ביאור:בבלי סוכה דף לה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוכה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו • הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
גמרא:
תנו רבנן: ’[ויקרא כג,מ: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים] פרי עץ הדר - עץ שטעם עצו ופריו שוה [1], הוי אומר זה אתרוג'.
ואימא פלפלין, כדתניא: 'היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר (ויקרא יט כג) [וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל] וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ [2] איני יודע שהוא עץ מאכל [3]? מה תלמוד לומר עֵץ מַאֲכָל? - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר זה פלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה [4], ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר (דברים ח ט) [אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם] לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ [אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת] [5]'
התם - משום דלא אפשר; היכי נעביד?: ננקוט חדא [6] - לא מינכרא לקיחתה [7]; ננקוט תרי? או תלתא? - פְּרִי [עֵץ הָדָר] אחד אמר רחמנא, ולא שנים ושלשה פירות!? הלכך לא אפשר;
'רבי אומר: אל תקרי הָדָר אלא הדיר [8]: מה דיר זה יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין - הכי נמי יש בו גדולים וקטנים תמימים ובעלי מומין' אטו שאר פירות לית בהו גדולים וקטנים תמימין ובעלי מומין [9]? אלא הכי קאמר: עד שבאין קטנים עדיין גדולים קיימים. [10]
רבי אבהו אמר: אל תקרי 'הדר' אלא דבר שדר באילנו משנה לשנה. [11]
בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא הִדור, שכן בלשון יווני קורין למים הִדור; ואיזו היא שגדל על כל מים? - הוי אומר זה אתרוג.
של אשרה ושל עיר הנדחת פסול:
מאי טעמא?
כיון דלשרפה קאי - כתותי מיכתת שיעוריה.
של ערלה פסול:
מאי טעמא?
פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי, חד אמר לפי שאין בה היתר אכילה [12], וחד אמר לפי שאין בה דין ממון [13];
קא סלקא דעתיה מאן דבעי היתר אכילה [14] לא בעי דין ממון [15], ומאן דבעי דין ממון לא בעי היתר אכילה [16];
תנן: של תרומה טמאה פסול; בשלמא למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה – שפיר, אלא למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון [17] – אמאי? הרי מסיקה תחת תבשילו [18]!
אלא בהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגי דבעינן [19], כי פליגי בדין ממון: מר סבר היתר אכילה בעינן, דין ממון לא בעינן [20]; ומר סבר דין ממון נמי בעינן [21].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו מעשר שני שבירושלים אליבא דרבי מאיר: למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה - הרי יש בה היתר אכילה! למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון - מעשר שני ממון גבוה הוא!
תסתיים דרבי אסי [22] דאמר לפי שאין בה דין ממון [23], דאמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב; לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב'!
תסתיים.
גופא: אמר רבי אסי: אתרוג של מעשר שני לדברי רבי מאיר - אין אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב; לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו ביום טוב;
מצה של מעשר שני לדברי רבי מאיר אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח [24], לדברי חכמים אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח;
עיסה של מעשר שני לדברי רבי מאיר פטורה מן החלה [25]; לדברי חכמים חייבת בחלה;
מתקיף לה רב פפא: בשלמא עיסה, כתיב (במדבר טו כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם [חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ], אתרוג נמי כתיב לָכֶם (ויקרא כג מ: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים) – משלכם; אלא מצה, מי כתיב 'מצתכם'?
אמר רבה בר שמואל, ואיתימא רב יימר בר שלמיא: אתיא 'לחם' 'לחם': כתיב הכא (דברים טז ג) [לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת] לֶחֶם עֹנִי [כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ], וכתיב התם
[26] (במדבר טו יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ [תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה’]; מה להלן משלכם ולא משל מעשר [שני, שפטור מחלה] - אף כאן [מצה] משלכם ולא משל מעשר.
לימא מסייע ליה עיסה של מעשר שני פטורה מן החלה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: חייבת בחלה.
לימא מסייע ליה? היא היא [27]!?
אלא [28]מדבהא פליגי [בחלה] - בהא [29] נמי פליגי [30];
או דלמא שאני עיסה [31] דאמר קרא עריסותיכם עריסותיכם תרי זימני (במדבר טו כ: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ; [במדבר טו,כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם] [32]?
של תרומה טמאה פסולה:
דלית בה היתר אכילה.
ושל תרומה טהורה לא יטול:
פליגי בה רבי אמי ורבי אסי: חד אמר מפני שמכשירה [33], וחד אמר מפני שמפסידה [34];
מאי בינייהו?
כגון שקרא עליה שם חוץ מקליפתה חיצונה: למאן דאמר מפני שמכשירה – איכא; למאן דאמר מפני שמפסידה – ליכא!
ואם נטל כשרה:
למאן דאמר מפני שאין בה היתר אכילה - הרי יש בה היתר אכילה [35]; למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון - הרי יש בה דין ממון [36].
[*תיקון העורך]
ושל דמאי [37] [בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין]:
מאי טעמא דבית הלל [38]?
כיון דאי בעי מפקר להו לנכסיה והוי עני וחזי ליה [39] - השתא נמי לכם קרינא ביה, דתנן [דמאי פ"ג מ"א]: מאכילין את העניים דמאי ואת אכסניא [40] דמאי.
ובית שמאי?
עני לא אכיל דמאי, דתנן: מאכילין העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי, ואמר רב הונא: תנא בית שמאי אומרים אין מאכילין את העניים ואת האכסנאים דמאי, ובית הלל אומרים מאכילין את העניים דמאי ואת האכסנאים דמאי.
של מעשר שני שבירושלים:
למאן דאמר מפני שמכשירה - הרי מכשירה [41]; למאן דאמר מפני שמפסידה - הרי מפסידה!
ואם נטל כשרה:
למאן דאמר [42] מפני שאין בה היתר אכילה [43] - דברי הכל [44]; למאן דאמר [45] לפי שאין בה דין ממון [46], הא [47] מני? - רבנן היא [48].
עלתה חזזית [על רובו... – פסול; על מיעוטו ... – כשר]:
אמר רב חסדא: דבר זה - רבינו הגדול אמרו, המקום יהיה בעזרו: לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות – כשר.
אמר ליה רבא: אדרבה! בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר, ופסול! אלא אי אתמר - אסיפא אתמר: על מיעוטו כשר; אמר רב חסדא: דבר זה רבינו הגדול אמרו, והמקום יהיה בעזרו: לא שנו אלא במקום אחד, אבל בשנים ושלשה מקומות הוה ליה כמנומר, ופסול;
אמר רבא: ועל חוטמו [49] ואפילו במשהו נמי פסול [50].
נטלה פטמתו [פסול]:
תנא רבי יצחק בן אלעזר: נטלה בוכנתו. [51]
נקלף [פסול]:
אמר רבא: האי אתרוגא דאגליד [52] כאהינא סומקא [53] – כשרה.
והא אנן תנן נקלף פסול?
לא קשיא:
הערות עריכה
- ^ 'פרי עץ' - שהעץ כפרי, בטעם שוה
- ^ וכתיב בסיפיה לֹא יֵאָכֵל
- ^ איני יודע דבעץ מאכל משתעי קרא
- ^ דלא תימא מין ירק הוא מפני שהוא עץ שפל כמין רותם שאינו גבוה מן הארץ
- ^ ולמדך האי עֵץ מַאֲכָל דאפילו פלפלין בכלל
- ^ גרעין אחד
- ^ מתוך קוטנה
- ^ פרי עץ שדומה אילנו לדיר של צאן
- ^ והלא כל תפוחי אילן אחד אינן שוות
- ^ כלומר: האי גדולים וקטנים - לאו של שנה אחת קאמר, אלא גדולים של אשתקד וקטנים של שנה זו: שהאתרוג דר וגדל באילנו שתים ושלש שנים, וכשבאין וחונטין של עכשיו - עדיין גדולים דאשתקד קיימין בו.
- ^ והיא היא דרבי, אלא במשמעותא פליגי: מר דריש ליה לשון דיר, ומר דריש ליה לשון דירה;
- ^ ורחמנא אמר (ויקרא כג מ) [וּלְקַחְתֶּם] לָכֶם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו
- ^ שאינו שוה פרוטה, דאיסורי הנאה הוא, הלכך לאו שלכם הוא
- ^ אי הוי ביה היתר אכילה כגון מעשר שני בירושלים
- ^ דאף על פי שאין ממונו לרבי מאיר, דאמר בקדושין (דף נב,ב) מעשר שני ממון גבוה הוא, ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה - כשר לצאת בו
- ^ ומכשיר אתרוג של טבל שאסור באכילה ומותר בהנאה
- ^ אבל היתר אכילה לא בעינן ומשום דין ממון קרינא ביה לָכֶם
- ^ כדאמרינן (בשבת דף כה,ב) ’[רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ] תִּתֶּן לּוֹ (דברים יח ד) ולא לאורו' - מכלל דבת אורו הוא
- ^ ואפילו יש בה דין ממון לא מתכשרין בלא היתר אכילה: דכיון דלא חזיא לכל דרכי הנאה - לאו לָכֶם הוא
- ^ אם מותרת באכילה כגון מעשר שני בירושלים, ואליבא דרבי מאיר כשר, ומתניתין דקתני של 'מעשר שני בירושלים כשר' - אפילו כרבי מאיר, דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מתוקמא
- ^ ומעשר שני לרבי מאיר פסול, ומתניתין, דקתני כשר - רבנן היא, דאמרי: ממון הדיוט הוא, ומקדשין בו את האשה
- ^ הוא
- ^ ואי נמי איכא היתר אכילה - דין ממון נמי בעינן, ושל מעשר לרבי מאיר פסול
- ^ ידי חובת אכילת מצה לילה הראשון; ולקמן פריך: מי כתיב 'מצתכם'?
- ^ דכתיב [רֵאשִׁית] עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ) והאי - דגבוה היא! ואף על גב דאיכא היתר אכילה, כיון דלית בה דין שאר ממון - לאו 'דידיה' הוא
- ^ גבי חלה כתיב:
- ^ ודאי מסייע ליה, ומאי 'לימא'
- ^ ודאי בהא מסייעא, ו'לימא' דקאמרינן - אסייעתא דאתרוג ומצה קאמר, והכי קאמר: לימא מסייע לרבי אסי בכולהו, ד
- ^ באתרוג ומצה
- ^ דהא חד טעמא הוא: דהתם נמי לָכֶם כתיב, ומצה נמי מחלה ילפא
- ^ בהא - הוא דקאמר רבי מאיר פטורה, דכתיב מיעוטא יתירא:
- ^ אבל בחד מיעוטא לא נפקא לן: דכיון דמשתרי לאכילה אף על גב דלית בה דין ממון - (ויקרא כג מ) [וּלְקַחְתֶּם] לָכֶם קרינא ביה
- ^ לקבל טומאה, דאמרינן במתניתין (סוכה פ"ג מ"טו, דף מב,א) מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת: שהיו שורין האגודה בשבת כדי שלא ייבשו, וכשנוגעים באתרוג - הוכשר לטומאה, דכתיב (ויקרא יא לח) וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע [וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם], ואסור לגרום טומאה לתרומה, דכתיב (במדבר יח ח) מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי: אמר רחמנא: עשה לה שימור
- ^ קליפתה החיצונה נמאסת במשמוש הידים, ואסור להפסיד תרומה, כדפרישית
- ^ לכהן, וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן, הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן; אבל פדיון אין לה להיות ניתרת לאכילת ישראל, והאומר כן - רשע הוא
- ^ כהן מקדש בה את האשה, וישראל נמי: אם נתנה לו הכהן - מקדש בה את האשה, ומוכרה לכהנים; והדמים שלה*
- ^ לקחם מעם הארץ וסתם פירותיהן ספק אינן מעושרין
- ^ הא לית בה היתר אכילה
- ^ דרוב עמי הארץ מעשרין הן, וחומרא בעלמא הוא שהעמידו בספק טבל, וגבי עניים ואכסניא לא העמידו דבריהם
- ^ חיילותיו של מלך, ומטיל מזונותיהן על בני המדינה
- ^ ומעשר שני בעי שימור, ד'קודש' איקרי, דכתיב (ויקרא כז ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'
- ^ בערלה
- ^ אבל אי הוה בה היתר אכילה הוה מתכשרא ואפילו לית בה דין ממון - הא יש בו נמי היתר אכילה; ומתניתין, דתני כשר
- ^ היא ואפילו לרבי מאיר דאמר מעשר שני ממון גבוה הוא מיתוקמא, דהא בהא דין ממון לא בעינן: דכיון דאכיל לה – (ויקרא כג מ: וּלְקַחְתֶּם) לָכֶם קרינא ביה
- ^ בערלה
- ^ דאי נמי הוה בה היתר אכילה הוה פסיל לה משום דליתיה ממון לשאר הנאות, כגון מעשר שני בירושלים לרבי מאיר
- ^ מתניתין
- ^ דאמרי: מעשר - ממון הדיוט הוא, ולא רבי מאיר, דאילו לרבי מאיר פסול
- ^ בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו
- ^ שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו, שבאותו עובי אדם נותן עיניו
- ^ במתניתיה הוה תני להאי נטלה פטמתו – בוכנתו, לפי שהוא חד ועשוי כמין בוכנא; זה לשון מורי הזקן רבינו יעקב, אבל רבינו יצחק הלוי היה מפרש: פטמתו ועוקצו - שניהם בזנב: עוקצו = שניטל העץ מה שחוץ לגומא שבאתרוג - כשר; פטמתו = שנתלש העוקץ מתוך האתרוג וחסרו, לפיכך פסול, והיינו דתני רבי יצחק בר אלעזר: נטלה בוכנתו = מה שנכנס בתוך האתרוג, כבוכנא הנכנס ומכה באסיתא; ולשון רבינו יעקב נראה לי, שלא מצינו בכל מקום פטמא = עוקץ.
- ^ נקלף
- ^ תמרה אדומה, ואף זה לאחר שנקלף נהפך לאדמומית כדרך כל הנקלפים בפירות