גביעי גביע הכסף/ש"ס
סדר זרעים עריכה
ברכות עריכה
(ברכות ז, ב) ראו מה בין בני לבן וכו' חמי וכו' דכתיב (דה"א ה, א) ובחללו יצועי אביו: אין להקשות למה לא מייתי הגמרא קרא דתורת משה "אפרים ומנשה וכו' יהיו לי". וי"ל דידוע שיעקב בירך את יוסף קודם מותו וראובן הציל את יוסף כשהיה בן שבע עשרה שנה, ואם כן מאי רבותיה דראובן. אבל מפסוק דדברי הימים משמע כשחילל יצועיו אז תיכף ניתנה בכורתו ליוסף וההצלה היה אחרי כן. וק"ל.
(ברכות יד, ב) תניא רשב"י אומר בדין הוא שיקדים שמע לוהיה אם שמוע שזה ללמוד וזה ללמד: ופירש רש"י ואם לא למד תחילה האיך ילמד. ק"ק הלא מצינו בפרשת שניה ושננתם לבניך ואח"כ ודברת בם, למה שינה הכתוב בלשונו.
ונראה לתרץ על פי מה דאיתא באדר"נ (אבות דרבי נתן, כט) יש שלמד לעצמו ולא למד לאחרים ויש שלמד עם אחרים ולא למד בעצמו, ויש שלמד בעצמו ולאחרים, ויש שלא למד לא לעצמו ולא לאחרים. וכל הנ"ל למדו הם ולמדו לאחרים. כיצד? מי שלמד ולימד והוא חזר ושנה עד שנתקיים תלמודו בידו והם לא חזרו ושכחו נמצא למד ולא לימד, ויש להיפך, שהם חזרו והוא לא חזר -- לימד ולא למד. ואם שניהם לא חזרו - לא למד ולא לימד. ואם שניהם כאחד חזרו - הרי למד ולימד. ושינה הכתוב בלשונו ושננתם וכו' ודברת וכו' שאעפ"י שעדיין לא חזר תלמודו צריך לשננן עם בנו. וק"ל.
(ברכות יז, ב) במשנה רש"י ד"ה לשורה: כוונת רש"י ששינה שורה זו מכל שורות שבש"ס, דקשיא ליה "לשורות" הוה ליה למימר, דבוודאי מב' צדדיו היו עומדים המנחמים. ותי' שהיו עומדים בהקף ודבר עגול אין לו קצוות ולא חשיב אלא שורה אחת. וק"ל.
(ברכות יח, ב) רביעה ברש"י לרביעה ראשונה: צ"ל לרביעה שניה.
(ברכות יט, ב) ברש"י והאבל וכו': צ"ל שהאבל.
(ברכות יט, ב) ת"ר שורה הרואה פנימה פטורה וכו': לכאורה הברייתא חולקת על המשנה, דמשנה אמר שורה הפנימית ובברייתא אמר שורה שרואה פנימה. אבל באמת לשון המשנה משמע ממש כברייתא, דיש לדקדק רישא לסיפא דקתני רישא הפנימים פטורים -- משמע אבל האמצעים (דהיינו אחורי שורה הפנימית) חייבים, וקתני סיפא החיצונים חייבים -- הא האמצעים פטורים, ופי' ברייתא שבאמצעים יש חילוק; הרואה פנימה פטורה, ושאינה רואה חייבת, ובפי' רש"י צ"ל במקום "והאבל" "שהאבל יושב שם".
(ברכות כח, ב) וישמחו בי חבירי: לפי פשוטו אין לחשוב על עם קדושי ה' כזאת, הלא המה ר' נחוניא בן הקנה וחביריו, שיהיו שמחים לאיד ח"ו. ועוד דהלשון אינו מדוקדק, דהל"ל "וילעיגו עלי". ונראה שהם ב' תפלות -- א' שלא יכשל בדבר הלכה ויטעה ח"ו, ועוד התפלל שיחדש דבר טוב בתורה וישמחו בו חבריו וגם הוא ישמח בהם ע"ד שמחו במלך וכו' וישמח בכם (שופטים, ט).
(ברכות כט, ב) בגמרא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך ולא וכו' אר"ח זו תפלת הדרך ואר"ח היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך וכו': ולכאורה הוא מיותר, כי שתי המימרות דר"ח הכל דבר אחד. ונראה דפירוש "המלך בקונך" הוא על דרך שאמר ר' חנינא בן דוסא (ברכות לד, ב) אם שגורה תפלתי בפי כו', ואם כן ה"נ המלך אם שגורה התפלה בפיך כנ"ל. ואפשר דגרסינן "דאמר ר"ח" בדלי"ת.
(ברכות ל, ב) בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת: איתא בזוהר מלכא שלים מכולא וכו' אנפוי נהירין מאן דחמי למלכא אמר ח"ו לית ביה דינא כלל ולא ידע דבההיא נהורא דיניה יתיב. ובודאי אין זה לשון הזהר, כי בעת כתבי זאת אין ס' הזוהר לפני. ואיתא בספר תורת משה אלשיך ע"פ דודי צח ואדום, אם האדם הוא רק לבן וצח -- אין זה הדור, כי הוא הנקרא לווקן. ואם הוא רק אדום כ"כ אין זה הדור, כי הוא נקרא גיחור. אבל עיקר ההידור שהוא צח ואדום, דהיינו לבן ומעט אדמומית. וזהו "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת", שצריך לחרוד שבוודאי בתוך הרחמים יש דין כמאמר הזוהר כנ"ל. וק"ל.
(ברכות לט, א) אמר ר' חייא בר אשי פת הצנומה בקערה מברכים עליה המוציא: לפי פשוטו יש לדקדק בזה הרבה. ונראה דמיירי דעדיין בשעת ברכת המוציא הפת קשה שעדיין לא נתרככה, וקאמר דמברכים עליה המוציא ואחר כך ירכך אותה, וקאמר הגמרא "ופליגא וכו' דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת", פי' שתהיה ראויה לאכילה תיכף אחרי הברכה. ובאתקפתיה דרבא יש להגיה ונראה שכצ"ל במקום "מאי שנא צנומה דלא" צ"ל "מאי שנא פרוסה דלא אלא וכו'".
ובזה יתורץ שפסק הרב אלפס והלכתא כרבי חייא בר אשי והלכתא כר' חייא אליבא דרבא, ולכאורה הוא תרתי דסתרי, ולפי מה שפירשנו חד טעמא הוא דמותר לבצוע הצנומה אעפ"י שעדיין לא נתרככה ומותר לבצוע על פת שלם שעדיין לא נחתך ממנו פרוסת המוציא וחד טעמא הוא.
(ברכות לט, ב) איתמר הביאו לפניו פתיתין ושלמין ר"ה וכו' ור"י וכו': לכאורה יש לדקדק, ונראה דהפתיתין יש מעלה שראוין תיכף לאכילה והשלימה יש לה מעלה שהיא חשובה, ובזה תלוי מחלקותן. אבל פרוסה של חטים, פי' שאינה שלימה אבל היא פרוסה גדולה, דדרך רעבתנות היא. ולכך קאמר פרוסה של וכו' ולא אמר פרוסות וכו', דמיירי בפרוסה גדולה שדיה לכל הסעודה. רק מעלה גדולה שהיא של חטים ד"ה מברך עליה ולא על השלימה של שעורים וק"ל.
(ברכות מג, ב) אפילו היא אשתו אפילו הוא בתו אפילו היא אחותו: לכאורה איפכא הל"ל, דבוודאי מאחותו צריך יותר להתרחק מבתו ומבתו יותר מאשתו. ונראה דאזיל בתר טעמיה שאין הכל בקיאין וכו' והרואה מדבר עם אשתו שאין פרצופיהן דומין זה לזה כלל בוודאי גנאי הוא, אבל בתו שפרצופיהן דומין קצת זה לזה ונראה שהיא קרובתו אפ"ה אסור. וכן אחותו מאב ומאם -- בוודאי פרצופיהן דומין יותר מאב עם בתו. אפילו הכי אסור. ואם כן לא זו אף זו קתני. וק"ל.
(נספח מסוף הספר) (ברכות מג, ב) תוספות ד"ה שמן והדס וכו' : לולא פי' התוספות נוכל לחלק לשמן העשוי להעביר הזוהמא, פי' לאחר שסכו בו הידים אבל קודם בוודאי יש לברך עליה אם הוא מישחא כבישא או טחינא. ורש"י מחלק בין אפרסמון למישחא וכבישא. וקצרתי במקום הראוי להאריך שכבר האריך בזה בעל מגן אברהם[1].
(ברכות מו, א) בגמרא ר' זירא חלש וכו' כי מטא למשרי וכו' ל ברוכי וכו': כבר הרגיש בזה המהרש"א ותירץ כדרכו בפלפולו החריף. ולענ"ד נראה דמשום הכי מביא הגמרא ר' זירא חלש וכו' ולא סתם ר' אבהו עביד סעודתא, דהנה ר' זירא כשעמד מחליו בוודאי היה ראוי שיעשה בעצמו סעודה לרבנן, ור' אבהו עשה בשבילו, וחלק לו כבוד שיברך הוא מחמת שהוא עיקר שבסעודה והוא הבעה"ב מחמת שבשביל ר' זירא נעשה הסעודה. והשיב לו ר' זירא שר' אבהו הוא בעה"ב שהוא עשה הסעודה. וכיון דמטי לבהמ"ז נתן לר' זירא כשמעתיה דאורח מברך. וק"ל.
(ברכות מח, א) ינאי מלכא וכו' אורייתא קא מיקרי לי דכתיב סלסלה ותרוממך: ופירש"י סיפא דקרא קאמר ליה מכבדך וכו'. נראה דהוצרך רש"י לזה דלא דייק מרישא דהא מסיים המימרא אמר לדביתהו חזי דלא מקבל מרות, ויש לדקדק אמאי לא מקבל מרות והא דקאמר אורייתא דמיקרי לי הכי קאמר היא גרמא לי שיכבדני המלך. לכך פי' רש"י מסיפא קאמר ליה תכבדך וכו' הוא פסוק במשלי, ולא קאמר ליה ובין נדיבים תושיבך האמור בספר בן סירא, בזה גלה דעתו שאינו מחשב אותם נדיבים. וק"ל.
(ברכות נו, ב) הרואה חתול באתרא דקרו ליה שונרא וכו': טעות סופר, וצ"ל באתרא דקרו ליה שורנא וכו' באתרא דקרוי ליה שונרא וכו'.
(ברכות נח, א) כל האומות שוקדות וכו': נראה לפרש ע"ד דרש ,דלפי פשוטו קשה - כל האומות שוקדות ובאות לסחורה וכפי' רש"י בדרך הפשט עשיר היה וכו', דבוודאי אי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא (עבודה זרה יז, ב), ור' אלעזר בן חרסום לא ראה אותם מימיו.
ונראה ששמעתי מפי מו"ר הגאון החסיד ז"ל שיש ע' כחות לנפש ויש ע' אומות. ואצל הרשע הם ע' אומות. וכל אומה יש לה מדה רעה מיוחדת כמו כעס וגאוה ודומיהן. והצדיק כופה אותם למדות הטובות; היינו הכעס לנקום מאויבי ה' וכמאמר איוב (איוב מ, יא) "הפץ עברות וכו'", והגאוה -- "ויגבה לבו בדרכי ה'" (דה"ב יז, ו) כמאמרם ז"ל משל לעירוני שנשא בת מלך שצריך ליזהר מאוד בכבודה, וכן שאר כל המדות הם היו בעוזריו והם המשכימים לפתחו. ואיתא בספר אחד שהנזיר אמר למלך "כתרי גדול מכתרך, שעבדי הוא אדוניך". אמר לו המלך ומי הוא אדוני שהוא עבדך? והשיב לו התאוה הוא אדוניך שאתה עובד תאותך ותאוה עובדת אותי. ואיתא בגמרא (ברכות טז, ב) שהראשונים היו מתפללים "ונשכים ונמצא ויחול לבבנו ליראתך". וזהו אמרו "כל האומות" שהפכתי' למדות טובות באות "ושוקדות לפתח ביתי" כעבדים, "ואני משכים ומוצא" ויחול לבבי ליראה. וזהו "ואני משכים ומוצא כל אלו מתוקנים לפני", ודוק.
(ברכות סב, א) תניא אמר ר"ע וכו' תניא אמר בן עזאי וכו': יש לדקדק אימתי היה המעשה שנכנס בן עזאי אחר ר"ע וכו'? אם קודם שסיפר לו ר"ע שנכנס אחר ר' יהושע - קשה למה תמה על ר"ע עד כאן העזת פניך וכו', הלא הוא העיז גם כן פניו ברבו. ואם אחר ששמע מר"ע שהעיז פניו ברבי יהושע למה היה לו ליכנס לבה"כ, הלא כבר למד ממנו ג' דברים.
ונראה דוודאי בן עזאי נכנס אחר ר"ע תחלה ולמד ממנו ג' דברים, ובן עזאי תלמיד חבר היה לר"ע, ורבי עקיבא תלמיד ממש היה לר' יהושע. ועל כן תמה על רבי עקיבא עד כאן העזת פניך ברבך ממש. ור"י תמה עליו אפילו תלמיד חבר גם כן לא היה לו להעיז כנגד רבו. וכשבאתי והרציתי הדברים לפני אדמ"ו הגאון ז"ל שמח לדבר ואמר שבמסכת בבא בתרא (דף קנח:) בפירוש נמצא שבן עזאי לא היה לרבי עקיבא אלא תלמיד חבר.
(ברכות פ"ד ברא"ש סי' ח') היו לפניו ב' תפלות וכו': משמע מהירושלמי שהביא הרא"ש דאין להתפלל מנחה גדולה אלא בשעת הדחק, ויש מגדולי הפוסקים שפוסקים דמצוה גדולה ומצוה מן המובחר, ולכאורה הם חולקים על הירושלמי הנ"ל. ונראה שהם מפרשים הירושלמי בענין אחר: כד מטא יומא לשית שעי ממש ולא חצי שבע כמו שפירש בעל מעדני יו"ט לדעת הרא"ש, והם מפרשים שית שעי ממש, ומה שכתב בירושלמי הוה פתר לה בשלא הגיע זמן המנחה שלא הגיע החצי שבע. וכן פסק הפר"ח שבשעת הדחק יכול להתפלל תחילת שעה ז'. וק"ל.
(שם פ"ב ברא"ש סי' ה') ועוד הביא ר"ת ראיה מהאי דפ' בתרא דתענית רב איקלע לבבלת וכו' סבר לאפסוקינהו וכו' ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם: יש לדקדק איהו מאי קסבר ואינהו מאי קסברי. ונראה דאיתא בירושלמי והביאו תר"י בפרק אין עומדין על הא דאמרינן הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף, זה החירוף שכתוב בהלל "עצביהם כסף וזהב" (תהלים קטו, ד) ולמה אין הקב"ה מבטלם. ובזה מתורץ כיון דחזי דמדלגי דילוגי ולא אמרו "לא לנו" אין כאן חירוף כלל. ודוק.
(משנה, ברכות א, ה) מזכירין וכו' שתֵּאָמֵר וכו': יש לדקדק שינוי הלשון. ועי' מ"ש בעתי"ט דמזכירין משמע על ידי אחרים. נראה דאיתא בגמרא פ' ציצית מפני מה קבעוה בק"ש מפני שיש בה ה' דברים מצות ציצית וכו' עד הרהור ע"א. נמצא בשביל יציאת מצרים בלבד לא היו מזכירים אותה, ואמר ראב"ע הריני כבן וכו' ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים, פי' בשביל עצמה ולא מחמת סניף דברים אחרים עד וכו'. ונפקא מינה אם מסופק אם אמר יציאת מצרים בלילה או לאו -- לראב"ע מחזירין אותו ולת"ק אין מחזירין אותו. וק"ל.
(נספח מסוף הספר) (ברכות נג, א) שייך למסכת ברכות פ"ח היה מהלך בשוקי טבריא וכו' שחזקתו לגמר את הכלים: הוא על דרך מה שאמרו בגמרא יהא חלקי ממקבלי שבת בטבריה וממוציאי שבת בצפורי. ונלע"ד שאנשי טבריה היו רוצים לכבד את השבת בריח טוב והיו מגמרים את הכלים בערב שבת. ואנשי ציפורי רצו לכבד את השבת כדברי ב"ש מחד שביך לשבתך, אולי לא היו פנוים בערב שבת, ולכך כשמצניעים כליהם בקופסא במו"ש היה מגמרין אותם קודם, וזה שאמרו היה מהלך וכו' שחזקתן כנ"ל.
(נספח מסוף הספר) (משנה, ברכות ד, ז) ראב"ע אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר: נראה ששינה הלשון ולא אמר אין תפלת המוספין אלא בעשרה (כדאיתא במגילה פ"ד משנה ג' ואין פורסין וכו' פחות מעשרה). ונראה ע"פ מ"ש תר"י והטעם של ראב"ע הואיל דתפילת המוספין אין בה אלא שבח שאין בה תחנונים וגם אנו אין אנו מתפללים אותה כנגד תפלת תחנונים של חול וכו' -- דיינו שהצבור בלבד יתפלל אותה.
ובעזרת ה' באתי להוסיף על דברי רבינו לפרש חבר עיר במקום שגדול העיר מתפלל שם. וכן פי' הרמב"ם והטעם מפני שהוא רק כנגד הקרבן ולא תחנונים אינו עושין זכר למקדש שלא היו מקריבין קרבן המוסף רק במקום שבחר ה' דהיינו בבהמק"ד ור"י אומר משמו שבמקום שאין חבר עיר לא יתבטל המוסף מכל וכל אלא גם היחיד חייב וק"ל.
פאה עריכה
(משנה, פאה א, ב) הכל לפי וכו' ולפי רוב הענבה: יש גירסות שונות, ענבה ענייה, ופי' הר"ב מה שתענה הארץ. ונראה דיש ב' מיני ברכה בתבואה. א' גודל הגרגרים וקוטנן רבוין בקנה. ועוד שיהיו השבלים סמוכים זה לזה. וכנגדן בקללה אמר (תהלים קכט, ז) "שלא מלא כפו קוצר", שהשבלים דחוקים זה מזה עד שלא היו יכולים לקצור מלא כף בבת אחת.
וידוע שאין נותנין פאה אלא בסוף השדה. נמצא דה"ק, אין פוחתין לפיאה מששים, הכל וכו'. פירוש: אם היה כל השדה שבוליה רחוקות זה מזה וקטנים, ובסוף השדה מלאות וטובות ותכופות זו לזו עד שאם היתה השדה בת ששים אמה היה די בחצי אמה האחרונה תבואה יותר מא' מששים של כל השדה, אעפ"כ צריך ליתן אמה שלימה לפי גודל השדה, שאז גודל השדה לחומרא. ואם היה כל השדה מליאות וטובות ותכופות, ובאמה אחרונה שדופות ורחוקים ואינם מלאות וטובות עד שצריך ליתן שתי אמות שבסוף השדה א' מששים לתבואה שבכל השדה. ובזה מתורץ הירושלמי שמבעיא ליה לפי גודל השדה אם הוא קולא או חומרא. ועי"ש.
קצרתי במקום שרציתי להאריך ולפרש לפי רוב העניי' אם היו רבותי מסכימים לגרוס רוב העניה במקום רוב העניים דאי גרסינן העניים ע"כ צריך לפרש בדלית ובדקל שצריך לחלק לעניים אבל סתם פאה נתנית במחובר ובמתניתין פרק ח' משנה ה"ו גבי אין פוחתים וכו' היה לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקין ביניהם. וחזרתי בי דאיתא בירושלמי בפירוש דגרסינן לפי רוב העניים. ובקשתי ממורי ורבותי לעיין בירושלמי באם שאפשר להגיה דברי הירושלמי אשמח בהם.
(משנה, פאה ב, ב) יכול לעבור בכליו וכו': נראה אפילו להוליך כליו אינו יכול שהרי זקוף מאוד.
(משנה, פאה ג, ב) ומודים וכו' לר"ע וכו': לכאורה אין ההודאה ממין המחלוקת, ועוד היה לו לפרש לעיל גבי ואלו מפסיקין לפאה. ונראה דה"ק בזורע שבת או חרדל כגון שהיו ג' ערוגות סמוכות זו לזו וזרע את הראשונה בניסן ואת השנים באייר והשלישית בסיון וכשבא לקצור בתמוז את הראשונה והשניה עדיין לא התחילה לגמור עד אב, בוודאי הכל מודים שצריך ליתן פאה לכאו"א, וכן כשקוצר השניה באב והשלישית לא התחילה לגמור עד אלול -- בוודאי כל אחת חשובה שדה לעצמה, ואינו דומה למנמר אעפ"י שמקום הזבלין עולה תחילה מכל מקום אינם חשובים לשדה בפ"ע וק"ל.
(משנה, פאה ה, ה) אמר ר' יהודא אימתי וכו' שקבל ממנו למחצה וכו' אבל וכו': פי' הרע"ב שקבל וכו' שזכה במחובר אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וכו' וצ"ע מ"ש מקבל למחצה ולשליש וכו' ממה שאמר לו שליש מה שאתה וכו' דבוודאי אם לא היה המקבל קוצר לא היה לו חלק בפירות.
ונראה דהיינו טעמא, דהמקבל כל השדה לשליש ולרביע כיון שהתחיל לקצור מעט זכה בתבואה של כל השדה במחובר שלא יקצרנה אחר אלא הוא, אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך וכו' ולא הזכיר לו כל השדה אין לו חלק אלא ממה שקצר ואין לו זכות במחובר כלל ויכול הבעל השדה ליתן השדה לאיש אחר ואין לו חלק רק בתלוש.
דמאי עריכה
(משנה, דמאי א, ב) ונותנו לע"ה ויאכלו כנגדו: נראה דהם שני הלכות. נותנו לע"ה, פירש מעשר שני של דמאי או מעות מעשר שני של דמאי. ועוד דבר אחר אם היה לחבר סלע של מעשר שני בירושלים וצריך לו, פי' לקנות בו חלוק וטלית ולע"ה יש פירות חולין בירושלים, מבקש החבר מע"ה שיאכל הע"ה פירות חולין שלו בקדושת מעשר שני, דהיינו שיאמר הרי פירות הללו מחוללין על סלע שבידך והחבר עושה צרכו בסלע שלו ומאמין לע"ה שיאכל הע"ה כנגדו, והוא מפורש במסכת מעשר שני פ"ג מ"ג. וראיה לזה הפירוש מפרק ד' דמעשר שני משנה ו', דלפירוש הר"ב אין נפקא מיניה אם נותן לע"ה מדמאי.
סדר מועד עריכה
שבת עריכה
(משנה, שבת א, ז) אין מוכרין לנכרי ואין וכו' עד שיגיע למקום קרוב: עי' רש"י ודחוק מאוד הלשון. ולענ"ד נראה פירושו אם הנכרי רחוק מהישראל, דרך משל ב' פרסאות ששיעורם ב' שעות לאדם בינוני, אך אם הנכרי חלוש או זקן וצריך להלוך הב' פרסאות הנ"ל בג' שעות, על זה אמר התנא "עד שיגיע", פירוש שהשיעור תלוי באותו הנכרי. וכן להיפך באם שהנכרי גבור או קל ברגליו ויכול להלוך הב' פרסאות הנ"ל בשעה א' והוה אמינא שהשיעור תלוי באותו הנכרי -- על זה אמר "למקום קרוב", פי' שהשיעור תלוי במקום. ושניהם לחומרא. ודוק.
(שבת י, א) בגמרא מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה: נראה דאפילו התפלה היא רק לעבודת הש"י, ולא לתועלת עצמו כמו לרפואה ומזון ושארי צרכים, רק כמו שכתב בעל חובת הלבבות שחסיד אחד אמר בתפלתו מה שאני מתפלל לפניך על צרכי אני מראה לפניך שאלולי חסדך ורחמיך המרובים אני מחוסר מכל, וכמו שמרומז במשנה "אל תעש תפלתך קבע אלא וכו'" פי' שאלת צרכיך עיקר, "אלא רחמים ותחנונים וכו'" להתראות לפניו כנ"ל.
אעפ"כ אינו רק מצוה. וידוע מאמר חז"ל מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני ומצלה, תורה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני ומצלה. וזהו שאנו מברכים על התורה וחיי עולם נטע בתוכנו, וזהו שאמר מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. כן השבתי לאיש אחד שהיה מפטפט כנגדי באמרו שתפלתו זכה וחביבה יותר מהתורה.
(שבת קנב, א) כלבוהי לא נבחין וכו': פי' רש"י שהקול שלו אינו נשמע מחמת שזקן הוא. וקשה לומר על הקול קדוש של הראשונים שיכונה בשם הנ"ל. ומצאתי בספרי האומות שמכנים השיניים הגדולים שכנגד העינים "שיני הכלב"[2] שהם גדולות וחדות יותר משארי השיניים כשיני הכלב, וכלבוהי וטחנוהי הכל ענין אחד. ואיתא במסכת ביצה (דף יד.) "תבלין נבוחי מנבח קלייהו", פירוש שמשתברים במכתשת ונשמעים כנובחים.
(שבת מט, ב) אמר ר' ישמעאל אבא שלחא הוה: פי' רש"י אומן לעבד עורות, מהראוי לגרוס "בשלחא הוה", פי' שהיה אצל האומנין וראה שאין מקפידין עליהם וכפירוש תוס', דידוע שאין ממנין לא מלך ולא כה"ג דאין לך אומנות פחותה מזה.
(שבת סא, א) ת"ר איזהו קמיע מומחה וכו': לולא פי' רש"י ותוס' היה אפשר לומר דמוצלח לא קרוי מומחה ולא מצינו בגמרא הצלחה רק במקבל הכתב. והחילוק שבין המחאת גברא להמחאת קמיע אינו נ"מ רק כשאין הרופא לפנינו ואומר ברי לו שזה הקמיע מרפא.
דרך משל, ראובן נתן לאיש אחד נטף וריפא בו כאב הראש, ושחלת נתן וריפא בו כאב הלב, וחלבנה וריפא בו כאב המעיים. נמצא זה הרופא מומחה. וכשיאמר אח"כ שיתנו לבונה לכאב הראש והוא ברי לו ע"פ חכמתו שיועיל -- בוודאי ישמעו לו. וכן קמיע מומחה -- אם ראינו מור שהועיל לכאב הראש לשלשה בני אדם -- אז נעשה המור מומחה ליתנו לכאב הראש בלא שאלת רופא. אבל אם ראינו אדם אחד שריפא שלשה מיני חולאים בשלשה מיני רפואות (כמ"ש לעיל שריפא חולי הראש בנטף וחולי הלב בשחלת וחולי המעיים בחלבנה), ואין הרופא לפנינו שיאמר ברי לו עפ"י חכמתו שהחלבנה יפה בוודאי למעיים -- אין לנו ליתן חלבנה למעיים אעפ"י שהרופא מומחה ריפא בו פעם אחת אפשר אינו ברי לו. נמצא בזה יפה כח הקמיע מכח הרופא. וק"ל. ובזה יתורץ הכל.
שם במסכת שבת סוף פ' במה מדליקין בר"נ סוף ד"ה אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י: מביא הירושלמי דברכות (פ"א ה"א) דגרסינן התם ובלבד דיתחמן תלתא ככבים כחדא כוכבתא, כלומר רצופים במקום א'. ולולא פירושי רבותינו ז"ל היינו מפרשים הירושלמי בזה האופן, שבוודאי הירושלמי לא יחלוק על תלמודא דידן, לא ככבים גדולים הנראים ביום ולא ככבים קטנים שאינן נראין אלא בלילה, אלא בינונים. והנה בין הגדולים שבגדולים ובין הקטנים שבקטנים מי מפיס איזה נקרא בינונים. ונתן הירושלמי סימן שאם יש לפי ראות עינינו הגדול שבגדולים ויש שלשה קטנים שבין שלשתן לא יהיו רק לפי שטח מידת הגדול.
(נספח מסוף הספר) (משנה, שבת א, א) העני עומד בחוץ ובעה"ב בפנים: דווקא עומד אבל אם היה מהלך ונתן לתוך ידו פטור דלא חשיב הנחה. גם דקדקו בלשונם "לתוך ידו של בעה"ב" לפי מסקנת הגמרא ידו של אדם חשובה כד' על ד' ופירשו שנוטל בידו חפצים גדולים ובוודאי אינו חשוב אלא תוך היד אבל גב היד אינו חשוב ואינו חייב חטאת אם נתן ע"ג ידו.
(נספח מסוף הספר) (שבת קכב, ב) כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהן אעפ"י שנתפרקו בשבת ולא מבעיא בחול אדרבא וכו' אמר אביי וכו' ואעפ"י שנתפרקו בחול: ונראה דל"ג במתניתין ב' פעמים "בשבת" -- "ניטלין בשבת וכו' שנתפרקו בשבת", והכי גרסינן: "כל הכלים ניטלין ודלתותיהן עמהן אעפ"י שנתפרקו בשבת".
עירובין עריכה
(עירובין יט, א) והא איכא גיהנם גיא שעמוקה בגיהנם שהכל יורד לה על עסקי הינם: נראה שט"ס והכי גרסינן "גיא - שעמוקה כגיא, הינם - שהכל יורדין לה על עסקי הינם". וכן הגיה רבינו הגאון ז"ל בהגהותיו על ש"ס.
(עירובין לא, א) דמייתי לה אחוריה: לולא פי' רש"י ז"ל היה נראה להגיה "דמייתי לה אחיזרא", פי' על קוץ. ואין צורך לכמה דחוקים ועיקר פירושם חסר מן הספר.
פסחים עריכה
(פסחים יא, א) קמח וקלי תנן: נראה שכצ"ל "קמח קלי תנן". אחר זה מצאתי כך בספר תורת חיים ז"ל.
(פסחים מב, ב) וקולן של סופרים וכו' רב שימי מחוזנאה אמר זה טיפולן של בנות עשירים שמשיירות אותן לבנות עניים: ק"ק אמאי לא קרי להו תנא קולן של בנות עשירים. ועיין מהרש"א. ועוד קשה קושיית התוס' אם כן היינו תכשיטי נשים.
ונראה דאיתא בגמרא (שבת פ, ב) בנות ישראל שהגיעו לפרקן ולא הגיעו לשנים בנות עניים טופלות אותן בסיד, בנות עשירים טופלות אותן בסולת, בנות מלכים בשמן המור. ונראה דבוודאי בין עניות ועשירות יש בינוניות שמערבות סולת בסיד, וזה הנקרא טיפולי נשים. ועוד נראה שאין דרך העשירות להכין לעצמן טיפול מרובה רק כדי צרכן, ודרך הבינונית אי אפשר שתצמצם, ומה שמשיירה מניחה אצלה לטפול בה פעם אחרת, ומה שמשתייר מהעשירה היא נותנת לבנות סופרים. נמצא שאין דרך לבא לידי חימוץ רק קולן של סופרים ושל בינונים שמשהין אותן, וקאמר ת"ק אלו עוברין קולן של סופרים דווקא שהוא חמץ נוקשה בעיניה, אבל טיפולי נשים בינוניות שהם נוקשה על ידי תערובות סיד לא. ור"א מוסיף אף תכשיטי נשים סתם דהיינו בינוניות גם כן. וק"ל. ועיין תוס' ועיין מהרש"א מה שתירצו אבל לפי מ"ש ניחא וא"צ להדחוקים.
(פסחים מד, ב) ברש"י ד"ה בשר בחלב בשר שנתבשל בחלב אלא שטעם החלב נבלע בו: נ"ל דהכי גרסינן אלא שטעמו נבלע בחלב.
(פסחים ס, א) ברש"י ד"ה לעולם סיפא וכו': נראה דה"ג רש"י בגמרא דקאי בשחיטה וקחשיב בשחיטה וקאי בזריקה וקא מחשב בזריקה, ולא גריס אי נמי רק וקאי. ונראה שכן דעת מהרש"ל, לא כן דעת מהרש"א.
וצריך להגיה בדברי רש"ל "בעבודה האחת", פירוש בעבודה הראשונה, היינו שחיטה, ולא כמו שכתב לפנינו בעבודה אחת בלא ה"א. וכבר כתב המהרש"א שדבריו אינם מובנים, ולפי גירסה שלנו יובנו דבריו בעזר"ה.
(פסחים עט, ב) סוף עמוד ברש"י עושין בטומאה אפילו הטהורין ודף פ' ע"א פי' רש"י בד"ה יעשו בטומאה אף טהורין אם ירצו: ונראה להפוך הב' דברי רש"י ולגרוס דף ע"ט ע"ב אף הטהורין אם ירצו וכאן לגרוס יעשו בטומאה אף הטהורין, פי' כדי שלא יהא קרבן צבור חלוק. ועי' פירש"י ד"ה אלא והכי קאמר וכו' ופי' רש"י ולעולם וכו' עד סוף הדיבור. ודוק.
שקלים עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, שקלים א, א) באחד באדר משמיעין וכו' ועושין כל צרכי הרבים: ופירש הרע"ב השקאת סוטה ועריפה עגלה ויציאת ע"ע וכו'. ובירושלמי (פ"א ה"א) יש גי' שומטין את המנעול מעל האימום אבל לא מחזירין[3]. והרמב"ם גרס מעל המים. ונתן טעם לדבר שכל הדברים שתלוים בימות הגשמים וכו' ותימה גדולה מה ראו לקבוע יום ה' דווקא.
ולולי דבריהם ז"ל יש לפרש המשנה עפ"י מה דאיתא במסכת מגילה (דף ה:) רבי נטע נטיעה בפורים וכו' ע"ש כל הענין בר יומי' הוי כו' לטיי' לההוא גברא וכו'. וק"ק שלא מצינו בשום משנה שיהיה פורים אסור בעשיית מלאכה במקום שנהגו שלא לעשות. וידוע מאמר חז"ל שכל הברייתות מרומזים במשנה. ונראה דמשנה זו רומזת על זה: "קורין את המגילה בכרכים" - נמצא לדידהו הוי י"ט במקום שנהגו, אעפ"כ מותרים לעשות אלו המלאכות. והשתא אתי שפיר גירסת הירושלמי שומטין את המנעול מעל האמום אבל לא מחזירין. ומשנה כזו מצינו גם כן בחול המועד במועד קטן משנה ב' "ומתקנין את הדרכים וכו' ועושין כל צרכי רבים וכו'" -- אעפ"י שאסור בעשיית מלאכה מותר באלו כי מלאכה קלה היא ולכך מותרת.
ביצה עריכה
(ביצה ו, ב) תוספת בד"ה וכי תימא אשמועינן וכו': התוספות אינו מביא בכאן לשון הקונטרס כלשונו ואמרתי שדברי רש"י בזה מדוייקים כנוסח רש"י שלפנינו וכוונתי בזה לדעת מהר"ן לובלין.
מו"ק עריכה
(מועד קטן ב, א) בגמרא ומאי משמע דהאי בית השלחין לישנא דצחותא הוא דכתיב ואתה עיף ויגע כו' ומתרגמין ואת משלהי ולאי: ולולא פירש"י הייתי אומר שהיה הגי' במשנתנו "בית השלהין" בה', מדלא מייתי הגמרא ראיה מקרא "שלחיך פרדס" כמו בב"ב (בבא בתרא סח, א).
(מועד קטן יג, א) רש"י בד"ה לאתויי מאי אי למוכר הא תני לצורך המועד -- טעות סופר, וכצ"ל הא תני לצורך המוכר.
(שם) רש"י בד"ה פירושי קא מפרש לצורך המועד כיצד צ"ל גם כן תיבת המוכר תחת המועד.
תענית עריכה
(תענית ב, א) שנאמר עושה גדולות וכו' עד אין חקר וכו': וכתוב מראה מקום (איוב ט) -- צ"ל "ואין חקר" והוא פסוק (איוב ה' ט') וסמיך ליה "הנותן מטר".
(תענית ו, ב) ברש"י בד"ה כלה וכו' לשון זכר: צ"ל עבר. ואח"כ מצאתי בדפוס זולצבאך כדברי.
(תענית ז, א) אמר ר"פ הילכך נימרינהו לתרוויהו: נראה דגירסת רש"י נימרינהו בב', וכן אנו אומרים בנשמת "המהולל ברוב התשבחות". ואפשר שהנוסחא של רש"י בישתבח היה גם כן "גדול ברוב התשבחות" והסופרים קלקלו ברש"י לפי נוסחתנו. ומה שמפורש בגמרא אל ההודאות ורוב ההודאות אינו מהגמרא כמבואר בר"ן על מסכת תענית שהוא גירסת הרב אלפס ואפשר שהיה לפניו גי' מוטעת.
(נספח מסוף הספר) (תענית ז, א) חרב על הבדים וכו' אלו שונאיהן של ת"ח שיושבין בד בד ועוסקים בתורה: יש לדקדק אמרם בד בד וגם הפסוק שאמר בדים ולא כתב "חרב על הבד". וגם ידוע מספרי מוסר שכתבו רמז בד קודש וכו' ובספר חובת הלבבות משבחי עובדי הש"י אוהב הבדידות.
ונראה לענין לימוד התורה יש מעלה ההתחברות כמאמרם ז"ל (תענית ז, א) "ברזל בברזל יחד", ויש חסרון אולי על ידי התחברות יבואו לידי דברים בטלים ח"ו. ובבדידות יש גם כן מעלה וחסרון. המעלה שאין לו ביטול כלל מחמת שאין לו עם מי לדבר. וחסרון כמאמר חז"ל אין התורה נקנית אלא בחבורה.
ואפשר לרמז בדברי רז"ל שדרשו (ברכות סג, ב) "הסכת -- עשה כתות כתות ועסקו בתורה", ופי' רש"י הס כמו עשו. ואפשר לומר שרמז הפסוק הס לשון שתיקה, וכת לשון התחברות כמו שאמר אדמ"ו הגאון ז"ל רמז על הפסוק "כי תצא מחנה על אויבך" שישמור א"ע מדבור רע.
וזהו אמרם ז"ל "חרב על הבדים", פי' שני ת"ח שיושבין בחדר א' וכל אחד שונה לעצמו ענין אחר מזולתו, ואינן מחדדין זה את זה בהלכה, נמצא יש כאן ב' חסרונות. שיכולים ח"ו לבא לידי דברים בטלים, וגם אינם מחדדין זה את זה בהלכה. אבל בד קדש ילבש.
(תענית יט, ב) ועל כולם אם אין להן מים לשתות: פי' לבני אדם, "מתריעין עליהם מיד", אפילו בימות החמה. ופירוש "על כולן" כמו יתר על כן או שהיה הגי' ואם אין להם וכו' ובפי' רש"י יש טעות סופר בוודאי. וראיה לפירושי דמפרש בגמרא איזה מיד שלהם שני וחמישי ושני ואין לפרש כן על פרוס הפסח ופרוס החג שאינן אלא ט"ו יום.
ראש השנה עריכה
(ראש השנה ו, ב) קרי ביה עמך קרי ביה מעמך: נראה דט"ס הוא, ונ"ל שכצ"ל קרי ביה ממך ומעמך.
שם סוף פ"ב (ראש השנה כה, א) בגמרא בוא בשלום רבי ותלמידי רבי שלמדתני תורה ברבים ותלמידי שקבלת דברי התלמיד: וצ"ל שלמדתני תורה כרבי.
יומא עריכה
(משנה, יומא ד, ג) וירד והניחה על רובד הרביעי שבעזרה: פי' רש"י (יומא מג, ב) צ"ע מה נשתנה רובד זה מכל הרובדים. ולולא פי' רש"י יש לפרש ע"פ מ"ש אדמ"ו ר' אליהו ז"ל במסכת מדות פ"ג מ"י "אמה אמה ורובד שלש אמה אמה וכו'", ופירש הוא ז"ל שהיה שם עוד אמה אמה ורובד שלש שלא הוזכר במשנה כדרך המשניות שמקצרים בלשונות. כדרך מגל זו מגל זו וש"ד (משנה, מנחות י, ג). נמצא לפי פירושו היו שם ארבעה רובדים ומניח על הרובד הרביעי הסמוך לו כדי שלא יעכבהו שום מעלה ושום רובד בנשאו הדם לפני ולפנים. וכן בנשאו הקטורת והגחלים מניח גם כן שם.
אחרי זה מצאתי בפירוש המשניות להרמב"ם שפי' רובד היינו אצטבא וקודם שראיתי פי' אדמ"ו הייתי אומר רובד רביעי כמו רבעי הנזכר במסכת פרה דהיינו בן ארבע שנים, ה"נ רובד רבעי - בן ארבע אמות, שרובד העליון היה רחב ד' אמות.
(יומא כג, א) איזה היא נקימה השאילני מגלך וכו' למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל כו' שלא השאלתני איזהו נטירה א"ל השאילני חלוקך א"ל וכו' ואיני כמותך שלא השאלתני: מה ששינה הגמרא בלשונם שידוע מאמר חז"ל קרדום זוטר פחתיה. כשאמר לו השאילני מגלך ולא רצה א"ל אפילו קרדום שזוטר פחתי' איני משאילך, שאני רוצה להנקם ממך. וגבי נטירה כשאמר לו השאילני קרדומך ולא רצה, למחר א"ל השאילני חלוקך דרב פחתי' מאוד ואעפ"כ הוא משאילו -- זהו נטירה. וגבי נקימה לא רצה לומר השאילני חלוקך ולמחר א"ל השאילני קרדומך וכו' כי בוודאי אין דרך אדם להקפיד על שלא שאלו לו חלוק דרב פחתיה מאוד. ודוק.
סוכה עריכה
(סוכה יד, ב) מצטרפין לארבע אמות מן הצד: צ"ע מאי צירוף שייך גבי ארבע אמות, אם יש ד' טפחים סכך פסול בסוף ד"א סמוך לדופן -- פסולה הסוכה מחמת חסרון דופן, והצד הסמוך לדופן אם יש ז' טפחים ושלש דפנות כשרה אעפ"י שיש כמה אמות סכך פסול חוצה להם, ואם אין שם ז' וג' דפנות -- פסולה אעפ"י שאין שם רק ד' טפחים סכך פסול.
ותירוץ הרב המופלג מו' יצחק בהחסיד מו' אברהם אבלי. וי"ל מאי מצטרפין לד"א מן הצד וכו' כגון שהניח לסוף ד"א שפודין של מתכות פחות מד' טפחים וסמוך לאותן שפודין לפנים לצד הכותל הניח נסר רחב ד' טפחים, ואם לא יצטרף הנסר עם השפודין לא יהיה הסוכה פסולה כי עד השפודין אינו פוסל מטעם דופן עקומה, ובשפודין אין בהם שיעור סכך פסולה (דהיינו ד' טפחים) שאין בהם ד' טפחים, ע"כ אמרו מצטרפין לד"א, דהיינו לתורת ד"א לצאת מתורת דופן עקומה כיון שהנסרים גם כן סכך פסול ומצטרף הנסר עם השפודין ולא דיבר כלום מלצרף נסר עם נסר. וכן בלישנא דברייתא ר' מאיר אומר נסרים כסדרן, פירוש שהם גם כן סכך פסול ומצטרפין במקום שצריך להצטרף.
(סוכה יד, ב) רש"י בד"ה אפומא דמטללתא וכו' אצל רוח רביעית שאין שם דופן דנפקא מיניה על ידי דופן עקומה: נראה דט"ס תיבת "עקומה" אלא ה"ג "דנפקא מיניה על ידי דופן", ועיין במגן אברהם.
(סוכה כט, א) ת"ר בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעו"ג לבנה וכו' סי' וכו' לקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח במערב סימן רע ליושבי מערב באמצע הרקיע סימן רע לכל העולם כולו לקה בכניסתו פורעניות שוהא לבא ביציאתו ממהרת לבא: בכניסתו פי' רש"י בשקיעתו שוהא לבא כדרך ששהא הסימן לבא עד כלות היום. ביציאתו פורעניות ממהרת לבא כדרך שמיהר וכו'. וקשה אם סימן רע ליושבי מזרח ושוהא לבא או ליושבי מערב וממהרת לבא איך ידעו הסימן. ולולא פירוש רש"י הייתי אומר שמחלקים הילוך החמה לשלשה חלקים, א' נקרא מזרח, ושליש הב' נקרא אמצע הרקיע, ושליש הג' נקרא מערב, ובכל שליש יש כניסה ויציאה. וק"ל.
(סוכה מה, א) רש"י בד"ה אסרו וכו' צמרתו בצד וכו': טעות סופר וכצ"ל "נצר שלו", פי' לשון ענף.
(סוכה נ, א) א"ר נחמיה אימתי בזמן שהתחתונה מגולה אבל בזמן התחתונה מכוסה אין בה משום גילוי וכו': לכאורה אין ההודאה ממין המשנה, דמ"ש תחתונה משאר כלים שבבית? וידוע מאמרם ז"ל גבי ר' יהודא אימתי לפרש ואיך נוכל לפרש דברי ת"ק דאומר בתחתונה דמאי אולמא מכל הכלים. ונראה ע"פ מאי דאיתא בגמרא טיף טיף אין בו משום גילוי וקאמר ת"ק דמשמרת התחתונה יש בה משום גילוי דלא דמי לטיף טיף שפעמים אין הנטיפה תכופה טיף לבהדי טיף.
מגילה עריכה
(נספח מסוף הספר) (מגילה ז, א) (מגילה יג, א) שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו: עיין רש"י ולענ"ד נראה פי' שכל אומה ואומה יש לה איזה מדה טובה והגונה והיו רואים בה כל המדות טובות שבכל אומה ואומה וז"ש שכל אחד וא' נדמתה לו כאומתו, וק"ל.
(מגילה יב, ב) אפילו קרחה בביתי' פדדשכא וכו': לפי הנוסחא שכתוב לפנינו פשיטא צ"ל פרדשכא הוי וע"כ צ"ל דיש כאן ט"ס ולכן נראה לי דכצ"ל ול"ג פשיטא וה"פ: מאי האי דשדר לן פסק עול כזה מי שהוא הדיוט ואשתו בת גדולים יהא הוא מושל בה דידוע מאמר החכם מי מושל בעם המלך ומי מושל במלך מלכה, והאיך שייך לומר פשיטא.
(מגילה יג, ב) בתחלה במדרכי לבדו ולבסף עם מרדכי ומנו רבנן ולבסוף כל היהודים: נראה שמתחילה היה סבור במדרכי לבדו, כיון שהגידו לו חכמיו אם מזרע היהודים וכו' חשב לכוללו עם ת"ח שמשאר שבטים כידוע מאמר חז"ל גבי יהושע בן יהוצדק תרתי וכו' יבישי וחד וכו' אוקדן וכו' לרטיבא (סנהדרין צג, א). ולאח"ז בבואו לפני המלך אמר ישנו עם אחד וכוונתו היתה על רבנן עם מרדכי ושאלו המלך אית בהו רבנן והוצרך לומר עם א' הם שאין בהן רבנן ועל מי אבקש מהמלך הוצרך לבקש על כל היהודים.
(מגילה יג, ב) ב'ש'ה'י' פ'ה'י': נראה שדרך בני ישראל להכין מחד בשבא לשבתא וניסן זמן קציר חטים והם משמרים אותה למצת מצוה משעה טחינה, וכן שאר דברים שכובשין ירקות לפסח כנהוג. וזהו שאמר דמפקי לכולא שתא וכו' דבוודאי לא היה משקר שקר הידוע לרבים שאינו כך ולא יכחד כל דבר מלפני המלך. ועוד למה לא להזכיר חג הסוכות שהוא ח' ימים. אלא נראה כמ"ש.
(מגילה טז, ב) דרש ר' שילא איש וכו' כל השירות כולן נכתבות אריח על גבי לבינה ולבינה ע"ג אריח חוץ משירה זו ושל וכו' אריח על גבי אריח ולבינה ע"ג לבינה: פי' רש"י בד"ה לבינה הוא חלק שהוא רחב כפלים מן הכתב ואריח הוא חצי לבינה. נראה שכן דרך כל הכותבים שכותבין שיטות תכופות להניח חלק בין שיטה לשיטה כמו חצי שיטה. ד"מ אם הדף ארוך שלשים אצבעות וכתב בו עשרים שיטין נמצא שבין שיטה לשיטה הוא חצי אצבע וגובה השיטה הוא אצבע וכשמדלג בין השיטין כדי גובה שיטה אחת נמצא שיש אויר בין שני השיטות כמלא שתי שיטות. וזהו שכתב רש"י שהוא משמע שידוע הוא וכצ"ל לעולם שהחלק הוא כפלים מהשיטה וזהו נראה לעין בכל השירות שבס"ת וחומשים שכשמחסרים שיטה א' משני שיטין ממילא הוי החלק לא פחות מכפלים.
(מגילה כא, ב) אל מול פני המנורה וכו' מלמד שמצדדים פניהם כלפי נר אמצעי ואמצעי כלפי שכינה: יש לדקדק בקרא כתיב "אל מול פני המנורה וכו' שבעת הנרות" -- ששת הנרות הל"ל. וכבר הרגיש בזה רבינו בחיי ותירץ כדרכו ע"ד הקבלה. ועוד יש לדקדק מנלן שאמצעי כלפי שכינה דלמא בשורה הם עומדים.
ונראה דהובא בילקוט "אל מול פני המנורה - עשה פנים ועשה מול למנורה". וידוע דפנים איקרי צד המזרחי ובוודאי מול נקרא צד המערבי. והכי קאמר אל מול פני וכו', פי' כל שבעת הנרות יהיו מאירים אל המול, פי' שלשה הדרומיים יהיו נוטים מעט באלכסון נגד מערבית צפונית, ושלשה שבצפון יהיו נוטים גם כן מעט באלכסון נגד מערבית דרומית, ואמצעי היה נוטה למערב. נמצא כולם נוטים אל המול שבגוף המנורה במערבה. וק"ל.
(מגילה כג, ב) עשרה כהנים כתובים בפרשה וכו': שמעתי דלא גרסינן שתי תיבות "וחד למעוטי", וכן בסנהדרין דף ט"ז מובא סוגיא זו וליתא שם הני הני ב' תיבות. וכ"כ התיו"ט.
(מגילה כה, א) האומר יברכוך טובים הרי זה וכו': לולא פי' רש"י הייתי אומר ע"ד (ירמיהו מד, יז) "נשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו", וחכמינו ז"ל דרשו לא תאכלו על הדם לא תאכלו קודם שתתפלל על וכו'.
(מגילה כח, ב) מחוי רב חסדא וכו': ערש"י שפירש אם ימות אחד בי רב ששת, וט"ס נפל ברש"י וצ"ל אם מת אדם וכו'. ד"מ שהיה כבר מעשה שמת אצל רב חסדא אדם א' ושמו יוסף בן שמעון, ואצל רב ששת מת אדם א' ושמו שמעון בן יעקב, והיה רב ששת מראה ה"ד הספד דרבים כמו שהספידו לשמעון בן יוסף, ורב חסדא היה מראה ה"ד הספד דרבים כמו שהספידו לשמעון בן יעקב. אבל חלילה שיוציאו דבר קלקלה מפיהם דידוע ברית כרותה לשפתים. והטעם שלא רצו להראות על עצמן הוא מחמת גודל ענותנותם. וק"ל.
(מגילה כח, ב) בשערים וארבעה שורתא: עיין פי' רש"י בד"ה דהוי וכו' שהיה שונה משניות לתלמידים בכ"ד שורות של תלמידים. וקשה דקאמר בגמרא תא חזי מה בין תקיפי דארעא דישראל לחסידי דבבל, לפי פי' רש"י שכתוב לפנינו אין מכאן ראיה דתקיפי דא"י הם ענוים יותר מחסידי דבבל, דבוודאי מי שלמד לאחרים בכ"ד שורות רב גובריה והצורבא מרבנן דהוה בבבל ששנה הלכתא ספרא וכו' לא מצינו שלימד לאחרים אפילו לשורה א'. ועוד לשון לשורתא באל"ף לא משמע שורות הרבה רק א'. ועוד דלא תנא מתני אלא תנא תני. ונראה שהיה תלמיד קטן והיה יושב בשורה כ"ד ולכך תנא תני ולא תנא מתני ואם כן שפיר יש ראיה גדולה כנ"ל.
(מגילה לב, א) הלוחות והבימות אין בהם וכו': ופירש הרא"ש רק קדושת בהכ"נ עליהם. ולולא פי' רש"י הייתי מפרש שהם שאנו קורין וואנט שטענדערש, דספרים שלהם לא היו כמו ספרים שלנו שהיו עשויים בגליון כס"ת.
חגיגה עריכה
(חגיגה ט, ב) אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים וכו' ומשום חד זימנא לא עבדו קרית ליה וכו'. צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזא אחד עשר פרסי בתרי זוזי: יש לדקדק הרבה.
- א' - מה שאמר שונה פרקו, הל"ל שונה פרק.
- ועוד ב' בעינינו לא ראינו חוק אצל החמרים.
- ג' - זוז א' ושני זוזים הם בסוג אחד ואין חילוק ביניהם רק בין רב למעט, שהב' זוזים כפלים מהזוז, אבל עובד ולא עבדו רחוקים זה מזה מאוד ולא מיניה ולא מקצתיה.
- ד' - קשה עשרה ואחד עשר שאינם רחוקים זה מזה רק בעשרה כפלים, מאה ומאה וא' הם מאה כפלים, וזה לא מצינו אצל החמרים גם כן.
ונראה דבעל חובת הלבבות מדמה עבודה שהיא באיזה פנים קרי ליה עבודת השיתוף, שלא נחשדו ח"ו ישראל שיעשו רק לשם הפניה רק שהם משתתפים ש"ש בדבר אחר מעניני העוה"ז. ואיתא בספרים כשחוזרים מאה פעמים וא' אין שוכחין הלימוד. ואיתא בגמרא (עבודה זרה יט, א) שינוי לשון "תורת ה'..תורתו" -- קודם ששנה היא "תורת ה'", ואחר ששנה היא "תורתו".
נמצא לפי זה יהיה פי' הגמרא "עובד ה'" לבדו בלא שום פניה, "ולא עבדו" לבד רק עם איזה פניה, דוודאי כיון ששנה פרקו מאה פעמים, פי' הפרק שלמד, כבר נמצא סך הכל ששנה ק"א פעמים אפשר שיהיה לו איזה פניה דהיינו שיקרא רבי או תלמיד חכם ודומיהן. ואם לא היה חוזר כ"כ היה שוכח לאחר זמן וישיגנו בושה וכלמה, אבל כששנה פרקו שלמד מאה פעמים וא' סך הכל ק"ב פעמים הוא לה' לבדו. דבודאי אין ראוי לכנות צדיק גמור למי שאינו עובד ה' כלל, רק למי שעובד ה' עם איזה פניה קרו ליה רבותינו צדיק גמור כמ"ש רז"ל במסכת ר"ה (דף ד.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו' הרי זה צדיק גמור.
ועל זה מביא המשל לשוק של חמרים, שהחמרים מביאים תבואה מעשרה פרסאות, וכשחוזרים לבתיהם מי שירצה לשוכרם שיוליכוהו עמהם למקומם יכול לשוכרם בזוז אחד, ומי שרוצה שיוליכוהו עוד פרסה אחת חוץ למקומם צריך ליתן ב' זהובים שהפרסה הי"א הוא הולך בשבילו לבדו ולא בשביל עצמו כלל. ודוק.
סדר נשים עריכה
כתובות עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, כתובות ב, ג) העדים שאמרו וכו' פסולי עדות: היינו פי' הרע"ב מחמת קורבה אבל מחמת עבירה אינן נאמנין, ומסיים התוס' יו"ט בשם הר"ן "ודקאמרי "היינו" -- משכחת לה שהיו קרובים בנשותיהן ונתרחקו". ולולא פירושם היה אפשר לומר פסולי עדות היינו שהיו פסולים לעדות מדרבנן כגון משחקי בקוביא ודומיהן דיש להם תקנה כדאיתא בגמרא מאימתי חזרתן וכו' וידוע לכל שהיו משחקים בקוביא ודומיהן, וגם ידוע לכל שחזרו והם אומרים שחתמו על זה השטר בהיותן בפיסולם עדיין ובזה אינן משימין את עצמם לרשעים כלל וק"ל.
גיטין עריכה
(נספח מסוף הספר) (גיטין נג, א) מי חטאת ששקלו בהן משקולות וכו' הא דאסח דעתיה הא דלא אסח דעתיה: נראה לי הא דהמלאכה פוסלת במי חטאת עד שיטילו האפר הוא מטעם היסח הדעת וקא מתרץ "הא דאסח לדעתיה", פי' אם שקל זה שהיה המים ברשותו פסול מטעם היסח הדעת, "והא דלא אסח דעתיה", פי' ד"מ אם ראובן מילא בכף מאזנים ובא שמעון ושקל כנגדן לא פסל המים מפני שהם ברשותי' דראובן ואם שקל ראובן נגדם פסלם מטעם היסח הדעת.
(נספח מסוף הספר) (גיטין סז, ב) שם פרק מי שאחזו רש"י ד"ה ולימוד פי' רש"י ישוט כמו נחית בר אמוראי: ורציתי להגיה "לימור" ברי"ש. ומצינו בפסוק (איוב לט, יח) "כעת במרום תמריא", פי' תפרח. ומצינו (פריחה בלשון שיטה) שיטה בלשון פריחה כמאמרם ז"ל "קשקשים הקבועים בהם וסנפירים שפורח בהם". אח"ז מצאתי בערוך שגורס "בר אמודאי" בדלי"ת, ואפשר שגי' רש"י כגי' הערוך, ובתרגום על פסוק זה "כעידן במרומא טיסא".
סדר נזיקין עריכה
בבא קמא עריכה
(בבא קמא יד, ב) והניזק והמזיק בתשלומין: אפשר לומר דרך פשוטה של משנה דקאי אשוורי' כמו הניזוקין שנים והמזיקין שנים וקאמר אעפ"י שהתם משלם מגופו מ"מ הנבילה נוטל הניזק גם כן. ושמעתי מאדוני מ"ו הגאון זצ"ל שהמשנה נדרש בפשט ודרש.
בבא מציעא עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, בבא מציעא ו, א) השוכר וכו' שכר את החמר וכו' וכל דבר שאבד וחזרו בהן מקום שאין שם אדם שוכר עליהן או מטען: פי' הרע"ב מקום שאין שם אדם שהוא אינו מוצא פועלים לשכור ורש"י מסיים פי' בשכר שהיה מגיע לאלו שוכר עליהן ב"א כשיעור שכרן אבל לא ביותר משיעור שכרן, ופי' הרא"ש והטור כדי הכפל משכר הראשונים דבהכי סמכא דעתייהו ופי' מ' פאלק כהן ז"ל כי היכא דמצינו וכו' אם אחזור בי אכפול ערבתך - כך סיים התוי"ט.
ולולא פירושם היה אפשר לומר דפי' המשנה כפשוטו בשעה ששכר הראשונים היו הרבה אומנין מצויין לעשות גם כן בשכר הנ"ל ובעת שחזרו אין פועלים מצויין ופי' "שוכר עליהן" דרך משל אם היה עשרה ב"א אומר להם אני אשכיר ממעותי עוד ב' וג' ב"א שיסייעו אתכם בכדי להקל מעליכם שיוגמר המלאכה מהר ושכרכם יהיה כבראשונה, "או מטען" פי' שיאמר להם שיוסיף להן שכרן אבל באמת בשניהם הוא מטען ופי' בגמרא ששוכר עליהן כדי שכרן דהיינו עד מאה זהובים ואם צריך ליתן להמסייעים יותר משכר הראשונים דהיינו יותר ממאה כנ"ל מפסיד המותר מביתו ואינו יכול להוציא מיד הפועלים רק השכר שהיה צריך להנתן להם אינו נותן להם כלום רק ינתן להמסייעים ואין צריך לדחוק בגמרא כפל משכרן ואין צריך לטעם הרב רבינו פאלק כהן ז"ל, וק"ל.
בבא בתרא עריכה
(בבא בתרא קסז, א) תלתא בפרדיסא: פי' רשב"א תלתא בגינה ופרדיסא. ולולא פי' הייתי אומר שט"ס נפל בדפוס וכצ"ל תאלתא בפרדיסא, פי' מין דקל א' כמו תאלין הוצין (בבא בתרא סט, ב).
סנהדרין עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, סנהדרין ו, ה) אמר ר' מאיר בשעה שאדם מצטער וכו': נראה לפרש כביכול אדם שמצטער ראשו ואבריו כבדים עליו וידוע מאמר חז"ל (סוכה נב, א) הוי תלי נפשי' בגברא דדשא ומצטער, פירש"י נשען על בריח הדלת מכובד ראשו ואיבריו. וכשאדם חוטא כביכול נאמר בהקב"ה ויתעצב וכו' וכשהקב"ה עושה דין ברשעים נאמר בו והניחותי חמתי והתנחמתי, ועם כ"ז אעפ"כ מצטער על אבדן רשעים כמאמרם מפני מה לא נאמר טוב בהודאה זו וכו' ולגבי מצריים. וממשיל ר' מאיר לאדם המצטער ומצערו ראשו כבד עליו ונשען על זרועו ומכביד על זרוע מצטער מזרוע וידוע מאמר חז"ל אין יסורין בלא עון.
ע"ז עריכה
(עבודה זרה ח, א) מקרין מפריס וכו' שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים סט, לב) וכו' מקרן וכו' מקרין תרתי משמע וכו' מקרן כתיב. שור שהקריב אדה"ר קרנותיו קודמות לפרסותיו וכו' מקרן והדר מפריס וכו': יש לדקדק א' מה שאמר קרן א' היתה לו במצחו -- אם כל השוורים קרנותם במצחם למה לו להזכיר במצחו, הול"ל קרן אחת היתה לו. ואם כל השוורים בצד המצח מנ"ל שהיה לו במצחו, אפשר להיות שהיה בצד המצח כמו בשארי השוורים. ועוד יש ליתן טעם על המקרא ועל המסורה למה קורין מקרין בחירק. ועוד דלבסוף קאמר קרנותיו בלשון רבים -- הוא תמוה מאוד. ועוד יש ליתן טעם למה הקריב קרבן משונה כזה.
ונראה דאיתא במדרש שהראשונים היו מביאין קרבן נגד הטובה שנעשה להם ממש, וזהו אמרם ז"ל ש"מ קרני ראם מאה אמה הוא וכו' וכאן הטובה שנעשה לאדם הראשון בעלות עמוד השחר ידע שלא יחשך העולם בעונו. ואיתא בגמרא ע"פ על אילת השחר מה אילה זו קרניה מפוצלות לכאן ולכאן, פי' רש"י שיוצא מהשורש קרן א' ובכל שנה נולדה לה פיצול והשחר גם כן מקודם יוצאים קרני החמה המפוצלות ואח"כ יוצא קירון השמש על הארץ. ורצה אדם להקריב קרבן גם כן שקרנותיו קודמות לפרסותיו וקרן אחת יוצא מהמצח וכשגדל קצת הוא מפציע לכאן ולכאן. ובזה מתורץ הקרי והכתיב. הכתיב קאי על הפיצולים שהם רבים.
אבות עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, אבות א, ג) אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו וכו': יש לדקדק למה כפל לשונו. ועוד במשנה י"א חכמים הזהרו בדבריכם וכו' ופירשו כמו שאירע לאנטיגנוס עם תלמידיו, ולמה לא היה רבינו הקדוש נזהר בדבריו לקבוע דברי אנטיגנוס במשנתנו.
ונראה שבדברי אנטיגנוס היו יכולים לטעות כי מלת "אל תהיו" כולל שני ענינים. א' לשון צווי וגם יש לפרש ח"ו לשון הודעה לעתיד, שיהיו ח"ו עמלים ולא יקבלו שכר. ודבר זה תיקן רבינו הקדוש בכפלו הדברים "אלא הוו", דתו אי אפשר לטעות ב"אל תהיו" שהוא לשון הודעה לעתיד, כי היה מן הצורך לכתוב אחר זה "אלא תהיו". ומדכתב אחר זה "אלא הוו" שמע מינה ש"אל תהיו" לשון צווי הוא אבל באמת תקבלו שכר על יגיעכם. ולא רצה לשנות דברי רבו אנטיגנוס שחייב אדם לאמר בלשון רבו.
(נספח מסוף הספר) (משנה, אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכו': יש לדקדק מאי קאמר מצוה קלה, הלא ידוע מאמר חז"ל על פסוק (משלי ה, ו) "נעו מעגלותיה וכו'". ועוד מה "מן העבירה" בה"א הידיעה. ועוד למה ליה ליתן טעמים "שמצוה וכו'" -- בוודאי מחוייב כל איש אשר בשם ישראל יכונה לרדוף אחר מצוה ולברוח מן העבירה.
ונראה דאיתא במסכת נזיר (נזיר כג, ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ופריך הגמרא וכו' עד אימא כמצוה שלא לשמה. וידוע שבכל מקום שנאמר כ"ף הדמיון אינו שוה ממש. ולפי זה יובן דעת התנא "הוי רץ למצוה קלה", פי' אפילו שלא לשמה, "ובורח מן העבירה" אפילו שהוא מצוה היינו לשמה. ונתן שני טעמים לזה. א' שמצוה גוררת מצוה, פי' המצוה שהוא שלא לשמה תגרור מצוה שהיא לשמה. ועבירה תגרור ח"ו עבירה ממש לשם עבירה.
וכשהרציתי הדברים לפני אדמ"ו הגאון זצל"ה אמר שמרגלא הוי בפומיה -- בשבת מצוה להתענג באכילה ושתיה ומצוה ללמוד. וטוב יותר שירבה בלימודו מבאכילה ושתיה, שהרגל הלימוד יעשה טבע אצלו וילמוד גם בחול והלימוד תמיד מצוה הוא, ואכילת השבת תגרור לו תאות אכילה גם כן אף בחול, ע"כ.
ונתן התנא עוד טעם ב' ששכר מצוה וכו', פי' העונג שמתענג בעת עשיית המצוה היא מצוה ושכר עבירה וכו' פי' העונג מעשייתה. וכן אמרו רז"ל גבי יעל והא קמתהני מעבירה ותירצו טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים.
(משנה, אבות ו, א) ברייתא שנו חכמים וכו' ומגדלתו ומרוממתו: דיש ב"א שמלעיגים על העוסקין בתורה ואינם מגיעים למדות שמנו חכמים וחושדים אותם שלומדים שלא לשמה, אבל טעות הוא בידם שבכלל המעלות הוא "ונותנת מלכות", ובוודאי לא כל אדם זוכה לזה. ונראה דיש הרבה מדריגות בענין לימוד לשמה ובענין השקידה על התורה דהיינו התמדה וההכנה שיש לה משעת הבריאה. וזהו שאמר שזכה לדברים הרבה. יש ריע ויש אהוב ויש שנקרא אוהב את המקום -- הכל לפי מדרגתו, ויש שנותנת לו מלכות ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, פי' כענין גוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא (בבא מציעא פה, ב) ע"ד ששמעתי מאדמ"ו הגאון ז"ל בענין המרכבות בג"ע שיש של שני סוסים ויש של ארבע סוסים ואמר שיש צדיקים שיש להם הרבה מע"ט וזוכים לג"ע אבל מחמת כלל מעשיהם אין להם זכות לעלות למדרגה עליונה ויש כמה מעשים שעשו אותם במסירת נפש גדול ובשקידה רבה ובמדרגה העליונה לשמה שעל ידם זוכים לעלות מעלה מחיל אל חיל. ואמר הגאון ז"ל דגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא מעלתה היתה גדולה מאוד יותר משארי המרכבות שנמשכים על ידי מע"ט ובוודאי מעלתו של ר"ח היה ע"י התורה שריבץ בישראל כמ"ש אנא עבידנא לתורה דלא תשתכח מישראל, ומקרא מלא הוא זאת תורת האדם ודרשו הקדמונים שהתורה היא האדם בעצמו כמו שמברכין עליה וחיי עולם נטע בתוכנו, וזהו "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", פי' על כל המעשים טובים.
סדר קדשים עריכה
זבחים עריכה
(נספח מסוף הספר) (זבחים ה, א) בזבחים ד"ה ע"א רמי ריש לקיש על מעוהי בי מדרשא ומקשי: פי' רש"י שוכב על בטנו ופניו כלפי קרקע. נראה דמשום הכי נכתב בגמרא רמי על מעוהי ורש"י הוצרך לפרש ופניו כלפי קרקע דאיתא במסכת יומא (דף ט:) "ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתי רבב"ח יהב ליה ידא וכו' סנינא וכו' ורבב"ח משתעי ריש לקיש בהדיה, והא ר' אלעזר דמאריה דא"י הוי לא משתעי ריש לקיש בהדיה וכו' בהדי רבב"ח משתעי". וכאן מצינו שנתווכח עם ר' אליעזר. לכך פירש בגמרא שבאותה שעה רמי על מעוהי והיה כמדבר בעדו ולא לנוכח. ולכן פירש רש"י פניו כלפי קרקע. וזה שמסיים בסוף "זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא" בלשון נסתר. ונראה לי להגיה "שדיבר עמו" הכל בלשון נסתר, ולא גרסינן "א"ל" אלא "אמר".
(נספח מסוף הספר) (זבחים סב, ב) תוס' ד"ה אויר קרקע מפסיקו: יש לדקדק בדברי התוספות.
- א' - בגמרא איתא אויר קרקע והתוס' כתב לאו דווקא
- והב' - אמה יסוד לא היה כלל תחת הכבש
- והג' - סברת התוס' שכדי שיהיה המזבח מרובע צריך אויר מעט וכאן צריך אויר הרבה.
ובוודאי מחמת דוחק גדול פי' תוס' כן.
ועוד יש בחלופי גרסאות דס"ג ע"א ואם היו רבותי מסכימים עמי הייתי אומר שתמונה הכבש היה אמה ורביע שוה לגג המזבח ומשם ואילך מתחיל הכבש להשתפע. נמצא שבין שפוע הכבש למזבח יש אמה ורביע בקירוב כדאיתא בחלופי גרסאות. נמצא אמה מאותו החלק שלצד המזבח היה נגד הסובב ורבע אמה שלצד הכבש המשופע היה נגד מקום היסוד ובאותה רבע שלצד הכבש הנ"ל עשו בו ארוב' ארכה ממזרח למערב לא נתפרש ומצפון לדרום רבע אמה או פחות כדי שיהא אויר קרקע ממש מפסיק. וצורתה כזה:
.
ואפילו למ"ד שיהיה יסוד סביב כל המזבח חשבי' ליה כקרקע כיון שאינו כשר למתן דמים אלא מה שהיה בחלקו של בנימין.
(זבחים עו, א) א"ל רב יוסף לאביי בשלמא אי הוי תני אפכא כו': לפי הגירסא שלפנינו יש לדקדק מאוד דאין סברא כלל שיטעה אביי בזה בדבר שבר בי רב דחד יומא לא יאמר זאת, ואיני מסופק כלל שנפל טעות בגי' שלפנינו. ונראה דהא ע"כ יש עוד לדקדק לפי גי' שלנו מאי אמר ליה רב יוסף אמאי לא תותביה מהא למאי נפקא מיניה, הלא אותביה ולא מהדר ליה ואישתק. ועוד אמאי לא קאמר ליה בזה"ל אמאי לא תותבי' נמי מהא.
ולולא פי' רש"י נראה דה"ג אותבי' אין לוקחין תרומה בכסף מעשר מפני שממעט באכילתו ור"ש מתיר א"ל הכא נמי בתרומה דרבנן, ולא גרסינן אשתיק אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אמאי לא תותבי' מהא אין מבשלין וכו' א"ל אביי ולאו אותביתי' ליה מהא דר"ש מתיר ליקח תרומה בכסף מעשר ואמר לי הכי נמי בתרומה דרבנן והכא נמי הוי משני לי הכא במאי עסקינן בתרומה דרבנן ואמר ליה רב יוסף שלא היה יכול לתרץ לך דאיירי בתרומה דרבנן דאם כן הוי ליה לתנא למתני אפכא אין מבשלין ירק של תרומה בשמן של שביעית דטומאת ירק בוודאי דרבנן, ומדתני אפכא שמן של תרומה בוודאי איירי בשמן של תרומה דאורייתא. ובזה יבא כל א' על מקומו בשלום ודברי אביי ודברי רב יוסף הכל על נכון.
בכורות עריכה
(בכורות מד, ב) אפילו באודני': פי' רש"י לצד אחר ונראה דבוודאי חלילה לנו לומר על קדושי ה' שיוציאו מפיהם דבר מגונה ח"ו, אלא ר"ל אף שתהיה כ"כ קרובה שתשמע קול הקילוח אעפ"כ לא הייתי נמנע. וזה שפי' רש"י לצד א' שלא כנגדה אפילו שהיא שומעת וגבי גדולים יש פלוגתא בגמרא אם מתעטש וחבירו שומע.
חולין עריכה
(חולין צד, א) לא ישלח אדם לחבירו כו' ושמן צף ע"ג מעשה בא': הגירסא במסכת ד"א[4] מהופכת, שהלך להביא יין ומצא שמן, ובחולין הגי' הלך להביא שמן ומצא יין רק שמן צף ע"ג. ונראה שהגי' שבד"א היא עיקר דאין דרך לזמן אורחים ואח"כ לתקן המאכלים אבל יין השמש עומד מאמצע הסעודה כי כך הוא הסדר וא"צ לו הזמנה כלל.
מעילה עריכה
(משנה, מעילה ו, ד) נתן לו שתי פרוטות וכו' והבאת לי קטן ורע: פי' התוספות טעם למה קטן ורע. ולולא פירוש התוס' נוכל לפרש קטן או רע, דבוודאי מה שנמכר בפחות הוא מחמת קטנו או מחמת רעתו, וכן גבי חלוק במשנה ה'. וק"ל.
תמיד עריכה
(משנה, תמיד א, א) הרובים: פי' הרע"ב ב' פירושים, רובים כמו רביא והם הבחורים, פירוש אחר לשון רובה קשת. וצ"ע לפי' שני מאי מקשה בגמרא מסכת תמיד מאי שנא הכא דקרי להו רובים והתם פרחי כהונה. מאי קושיא? אפשר מחמת מלאכתם קרי להו רובים שהם שומרים מלמעלה בעלים ואין דרך להנצל רק בקשת ובחצים ברואם המתקרב אל בהמ"ק שלא ברשות יורו בחצים.
ונראה דיש להגיה בגמרא "מאי שנא הכא דקרי להו רובים סתם והתם קרי להו פרחי כהונה" ולא פרחים סתם, שגם הרובים היו כהנים. ותירצו אותן הרובים היו קטנים ולא הגיעו עדיין להקרות בשם רובים כהנים, והפרחים הגיעו לעבודה. אחר כתבי זאת מצאתי הקושיא בלא תירוץ בתוספות חדשים.
מדות עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, מדות ד, ה) ומסיבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית: נראה שבצפון התאים של צד צפון היה חדר ארוך וקצר נקרא מסיבה, ובזה החדר היה בולט סמוך לכותל הצפוני שלו כמין כבש והיה יוצא מקרן מזרחית צפונית של החדר וראשו מגיע לקרן מערבית צפונית של החדר. והטעם שהיה הכבש הנ"ל לצד צפון של החדר ששם היה כל הכותל שלם שלא היה בו פתח כלל ולא היה צריך לזקוף הכבשים, וכשהגיע לקרן צפונית מערבית הפך פניו לדרום והלך כל פני המערב על בליטה היוצא מכותל מערבי ולא היה משופע כלל. הגיע לדרום הפך פניו למזרח ובדרום היתה גם כן בליטה אחת מהכותל גם כן שוה ולא שיפוע כלל הגיע לדרום הפך פניו למזרח וכו' עד שמגיע לפתח של עליה שפתחה של עליה פתוח לדרום פי' לדרום של החדר, והוא לצפונו של היכל. ואפשר שהיה באמצע הדרום של החדר ולכך הוצרך להעמיד הכבש המשופע לצד צפון החדר כדי שלא יהא הכבש זקוף הרבה. ולענ"ד הוא ברור. ולכך נקרא החדר מסיבה שהיה צריך להקיף את החדר משלש רוחותיו כשהיה רוצה לעלות לעליה ועיקר עשיית החדר הנ"ל היה בשביל המסיבה.
סדר טהרות עריכה
כלים עריכה
(משנה, כלים ו, ב) כירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן נטמאת א' מהן לא נטמאת כולן (משנה ג') שלש אבנים שעשאן שתי כיריים נטמאת אחת מן החיצונות האמצעית וכו': פירשו המפרשים על משנה ב' כירת הטבחים שמוכרין לרבים ומסדרין הרבה אבנים זו אחר זו ושופתין עליהן קדרות הרבה שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות, וכשנטמאות אחת - האחרות טהורות, מידי דהוי אקלמרין המתואמות (משנה, כלים ב, ז) דתנן וכו' לא נטמאו כולן.
ויש להקשות א' אמאי קתני כירת הטבחים לשון יחיד - כירות הטבחים הל"ל, דבוודאי לפי' הרע"ב נעשית על התמונה כזה:
ועוד מהו שאמר בצד אבן, הלא רחוקים זה מזה כרוחב קדירה.
ועוד משנה ג' שלש אבנים וכו' למה לא כולן בא' ולמה שינה את הלשון?
ועוד שבמשנה ג' כתוב בפירוש שעשאן שתי כיריים וכאן אמר כירת הטבחים.
ונראה דכירת הטבחים תמונתה כזה
וסמוך ממש אבן בצד אבן, ובזה יתורץ מ"ש כירת ולא כירות, שכל חללה א' ונראה ממש ככירה א', עם כל זה כל זוג אבנים הם כירה בפ"ע, ושלש אבנים הם ע"ד תמונה הראשונה ושם אפילו המשמש את הטמאה אם ישמש מצד השני את הטהורה צדה השני טהור.
(משנה, כלים ז, ו) כיצד משערים אותה: צ"ע לדברי הרע"ב שכתב לפי שהפטפוטים וכו'. ונראה דבוודאי בלא כנה בניהם א"א למדוד כלל. דרך משל אם תעשה עיגול כזה
ותכתוב בראש הכנה אות א' ובאמצעית אות ב' ובסוף הכנה אות ג', בוודאי לא תתרחק יותר הכנה מהתנור שלש אצבעות רק נגד אות ג' ואות א' שהוא כנגד הפטפוטים ממש וכל שתתרחק מאות א' עד אות ב' תפחות ותלך, וכל שתתרחק מאות ג' לאות ב' גם כן תפחות ותלך, דבוודאי המקום הקצר נגד אות ב' והמקום הארוך שלה נגד אות ג' ואות א' וביניהם אות א' לאות ב' אין שני מקומות דומות יחד וכן מאות ב' עד אות ג' ובלא כנה א"א כלל לידע עד היכן תטמא באהל. וק"ל.
(משנה, כלים ח, ו) בית שאור: נראה שהבית שאור היה של אבן והקרץ אין פירושו מחיצה, שלא מצינו בשום מקום קרץ מחיצה, אלא הקרץ הוא פשוטי כלי עץ שעושין בו מקריצות וצ"ל "והקרץ בינתיים", שלא היה נוגע השרץ או המת בשאור רק בקרץ, והוא אינו מקבל טומאה אפילו טומאת מת. ומה שאמר בסיפא דמתניתין "אם יש שם פותח טפח" פירושו שחלל הבית שאור היה טפח על טפח ורום טפח וק"ל. ובזה יתורץ כמה דקדוקים. ואמרתי זה לפני אדמ"ו הגאון ז"ל והסכים לדברי.
(משנה, כלים ט, ז) סרידה שהיא נתונה ע"פ התנור מוקף צמיד פתיל ניקב מן התנור לסרידה שעורה וכו' פי מרדע וכו' נסדקה הסרידה וכו' היה עגול אין רואין אותו ארוך: אין לתמוה דמרדע היתה עגולה כמו דאיתא בכמה מקומות במסכת שבת מ"מ פי המרדע היה ארוך דהיינו שלצד הפה היה מחתך מב' צדדיו עד שנעשה דק מאוד ורוחב שליש טפח. נמצא הסדק שהכניסו פי המרדע לתוכו הוא ארוך ולא עגול וראוי להקרא בשם סדק ולא בשם נקב. וכן משמע לקמן (משנה, כלים כה, ב) משבעה לחרחור וכו' ופי' שחרחור היה עשוי לחתוך בו עשבים. וזה שאמר "פי" ולא אמר מרדע כמו שאמר "מלא כוש", וגבי מיצה שניה של שיפין ושל קנה (משנה, כלים ט, ח) שלא הזכירו הפה כלל וכאן הזכירו הפה -- בוודאי צ"ל שהפה היה דק ורחב שליש טפח כדי לעשות בסדק ארוך שליש טפח, ואם היה עגול הסדק אין רואין אותו ארוך.
פרה עריכה
(משנה, פרה ז, יא) אם התנו כו': אפשר לומר אם התנו ביניהן שכל מי שיצטרך הא' לעזר חבירו יהיה בעזרו נמצא מה שמסיים[5] את חברו הוא תועלת למימיו גם כן שגם חבירו יסייעהו אח"כ מצאתי זה הפי' בפי' הר"ש במשנה י"ב הסמוכה (משנה, פרה ז, יב).
נגעים עריכה
(משנה, נגעים יב, א) אם היה מרובע: לפי פשוטו צ"ע דאפשר לפרש ע"ד שדרשו רז"ל גבי מזבח רבוע פי' רבוץ, אף כאן אם היה הבית רבוץ בארץ ולא באויר אעפ"י שמונח ע"ג ארבעים עמודים דקים.
טהרות עריכה
(נספח מסוף הספר) (משנה, טהרות ז, ג) המניח וכו' אלא עד מקום וכו' שהן יכולין לפשוט את ידן וליגע: פי' התוי"ט בשם הרמב"ם מבלי רדת אל הדבר ההוא או לעלות אל הדבר גבוה ואז ישיגהו. ולולא פי' הרמב"ם הייתי אומר עד מקום שהן יכולין לפשוט את ידן פי' ממקום שעוסקין במלאכתן. דרך משל, אם היו עוסקין בקרן מזרית צפונית של הבית ויש כלים סמוכין לקרן מזרחית צפונית -- טמאים. ואם היו מרוחקים קצת עד שאינו יכול לפשוט את ידו ממקום שעושה שם המלכאה, אעפ"י שאינם גבוהים כלל ואינם נמוכים ואינם מונחין בחורין רק שאינם סמוכין למקום שעוסקין במלאכתן בכדי השטת היד -- טהורים. וכן לקמן משנה ד' "לא פסקו הרחיים אין טמא אלא וכו' עד מקום שיכולה לפשוט את ידה" גם כן ממקום שטוחנת וק"ל.
מקוואות עריכה
(משנה, מקואות ו, יא) ד"ה אם יש כנגד הנקב שלשה לוגין וכו': פי' הרע"ב נגד רחב וארוך כשיעור שיכנסו בו ג' לוגין כמה יהא אחת משלש מאות ועשרים בבריכה. ופירושו צ"ע גדול.
ונראה לפרש דרך משל
אם יש שני מקוואות ושניהם שוים ונפרצו מלמטה, אם יש נגד הפירצה א' משלש מאות ועשרים בבריכה, פי' שהיתה כאן מקוה של ארבעים סאה וסמוכה לה מקוה שאובה גם כן ארבעים סאה ואורך שני המקוואות היו מאה ועשרים אמות, ונפרץ הכותל המפסיק ביניהם אמה א' -- נמצא שיש נגד הנקב אמה א' א' מעשרים ומאה בבריכה וחשבינן כל המאה שכנגד הנקב כאילו היא בתוכם ממש, אעפ"י שהיא בשיפולה ומצדה ואפשר שלא תכנס רק מעט ממנה לתוך הכשירה או לא תכנס כלל לתוך הכשירה, עם כל זה פסול לר' יוסי. ור"א חולק עליו ואמר אפילו עליונה מלאה שאובים והתחתונה כשרים, שיותר נראה שנכנסין מן עליונה לתחתונה ממה שיכנסו מי תחתונה לעליונה -- אפילו הכי כשירה.
(משנה, מקואות ו, ח) מביא סילון: נראה דהסילון הוא כמין קנה חלול וכשמניח ידו תחתיו יכול להתמלאות מים אפילו כמה אמות. ומה שאמר של חרס ושל אבר שיכול לכופפו לכל רוח וכו' בשעה שעושה אותו קודם שיצרפנו, דעשוי כמין מרזב שאנו קורין (לאטיקעס) א"א[6] לפרש כלל המשנה. וכן גבי (משנה, כלים ב, ג) "סילונית אעפ"י כפופין אעפ"י מקבלין" -- בוודאי רבותא דכפופין א"א לאוקמיה רק שהוא כמין קנה חלול. וק"ל.
מכשירין עריכה
(משנה, מכשירין ב, י) אוצר שישראל ונכרי מטילין לתוכו: נראה דאיירי ד"מ בעיר שחרבה והיה אוצר שם שהיה ידוע שמטילין לתוכו פעמים נכרים ופעמים ישראלים, אבל לא היו מטילין ביחד נכרים וישראלים. ויהיה פי' נכרים וישראלים כמו נכרים או ישראלים. ואין ידוע להזוכה באוצר של מי היה אם משל נכרי או ישראל.