ביאור:בבלי סוכה דף כ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוכה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
והכי קאמר: מחצלת הקנים גדולה, עשאה לשכיבה [1] - מקבלת טומאה ואין מסככין בה; טעמא דעשאה לשכיבה, הא סתמא נעשה כמי שעשאה לסיכוך [2] מסככין בה [3]. [4]
<קטנה עשאה לסיכוך מסככין בה טעמא דעשאה לסיכוך הא סתמא נעשה כמי שעשאה לשכיבה ואין מסככין בה>
ואתא רבי אליעזר למימר: אחת קטנה ואחת גדולה סתמא כשרה לסיכוך [5].
אמר ליה אביי אי הכי [6], רבי אליעזר אומר: אחת קטנה ואחת גדולה' [7]? 'אחת גדולה ואחת קטנה' מיבעי ליה? [8] ועוד: כי פליגי - בגדולה הוא דפליגי, ורבי אליעזר לחומרא, דתניא: מחצלת הקנים: בגדולה מסככין בה; רבי אליעזר אומר: אם אינה מקבלת טומאה [9] מסככין בה [10]' [11]!
אלא אמר רב פפא: בקטנה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לשכיבה; כי פליגי בגדולה: תנא קמא סבר סתם גדולה לסיכוך, ורבי אליעזר סבר סתם גדולה נמי לשכיבה, ומאי עשאה לשכיבה דקאמר? - הכי קאמר: סתם עשייתה נמי לשכיבה עד דעביד לסיכוך. [12]
תנו רבנן: מחצלת של שיפה [13] ושל גמי [14]: גדולה מסככין בה, קטנה אין מסככין בה [15]; [16] של קנים ושל חילת [17]: גדוּלה [18] מסככין בה [19], ארוגה אין מסככין בה [20]; רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר משום אביו: אחת זו ואחת זו מסככין בה וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו.
תנן התם [עדויות פ"ג מ"ד]: כל החוצלות [21] מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא [22]; וחכמים אומרים: [23] מדרס [24]'; מדרס אִין, טמא מת לא [25]? והא אנן תנן [נדה פ"ו מ"ג] כל המטמא מדרס מטמא טמא מת'? [26]
אימא 'אף מדרס' [27].
מאי חוצלות?
אמר רב אבדימי בר המדורי: מרזובלי.
מאי 'מרזובלי'?
אמר רבי אבא: מזבלי [28];
רבי שמעון בן לקיש אומר: מחצלות ממש.
ואזדא ריש לקיש לטעמיה, דאמר ריש לקיש: הריני כפרת רבי חייא ובניו [29], שבתחלה כשנשתכחה תורה מישראל - עלה עזרא מבבל ויסדה; חזרה ונשתכחה [30] - עלה הלל הבבלי ויסדה [31]; חזרה ונשתכחה - עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
וכן אמר רבי חייא ובניו: 'לא נחלקו רבי דוסא וחכמים על מחצלות של אושא
שהן טמאות [32], ושל טבריא [33] שהן טהורות; על מה נחלקו? - על שאר מקומות': מר סבר כיון דליכא דיתיב עלייהו [34] - כדטבריא דמיין, ומר סבר כיון דמקרי ויתבי עלייהו [35] - כדאושא דמיין.
אמר מר: כל החוצלות מטמאין טמא מת, דברי רבי דוסא' והתניא [36]: וכן היה רבי דוסא אומר כדבריו [37]' [38]?
לא קשיא: הא דאית ליה גדנפא [39], הא דלית ליה גדנפא [40].
מיתיבי: חוצלות של שעם [41] ושל גמי ושל שק [42] ושל ספירא [43] מטמא טמא מת [44], דברי רבי דוסא; וחכמים אומרים: אף מדרס; בשלמא למאן דאמר מרזובלי [45], [46] של שעם ושל גמי [47] חזו [48] לכינתא דפירי [49], של שק ושל ספירא [50] חזו לגולקי וצני [51]; אלא למאן דאמר מחצלות ממש [52], בשלמא של שק ושל ספירא [53] חזו לפרסי [54] ונפוותא [55], אלא של שעם ושל גמי למאי חזו [56]?
חזו לנזיאתא [57].
איכא דאמרי: בשלמא למאן דאמר מחצלות ממש, של שעם ושל גמי חזו לנזיאתא, של שק ושל ספירא חזו לפרסי ונפוותא; אלא למאן דאמר מרזובלי, בשלמא של שק ושל ספירא חזו לגולקי וצני, אלא של שעם ושל גמי למאי חזו?
חזו לכינתא דפירי.
תניא: אמר רבי חנניה [58]: כשירדתי לגולה [59] מצאתי זקן אחד ואמר לי מסככין בבודיא [60]; וכשבאתי אצל רבי יהושע אחי אבא - הודה לדבריו.
אמר רב חסדא: והוא דלית ליה גדנפא.
אמר עולא: הני בודיתא דבני מחוזא, אלמלא קיר [61] שלהן - מסככין בהו.
תניא נמי הכי: מסככין בבודיא, ואם יש להן קיר אין מסככין בהן.
הדרן עלך סוכה
סוכה פרק שני הישן
משנה:
הישן תחת המטה בסוכה לא יצא ידי חובתו [62].
אמר רבי יהודה: נוהגין היינו שהיינו ישנים תחת המטה בפני הזקנים ולא אמרו לנו דבר. [63]
אמר רבי שמעון: מעשה בטבי עבדו של רבן גמליאל שהיה ישן תחת המטה, ואמר להן רבן גמליאל לזקנים: "ראיתם טבי עבדי שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה [64] לפיכך ישן הוא תחת המטה!", ולפי דרכינו למדנו [65] שהישן תחת המטה לא יצא ידי חובתו.
גמרא:
והא ליכא עשרה?
תרגמא שמואל: במטה עשרה.
תנן התם [אהלות פ"ג מ"ז] [66]: 'אחד חור שחררוהו מים [67] או שרצים [68], או שאכלתו מלחת [69], וכן מדבך אבנים [70], וכן סואר של קורות [71] - מאהיל על הטומאה [72]; רבי יהודה אומר: כל אהל שאינו עשוי בידי אדם [73] אינו אהל [74]'; מאי טעמא דרבי יהודה?
הערות
עריכה- ^ בהדיא
- ^ ואם אנו יכולין לומר בה שהיא לסיכוך, והיכי דמי? - כגון דלא פריש
- ^ ואינה מקבלת טומאה
- ^ ובגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך: דבין תנא קמא ובין רבי אליעזר תנא 'גדולה' ואמרינן דסתמא לסיכוך; כי פליגי בקטנה: תנא קמא שיירה לקטנה ולא תנייה משום דסבר: גדולה - הוא דאמרת בה סתמא לסיכוך, הא קטנה סתמא לשכיבה;
- ^ דאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה, ואם יש לומר בה שהיא לסיכוך [והיכי דמי? - כגון שעשאה סתם] - מסככין בה, ואין מקבלת טומאה
- ^ דרבי אליעזר קטנה כגדולה אתא לאשמועינן
- ^ בתמיה: דכי תנא הכי - משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן
- '^ כך כתובה הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתניתין 'אחת קטנה ואחת גדולה', והכי פריך: 'אחת גדולה ואחת קטנה' מיבעי ליה!? דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא, ד'אחת גדולה ואחת קטנה' משמע קטנה כגדולה, דהכי משמע: אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה, כלומר: כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני, וכן דרכי התנאים בכל מקום: דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא, ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו - הוא שונה אחריו, כדתנן בראש השנה (פ"ד מ"א; דף כט,ב): אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ובבבא קמא (פ"ה מ"ה;דף נ,ב) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה כו', ובמסכת סוטה (פ"ח מ"ב; דף מג,א) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש, וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי
- ^ כלומר: אם בפירוש עשאה לסיכוך –
- ^ אי לא – לא
- ^ אלמא לתנא קמא סתם גדולה לסיכוך ולרבי אליעזר סתמא לשכיבה
- ^ ומילתיה דתנא קמא הכי מיפרשא, כדאוקימנא מעיקרא: רישא בגדולה, כדקתני בהדיא, וסיפא בקטנה, והכי קאמר: ואם קטנה היא ועשאה בפירוש לסיכוך - מסככין בה, הא סתמא לשכיבה, ואתא רבי אליעזר למימר: אף גדולה שוה היא לקטנה: דכי עביד לה סתם הוי 'עשאה לשכיבה' ומקבלת טומאה ואין מסככין בה, אבל עשאה בפירוש לסיכוך - מסככין בה, ואינה מקבלת טומאה.
- ^ פווי"ל [גומא או סוּף]
- ^ יונ"ק [עשב הצומח על יד הים], דהן רכין, הלכך
- ^ סתם קטנה יש בהן לשכיבה, לא שנא גדולה מעשה שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה, לא שנא ארוגה שהיא חלקה והיינו דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה, ואין חילוק בין גדולה לארוגה
- ^ אבל
- ^ של קנים הן קשים, וכן של חילת לשק"א, והקלח שלה עב
- ^ מעשה עבות וקליעה
- ^ אפילו קטנה, דאינה לשכיבה, לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה
- ^ דסתמא לשכיבה דלא היו רגילין לאורגה אלא לשכיבה שתהא חלקה ונוחה
- ^ לקמן מפרש מאי היא
- ^ כלומר: כלי הם מן הסתם, ומקבלות טומאה; והאי דנקט 'טמא מת' - משום דבעי אפלוגי במדרס שהוא אב הטומאה - נקט נמי טמא מת שהוא אב הטומאה, והכי קאמר: החוצלות - כלי הם לטומאה, אבל אינם מיוחדות לשכיבה שהן נעשות אב הטומאה במדרס הזב, ואין אתה מוצא שיהו אב הטומאה אלא על ידי המת עצמו, שיהיו הן טמאות מת, דברי רבי דוסא
- ^ טמאות
- ^ על ידי מדרס נעשות אב הטומאה, לפי שעשויות לשכיבה
- ^ בתמיה
- '^ והוא הדין לכל הטומאות, כגון נוגע בשרץ ובנבילה; והאי דנקט 'טמא מת' - משום דבאב הטומאה מיירי, והכי קאמר: כל הנעשה אב הטומאה על ידי מדרס - נעשה אב הטומאה כשהוא טמא מת: דאין לך מיטמא מדרס אלא המיוחד לשכיבה, וכיון דשוי לתשמיש - כלי הוא, וכל שהוא כלי למדרס מיטמא בכל טומאה ואפילו הוא פשוטי כלי עץ, דילפינן ליה בקל וחומר במסכת שבת (דף פד,א) מפץ במת מנין? - ודין הוא כו' וסיפא דההיא משנה [במסכת נדה]: ויש שהוא מטמא טמא מת ואינו מטמא מדרס והיינו מה שהוא כלי אבל אינו מיוחד לשכיבה, דמטמא בכל טומאות חוץ מטומאת מדרס: שאם שכב עליו הזב ולא נגע בו – טהור, דלגבי מדרס - מיוחד לכך בעינן, כדאמרינן יצא שאומרים לו "עמוד ונעשה מלאכתנו"
- ^ שכלי הן ועשויין לשכיבה
- ^ בולו"ס [שק של רועים], ועשוי לרועה להניחן תחת ראשו ולשכב
- ^ יסורין הבאין עלי לכפרתו - של רבי חייא ובניו יהיו, ולשון כבוד הוא זה; כשהוא מזכיר אביו או רבו לאחר מיתתו - צריך לומר כן
- ^ לא נשתכחה כולה קאמר, אלא הלכות שכוחות מבני בתירא שהיו ראשי ארץ ישראל, כדאמרינן בפסחים ב'אלו דברים' (דף סו,א)
- ^ שמיום שגלה יכניה החרש והמסגר עמו היתה ישיבה מצויה בבבל
- ^ אף מדרס: דמיוחדות לשכיבה הן ולא לתשמיש אחר
- ^ קשות הן ואין לך אדם שוכב עליהן
- ^ אין רוב בני אדם רגילין לייחדן לכך
- ^ ומייחדן לכך
- ^ לעיל
- ^ של רבי יוסי: דזו וזו מסככין בה
- ^ אלמא לאו כלי הוא לקבל טומאה
- ^ כעין שפה סביב, גבוה מעט, לקבל מה שנותנין בהו, ועשויה לתשמיש: לתת פירות על גבה
- ^ אפילו כלי לא הויא, דלסכך על גבי אהלים עשויה
- ^ פוויי"ל; מין שיפה
- ^ מנוצה של עזים
- ^ ממה שמסתפר מצואר הסוס ומזנבו
- ^ ולא מדרס: דכלי הן, ולא לישיבה
- ^ חוצלות היינו מזבלי [סוף עמוד א]
- ^ איכא למימר בכל הני דכי לא עבידן לשכיבה כלי הם לתשמיש אחר:
- ^ אף על פי שאין נארגים היטב ויש הפרש בין בית ניר לבית ניר
- ^ ראויין הן
- ^ פירות גסין שאין יוצאין דרך נקב קטן
- ^ שנארגים יפה
- ^ כלים כעין שקין שנותנין בהן קטניות ופירות דקין
- ^ שהן פשוטין ואין להן בית קיבול
- ^ לרבי דוסא, אף על גב דלאו לשכיבה עבידי
- ^ לוילון כנגד הפתח, כדמתרגם מָסַךְ הַפֶּתַח = פרסא דתרעא (שמות לה טו)
- ^ לנפות בהן הקמח: כמות שהן נותנין עליו קמח, וכופלין אותן וקושרין בראש הכפל כעין בויטי"ל שלנו
- ^ אליבא דרבי דוסא דאמר לאו לשכיבה עבידן, אמאי טמאות שום טומאה
- ^ לכסות בהן גיגית שעושין בהן שכר
- ^ בן אחי רבי יהושע
- ^ לעבר שנה, כדאמרינן בברכות ב'הרואה' (דף סג,א)
- ^ מחצלת, דסתמא לסיכוך ואינה כלי לתשמיש
- ^ הוא גדנפא
- ^ דאהל מפסיק בינו לסוכה; ועיקר ישיבת הסוכה אכילה שתיה ושינה
- ^ טעמא מפרש בגמרא: דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע.
- ^ דמצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות, וכל שהאשה חייבת עבד נמי חייב, כדאמרינן בחגיגה (דף ד,א)
- ^ כלומר: אף על פי שלא אמר לנו לשם לימוד אלא לשיחת חולין בעלמא: שהיה משתבח בעבדו לבדיחותא בעלמא, למדנו על פי דרך בדיחותו
- ^ קא חשיב את המביאין טומאה
- ^ כגון בשפה גבוהה על הנהר והמים חוטטין מתחתיה ונכנסין ועושין נקב ארוך
- ^ כגון חולדות ואישות
- ^ שהארץ מליחה ומתבקעת מאיליה
- ^ אבנים גדולות הערוכות זו על זו, ופעמים שהאחת סדורה על גבי השנים והתחתונות שוכבות זו אצל זו ומפרידות זו מזו, ויש שם אהל טפח
- ^ אף הן קורות הערוכות על גבי קרקע זו על גב זו ועומדות לבנין ויש שם הרבה נקבים ביניהם ויש בהן אהל
- ^ כל אלו - אם כזית מת בתוך האהל בראשו אחד וכלים בראשו שני - נטמאו באהל המת
- ^ מתכוין לעשותו אהל
- ^ לטומאה