ברכות מו א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא לכולהו רבנן כי מטא למשרי אמר ליה לר' זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר אבעל הבית בוצע שרא להו כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל דאמר בוצע מברך ואיהו כמאן סבירא ליה כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע בואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית מאי מברך (ב)יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא ורבי מוסיף בה דברים ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם:
געד היכן ברכת הזמון רב נחמן אמר עד נברך ורב ששת אמר עד הזן נימא כתנאי דתני חדא דברכת המזון שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא מאי לאו בהא קמיפלגי מאן דאמר שתים ושלש קסבר עד הזן ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך לא רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה רב נחמן מתרץ לטעמיה דכ"ע עד נברך מאן דאמר שלש וארבע שפיר ומ"ד שתים ושלש אמר לך הכא בברכת פועלים עסקינן דאמר מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ רב ששת מתרץ לטעמיה דכ"ע עד הזן מ"ד שתים ושלש שפיר ומ"ד שלש וארבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא היא אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך ואין חותם בה בברוך כדתניא הכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקריאת שמע יש מהן שפותח בהן בברוך ואין חותם בברוך
רש"י
עריכה
קטינא חריך שקי - כך היו קורין לר' זירא וטעמא מפרש בבבא מציעא בהשוכר את הפועלים (דף פה.):
כי מטא למשרי - לישנא דשירותא כלומר לפרוס ברכת המוציא ולאכול:
רב הונא דמבבל - היינו רב הונא סתמא ולפי שעכשיו היה ר' זירא בארץ ישראל במקום ר' אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי:
קרובים לעיר - שיכול לראותן בעל הבית תמיד ולדעת מה הן צריכין:
נכסיו - קרקעות:
עד היכן ברכת הזמון - שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה:
ברכת המזון שתים ושלש - פעמים שהם שתי ברכות פעמים שהם שלש כיצד כשהם שלשה הן שלש ברכות וכשהם שנים הן שתי ברכות כדמפרש ואזיל:
דקסבר - ברכת זמון עד הזן וכשהם שנים אין אומרים אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים:
ומאן דאמר שלש וארבע - כשהן שנים הרי שלש הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהם שלשה הם מוסיפים נברך עד ובטובו חיינו:
מוקים לה - לא גרסינן והכי גרסינן והא דתניא שתים ושלש בברכת פועלים דאמרי ברכת הארץ ובונה ירושלים בחדא ברכה אין כאן אלא ברכת הזן וברכת הארץ וכשהם שלשה מוסיפין נברך הרי שלש:
דאמר מר - לעיל בפרק שני (דף טז.):
שהרי פותח בה בברוך - ואי דאורייתא היא הויא סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך:
כדתניא כו' יש מהן כו' - כגון ברכת פירות ומצות פותח ואינו חותם וטעמא מפרש בערבי פסחים (דף קה.) משום דכולה חדא הודאה ואין הפסק דבר תחנה או דבר אחר בתוכה כמו שיש בקדוש כי הוא יום תחלה למקראי קודש והנחילנו:
תוספות
עריכה
לא סבר לה מר להא דאמר ר"ה דמן בבל כו'. מיהו יש ליישב הני תרי לישני דר' יוחנן כשבעל הבית מסב עמהם ודאי הוא בוצע ואורח מברך וכו' אבל כשאין בעל הבית מסב עמהן הגדול שבהן יעשה המוציא וגם הוא יברך ברכת המזון:
עד היכן ברכת הזמון וכו'. פירש רש"י ממתין עד הזן והזן בכלל שנים אינם מברכין הזן ולא נהירא דברכת הזן דאורייתא ואיך יחיד פטור מינה ועוד הא קיימא לן כרב ששת באיסורי ולדידיה יחיד אומר שנים ובכל דוכתא נקט שלש ברכות ודוחק לומר דלא מיירי אלא ביש זמון לרב ששת ועוד דמעשים בכל יום דיחיד מברך שלש ברכות ועוד דמדתניא לקמן בפרקין (דף מח:) וברכת זו ברכת הזמון את ה' אלהיך זו ברכת הזן וקשה לרב ששת יאמר . הזן זו ברכת הזמון לכן יש לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אחד מפסיק לשנים ובעי נמי [עד] היכ' צריך להמתין עד שיברכו השנים עד נברך ורב ששת אמר עד שיגמרו הזן ומשם ואילך יכול היחיד לאכול ולא משום דחשיב ברכת הזן מזמון דודאי יחיד נמי מתחייב מהזן אלא משום דכיון דנברך אינה ברכה אינו אומרה לבדה אלא יגמור עמה גם ברכת הזן שהיא ברכה והשתא ניחא דקיימא לן שפיר כרב ששת וכפירוש זה איתמר בירושלמי:
ולמאן דאמר שנים ושלשה קסבר עד הזן. ופירש"י שנים ליחיד ושלשה לזמון ולפי שיטתו פירש כן ודוחק גדול הוא כדפרישית וכי יחיד פטור מברכת הזן שהיא דאורייתא ועוד הואיל וקאי אברכתא אמאי נקט לשון זכר שנים ושלשה הוה ליה למנקט לשון נקבה שתים ושלש לכך נראה פירוש של רב אלפס דקאי אבני אדם והכי קאמר ברכת זמון בשנים ושלשה בני אדם היכא שכל אחד אינו יודע כי אם ברכה אחת למאן דאמר שנים ושלשה קא סבר עד הזן כלומר ברכת הזמון עד הזן שמברך עד סוף הזן דכולה כברכה אחת של זמון היא ולהכי קאמר שנים או שלשה כלומר לפעמים נשלמה בשנים והוא הדין באחד אבל נקט שנים לרבותא ופעמים בשלשה בני אדם שאחד יברך מנברך עד הזן והשני נודה לך והשלישי עד בונה ירושלים אבל לחצאין אין לברך אם האחד אינו יודע כי אם החצי ברכה אבל רביעי לא דנברך לבד לא חשיב ברכה ולכך אי אפשר לחלק לשנים נברך והזן ומאן דאמר בד' קסבר עד נברך דנברך חשיב ברכה אחת בפני עצמה והזן ברכה אחרת והיינו בד' שארבעה בני אדם מברכין אותן שאחד יאמר נברך והשני הזן והשלישי נודה לך והרביעי עד בונה ירושלים:
כל הברכות כולן פותחות בברוך וחותמות בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע. והא לך הסדר ברכת אשר יצר אינה סמוכה לנטילת ידים דנטילה שייכא בלא אשר יצר והרבה פעמים אומרה לבדה אלהי נשמה אמאי אינה פותחת בברוך דאינה סמוכה לאשר יצר וכו' כגון אם לא בא מן הנקבים דידיו טהורות אין צריך לברכת אשר יצר וצריך לומר הואיל ואין בה אלא הודאה בעלמא אינה פותחת בברוך ומכל מקום חותמת בברוך הואיל וארוכה קצת וכן נמי צריך לומר גבי אתה הוא עד שלא נברא העולם וכו' וכל הני ברכות קטנות כל אחת ברכה לעצמה כדאמרן בעלמא כד הוה מהלך הוה מברך מצעדי גבר וכן כולן ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות יהי רצון למי היא סמוכה ואומר רבינו תם שהיא מן הברכה ברוך אתה ה' המעביר שינה מעיני וכו' וצריך לומר ויהי רצון ואם תאמר והלא כל הברכות כולן צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן והא ליכא וי"ל דשפיר הוי מעין פתיחה סמוך לחתימה מהמעביר דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים וגו' שהוא מחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע"פ שהיתה עייפה והיינו כעין פתיחתה ולעסוק בדברי תורה והערב נא הכל ברכה אחת היא וצריך לומר והערב נא וישתבח סמוכה לברוך שאמר ולכך יש ליזהר שלא לספר ביניהם אע"פ שיש הפסק טובא פסוקי דזמרה מכל מקום לא מפסקי ובזה ניחא ברכה אחרונה שבק"ש אמת כו' אמת היא סמוכה אל אהבה וכו' ופסוקי ק"ש לא מפסקי ואם תאמר ברכה אחרונה למי שהוא קורא בתורה אמאי צריכה לפתוח בברוך הא סמוכה לחברתה לברכה ראשונה ויש לומר לפי שהיו רגילים שלא היו מברכים רק הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה ואיכא הפסק גדול בין ראשון לאחרון שוב שתקנו שתיהן לכל א' וא' משום הנכנסין ומשום היוצאים לא זזה ממקומה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ז (עריכה)
כב א מיי' פ"ז מהל' ברכות הלכה ב', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ד:
כג ב מיי' וסמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר"א סעיף א':
(ב) [ מיי' פ"ב מהל' ברכות הלכה ז', טוש"ע שם]:
כד ג מיי' פ"ה מהל' ברכות הלכה ב', סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ר' סעיף ב':
כה ד טור ושו"ע או"ח סי' קצ"ד סעיף ג':
כו ה מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה ה' ומיי' פי"א מהל' ברכות הלכה א', סמג שם:
ראשונים נוספים
ר' זירא חלש קביל עליה ר' אבהו אי מיתפח קטין חריך שאקי. הדבר שבשבילו נקרא ר' זירא בזה השם מפורש בבבא מציעא בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פה) ר' זירא כי סליק לארץ ישראל יתיב ש' תעניתא ק' קמייתא כי היכא דלישתכח תלמודא דבבל מיניה כי היכי דלא ניטרח בגירסיה ק' מצעייתא דלא נישכוב ר' אילעא (בגמ' איתא ר' אלעזר) בשניה ונפלן עליה מילי דצבורא ק' בתרייתא כי היכי דלא נישלוט בו נורא דגיהנם כל ל' יומין הוה בדיק נפשיה שגר תנורא סליק יתיב בגויה לא הוה קא שלטא ביה נורא יומא חד יהבו ביה רבנן עינייהו וחרך שאקי וקרו ליה קטין חריך שאקיה ובמס' סנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז) הנהו בריוני דהוו בשיבבותיה דר' זירא כו' כי נח נפשיה דר' זירא אמרי עד האידנא הוה קטין חריך שאקי דהוה בעא עלן רחמי כו':
ואיהו כמאן סברה. כר' יוחנן דא"ר יוחנן בעל הבית בוצע ואורח מברך: ואיכא למידק אם כן ר' אבהו היכי קאמר ליה לר' זירא ליבצע? ויש לומר דשאני ר' זירא דהוה ליה בסעודה זו כבעל הבית דמחמתיה עביד להו יומא טבא לרבנן.
עד היכן ברכת הזימון. ר"נ אמר עד נברך. ורב ששת אמר עד הזן פירוש: עד ועד בכלל. הדין פלוגתא דר"נ ורב ששת, איכא מאן דמפרש לה אמתניתין דקתני "ג' שאכלו כאחת חייבין" כלומר הא שנים אין מזמנין, ועכשיו נחלקו עלה ר"נ ורב ששת עד היכן ברכת הזימון ששנה בשלשה ואינה בשנים; ר"נ אמר עד נברך צריך שלשה, מכאן ואילך אפילו בשנים; ורב ששת אמר עד הזן, שאם היו שנים אין מברכין ברכת הזן. ואמרינן "נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלש ותניא אידך שלש וארבע". איכא מאן דגרסי הכי, כלומר שברכת המזון היא שתי ברכות בלבד כגון שאינן אלא ב' דאז לא מברכי ברכת הזן כרב ששת, ופעמים ג' ברכות כגון שהן שלשה דאז מברכי הרכה זימון שהיא עד הזן. וכן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור. דהיאך אפשר לומר דיחיד אינו אומר הזן, דהא ברכת הזן דאורייתא היא כדגמרינן לה לקמן בפרקין, ואם כן כל יחיד ויחיד חייב בה. תו קשה לי, דאי איתא דבתרי לא מברכי ברכת הזן, לא היתה ברכת הזן פותחת בברוך משום דהויא ליה תחלת הברכה "ברוך שאכלנו משלו" דלעולם אין הזן בלא נברך ולא פתחו ברכת הזן בברוך אלא משום דיחיד אינו אומר נברך והויא ברכת הזן בפני עצמה ובלא סמיכות בברכה אחרת וכדאיתא בירושלמי דפרק קמא דמכלתין. ועוד, שאילו כן היתה אף ברכת הארץ פותחת בברוך משום דיחיד אינו אומר הזן והויא לה ביחיד שאינה סמוכה לחברתה, וכל שפעמים אינה סמוכה נהגו בה מנהג אותן שאינן סמוכות לעולם כקידוש, שאף על פי שהיא סמוכה ל"בורא פרי הגפן", עשאוה כאינה סמוכה משום שאם היה שותה מבעוד יום וקדש עליו היום אינו אומר בורא פרי הגפן; וכן ברכה אחרונה של ששת ברכות דחתני'(?) וכמו שמפורש בירושלמי דגרסינן התם "כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לברכה כגון ק"ש ותפלה- אין פותחין בה בברוך. התיבון! הרי נברך! שנייה היא שאם היו יושבין ואוכלין שאינן אומרים נברך". וחזרו והקשו "הא קדושה! שנייא היא שאם היה יושב ושותה מבעוד יום שאין אומרים בורא פרי הגפן". וכיון שכן לרב ששת הזן לא היתה פותחת בברוך וברכת הארץ היתה פותחת בברוך, ואנן לא אשכחן פלוגתא בינייהו בהא מילתא כלל.
ויש מפרשים דקאי א-"אחד מפסיק לשנים" כלומר עד היכן ברכת זימון שהאחד מפסיק לשנים ואינו יכול לחזור ולאכול עד שיברכו אותה. וגם זה אינו מחוור לפי מה שכתבה למעלה בשם גאון והראב"ד ז"ל שאמרו שאין יכול לחזור ולאכול אלא צריך לגמור ברכותיו עם השנים ואחר כך אילו רצה לחזור ולאכול צריך נטילת ידים והמוציא.
והפירוש הנכון דקאי א-"שלשה שאכלו ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו", כלומר עד היכן צריך להתעכב ולשמוע עמהם. וכן אם נצרך היחיד לצאת ואינו יכול ליחלק, עד היכן הוא צריך להתעכב כדי שיצא ידי זימון. והכי גרסינן בספרים ישנים. ובספרי הגאונים ז"ל "נימא כתנאי דתני חדא ב' ג' מברכים ברכת הזימון ותניא אידך ג' וד'." ופירשה רב האי גאון ז"ל שהם ברכות; כלומר פעמים שמברכין ברכת המזון ג' וד' ברכות. ודתניא ב' וג' היינו כרב ששת דאמר שברכת הזימון עד הזן והילכך הויה לה ברכת הזן, וברכת הארץ שניה וברכת בונה ירושלים שלישית. ושניה דקתני בברייתא לא מיפרש היכא. ודתני אידך ארבעה אתיא כר"נ דהויא לה נברך אחת והזן שנייה וברכת הארץ שלישית ובונה ירושלים רביעית. ודקתני ג' בהאי ברייתא נמי לא מיפרשא היכא. ואע"ג דקתני "שנים ושלשה" בלשון זכר והוה ליה למיתני "שתים ושלש(ה)" בלשון, דברכות לקון נקבה הן - אפילו הכי ליכא לפרושי בה אלא הכין. כן כתב הגאון ז"ל. ואינו נכון. והרבה פירושין אחרים יש.
והנכון שבכולן הוא מה שפירש בו הרב אלפסי ז"ל וכדייק לה מן גמ' דבני ארץ ישראל וזה לשון ההלכות:
- "האי מימרא דעד היכן ברכת המזון אפליגו בה בגמ' דבני מערבא ואתיבו התם למאן דאמר עד נברך מהא מתניתין דב' וג' מברכין ברכת הזימון. וכדמעיינת(?) ביה סליק לך פירושא דהאי שמעתא בלא קושיא ובלא ספק. והכין גרסינן התם: שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לצאת. דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו. איזו היא ברכה ראשונה? דבי רב אמרי זו ברכת זימון. רבי זעירא בשם רבי ירמיה אומר זו הזן את הכל. רבי חלבו חנן(?) בשם רב זו ברכת הזן את הכל. התיב רב ששת והא מתניתא פליגי שנים ושלשה שאכלו חייבין בברכת המזון - הא ד' לא! ואין תימר זו ברכה ראשונה, ניתני ד'! אשכח תנא דתני ד' אין תימא זו הטוב והמטיב. שנייה היא דאמר רבי הונא הטוב והמטיב משנתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנוה. הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. נמצאת אתה אומר ב' וג' דקתני - גברי אינון. והכין פירושא: ב' וג' שאכלו ואין אחד מהן יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע ברכה שנייה ושלישית ואינו יודע ברכה ראשונה; או שאחד יודע לברך ברכה ראשונה ואחד יודע לברך ברכה שניה ואחד יודע לברך ברכה שלישית - חייבין לברך ברכת המזון לפי שאפשר לברך כל אחד ואחד מהן ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם ברכה הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד ולפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד ומשום הכי קתני "שנים ושלשה" ולא קתני "ארבעה". ואם איתא דברכת הזימון עד נברך, הוה אמר "ארבעה". ופריק- "אשכח תנא תני ארבעה" ואני דאמרה כותיה. ואם תאמר הך תנא דתני ארבעה משום הטוב והמטיב הוא דתני הכין, דמצי אמר לה גברא רביעאה - לית לך למימר הכין, דברכת הטוב והמטיב דרבנן היא, ולא מצי לה תנא בדאורייתא, דאמר רב הונא וכולי... - הדין פירושא דהא מתניתא כהוגן ולית בה קושיא כלל", עד כאן לשונו.
ולפי פירוש זה הא דתני "שלשה וארבעה" הכין נמי מתפרשא- פעמים שברכת המזון עולה מג' מהן ופעמים מארבעתן. והפירוש מחוור ועולה כהוגן. אלא דקשיא לי קצת למה לא תנינן ב' ג' ד'? דבשלמא בברייתא קמייתא לא תני "אחד שנים ושלשה" משום דאחד לאו חדושא הוא ולא תני אלא מאי דאית ביה חידוש דהיינו שנחלקת לשנים ושלשה; אלא לאידך ברייתא מאי טעמא לא תני "שנים"? ואפילו נימא חדושא דרביעי אתא לאשמועינן דפליג אאידך ברייתא - לא ליתני אלא "ארבעה מברכין ברכת הזמון"!
שם תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרים אותה: ואף על גב דבונה ירושלים דאורייתא ואפילו הכי לא מברכי לה פועלים - לאו היינו עקירה, דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ; אבל הטוב והמטיב עקרי לגמרי דלא מדכרי לה כלל.
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך: כלומר ואילו היתה דאורייתא כשאר הברכות היתה סמוכה לחברתה ולא היתה פותחת אבל היתה חותמת; אבל השתא דליתא אלא מדרבנן ונתקנה לבסוף על הרוגי ביתר, הרי היא כאילו עומדת בפני עצמה ולפיכך פותחת בברוך. ומה שאינה חותמת לפי שעשאוה כמטבע קצר שיש מהן פותחות ולא חותמות, ואף על פי שמלותיה רבות.
והרבה דחקו עצמן בתוספות בזה שאמרו דלפום כן לא חתמינן לפי שכל עיקרה של ברכה זו לא תקנו אלא הטוב והמטיב וקצרה ממש היתה והלכך אינה חותמת. ואף על גב דאמר רב בפרקין שיש שם שתי מלכיות לבד מדידה, ואמרינן במדרש שיש שם ג' גמולות(?), ג' הטבות, ג' מלכיות - מכל מקום אינו מזכיר אלא שמותיו של הקב"ה "האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו", ולא דמיא לברכת מגילה שאמר "האל הרב את ריבנו" שמסדר שבחו של הקב"ה, עד כאן. ואינו נכון כלל אלא שלא ראו לחתום בה ולעשותה מעולה משאר הברכות של תורה שלמעלה ממנה. ומקצתן שהיו חותמין בה כברכה ארוכה וכתניא בפרק קמא דתוספתא דמכלתין "אלו ברכות שמקצרין ואין חותמין בברוך: ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן" (פירוש: ברוך שאכלו משלו) "וברכה אחרונה של ברכת המזון. ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה".
כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וכולי..: ולאו כללא הוא דהא איכא ברכת אלהי נשמה וברכת הדרך ותפלה קצרה וברכת גשמים שאינן סמוכות ואפילו כן אין פותחין בברוך. ומסתברא דברכה אחרונה שבקרית שמע דכוותייהו, שאינה סמוכה לברכות שלפני קרית שמע שהרי קרית שמע הפסיק ביניהם. והיינו דקתני הכא "ברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבקרית שמע" דאלמא ברכה סמוכה וברכה אחרונה שבקרית שמע לאו בני בקתא חדא נינהו. וכבר הארכתי בזה בשלהי פר' קמא דמכלתין בסייעתא דשמיא. ולא כן פירש כאן רש"י ז"ל.
ואיהו כמאן סברה: כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעה"ב אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:
עד היכן ברכת הזימון וכו': הפירוש הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן ג' לזימון וקאמר עד מתי בעינן צירוף זה ויצאו ידי זימון ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר המברך ברכתו יצאו אלו ידי זימון ואם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון. רב נחמן אמר עד נברך. פירוש ונברך בכלל רב ששת אמר עד הזן והזן בכלל:
ה"ג נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותני' אידך שלשה או ארבעה: [וה"ה שנים דעדיפי ואמאי נמעטי'] אלא ודאי הכי תניא אלא דבגמ' לא מייתי מינה אלא במאי דפליגי אאידך מתניתא ומאי דטפי עלה ואע"ג דאייתי ג' טעמא משום דאי תני ארבעה לחוד הוה משמע לעיכובא והשתא דתנא ג' או ד' ממילא משתמע אידך דהא ד' לאו דוקא, והנכון בפירוש האי שמועה כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דבגברי קאמר וכדדייק בירושלמי בפירוש, וה"פ דת"ק ס"ל דברכת המזון ג' ברכות הילכך שנים וג' שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע לברך ברכה שניה ושלישית ואינו יודע הברכה הראשונה או ששלשתן יודעין כל אחד ואחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן הילכך פעמים שנים מברכין אותה פעמים ג' אבל ד' לא דכיון דברכת המזון אינה אלא ג' אם אין יודע ברכה אחת מהן אלא בין שנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני האנשים ועיכובא נמי הוא ומש"ה ד' לא ואידך תנא סבר דברכת המזון ד' ברכות ומחלקין אותה לג' אנשים אחד מהם שתים ברכות והשנים כל אחד מהם אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת וה"ה נמי דתני שנים כל אחד שתים או האחד ג' והשני אחת אלא דלא מייתי הכא אלא מאי דאתי לטפויי אאידך:
סברוה דכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא ולא חשיב לה חד מינייהו כיון דלאו דאורייתא. מאי לאו בהא קא מיפלגי דמ"ד שנים או ג' ותו לא קסבר עד הזן כלומר דקסבר ברכת הזימון עד הזן הילכך הוו להו ברכת המזון ג' ברכות ותו לא ברכת זימון והזן חדא ברכה דחדא ברכה חשבינן לה וברכת הארץ הא תרתי ובונה ירושלים תלת ולהכי מברכין אותה ג' אנשים ולא ד' משום דלעולם ברכת הזימון והזן כחדא ברכה חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שני אנשים ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן אלא בין שנים לא נפקי ידי זימון ולא מברכי לברך כלל אלא אחד מברך מהזן ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים ואין מזמנין עד שידע אחד מהן נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים דאין מחלקין ברכה אחת לשני אנשים, ומיהו לאו לעכובא דברכת הזן קאמרינן דהא ליכא למימר דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה אלא לומר דנברך תליא בברכת הזן דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא להזן ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה בפני עצמה ומ"ד ג' וד' קסבר דברכת זימון עד נברך ונברך בכלל וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה מן הזן ואומרה אדם אחד וכיון דכן הו"ל ברכת המזון ד' ברכות ומחלקין אותן לד' אנשים כל אחד מברך אחת:
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה: ואע"ג דבונה ירושלים דאורייתא ואפ"ה פועלים לא מברכי לה התם לאו עקירה היא דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ אבל הטוב והמטיב עקרי לה לגמרי דלא מדכרי לה כלל:
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך: פירוש ואילו הוי דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך דתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות פירוש מפני שהן מטבע קצר וכן כל כיוצא בזה שהן פותחות לעולם ולא חותמות.
וברכה הסמוכה לחברתה פי' שהיא חותמת ולאו פותחת כמטבע ארוך כדמפרש ואזיל.
וברכה אחרונה שבק"ש, פי' קמ"ל דאע"ג דק"ש מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ואינה פותחת. יש מהן כלומר בברכה הסמוכה לחברתה. שפותח בהן בברוך ואין חותם בהן בברוך כגון מטבע קצר ויש שחותם בברוך ואין פותח בברוך כלומר מטבע ארוך.
והטוב והמטיב פותח בה בברוך, פי' והשתא מסיק מאי דאמר לעיל הטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך ואלו היתה דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך. ומהא שמעינן דהטוב והמטיב חשיבא לה מטבע ארוך מדאמרינן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך כלומר משום דהיא דרבנן אישתני דינה שיהו פותחין בה בברוך ולא חותמין שזה היה עיקר דינה שיהו חותמין בה ולא פותחין משום דסמוכה לחברתה היא והיינו במטבע ארוך דאלו במטבע קצר לעולם פותח ואינו חותם ואינו משתנה לעולם.
ובתוספתא אמרינן דנוסחא דידה היא עד הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן לחסד ולרחמים והצלה והצלחה והרוחה וכל טוב. ואמרו במדרש שיש לה. ג' גמולות ג' הטבות ג' מלכיות, והשתא דאתית להכי יש לתמוה כיון דהטוב והמטיב חשבינן לה מטבע ארוך ומשום דהיא מדרבנן אמרו דפותחין בה הוה להו למימר דליהוי כשאר מטבע ארוך כשאין סמוכה לחברתה דפותחין וחותמין בה. וי"ל דכיון דהויא סמוכה לחברתה ובדין הוא דלא בעיא אלא חתימה אלא משום דהיא מדרבנן אישתני דינה כדאמרן לא חזו לה רבנן לתקוני לה פתיחה וחתימה דהוי כעין ברכה לבטלה ומשום הכירא דהיא מדרבנן סלקוה לחתימה ואוקמוה בפתיחה וזה נכון.
וגרסינן בתוספתא אלו ברכות שמקצרין בהן. ואין חותמין בהן ברכת הפירות וברכת המצות וברכת הזן, פירוש ברוך שאכלנו משלו, דליכא למימר הזן דהא חתמינן בה, וברכה אחרונה של ברכת המזון ולאו למימרא דתיהוי כאידך דאידך מטבע קצר והטוב והמטיב מטבע ארוך כדאיתא הכא בהדיא אלא לומר שעשאוה כמותן לענין זה שפותחת ואינה חותמת והתם תני ר' יוסי הגלילי חותם בברכה אחרונה של ברכת המזון ומאריך בה פירוש דר' יוסי הגלילי סבר דהטוב והמטיב מטבע ארוך היא בודאי כדאיתא הכא וסבר דכי תקין לה רבנן פתיחה לא עקרו חתימה ממקומה ועל ידי כן שהיה פותח וחותם בה היה מאריך בה בדברי שבח ומיהו בלאו חתימה נמי לכ"ע מטבע ארוך היא כדמוכחינן הכא להדיא והא דאמרינן הכא בברכה הסמוכה לחברתה שהיא חותמת ולאו פותחת לא שנא סמוכה למטבע ארוך ולא שנא סמוכה למטבע קצר.
וקדוש היום שהוא פותח בברוך אעפ"י שהוא סמוך לברכת היין כבר תירצו אותה בירושלמי דפעמים אין שם ברכת היין כגון שיתחיל לאכול מבעוד יום וקדש עליו היום דליכא ברכת היין והבדלה נמי אי משום ברכת היין דכותה דקידוש היא ואי משום ברכת האור או בורא עצי בשמים הסמוכה לה טעמא משום דלא קביעי שאם רצה לפזרן מפזרן. ושבע ברכות דנשואין ביוצר האדם שהיא פותחת אעפ"י שהיא סמוכה לפי שהיא מטבע קצר ואין לה חתימה ולא סגיא בלא פתיחה. ואשר יצר נמי שהיא פותחת וחותמת אעפ"י שסמוכה משום דבעינן שתי ברכות ביצירה כנגד זכר ונקבה ואלו לא היתה פותחת היו שתיהן נראות ברכה אחת, ואשר ברא דפותחת ואף על גב שסמוכה לחברתה משום דזמנין דאיתא לחודה כגון היכא דליכא פנים חדשות.
וברכה אחרונה של מגילה דפותחת ואעפ"י שהיא סמוכה לברכה שלפניה דאין מגילה הפסק מידי דהוי אק"ש דלא הוי הפסק וחשבינן אמת ויציב סמוכה לחברתה התם היינו טעמא לפי שברכות אלו של מגלה תלוי במנהג ויש מקומות שנהגו בברכה אחרונה של מגלה שאין חותמין בה הילכך לא סגיא דלא למפתח בה ואף במקום שחותמין פתיחתה לא זזה ממקומה והיא גופה נמי כולה במנהגא תליא מילתא כדאיתא התם במגלה, אי נמי ברכה אחרונה של מגלה אינה באה על המגלה אלא ברכת שבח והודאה על הנס לבורא י"ת ולפיכך פותחת וחותמת.
וברכת הפטורה נמי לפניה חדא ברכה היא ולאחריה נמי ליכא למימר שתהא סמוכה לברכה שלפניה משום דאינן ברכות על המצוה שאינן על קריאת ההפטרה שהרי על התורה אינו מברך אלא אחת וכאן הוא מברך ארבע אלא ברכותיהן של שבח והודאה שהותקנו על קיום הבטחות שהבטיחנו הבורא יתברך ותפלה על עיר ציון ומלכות בית דוד והודאה על התורה ועל העבודה ועל קדושת היום וכולל נביאים באמצע ברכה אחרונה. וברכת התורה שהוא מברך לפניה ולאחריה ופותחת לאחריה משום דמתחלה היה מנהגם שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה כדאיתא במגלה וכיון דבשלשה אנשים הויא לה לא שייך בה טעמא דסמוכה לחברתה ולפיכך עשאוה פותחת וחותמת ואף לאחר כן שתקנו בכל הקוראין לברך לפניה ולאחריה לא שנו נוסח הברכה. ומ"מ יש ברכות אחרות שאינן סמוכות שחותמות ואין פותחות כגון אלהי נשמה ותפלה קצרה וברכת גשמים ואלו אינן בכלל שלא נתקנו בנוסח הברכות אלא דברי שבח והודאה בלבד הן וכן יהללוך שבסוף ההלל בלילי פסחים ולפיכך קראוה ברכת השיר:
בעל הבית בוצע ואורח וכו'. [וקשה], כיון דר' אבהו סבירא ליה הכי למה אמר לר' זירא לבצועי. וי"ל, לפי שהסעודה לכבודו דר' זירא הוא דעביד, היה מחשיבו כבעל הבית.
אורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. ואפילו בעל הבית גדול מן האורח, כדאשכחן לקמן גבי ר' חייא ורב דהוו יתבי בסעודה [קמיה דרבי], א"ל רבי לרב לברך. ונראה דברי שניהם, דהיכא דבעל הבית אוכל עם האורחים, בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה. והיכא שהאורחים אוכלין לבדם בלא בעל הבית, אז הבוצע הוא המברך.
עד היכן ברכת הזמון. פרש"י שצריכין להיות שלשה, וכשהם שנים לא יאמרו. רב נחמן אמר עד נברך, פי' עד ועד בכלל. רב ששת אמר עד הזן, שגם הוא מברכת הזמון. ולקמן פריך, להיכן הוא חוזר אחד שהפסיק לשנים, ואמרינן לעיל לרב ששת ברכת הזמון עד הזן, והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגמר המברך ברכת הזן. אחר שגמר סעודתו להיכן הוא חוזר לברך. רב זביד אמר, חוזר לראש, לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע לשלשה. ורבנן אמרי, למקום שפסק, לברכת הארץ כשאר יחיד. ומה שפי' אליבא דרב ששת, ולא פי' אליבא דרב נחמן דהא דקאמר חוזר לראש היינו לנברך כיון שנתחייב בזימון, משום דמסתבר דלא מיחייב לומר נברך אע"פ שכבר נתחייב בזימון, דאינה ברכה ליחיד. וקשה לפירושו, דהא קיי"ל כרב ששת באיסורי, ולדידן כל יחיד מברך ברכת הזן. ועוד, בכל דוכתא תנן שלש ברכות, ולקמן אמרינן {דף מח:} וברכת זו ברכת הזימון, ה' אלהיך זו ברכת הזן, אלמא ברכת הזן לאו היינו ברכת זימון. ונראה לפרש, עד היכן ברכת זימון אדלעיל קאי, דאמרינן שלשה שאכלו אחד מפסיק לשנים, כלומר שמפסיק לברך ברכת זימון ואח"כ יחזור ויאכל. וקאמר, עד היכן ברכת זימון, רב נחמן אמר עד נברך ואח"כ יחזור לאכול, ורב ששת אמר עד הזן והזן בכלל, משום דנברך אינה ברכה. הילכך מסתבר שיפסיק אכילתו ברכה אחת כדי שיהא ניכר שמזמנין עליו, ולא משום דחשיב ברכת הזן [מזימון], דהא כל יחיד נמי אומר הזן. אלא לענין שיפסיק עד שיברכו ברכה אחת.
לימא כתנאי. דתניא חדא, ברכת המזון שתים ושלש, ותניא אידך שלש וארבע. (ואאחד מפסיק לשנים קאי) סברוה דכ"ע כו', מ"ד שתים ושלש קסבר [אחד מפסיק לשנים] עד הזן, שתים בהפסקה שלש לשאר יחיד. מ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך, שלש להפסקה וארבע לברכת המזון עם הזימון, והיינו אליבא דמ"ד לקמן חוזר למקום שפסק. ולמ"ד חוזר לראש, אליבא דרב ששת מוקי לה הכי, ג' בפועלים וארבע בשאר בני אדם, והטוב והמטיב דאורייתא. ולמ"ד שתים ושלש הטוב והמטיב לאו דאוריי', שתים בפועלים שלש בשאר בני אדם. ובירושלמי גרסי' שלשה שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לילך. דבי רב אמרי יברך ברכה ראשונה וילך לו. ואיזו היא ברכה ראשונה. דבי רב אמרי ברכת הזימון, ר' זירא בשם ר' ירמיה [אמר] הזן את הכל. ואפשר לפרש זה באחד מפסיק לשנים, שבקש אחד מהם לצאת ומפסיק לשנים, ואח"כ [יחזור] ויגמור סעודתו. וקשה [לי] לפירוש [זה], דלא הוה ליה למימר עד היכן ברכת הזמון בסתם, כיון דלא קאי אלא אאחד מפסיק לשנים. ועוד קשה, מה שצריך לפרש דהני ברייתות קיימו אאחד מפסיק לשנים. ורב אלפס פירש בענין אחר [על פי] הירושלמי ועל פי גירסת רוב הספרים. שכתב בהם נימא כתנאי, דתנא חדא שנים ושלשה מברכין ברכת המזון, ותניא אידך ד' וה'. וה"פ, עד היכן ברכת הזמון כלומר, שאם אכלו ג' והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיגמרו אותה ברכה. רב נחמן אמר עד נברך, כלומר עד שיאמרו ברוך הוא אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו, שזהו ברכת הזימון. רב ששת אמר, [עד] הזן את הכל. נימא כתנאי, דתני חדא ב' או ג' מברכין ברכת זימון, ותניא אידך ג' וד'. פי' ג' או ד' שאכלו ואין אחד מהם יודע ברכת המזון כולה בברכותיה, אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע השניה והשלישי יודע השלישית, וקאמר דחייבין בברכת המזון, לפי שכל אחד יברך ברכה שלו ונמצא ברכת המזון עולה משנים מהם או משלשתן. וגמרינן מינה דברכת המזון עם הזימון אינה אלא ג' ברכות בלבד, ולפיכך אינה נחלקת אלא לג' אנשים בלבד. ולאידך ברייתא עם ברכת הזימון הם ד' ברכות. וקיי"ל כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר, דהא כל יחיד מברך ברכת הזן. אלמא ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון.
כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בברוך. כדאמרי' לעיל, כל מזמור שהי' חביב על דוד פתח וסיים באשרי. וכן בהרבה מזמורים פותחין בהללויה ומסיימין בהללויה.
שיש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך. כגון ברכת הפירות וברכת המצות.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
שלחן שיש שם בעל הבית ואורח עמו בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיזכיר בברכת המזון ברכה לבעל הבית, ומה ברכה מברכו יהי רצון שלא יבוש בעל הבית זה בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מצליחים וקרובים לעיר ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ואל יזדקר לפניו שום הרהור עבירה מעתה ועד עולם, ואם רצה בעל הבית לברך מפני שאינו יודע להריח באורח אם הגון הוא אם לאו הרשות בידו ויפה הוא עושה:
ברכת הזימון הוא נברך שאכלנו וכו' ועד שיסיימו העונים ובטובו חיינו ונקרא ברכת זימון ואם הפסיק אחד לשנים מפסיק עד שיסיימו העונים והמברך שהתחיל חוזר ואוכל וכשגומר אכילתו מברך לעצמו ומתחיל בהזן, ולא שאלו עד היכן ברכת זימון כלומר שלא יברכוה אלא בג' שאם כן לא היה אומר רב ששת עד הזן ר"ל והזן בכלל שהרי שטה מוכחת בכל התלמוד ג' ברכות, ובאמת שגדולי הרבנים פרשוה כן כלומר עד היכן ברכת זימון שתהא צריכה ג' ואמר רב ששת עד סוף הזן, ונמצא לדבריהם שאין שנים אומרים ברכת הזן והסוגיא מפורשת לדעתם דמאן דאמר שתים ושלש ר"ל שתי ברכות בשאין שם זימון וג' בזימון ונברך והזן כחדא חשיב להו, ומאן דאמר ג' וד' כמאן דאמר עד נברך ונמצאו ג' בלא זימון וד' בזמון דנברך גמר ברכה היא וכמו שהקשו ממנה בתלמוד המערב היאך פתחו בברכת הזן בברוך אחר שהיא סמוכה לנברך אלא שמתוך שאינה קבועה לא התקינו בה הזכרה ומלכות, ותירץ דרב נחמן מתרץ לטעמיה דמאן דאמר ב' וג' מוקים לה בברכת פועלים שכוללים ברכת הארץ ובונה ירושלים בברכה אחת ורב ששת מתרץ לטעמיה ומוקים לההיא בג' וד' סבירא ליה הטוב והמטיב דאורייתא, זה היא שיטת פירושם והם דברים שאי אפשר ליישבם והיאך יכולים לומר שאין יחיד מברך הזן והרי שטה ברורה בכל התלמוד ג' ברכות שמן התורה והטוב והמטיב ודאי לאו דאורייתא, ועוד שהרי בפרט נאמר בברכת הזן שמשה רבינו תקנה ודאי ליחיד נאמרה שהרי זמון מדברי סופרים הוא, ועוד היאך הזן פותח בברוך והרי אינה אלא במקום נברך ונמצאת סמוכה לחברתה, ועוד היאך נודה אין פותח בברוך שהרי לפעמים היא אמורה שלא בסמיכות ברכת הזן, ועוד שהרי כזה נראה לדעת קצת שהלכה כרב ששת מדשקיל וטרי אליביה בשמועת להיכן הוא חוזר כמו שיתבאר וזה אי אפשר בשום פנים.
אלא שיש מפרשים אותה כמו שכתבנו שהשאלה חוזרת לענין מה שאמרו למעלה אחד מפסיק לשנים ואינו צריך להפסיק לכל הברכה אלא לברכת זמון, ושואל בה עד היכן הוא צריך להפסיק להם שעד כאן לא יחזור לסעודתו הן שנפרשה להיות המפסיק יוצא עמהם ולדעת המפרש שאחרים מזמנים עליו אך בלא הפסק שלו, ומ"מ לדעת גדולי המפרשים שפי' בזו שצריך להפסיק לכל הברכות נפרש בזו שהיא חוזרת על שמועת שלשה שאכלו ויצא אחד מהם לשוק שקורין לו ומזמנים עליו ושואל בה עד היכן הוא צריך לעמוד עמהם וה"ה אם נצרך היחיד לצאת עד היכן צריך להתעכב, ומה שאמרו לפירושים אלו גורסים שנים ושלשה וכן ג' וד' ולאו אברכות קיימא אלא אהנצרכים (?) וכן פרשוה גדולי הפוסקים בהלכותיהם והביאוה ממה שאמרו בתלמוד המערב ג' שאכלו כאחד ובקש אחד מהם לצאת דבי רב אמרי מברך ברכה ראשונה והולך לו איזו היא ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת זימון, זעירא אמר זה הזן את הכל התיב רב ששת דהא מתניתא פליגא שנים ושלשה שאכלו חייבים לברך ברכת המזון, הא ד' לא ואין תימר זה ברכה ראשונה ליתני ד' אשכח תנא תני ואין תימר הזן קשיא, ואין תימר הטוב והמטיב שניא היא דמשנתנו הרוגי ביתר לקבורה נתקנו, ופרשוה כן ב' וג' שאכלו ואין אחד מהם יודע כל הברכות אלא אם הם ב' אחד יודע את הראשונה והשני יודע שניה ושלישית, ואם הם ג' אחד יודע הראשונה והשני השניה והשלישי השלישית חייבים בברכת המזון שהרי כלה עולה בין שניהם או בין שלשתם והדבר ידוע שברכה אחת אינה נחלקת לשנים וכמו שאמרו [לעיל ל"ד ע"א] מיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה ולא מאמצע ברכה, ולמדנו שברכת המזון עם הזמון אינה נחלקת אלא לג' בני אדם והיינו דקתני ב' וג' ולא תני ד' ואם כן מאן דתני ב' וג' הוא רב ששת שאינו עושה לענין זה שנברך והזן, אלא אחת ואין מחלקים אותה לב' והילכך אי אפשר לחלקה יותר מג' בני אדם, ואשכח תנא דתני ד' קרי נזמן שהאחד יוכל לומר נברך והשני הזן ואי משום הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא ואינה מן המנין ואע"ג דנברך נמי דרבנן היא מ"מ הטוב והמטיב הוא בסוך ומאחר שהג' הם ברכות התורה שוב אינה נמנית עמהן:
ולמטה שאלו להיכן הוא חוזר לראש ורבנן אמרין למקום שפסק ורוב הגאונים מפרשים שהוא שואלה על המזמן כשהתחיל ואמר נברך שאכלנו משלו וענו האומרים אחריו ברוך הוא וכו' עד ובטובו חיינו אם הוא חוזר לראש ר"ל נברך וכו' ושיאמר הוא הכל נברך וברוך הוא, או חוזר למקום שפסק ר"ל ברוך הוא, ופסקנו בה למקום שפסק ומתחיל ברוך הוא וכו' קודם שיתחיל בברכת הזן וכן אנו נוהגים:
ואע"פ שלענין פסק הענין כך הוא, לענין ביאור מיהא קשה לפרש היאך עלה על דעת רב זביד שיהא כופל נברך וכו', ומתוך כך כתבו גדולי המפרשים שהיא על דעת רב ששת ויצא לשוק שצריך לשמוע עד סוף הזן ושואל בה כשהוא חוזר לברך לעצמו להיכן הוא חוזר ולדעת רב זביד חוזר לראש ר"ל לברכת הזן אף בלא שהה, ולרבנן לברכה שניה ואפילו שהה שכבר יצא ידי ראשונה, ומכאן למדו שהלכה כרב ששת, ומ"צ לפירוש ראשון פסקו גדולי הפוסקים כרב נחמן ואחרוני הרבנים כפירוש הראשון אלא שהמפרשים חוזר לראש לברוך הוא ולמקום שפסק לברכת הזן, וכן ראיתי שנוהגים קצת רבנים גדולי הרבנים לאחד שמפסיק לשנים כשיעור הזמון להיכן הוא חוזר כשיברך לעצמו, ואף לדעתם אליבא דרב ששת נשאלה ולפיכך פסקו כמותו ולמקום שפסק היינו ברכת הארץ, ואני תמה שהרי הם פרשו שאין היחיד אומר הזן, ושמא בזו שאני הואיל וחלה עליו חובת זמון אלא שעקר הדברים כפירוש הראשון ושהלכה כרב נחמן ואין זמון לשום ענין אלא עד סוף נברך:
פועלים שאכלו אין ראוי להם להאריך בברכה ולהתבטל ממלאכתן אלא מברכים ברכה ראשונה כתקנה ופותחים בשניה בברכת הארץ וכוללים בנין ירושלים באמצע, ואין אומר ברכה רביעית כלל רצוני לומר הטוב והמטיב אחר שאינה מן התורה:
נוסח הברכות חלוק על ג' דרכים יש מהן שפותחין בברוך ואין חותמין והוא מטבע קצר כגון ברכת הפירות וברכת המצות והדומים להם הן שסמוכות לברכה אחרת כגון נר ובשמים הואיל וכלן קצרות, הן שאינן סמוכות, ויש מהן שחותמין בברוך ואין פותחין והוא כל מטבע ארוך הסמוך לברכה אחרת הן שסמוכה למטבע קצר הן שסמוכה למטבע ארוך ובסמוכה לה חתם בברוך, ויש מהן שפותחין בברוך וחותמין בברוך והוא כל מטבע ארוך שאינה סמוכה לחברתה, היתה ברכה זו סמוכה לחברתה ולפעמים היא אמורה בלא סמיכות חברתה פותחים בה גם כן בברוך, ומטעם זה פותחים בקדוש בברוך אע"פ שסמוכה לבורא פרי הגפן שאם היה יושב ואוכל וקדש עליו היום פרשו בתלמוד המערב שאינו אומר ב"פ הגפן, וכן ברכת המבדיל בין קדש לחול הואיל וקצת חכמים היו מפזרים ברכות הבדלה ולא היו מברכים אותה ביחד, וכן הענין בברכת אשר ברא הואיל ולפעמים היא אמורה בלא שאר ברכות ואע"פ שמ"מ ב"פ הגפן לפניה:
יש אומרים שאם בעוד שהיו אוכלים ושותים ובאו פנים חדשות מדין התלמוד מברכה לבדה בלא כוס או שמעקרן לא נתקנו על הכוס, ויש מי שאומר שלא נקראת ברכה הסמוכה לחברתה ושלא לפתוח בה בברוך אלא בשסמוכה למטבע ארוך ומביאים ראיה מקדוש היום שפותח בה בברוך אע"פ שסמוכה לב"פ הגפן ומברכת אשר יצר של חתנים שפותחים בהן בברוך אע"פ שסמוכות לשהכל וליוצר האדם, ומ"מ קשה להם ברכת הערב נא לדעת האומר שהיא ברכה בפני עצמה שסמוכה למטבע קצר ואינו פותח בה בברוך, וכן קשה להם שאמר בירושלמי כל הברכות כלן פותחין בהן בברוך חוץ מן הסמוכה לחברתה והקשו והרי אבדלתא שסמוכה לחברתה ופותחין בהן בברוך, ותירצו בה הואיל ור' מפזרן וכן בקדוש היום כמו שכתבנו, וכן בגאולה אמרו בה שהיא סמוכה לברכת הלל כמו שיתבאר בסמוך, ומתוך כך נראה עיקר הדברים שכל מטבע ארוך הסמוך לחברו אפילו סמוך למטבע קצר אין פותחין בה בברוך כמו שכתבנו, וקדוש היום כבר כתבנו הטעם שאפשר לאמרו בלא ב"פ הגפן וברכת אשר יצר של חתנים טעם הדבר מפני שהראשונות לא נתקנו לשם הזווג אלא שהכל לאסיפת העם, ויוצר האדם ראשון להזכיר בריאת ראשון שבמין ושאר ברכות הן שנתקנו על הזווג, וברכת אשר בחר בנו שהיא סמוכה לברכת הערב מפני שהיא מיוחדת לקריאת התורה שבספר תורה בלא האחרות.
ברך ברכה הן במטבע קצר הן במטבע ארוך והספי בדברים שהברכות באות עליהן והתחיל בברכה אחרת במטבע ארוך אף זו אין פותחין בה בברוך שאין אותם הדברים שבנתים מפקיעים סמיכות של זו לזו ומפני זה ברכה אחרונה של ק"ש ר"ל אמת ויציב אין פותחין בה בברוך שסמוכה היא לאהבת עולם אע"פ שהפסיק בק"ש בנתים וכן ברכת יהללוך, ומתוך כך שאלו בתלמוד המערב על ברכת אשר גאלנו שבלילי הפסח היאך מתחיל בה בברוך שהרי היא סמוכה לחברתה והיא ברכת לקרוא את ההלל, כשמתחיל הללויה וכמו שאמרו בתוספתא של סוכה פרק ג' וכן במסכת סופרים ח' ימים שחייבים בהלל לילי הפסח, אלא שנראה שאינו מברך לגמור הואיל ואינו קורא את כלו קודם אכילה, ותרצוה שם הואיל ואם שמעה בבית הכנסת יצא ר"ל ששמע ההלל בבית הכנסת והוא שהיה מנהגם לקרוא את ההלל בבית הכנסת מבעוד יום זכר להלל שבעזרה שהיו נכנסים לשחיטת הפסחים ג' כתות זו אחר זו וקורים את ההלל ונמצא ברכת אשר גאלנו שאינה כל כך מיוחדת להלל, ר"ל שאף אם הפקיע עצמו מן ההלל הוא מברכה, וכן שאלו שאם על ברכת יהללוך שאינה סמוכה לחברתה, ויראה לי בפירשוה שעל יהללוך של לילי הפסח הוא שואלה הואיל ואין ברכה ראשונה להלל שאחר אכילה והיה לנו לפתוח בה בברוך, ותרצוה שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר, ויראה לי בפרושו שברכת יהללוך סמוכה לברכה ראשונה שקודם אכילה ואע"פ שהיה לנו לומר שכבר הלך כח ברכה ראשונה אחר שהותקנה ברכה אחרונה על גבה והיא ברכת אשר גאלנו אע"פ כן שתי ברכות אחרונות נתקנו לברכה ראשונה אחת להבא והיא בסוף ההלל ואחת לשעבר ר"ל בסוף בצאת ישראל ממצרים קודם אכילה וכיון שעל דבר אחד נתקנו שתיהן ונקראות סמוכה לחברתה אגב ברכה ראשונה, ובאחרון של פסח נתחדשה לבנו בו סברא אחרת שאנו סומכים עליה יותר והוא שהתשובה היתה שיש ברכה להלל שאחר סעודה, כלומר שתי ברכות נתקנו להלל של לילי הפסח אחת להבא ר"ל באותו שאחר סעודה ואחת לשעבר באותו שקודם סעודה וגאולה חתימה לראשונה ויהללוך חתימה לאחרונה אלא שנראה לברך בראשונה לקרוא ובשניה לגמור, ומ"מ צריך לעיין אם המצוה שהברכות באות עליה אינן הפסק, ברכה ראשונה שאחר הפטרה ושאחר התורה ושאחר המילה ושאחר המגלה היאך פותחין בה בברוך, תרצו בה שלא אמרו שאין הדבר הפסק אלא כשהברכה מעין הדבר כגון גאולה ויהללוך שהם שבח והלול בעצמו של הלל וכן ישתבח אבל ברכת הפטרה הרי היא ספור הנבואה והברכה שבח, וכן בתורה ובמגלה וכ"ש במילה שהוא מעשה גמור וכל מעשה מפסיק שהרי אף ברכת הזן סמוכה להמוציא ופותחים בה בברוך ואע"פ שביהללוך האכילה מפסקת אם אין הברכה נעשית על האכילה אבל מילה וברכת המזון הראשונה נעשית על המילה ועל האכילה, ויש מתרצים גם כן בברכת התורה שבאותו זמן היה ראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה והיה בדין שיהו העולם מפסיקין, אלא שקשה לי ברכת שמע שהשמע ספור וקריאה והברכה שבח, ונראה לי שהכל ענין אחד שהשמע עקרה על עקרי הדת שבכללה גמול ועונש והשגחה שאף הברכות האחרונות עיקרן לכך, ואם תאמר אם השמע אינו הפסק ומדין סמיכות אתה אומר שאינה מוכחת, היאך אמרו בתוספתא והביאוה בפרק זה כל הברכות פותח וחותם חוץ מברכת המצוה והפירות וברכה הסמוכה לחברתה וברכה אחרונה שבק"ש דאלמא סמוכה לחברתה לחוד וברכת שמע לחוד אין זה אלא ללמדנו כך ר"ל שאין הדבר הפסק כלומר חוץ מברכה הסמוכה בלא הפסק וחוץ מברכת שמע אע"פ שהיא בהספק הואיל והברכה מעין הדבר.
ובתלמוד המערב שבפרק א' אמרו כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה סמוכה לחברתה כגון של שמע ושל תפלה אין פותחין בהם וסתמא קאמר על כל הברכות השניות לראשונות והאחרונות, ומ"מ יש מפרשים מפני זה שברכה אחרונה של שמע לא נקראת סמוכה אלא שמעקרן נתקנו כך שאלו מדין סמיכות הרי שמע מפסיק, ובתלמוד המערב לא על ברכה האחרונה נאמר אלא על אהבת עולם, ויש אומר שאף זה לא מדין סמיכות שהרי אנשי משמר קורין אחת וכן שאף לכל אדם אין בהם סדר אלא שמעקרה נתקנה, ובתלמוד המערב על ידי גלגול של תפלה הוזכרה ואשגרא לישן הוא, ואין זה כלום שאנשי משמר ראויין היו לקרותה אלא שהעבודה מעכבת וכל אדם לכתחלה מיהא צריך לאמרן על הסדר, וצריך שתדע שיש ברכות שאין סמיכות והן מטבע ארוך ואינן פותחות בברוך כגון תפלה קצרה ותפלת הדרך וברכת גשמים אלא שאותן הברכות אינן ברכות קבועות אלא שנתקנו להרגיל את האדם לשבח הבורא ולא דקדקו בהם וכן אלקי נשמה שהראשונות לה נאמרות על הנטילה:
נסח דברים אלו שהזכרנו בשם תלמוד המערב כך הוא בפרק א', כל הברכות פותחים בהם בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחברתה כגון ק"ש וטתפלה אין פותחין, התיב ר' ירמיה הרי גאולה של הלל כגון שסמוכה לחברתה ופותחת בברוך, ותירץ שניא היא דמר ר' יוחנן הלל אם שמעה בבית הכנסת יצא וכמו שפרשנו, התיב ר' אלעזר והא סופא ר"ל יהללוך ר"ל שאינה סמוכה ופותחת, ותירץ שתים הן אחת להבא ואחת לשעבר וכבר פרשנוה לדעתנו, ויש מפרשים שברכת גאולה עצמה חלוקה לשתים אחת לשעבר ר"ל הודאה והיא אשר גאלנו עד והגיענו וכו' לאכול בו מצה ומרור ואחת להבא כן יגיענו וכו' עד סוף והאחרונה סמוכה לראשונה והקושיא והא סופא כלומר חתימת הברכה שהיה סבור שהפותחת אינה חותמת והקשה אחר שהיא פותחת לטעם שאמרת היאך חותמת ותירץ שתים הם כמו שכתבנו פירושם בסמוך, ולזה הסכימו חכמי קאטאלונייאה ודברים זרים הם ומהיכן לנו מטבע ארוך בלא חתימה:
ונשוב לענין הירושלמי שהקשה הרי הבדלה ר"ל ברכת המבדיל שהיא סמוכה ופותחת, ותירץ שניא היא דר' מפזרן כלומר ואינה קרויה סמיכה אע"פ שאמרו שם שחוזר היה וכוללן על הכוס, התיבון הרי נברך ר"ל ברכת הזן שסמוך לברוך שאכלנו והיה לו לומר הרי הזן אלא שהזן נאמר לפעמים בלא סמיכות במקום שאין זמון לפיכך הזכיר נברך כלומר במקום נברך דברכת הזן סמוכה ופותחת, ותירץ שניא היא שאם היו ב' אין אומרים נברך וכו' ואינה סמוכה ונמצא בירושלמי הרי הזן את הכל קשיא, ומ"מ יש בקצת ספרים שאם היו שנים אין אומרים נברך אלא אומרים הזן את הכל, ומ"מ מי שגורס הזן את הכל מפרשו כדרך מה שפרשנו לדעת חכמי קאטאלונייאה בהא סופא דגאולה שהיה סבור שלא יהא בברכה אחת פותחת וחותמת ואם כן אף בהבדלה היה יכול להקשות כן, והם מפרשים שעמדה להם בקושיא שהרי לא היה יכול לתרץ שתים הם ולא היה יודע שטופס מטבע ארוך כך הוא ר"ל לפתוח ולחתום, ומ"מ יש מפרשים הרי נברך ר"ל ברוך שאכלנו שסמוכה להמוציא ולא היה יודע שאכילה מפסקת, ותירץ שאינה נאמרת שלא במקום זימון והקשה הרי הזן שכשאין זימון מיהא סמוכה להמוציא ונשאר בקושיא, והקשה הרי הטוב והמטיב שהיא סמוכה ופותחת ואע"פ שכל הקצרות פותחות וכבר הוזכרה בברייתא בראשון של מסכתא זו בכלל הקצרות מ"מ הואיל ויש בה קצת אריכות הוא דנה עכשיו במטבע ארוך, ותירץ משנתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה, כלומר אינה מעיקר ברכות אלא שקבועה כאן באקראי והרי הוא כאינה סמוכה, והקשה הרי קדושא כלומר שסמוך לב"פ הגפן ופותח, ותירץ שאם היה יושב ואוכל מבעוד יום וקדש עליו היום אינו מברך ב"פ הגפן, ויש בקצת ספרים עוד קושיא והא סופא והוא בקושיא דגאולה והזן לדעת חכמים שהזכרנו שהיו סוברים שכל שפותח אינו חותם והקשה לו מן החתימה, ותירץ ק' מונה טופס ברכות כך הוא כלומר שמטבע ארוך בלא סמיכות פותח וחותם והלכך קושיית הזן שנשארה בקושיא עכשיו נתרצה, וכן סופא דגאולה אין צריך לתרצה דדעתם דשתים הם, וכן נראה שתירצה דקושית הטוב והמטיב שקצרה היא ופותחת אף בסמיכות והוא שנא' שם אמר ר' יודן מטבע קצר פותח ואינו חותם ארוך פותח וחותם, ומ"מ אנו אין אנו גורסים בקדוש והא סופא ובקצת ספרים לא מצאנוה, וסופא דגאולה פרשנו על יהללוך כמו שכתבנו, ואף למי שגורס והא סופא בקדוש הא כדאיתא והא כדאיתא:
ולמדת מ"מ מתלמוד המערב שהלל של ליל הפסח מברכים עליו אם אחת אם שתים על הדרך שכתבנו, ומ"מ הרבה גאונים מפרשים שלא לברך עליו הואיל וחולקים אותו לשנים, ואע"פ שאמרו במסכת נדה [נ"א ע"ב] כל הטעון ברכה לפניה טעון ברכה לאחריה [הג"ה המ"ל לפנינו במשנה שם איתא בזה"ל כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו, וכן הובא המשנה הזאת כצורתו במכילתין לעיל (מ"ד ע"ב) עי"ש] אין למדין מן הכללות, ואף הם כתבו שיוצר אור ואהבת עולם אינם ברכות של ק"ש אלא ברכות בפני עצמם ואין לק"ש ברכה לפניה ואעפ"כ מברכים לאחריה, והדברים זרים שהרי במשנתנו אמרו בפרק א' בשחר מברך שתים לפניה וכו' וכן הדברים זרים לפרש בהא סופא על חתימת הברכה ואע"פ שזו של הזן ושל קדוש מוכח כן, כבר פרשנו בהזן דרך אחרת עד שלא נצטרך לומר שלא ידע הוא שיהא פתיחה וחתימה בברכה אחת שהרי כל ברכה ראשונה של מטבע ארוך כך הוא, ועוד שאם כן היה לו להקשות כן בהבדלה, וכן בקדוש היום יש לנו לפרש בה כך כלומר שבקדוש של י"ט הוא נאמר, ואמר והא סופא על ברכת שהחיינו, ותירץ בה טופס ברכות כך הוא, כלומר שכל מטבע קצר יהא פותח בברוך אף בסמיכות ואף בהרי הזן יש מפרשים בה הרי יברך כלומר הזן שסמוכה לברוך וכו', ותירץ שניא יהא שאם היו ב' וכו', וחזר והקשה הרי הזן כלומר מאחר שאתה אומר שאם היו ב' וכו' הרי אף בהזן עצמו לפעמים שאינו אומרו ונמצאת ברכת הארץ שאינה סמוכה והיה ראוי לפתוח בה והוא ג' שהיו אוכלים ויצא א' מהם לשוק שצריך שיהא עמהם כל כדי שיעור הזמון דהיינו עד הזן וכשיחזור חוזר למקום שפסק ועד הדרך שפרשוה גדולי המפרשים, וא"כ היה לו לפתוח בברכת הארץ בברוך ונשארה בקשיא אלא שיש לומר דמילתא דלא שכיחא לא עבדי בה תקנתא:
הטוב והמטיב פותחים בה בברוך שאחר שאינה מן התורה לא עשאוה סמוכה לחברתה ואין חותמין בה בברוך מפני שעשאוה כמטבע קצר שאילו היתה נקראת מטבע ארוך אי אפשר שלא לחתום בברוך ואע"פ שאנו מאריכים בה וכמו שאמרו בפרק זה שצריכה שתי מלכיות לבד מדידה, וכן במדרש אמרו ג' גמולות ג' הטבות ג' מלכיות הואיל וכל אריכות שבה אינו אלא הזכרת שמותיו של הקב"ה כמטבע קצר הוא, ומפני זה אין ראוי לומר בה תתברך לעד וכו' אלא בא"י אמ"ה אדירנו וכו' וגדולי המפרשים כתבו הטעם כדי שיהא בה היכר לפועלים כמו שכתבנו בפרק א':
זה שביארנו בהטוב והמטיב שהוא מטבע קצר יש שהביאוה מתלמוד המערב שבפרק א', ומן התוספתא והביאוה בתלמוד המערב מספר ברכות שמקצרים בהן המברך על הפירות ועל המצות וברכת הזמון וברכה אחרונה של ברכת המזון, ומ"מ אפשר שלא נאמר בה אלא לענין שלא יאריך בה אבל לא להיותה מטבע קצר ומתוך כך הם חוזרים ושואלים בה מפני מה אינה חותמת בברוך שהרי מטבע ארוך היא שהרי צריך לומר בה ג' טובות ג' גמולות ג' מלכיות כמו שכתבנו, ומתרצין בה כמו שכתבנו, וכן תירצו חכמי הדורות שראוי היה לחתום בה ולא לפתוח והם פתחו בה כדי להכיר שאינה מן התורה ולא רצו לעלותה על של תורה ומאחר שפתחו בה שלא כדין חלקו חתימתה, ובתוספות כתבו שהם תקנוה קצרה לגמרי אלא שהאחרונים הוסיפו בה, ואין הדברים נראים אלא שאף בימיהם היו קצת חכמים נוהגים להאריך בה ולחתום, והוא שאמרו בתלמוד המערב שבפרק ראשון ר' יוסי הגלילי היה מאריך בברכה אחרונה של ברכת המזון:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ז (עריכה)
ואיהו כמאן סברה - כלומר ר' אבהו כמאן סברה כר' יוחנן דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך לבעל הבית. משמע כיון דתלי טעמא כדי שיברך בעל הבית אי אמר בעל הבית לא ניחא לן דליברכן ואנא מבריכנא הרשות בידו:
עד היכן ברכת הזימון וכו' - הפירוש הנכון בזה דלענין צירוף קאמר דאנן בעינן שלושה לזימון וקאמר עד מתי בעינן צירוף זה ויצאו ידי זימון ומכאן ואילך אם פירש האחד או השנים עד שלא גמר המברך ברכתו יצאו אלו ידי זימון ואם פירשו קודם לכן הפורש לא יצא ידי זימון:
רב נחמן אמר עד נברך - פירוש ונברך בכלל:
רב ששת אמר עד הזן - והזן בכלל:
הכי גרסינן נימא כתנאי שנים או שלשה מברכין ברכת המזון ותניא אידך שלשה או ארבעה - [והוא הדין שנים דעדיפי ואמאי נמעטיה] אלא ודאי הכי תניא אלא דבגמרא לא מייתי מינה אלא במאי דפליגי אאידך מתניתא ומאי דטפי עלה. ואף על גב דאייתי שלושה טעמא משום דאי תני ארבעה לחוד הוה משמע לעיכובא והשתא דתנא שלושה או ארבעה ממילא משתמע אידך דהא ארבעה לאו דוקא. והנכון בפירוש האי שמועה כמו שפירש הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו דבגברי קאמר וכדדייק בירושלמי בפירוש. והכי פירושו דתנא קמא סבירא ליה דברכת המזון שלש ברכות. הילכך שנים ושלושה שאכלו ואין אחד מהם יודע לברך ברכת המזון כולה אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני יודע לברך ברכה שניה ושלישית ואינו יודע הברכה הראשונה או ששלשתן יודעין כל אחד ואחד ברכה אחת שהוא יודע ונמצאת ברכת המזון עולה משנים מהן או משלשתן. הילכך פעמים שנים מברכין אותה פעמים שלושה. אבל ארבעה לא דכיון דברכת המזון אינה אלא שלש אם אין יודע ברכה אחת מהן אלא בין שנים אין מברכין אותה שאין מחלקין ברכה אחת בין שני האנשים ועיכובא נמי הוא ומשום הכי ארבעה לא. ואידך תנא סבר דברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותה לשלושה אנשים אחד מהם שתים ברכות והשנים כל אחד מהם אחת או לארבעה אנשים כל אחד אחת. והוא הדין נמי דתני שנים כל אחד שתים או האחד שלושה והשני אחת אלא דלא מייתי הכא אלא מאי דאתי לטפויי אאידך:
סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא - ולא חשיב לה חד מינייהו כיון דלא דאורייתא:
מאי לאו בהא קא מיפלגי דמאן דאמר שנים או שלושה ותו לא קסבר עד הזן - כלומר דקסבר ברכת הזימון עד הזן. הילכך הוו להו ברכת המזון שלש ברכות ותו לא. ברכת זימון והזן חדא ברכה דחדא ברכה חשבינן לה וברכת הארץ הא תרתי ובונה ירושלים תלת ולהכי מברכין אותה שלושה אנשים ולא ארבעה משום דלעולם ברכת הזימון והזן כחדא ברכה חשבינן לה ואין מחלקין אותה בין שני אנשים. ואי ליכא חד דידע לה כולה דהיינו נברך והזן אלא בין שנים לא נפקי ידי זימון ולא מברכי נברך כלל אלא אחד מברך מהזן ואחד ברכת הארץ ואחד בונה ירושלים. ואין מזמנין עד שידע אחד מהן נברך והזן דכולה חדא ברכה היא ואין מחלקין לה לשנים דאין מחלקין ברכה אחת לשני אנשים. ומיהו לאו לעכובא דברכת הזן קאמרינן דהא ליכא למימר. דברכת הזן ודאי לאו בנברך תליא דהא יחיד מברך אותה. אלא לומר דנברך תליא בברכת הזן דאינה ברכה לעצמה אלא תוספת היא להזן ואין לחלק אותה ממנה כדי לברך אותה בפני עצמה:
ומאן דאמר שלושה וארבעה קסבר דברכת זימון עד נברך - ונברך בכלל וסבר דנברך ברכה בפני עצמה ומחלקין אותה מן הזן ואומרה אדם אחד. וכיון דכן הוו להו ברכת המזון ארבע ברכות ומחלקין אותן לארבעה אנשים כל אחד מברך אחת:
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלים עוקרין אותה - ואף על גב דבונה ירושלים דאורייתא ואפילו הכי פועלים לא מברכי לה התם לאו עקירה היא דהא מכלל כללי לה בברכת הארץ. אבל הטוב והמטיב עקרי לה לגמרי דלא מדכרי לה כלל:
תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותחין בה בברוך - פירוש ואילו הוי דאורייתא הויא לה סמוכה לחברתה ואין פותחין בה בברוך:
דתניא כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות - פירוש מפני שהן מטבע קצר וכן כל כיוצא בזה שהן פותחות לעולם ולא חותמות:
וברכה הסמוכה לחברתה - פירוש שהיא חותמת ולאו פותחת כמטבע ארוך כדמפרש ואזיל:
וברכה אחרונה שבקריאת שמע - פירוש קא משמע לן דאף על גב דקריאת שמע מפסיק חשיבא סמוכה לחברתה ולהכי חותמת ואינה פוחתת:
יש מהן -כלומר בברכה הסמוכה לחברתה:
שפותח בהן בברוך ואין חותם בהן בברוך - כגון מטבע קצר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה