משנה פאה ה ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ה · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

המחליף עם העניים, בשלו יב פטור, ובשל עניים חייב.

שנים שקבלו את השדה באריסות, זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.

המקבל שדה לקצור, אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני.

אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבל ממנו למחצה, לשליש ולרביע. אבל אם אמר לו: שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עניטז.

משנה מנוקדת

הַמַּחֲלִיף עִם הָעֲנִיִּים, בְּשֶׁלּוֹ פָּטוּר, וּבְשֶׁל עֲנִיִּים חַיָּב.

שְׁנַיִם שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַשָּׂדֶה בַּאֲרִיסוּת, זֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי, וְזֶה נוֹתֵן לָזֶה חֶלְקוֹ מַעְשַׂר עָנִי.

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה לִקְצֹר, אָסוּר בְּלֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעְשַׂר עָנִי.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁקִּבֵּל מִמֶּנּוּ לְמֶחֱצָה, לִשְׁלִישׁ וְלִרְבִיעַ.
אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: שְׁלִישׁ מַה שֶּׁאַתָּה קוֹצֵר שֶׁלְּךָ, מֻתָּר בְּלֶקֶט וּבְשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, וְאָסוּר בְּמַעְשַׂר עָנִי.

נוסח הרמב"ם

המחליף עם העניים - שלו פטור, ושל עניים חייב.

שנים שקיבלו שדה באריסות - זה נותן לזה חלקו מעשר עני, וזה נותן לזה חלקו מעשר עני.
המקבל שדה לקצור - אסור בלקט, ובשכחה, ובפאה, ובמעשר עני.
אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שקיבלה ממנו, למחצה לשליש ולרביע; אבל אם אמר לו, שליש מה שאתה קוצר שלך, מותר בלקט ובשכחה ובפאה, ואסור במעשר עני.

פירוש הרמב"ם

כשיחליף עם העניים מה שליקט, פטור מן המעשרות, מפני שהיה של עניים ואין עליו חובת מעשרות. ומה שבא ליד העניים אחר התרומה, מפני שהיה ממון בעל הבית, שהוא חייב במעשרות.

ופירוש אריסות, השותפות בתבואת הארץ. ושם השותף בעניין ההוא – "אריס", והוא שיקח הארץ לעבוד אותה ולהתעסק בענייניה.

וכבר הקדמנו, שהכהן והלוי, כשיקנו הזרע – יש להם להוציא מידיהם המעשרות, אף על פי שהם שלהם, ויתנו אותם לאחרים. וכמו כן העניים, כשיקנה עני או יהיה אריס, יש לנו להוציא מתנות העניים מידו ויתנו לאחרים. ולפיכך הודיענו, שאם יקחו שני עניים שדה באריסות, אין לנו להוציא מתנות העניים מתחת ידם, אבל יתן כל אחד מהם לחברו מעשר עני, מחלקו שנתחייב בו. ונתבארו דברי חכמים בדברי רבי יהודה. ופירושו, שבזמן שקיבל השדה באריסות, שיקח מתבואתה חצייה או שלישיתה או רביעיתה או זולתו מן החלקים, כל שנעשית השדה כולה ברשותו ובחזקתו, ולפיכך אסור בלקט ובשכחה ובפאה. אבל אם יאמר לו: חלק ממה שאתה קוצר יהיה לך - אין לו חלק אלא במה שהוא קוצר, ולא נעשית השדה ברשותו; ומותר לו לקט ושכחה ופאה, ומחייבין אותו מעשר עני המחוייב לדבר הקצור, מפני שיש לו בו חלק.

והלכה כרבי יהודה, שהוא מבאר דברי חכמים:

פירוש רבינו שמשון

שלו פטור. מן המעשר דהיינו מה שנתן לו העני דהוא של לקט שכחה ופאה דפטור מן המעשר ושל עניים חייב דהיינו מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו דחייב במעשר וקודם שיתן לעני חייב לעשר כדאשכחן לעיל (מ"ב) גבי שבולת שנתערבה:

שנים שקבלו. והם עניים ונעשים כבעל הבית כדאמרינן בפרק קמא דגיטין (דף יב.) להזהיר עני על שלו ודווקא על חלקו נעשה כבעל הבית ולא על של חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה:

שקיבלו. ממנו למחצה שזכה במחובר אבל כי אמר ליה מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וחיוב דלקט שכחה ופאה על בעל השדה ואע"פ ששכחת עמרים בתלוש בשעת עימור ושמעינן ליה לרבי יהודה בפירקין דלעיל (מ"ו). גבי גר דאע"פ דאין לו שכחה בקמה יש לו שכחה בעומרים מ"מ פטר כאן דלא קרינא ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לר"י (לעיל פ"ד מ"ו) היינו משום דקרינא ביה שדך מידי דהוה אמכר קמה ושייר שדה דאסור בלקט שכחה ופאה כמו שאפרשנו בסמוך מ"מ מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר דעיקרו במחובר:

ירושלמי (הל' ד) תני אב ובנו איש וקרובו שני אחים שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר ר' יודא תבא מארה למי שנותן פאה לאביו ומעשר עני אמרו מנין אם היו שניהם עניים פי' פודין מעשר שני זה לזה בלא חומש משום דכתיב (ויקרא כג) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו על מעשר שלו מוסיף חומש ולא על מעשר שני של חברו. אם היו שניהם עניים אב ובנו דקאמר ת"ק בשניהם עניים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

המחליף עם העניים - נותן תבואה או פירות לעני בחלוף מה שלקט:

שלו פטור - מן המעשר. מה שנתן לו העני שהוא של לקט שכחה ופאה:

ושל עניים חייב - מה שנתן בעל הבית לעני מתבואתו, וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני:

שנים שקבלו את השדה - והם עניים:

באריסות - למחצה לשליש ולרביע, והם נעשים כבעל הבית, ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב (ויקרא יט) לא תלקט לעני, אזהרה לעני שלא ילקט יג הלקט שלו, וחייב להפריש מעשר עני ולתת אותו לעני אחר. ודוקא כל אחד על חלקו נעשה כבעל הבית, ולא על חלק חבירו. הלכך מותרין ליתן זה לזה מעשר עני:

שקבלה ממנו למחצה - שזכה במחובר. אבל אם אמר ליה [שליש] מה שאתה קוצר, אין לו חלק אלא בתלוש, וחיוב לקט שכחה ופאה הכל על בעל השדה, ואף על פי ששכחת העמרים בתלוש בשעת עמור, מכל מקום כאן פטור דלא קרינן ביה קצירך הואיל ולא זכה אלא בתלוש. וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל יד לרבי יהודה, היינו משום דקרינן ביה שדך. ומכל מקום מהאי טעמא לא מחייבינן גר בלקט מאחר שעיקרו במחובר טו:

פירוש תוספות יום טוב

בשלו. [*ובספרים אחרים גרסינן] שלו פטור ושל עניים. [*וכן העתיק בספר האגודה]. וכן לשון הר"ב והר"ש:

ובשל עניים חייב. כתב הר"ב וחייב לעשר קודם שיתן אותו לעני. ומסיים הר"ש כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה:

שקבלו השדה באריסות וכו'. כתב הר"ב ובעל הבית עני אסור בלקט של שדהו דכתיב לא תלקט לעני אזהרה לעני שלא ילקט הלקט שלו בפ"ק דגיטין דף (י"א) [י"ב] והוא הדין לכל המתנות. ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה ואפילו הכי אתיא. לפי דלא שני לן בין מתנה למתנה הלכך חביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ואע"ג דבגיטין רבי אליעזר דריש ליה להך דרשא דאזהרה כו'. ורבנן דרשי לא תלקט לעני שאין אתה רשאי לזכות לעני. יש לומר דרבנן תרתי שמעי להו דאי לדרשא דידהו לחוד הוה ליה למימר ולקט קצירך לעני ולגר תעזוב אותם לא תלקט. ומדאסמך קרא וכתב לא תלקט לעני שמעינן נמי אזהרה וכו'. ומתניתין דהכא ככולי עלמא ולכך הרמב"ם פסק לה בפרק ו' ממ"ע אע"פ שאין הלכה כרבי אליעזר כדלעיל. וכן סתמא דש"ס בחולין דף קלא ע"ב נסיב להך דרשא דאזהרה. ש"מ דהלכתא היא ורבנן נמי ס"ל. ולפום הך סוגיא דגיטין *)מפ' רש"י בב"מ דר"א לא אמר דאמרי' תרי מגו אלא באדם דעלמא אבל לא בבעל השדה דכיון דדריש ר"א אזהרה לעני כו'. ולא ס"ל לש"ס דידן כדמסיק בירושלמי דלדבריהם דרבנן קאמר להו אלא אפי' לדברי עצמו קאמר וכי היאך וכו' דבבעל השדה לא סבירא ליה שיכול לזכות. והירושלמי אפשר דלא סבר דרבי אליעזר דריש אזהרה וכו' אי נמי ס"ל דדריש הכי מ"מ דוקא בשדה שלו אבל בתרי מיגו דהיינו מיגו דאי בעי מפקיר וכו' תו לא מקרי בעל השדה. ומכל מקום הירושלמי דלא כבבלי דבחולין דף קלד דאפילו כי מפקר והדר זכי מקרי בעל השדה ופסק כן הרמב"ם בסוף פרק ה' וז"ל המפקיר את כרמו וכו' וזכה בו לעצמו ובצרו חייב וכו' מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכו' ופטור מן המעשרות ע"כ. ואם כן שפיר נסיב ליה רבי אליעזר וכי היאך וכו' לדברי עצמו [*דודאי דכי ההיא דכרם דהרמב"ם הכי נמי דכותיה דודאי שקוצר כל השדה ועדיפא דהא התם הפקיר בפועל והכא לא הפקיר אלא דמגו אמרי'. אכן גם אין לומר דהתם רוצה לזכות בכרם עצמו דאם כן פשיטא דלמה יהיה פטור וכי העני הזוכה בגוף קרקע המופקר לא יהיה חייב במתנות עניים ומאי קמ"ל אלא דלא בצרו ע"מ שיזכה בגוף כרמו ומשום דהוא בעל כרם חייב וכדמסיק הרמב"ם מפני שהיה שלו והרי הוא שלו וכלומר שנראה כאילו הוא גם עכשיו שלו ומדהוצרך לכתוב שהיה שלו שמעינן דאילו בעני שזכה לא והיינו טעמא שלא רצה לזכות בגוף הכרם. ועוד אי זכה בגוף הכרם למה פטרו הרמב"ם מהמעשרות והם בתלוש שהיה נראה לחייבו יותר מבמתנות עניים שבשעת הזכייה אלא שלא זכה בגוף הכרם ומשום הכי פטור ממעשרות ומה שחייב במתנות עניים מתעזוב יתירא כדדריש בפרק הזרוע ומההיא גופא שמעי' דמיירי בלא רצה שיזכה בגוף הכרם דאם לא כן קרא למה לי ואפי' אם אין כל זה דעת הרמב"ם אלא מפקיר כרמו אין הכוונה שהפקיר הכרם עצמו רק מה שגדל בכרם קרי ליה כרם. מ"מ רש"י כך הוא סובר ומתיישב שפיר לדידיה והכי דייק לישניה שכתב דהדר איהו ולקט ביה בפאה וכו' ובפ"ק דתמורה דף ו. כתוב בתוספות המפקיר וכו' פירש"י אע"ג דהפקר פטור וכו' ואומר ר"י דהחיוב תלוי היכא דזכה בגוף השדה אבל היכא דלא זכה רק בפירות פטור מכולהו ע"כ. ואכתי אין הכרח שרש"י יהיה סובר כך]:

מותר בלקט ובשכחה. וכתב הר"ב וגר שנתגייר לאחר קצירה דחייב בשכחה לעיל (פרק ד' משנה ו') היינו משום דקרינן ביה שדך. עיין בפירושו למשנה דלקמן ומ"ש דלא מחייבין (גם) [צ"ל גר] בלקט מאחר שעיקרו במחובר וכן לשון הר"ש. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט:

ואסור במעשר עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הרמב"ם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יב) (על המשנה) בשלו. וס"א גרסינן שלו:

(יג) (על הברטנורא) כדאשכחן לעיל גבי שבולת שנתערבה:

(יד) (על הברטנורא) וה"ה לכל המתנות ומשום דמעשר עני לא דמי ללקט כמו שכחה ופאה. ואפ"ה אתיא לפי דלא שנא לן בין מתנה למתנה הלכך תביבא ליה לתנא לאסבורי במעשר עני. ועתוי"ט:

(טו) (על הברטנורא) עיין במשנה דלקמן:ומ"ש דלא מחייבין גם בלקט מאחר שעיקרו במחובר. כלומר דבשעת קצירתן מהקרקע נעשה לקט:

(טז) (על המשנה) במעשר עני. שמחויב לדבר הקצור ויש לו בו חלק. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שנים שקבלו שדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וכו':    כך הל' ג"כ שם ברמב"ם ונראה דלאו דוקא מעשר עני דה"ה כל שאר מתנות דזה נותן וזה נותן אלא דנקט מעשר משום די"ל קצבה ואינו נוהג בכל השנים ואעפ"כ קתני דאם אירע כך בשנה שלישית וששית זה נותן וזה נותן כך נלע"ד:

ואסור במעשר עני:    מפני שאין מפרישין מעשר עני אלא אחרי שקצר והרי זכה בחלקו שקצר כן ביאר הטעם הרמב"ם ז"ל שם בחבורו בהמ"ע ספ"ו וגם פה בפי':

תפארת ישראל

יכין

המחליף עם העניים:    שהחליף תבואתו בעד לקט שכחה פאה:

בשלו:    נ"ל כגי' בשלו. דחייב ופטור אבעה"ב קאי. ודו"ק:

פטור:    ר"ל במה שקבל מהעניים פטור מלעשר עליו:

ובשל עניים חייב:    ר"ל אבל חייב לעשר על מה שקבלו העניים ממנו:

שנים שקבלו את השדה באריסות:    שקבלו לעבוד השדה. ולחלוק התבואה עם הבעה"ב למחצה שליש ורביע. והם עניים:

וזה נותן לזה חלקו מעשר עני:    דדוקא על חלקו נעשה כבעה"ב. שאפילו עני חייב במתנות בשדה שלו. ונ"ל דנקט מעשר עני לרבותא. אע"ג דבנתינה תליא לא הו"ל כמחליפין ומוכרים זל"ז. וכ"ש לקט שכחה פאה. דעני לוקטן מעצמו. מיהו זה דוקא במיוחד לכל א' חצי שדה ידוע דבלא ידוע חלק של כל א'. הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר. ושניהן שותפים בכל השדה ובדאורייתא אין ברירה:

המקבל שדה לקצור אסור בלקט שכחה ופאה ומעשר עני:    ממה שמגיע מחלקו. כמו ברישא. כך נ"ל:

אמר רבי יהודה אימתי בזמן שקבל ממנו למחצה לשליש ולרביע:    שיעבוד העני השדה. ויתן לבעה"ב שליש או רביע. דאז זכה העני במחובר. והו"ל כבעה"ב:

אבל אם א"ל שליש:    ל"ד דה"ה בנותן לו מחצה. רק אורחא דמלתא נקט דמדלא עבד בשדה רק קצירה נותן לו רק שליש משא"כ לעיל שג"כ חרש וזרע נותן לו לפעמים מחצה:

מה שאתה קוצר:    בשכר שקוצר נותן לו בעה"ב שליש. ואז לא זכה כ"א בתלוש. ואינו כבעה"ב:

שלך מותר בלקט ובשכחה ובפאה ואסור במעשר עני:    שחיובו בתלוש ואז בעה"ב הוא בחלק שלו [מיהו בחלקו של בעה"ב נל"פ דמותר] ואף דשכחת עמרים הו"ל נמי בתלוש. עכ"פ התם קצירך בעינן:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

גביעי גביע הכסף

(משנה, פאה ה, ה) אמר ר' יהודא אימתי וכו' שקבל ממנו למחצה וכו' אבל וכו':    פי' הרע"ב שקבל וכו' שזכה במחובר אבל אם אמר לו שליש מה שאתה קוצר אין לו חלק אלא בתלוש וכו' וצ"ע מ"ש מקבל למחצה ולשליש וכו' ממה שאמר לו שליש מה שאתה וכו' דבוודאי אם לא היה המקבל קוצר לא היה לו חלק בפירות.

ונראה דהיינו טעמא, דהמקבל כל השדה לשליש ולרביע כיון שהתחיל לקצור מעט זכה בתבואה של כל השדה במחובר שלא יקצרנה אחר אלא הוא, אבל אמר לו שליש מה שאתה קוצר שלך וכו' ולא הזכיר לו כל השדה אין לו חלק אלא ממה שקצר ואין לו זכות במחובר כלל ויכול הבעל השדה ליתן השדה לאיש אחר ואין לו חלק רק בתלוש.