות ישראל אגודות אגודות, ונראה כשתי תורות: דלדידן לא דחי לולב שבת

[2] בגבולין מוליכין לבית הכנסת, וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות בית דין ויודעים אימת הוקבע החדש, אבל עתה משחרב בית המקדש - אין לולב דוחה שבת אפילו לבני ארץ ישראל.

[3] דלא עבדינן לה שבעה - אבל יום אחד מיהא עבדינן, כדאמרינן לקמן (עמוד ב) ברבי אליעזר בר צדוק, והוא היה לאחר חורבן, שהרי רבי צדוק אביו בימי רבי יוחנן בן זכאי ובימי רבי אליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל היה, כדאמרינן בבכורות (דף לו,א) 'כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ' - והוא היה השואל

[4] אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן

[5] יום אחד מיהא יש לו שורש

[6] אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין

[7] כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם, ואי אפשר להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח, וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון

[8] השתא סלקא דעתא דהכי קאמר: מי אמרה שהיא חובה, וקאמר לצאת בה ידי חובה, ולהכי פריך "מאן אמרה" - בתמיה

[9] ותהא חובת כהנים, דקאמר 'לצאת'

[10] וכהן אחד זוקפה על ידי [בשביל] הכל, ואין חובה על כולם

[11] תקנת נביאים אחרונים: חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה

[12] הנהיגו את העם ולא תקנו להם

[13] ונפקא מינה דלא בעיא ברכה: דליכא למימר 'וצונו', דאפילו בכלל לֹא תָסוּר (דברים יז יא) ליתא.

[14] יסוד נביאים היא? והא הלכה למשה מסיני היא

[15] דניאל דףטז

[16] בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת, וזו נשכחה לגמרי

[17] נביאים אחרונים

[18] על פי הדבור

[19] רב כהנא היה מתלמידי רב, והיה חריף מאד, וברח לארץ ישראל לפני רבי יוחנן מחמת מרדין [שהרג לאדם אחד], כדאמרינן בפרק בתרא דבבא קמא (ף' קיז,א) והוצרך לו רבי יוחנן לכמה ספיקות, והיה אומר רבי יוחנן לבני ארץ ישראל: סבור הייתי שתורה שלכם, שלא גליתם מארצכם ולא היה לכם טירוף הדעת, אבל ראיתי שהיא של בני בבל: שאף על פי שגלו - עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה, כדכתיב (מלכים ב כד טז) הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה, ותניא בסדר עולם: ;וכי מה גבורה עושין בני אדם הנתונין בשלשלאות של ברזל? אלא שגבורים היו במלחמתה של תורה'; אלמא סבירא ליה לרבי יוחנן דלא נשתכחה תורה בגלות בבל!

[20] במקדש הלכה למשה מסיני, בגבולים יסוד נביאים

[21] לקמן מפרש שיעורה

[22] אין דבר אחר נאגד עמה דמוכח שהיא מצוה

[23] לשם נטילת לולב

[24] לשם ערבה

[25] אימא ליפוק בה דאיכא הוכחה טובא

[26] דאמרן לעיל 'צריכה שיעור'

[27] שלשה בדי שיש בכל אחד עלין לחין

[28] 'עלה' משמע בלא בד, ו'בד' - בלא עלה, ומאי לקיחה בעלה בלא בד? הא לא מינכר

[29] בד אחד ובו עלה אחד, ודיו

[30] וכי אמרינן (לעיל דף לב,ב) שלשה טפחים - לגבי לולב הוא דאמרינן שתהא ערבה ארוכה שלשה טפחים, אבל ערבה שהיו מקיפין בה בפני עצמה - כל דהו סגי; והשתא נהגו להביא מורביות = ענפים ארוכים ויפים, שמנכרא מצוה בעין יפה.

[31] אבוה דרב

[32] לשון ניענוע

[33] בגבולין, ולא יסוד נביאים, הלכך אינה צריכה ברכה

[34] כפרים ויושביהם

[35] עודרין את הכרמים בשביעית

[36] בשכר חפירת הכרמים ואינן מפקירין לעניים

[37] טוב לעשות כן או לא

[38] 'אריך' - לשון דבר הגון; ובעזרא [ד,יד] יש לו דומה: וְעַרְוַת מַלְכָּא לָא אֲרִיךְ לַנָא לְמֶחֱזֵא

[39] לפי שאתה פורע פעולתם מפירות שביעית, והתורה אמרה (ויקרא כה ו) [וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה] ולא לסחורה, אבל הקשקוש מותר, כדלקמן;

[40] כבר עברו ארבעים שנה שאני דר בארץ הזאת

[41] לא ראיתי בן אדם

[42] שמהלך בדרך ישר כאדם זה

[43] לעניים

[44] ותן פרוטות מכיסך לקשקש הכרמים

[45] בשביעית

[46] להשליך אבנים לחוץ

[47] בקעים: שהשרשים מגולים וצריך לכסותם שלא ייבש האילן

[48] שלא ימות, ואינו עושה להשביחן אלא לקיימן

[49] 'אברויי אילני' - כמו וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם (יחזקאל כג מז): לנקוב העפר שעל השרשים ולהזיזו שיהא רך ותיחוח, והאילן משביח - כך שמעתי; לישנא אחרינא: להבריא את האילן ולהשביחו

[50] אלא ישבות לו בעוד יום גדול ויכין לו סעודת שבת

[51] שהולך לביתו והם אינם יודעים שיבא היום ואין מכינים לצורכו והוא כועס עליהם

[52] אינו סומך על בני הבית ונושא עמו סעודתו, ועל מה שבידו נסמך

[53] דמה שמוצא - אם מעט אם רב - שלו הוא, אף על פי כן לא יהלך, וכל שכן לאושפיזיה, שלא ימצא כלום

[54] סעודה מועטת: דגים קטנים מטוגנין בקמח בשומן שלהן

[55] 'על גג האצטבא' הוה תני תנא קמיה

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]