ביאור:בבלי סוכה דף לז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוכה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
לא מצא ארבעת מינין יהא יושב ובטל [1], והתורה אמרה בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים: סוכה של כל דבר! וכן בעזרא אומר (נחמיה ח טו) [וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר] צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב';
ורבי יהודה סבר הני לדפנות [2], עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך, ותנן מסככין בנסרין, דברי רבי יהודה [3], אלמא סיב ועיקרא דדיקלא - מינא דלולבא הוא [4]!
שמע מינה.
ומי אמר רבי יהודה ארבעת מינין – אִין, מידי אחרינא לא?: והתניא סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ארבעה טפחים - דברי הכל פסולה; אין בהן ארבעה טפחים - רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר; ומודה רבי מאיר שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהן וכשירה?
מאי 'ארז' – הדס, כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי רב: עשרה מיני ארזים הן, שנאמר (ישעיהו מא יט) אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן אָשִׂים בָּעֲרָבָה בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר יַחְדָּו [5].
[בראש השנה כג,א שואלת הגמרא: הני שבעה הוו?
כי אתא רב דימי אמר: הוסיפו עליהם אלונים, אלמונים, אלמוגין: אלונים - בוטמי [6]; אלמונים - בלוטי [7]; אלמוגין - כסיתא [8].
איכא דאמרי: ארונים ערמונים אלמוגין: ארונים - ערי [9]; ערמונים - דולבי [10]; אלמוגין - כסיתא.]
רבי מאיר אומר אפילו במשיחה [אמר רבי מאיר: מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב! אמרו לו: במינו היו אוגדין אותו מלמטה]:
תניא: אמר רבי מאיר: מעשה ביקירי ירושלים [11] שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות של זהב; אמרו לו: משם ראיה? - במינו היו אוגדין אותו מלמטה [12];
אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא [13]* דבי ריש גלותא: כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא - שיירי ביה בית יד [14] כי היכי דלא תיהוי חציצה [15].
רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ.
ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא [17], דבעינא לקיחה תמה וליכא.
ורבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.
אמר רבא: מנא אמינא לה דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה? – דתנן [פרה פ"יב מ"א]: אזוב קצר [18] – מספקו [19] בחוט, ובכוש [20] וטובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה אמאי (במדבר יט יח) וְלָקַח [אֵזוֹב] וְטָבַל [בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר] [21] אמר רחמנא, אלא לאו שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה [22]!
ממאי? דלמא שאני התם כיון דחבריה כגופיה דמי!?
אלא מהכא [פרה פ"ו מ"א]: נפל משפופרת לשוקת פסול [23]
הא הפילו הוא [24] – כשר; אמאי? (במדבר יט יז) וְלָקְחוּ [לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת] וְנָתַן [עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי] אמר רחמנא? אלא לאו שמע מינה לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה!
ואמר רבה: לא לדוץ איניש לולבא בהושענא [25], דדלמא נתרי טרפי והוי חציצה [26];
ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ.
ואמר רבה: לא ליגוז איניש לולבא בהושענא [27], דמשתיירי הוצא והוי חציצה [28];
ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ!
ואמר רבה: הדס של מצוה - אסור להריח בו [29], אתרוג של מצוה - מותר להריח בו; מאי טעמא? - הדס דלריחא קאי, כי אקצייה – מריחא [30] אקצייה; אתרוג, דלאכילה קאי, כי אקצייה - מאכילה אקצייה.
ואמר רבה: הדס במחובר [31] מותר להריח בו; אתרוג במחובר אסור להריח בו; מאי טעמא? – הדס, דלהריח קאי, אי שרית ליה לא אתי למגזייה [32]; אתרוג דלאכילה קאי, אי שרית ליה אתי למגזייה [33].
ואמר רבה: לולב בימין ואתרוג בשמאל; מאי טעמא? - הני תלתא מצות והאי חדא מצוה.
אמר ליה רבי ירמיה לרבי זריקא: מאי טעם לא מברכינן אלא "על נטילת לולב"? הואיל וגבוה מכולן [34]? ולגבהיה לאתרוג ולבריך [35]!?
אמר ליה: הואיל ובמינו גבוה מכולן [36].
משנה:
והיכן היו מנענעין?
ב-הוֹדוּ לַה' [כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ] תחילה וסוף [37], וב-אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא (תהלים קיח כה, החצי הראשון של הפסוק) - דברי בית הלל;
ובית שמאי אומרין: אף ב- אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא;
אמר רבי עקיבא: צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והם לא נענעו אלא ב-אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא.
גמרא:
נענוע מאן דכר שמיה [38]?
התם קאי [סוכה פ"ג מ"א]: כל לולב שיש בו שלשה טפחים כדי לנענע בו - כשר [39], וקאמר היכן מנענעין.
תנן התם [מנחות פ"ה מ"ו]: 'שתי הלחם ושני כבשי עצרת כיצד הוא עושה [40]? - [41]מניח שתי הלחם על גבי שני הכבשין [42] ומניח ידו תחתיהן ומניף ומוליך ומביא מעלה ומוריד, שנאמר (שמות כט כז) [וְקִדַּשְׁתָּ אֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה] אֲשֶׁר הוּנַף וַאֲשֶׁר הוּרָם [מֵאֵיל הַמִּלֻּאִים מֵאֲשֶׁר לְאַהֲרֹן וּמֵאֲשֶׁר לְבָנָיו]’ [43]
אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שהארבע רוחות שלו [44], מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו.
במערבא מתנו הכי: אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים.
אמר רבי יוסי בר אבין, ואיתימא רבי יוסי בר זבילא: זאת [45] אומרת
הערות עריכה
- ^ מסוכה, נמצא זה קל, והדין היה מלמד חומר מתחלתו, כדדרשת: מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בארבעה מינין, סוכה חמורה שנוהג בלילות כו'
- ^ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן - לאו ארבעה מינין נינהו
- ^ ולא גרסינן 'של ארז'; ונהי נמי דהני נסרים מאחד מארבעה מינים הם, מיהו מעיקרא דדיקלא נינהו
- ^ לרבי יהודה סיב ועיקרא דדיקלא כשירין לאגדו של לולב, דאי לאו הכי הוו להו כמין אחר, דהא לרבי יהודה אין סוכה אלא בהכשר לולב מקל וחומר
- ^ והדס חד מינייהו [במסכת ראש השנה דף כג,א]
- ^ אולמ"י בלע"ז
- ^ צירקוו"ה בלע"ז שגדילין בו פירי שקורין גליאנד"ה
- ^ מין עץ העולה בקרקע הים ושמו קוראל"ו
- ^ לויר"ו שם האילן ואת פריו קורין ביי"ש
- ^ קשטאניי"א
- ^ מנכבדי ירושלים העשירים
- ^ נמצא אגד העליון לנוי בעלמא, ולא להכשיר מצוה, לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף
- ^ אוגדי הלולבים, לשון גְּדִלִים [תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ] (דברים כב יב)
- ^ מתחת לאגד שלא יקחנו במקום אגדו, דקסבר אין האגד מן המצוה, כרבנן, דאמרי אין צריך אגד
- ^ בין יד להושענא ואין זו לקיחה
- ^ ולשון הש"ס לומר לכל אומן בדבר לשון זה, כגון הך דבפרק 'משקין' (מועד קטן דף יא,א) למגדלי אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של מועד; הא למדת שפירוש לשון זה = לשון עשיה ותקון; [בגירסתנו: רב יהודה שרא לאמי תנורא [בונה תנורים] למיגדל תנורי (לעשות התנור מחדש), ולרבא בר עשבי למיגדל מהולתא (נפה)].
- ^ כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחוז בו הלולב
- ^ שהיו מביאין מי חטאת מעיר לעיר בשפופרת של קנים ארוכות ומצניעין אותם בהם לטהרת טמאים, ומטביל האזוב ומזה, ואם היה קצר: כשמכניסו בפי השפופרת אינו מגיע למים שבראש השני
- ^ מאריכו כדי ספוקו
- ^ פלך - פוזי"ל בלע"ז - שהנשים טוות בו
- ^ בשעת טבילה בעינן לקיחה
- ^ ומיהו כשהוא מזה צריך לאחוֹז באזוב, מפני שאם אוחזו בספוקו הוא מנענע כאן וכאן ואינו מכוין ומזה על הכלי
- ^ אף האפר היו מביאין בשפופרת ומקדשין בו את המים בשוקת של אבן, שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה אם אפשר, והיה נותן אפר משפופרת למים שבשוקת, שהאפר נותן למעלה כדילפינן בסוטה (דף טז,ב): מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי (במדבר יט יז): - שהמים נותנין תחילה אל כלי, ולא יפסיק אפר ביניהן; והא דכתיב (במדבר יט יז) וְנָתַן עָלָיו מַיִם? - מוקמינן (שם) לערבן; ואם כשבא לקדש נפל האפר משפופרת לשוקת שלא במתכוין - פסול הקידוש, דבעינן (במדבר יט יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: שיהא לוקח בידו ונותן;
- ^ במתכוין דומיא דנפל מאליו: שלא אחז באפר עצמו אלא אחז בשפופרת ונערה לתוך שוקת
- ^ לאחר שאגד הערבה וההדס יחד - לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד
- ^ הלולב משיר עלי ההדס והערבה ומשתיירין באגד וחוצצין בין מין למין ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת
- ^ אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה ובא לקצצו מתחת - לא יקצצו בעודו באגודה, אלא יוציאנו ויגוז מתחת ויחזור ויאגוד
- ^ של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב, וכשקוצצן מתחת - נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה
- ^ דגמרינן מסוכה דילפינן בפרק קמא (דף ט,א) דחל שם שמים על עצי סוכה ליאסר בהנאה כל שבעה, הואיל והוקצו למצוה
- ^ שהוא דרך הנאתו
- ^ לענין שבת נקט לה, כל ימות השנה
- ^ כלומר: אף על גב דשרית ליה להריח לא אתי למיתלש, דהא במחובר נמי מריח ליה שפיר ואינו טרוד בקציצתו שישכח ויתלשנו
- ^ כי מורח ליה - מינשי ותליש ואכיל ליה, ואף אם אוכלו במחובר אין לך תולש גדול מזה
- ^ חשוב הוא ונקרא האגד על שמו
- ^ קא סלקא דעתיה ד'הואיל דגבוה' דקאמר, היינו הא דאמרן לעיל (לבב) 'שדרו של לולב צריך שיצא למעלה מן ההדס טפח'
- ^ במינו גבוה משלשתן
- ^ הודו שבתחלת הפרק (תהלים קיח א) והודו שבסוף הפרק (תהלים קיח כט), בסוף ההלל; מן הודו עד סוף ההלל חדא פרשתא במנין פרשיות של ספר תהלים
- ^ שיהא אדם חייב לנענע, דפשיטא ליה לתנא וקבעי היכן היו מנענעים
- ^ אלמא מצוה לנענע, כדלקמן, לעצור רוחות רעות וטללים רעים
- ^ אותם שהוא צריך להניפם יחד חיים כדכתיב (ויקרא כג כ) וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם [הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי ה’] עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים [קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַה' לַכֹּהֵן]
- ^ הכבשים חיים ו
- ^ כדכתיב עַל לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה ... עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים; ואף על גב דרישיה דקרא משמע אותם על לחם ילפינן לה במנחות מלחם המלואים דלחם למעלה
- ^ הוּנַף היינו מוליך ומביא; ונטלי"ר בלע"ז; הוּרָם – מעלה, ואין עלייה בלא הורדה; והאי קרא - לאו בכבשי עצרת כתיב אלא במלואים, ומיהו כל תנופות ילפינן מינה;
- ^ מצוה זו אנו עושין לשמו כן מראה בהנפתו
- ^ הא דרבי יוסי דקאמר תנופה עוצרת רוחות רעות וטללים רעים