משנה אבות ד ב



זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ד · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

בן עזאי אומר, הוי רץ למצוה קלה [ כבחמורה ], ובורח מן העבירהח.

שמצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה.

ששכר מצוה, מצוה.

ושכר עבירה, עבירהט.

משנה מנוקדת

בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה (כְּבַחֲמוּרָה), וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה.
שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה.
שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה, מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה, עֲבֵרָה:

נוסח הרמב"ם

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה וברח מן העבירה שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה.

פירוש הרמב"ם

כבר בארנו פירוש זה המאמר בפרק י' מסנהדרין וכבר העירו חכמים ע"ה על חדוש נפלא בתורה יש בו זרוז על מעשה המצות והוא אמרו אז יבדיל משה שלש ערים בעבר הירדן וגו' בידוע שאינן מועילות שלא יהיה בהן דין ערי מקלט עד שיובדלו השלש האחרות שבארץ ישראל אמרו יודע היה משה רבינו עליו השלום שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שיובדלו השלש שבא"י שנא' שש ערי מקלט תהיינה ואמנם הבדיל אלו מפני שאמר הואיל ובאה מצוה לידי אקיימנה ואם כיוצא בזה במשה רבינו ע"ה משיג האמתות שלם שבשלמי' נכסף להוסיף חצי מצות עשה על כל מעלתו ושלמותו אין צריך לומר שיעשו מי שנצטרעה נפשם והוחזק צרעתה וקדמה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שמצוה גוררת מצוה - כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם. ועוד, ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'. פירוש אחר, ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה:

ושכר עבירה עבירה - והשכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה נחשב לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה:

פירוש תוספות יום טוב

כבחמורת. ל"ג לה בס"א. וספרים דגרסי נשתבשו מריש פ"ב דתנן התם הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה ואי גרסינן ליה צריך להיות כלחמורה ובמסכת אבות שבאה לידי מארץ ישראל נמחק מלת כבחמורה:

מן העבירה. ולא תנן הקלה כמו במצוה. לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשותה. וכל העבירות הם קלות על האדם לעשותן. וכולם הם הנאה לאדם לכך לא שייך למתני מן העבירה הקלה. דרך חיים:

ושכר עבירה עבירה. שהשם יתברך מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמו שכתב הר"ב בשכר מצוה דהא אמרינן [יומא דף ל"ח]. (שבת ק"ד. ) בא ליטהר מסייעין לו. בא ליטמא פותחין לו. וכן פירש מד"ש בשם רבינו יונה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על המשנה) העבירה. ולא תנן הקלה כמו במצוה, לפי דהא דתנן קלה היינו שהיא קלה על האדם לעשות והעבירות הם קלות על האדם לעשותם ורובם הם הנאה לאדם. לכך לא שייך למיתני מן העבירה הקלה. ד"ח:

(ט) (על המשנה) עבירה. שהש"י מניחו ביד טבעו הרע. אבל לא שיסייעהו מן השמים כמ"ש הרב בשכר מצוה, דהא אמרינן [יומא ל"ח] הבא ליטהר מסייעין לו, הבא ליטמא פותחין לו. רבינו יונה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בן עזאי כו':    ע' בפי' משנה זו בפ' אמור ד' קצ"ג בדרשיותיו של הרב ר' משה אלשיך ז"ל:

תפארת ישראל

יכין

בן עזאי אומר הוי רץ למצוה קלה:    ר"ל שקלה לקיימה, ולפיכך אינך מתירא שתשמט מידך, אפ"ה תרוץ לקיימה בזריזות ושמחה. אולם קלות שזכר התנא במעשה אפשר בד' פנים, (א) שהמעשה בעצמה א"צ לה סגוף הגוף, דהיא בעצמה קלה לעשותה. (ב) שהיא קשה בעצמה אבל מדמורגל בה כתפלה שבכל יום נגד תפלת ר"ה ויו"כ. (ג) מצוה שגם השכל יכריחו לעשותה ככיבוד או"א, ומפני שיבה תקום דכמה הרפתקאי דעדו עליה. (ד) מצוה שיש בה הנאת הגוף, כאכילה בשבת וכדומה, וכ"כ מצוה שמתכבד בה כטלית ותפילין ולולב ואתרוג נאה, שמתוך כל אלה קלים לעשותן. אולם לפ"ז זהירת שזכר תנא, אינה לעשות המעשה, דאדרבה מדהיא קלה וודאי יעשנה. אלא יהיה זהיר לקדש כוונתו שעושה כך מפני כי כך צוה ד', לא משום וכו', דמצות צריכות כוונה, ובזה לבד יושג השלמה לנפשו. אולם רץ ובורח שזכר התנא, היינו משום דבמורגל שכשיחליט האדם לעשות מצוה, יתנגדו לנגדו שטנה כדי לנסותו, ובעבירה להיפוך. וע"ז נתפלל והסר שטן מלפנינו כשנרצה לעשות מצוה, ומאחרינו בעבירה:

ובורח מן העבירה:    אף שאין יצרך דוחקך או רודפך [ולהכי נקט בורח ולא נוס. דבורת הוא למרחוק למקום שלא יראהו אויבו. משא"כ ניסה אין הכוונה להסתר מאויבו. רק להשמט מתחת ידו, ולכן ברח משה מפרעה ונס מלפני הנחש. ודו"ק]:

שמצוה גוררת מצוה:    שכשתתרגל נפשך להיות זריז במצות ה', אז גם כשיזדמן לך חמורה ממנה, תזדרז ג"כ לעשותה:

ועבירה גוררת עבירה:    דכך הוא דרכו של יצה"ר, בתחלה מפתהו לקלות, ואח"כ לחמורות [כסוכה נ"ב א']:

ושכר עבירה עבירה:    ר"ל לא לבד דהכי אורחא, אלא גם משמים יסבבו לו כך, דזה א' משכרי המצוה, דבעשה מצוה אחת קטנה בשמחה לכבוד ה', יגלגלו לו לעשות מצוה גדולה מהראשונה. וכ"כ תהיה אחד מעונשים היותר חמורים לחוטא, שיתנו לו מקום לטעות ולחטוא יותר, שכשיטמא עצמו מעט מטמאין אותו הרבה, דהבא לטהר מסייעין לו והבא לטמא פותחין לו [יומא דל"ח א']. א"נ דה"ק דהשכר שירבו לך עבור שתעשה מצוה קלה בשמחה, גם זהו מצוה, כי רק למחיה שלחך הקב"ה לארץ שירבה שכרך בעה"ז ובעוה"ב וכמ"ש רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה וכו':

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


פירוש מגן אבות (רשב"ץ)  


גביעי גביע הכסף

(נספח מסוף הספר) (משנה, אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה ובורח מן העבירה וכו':    יש לדקדק מאי קאמר מצוה קלה, הלא ידוע מאמר חז"ל על פסוק (משלי ה, ו) "נעו מעגלותיה וכו'". ועוד מה "מן העבירה" בה"א הידיעה. ועוד למה ליה ליתן טעמים "שמצוה וכו'" -- בוודאי מחוייב כל איש אשר בשם ישראל יכונה לרדוף אחר מצוה ולברוח מן העבירה.

ונראה דאיתא במסכת נזיר (נזיר כג, ב) גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, ופריך הגמרא וכו' עד אימא כמצוה שלא לשמה. וידוע שבכל מקום שנאמר כ"ף הדמיון אינו שוה ממש. ולפי זה יובן דעת התנא "הוי רץ למצוה קלה", פי' אפילו שלא לשמה, "ובורח מן העבירה" אפילו שהוא מצוה היינו לשמה. ונתן שני טעמים לזה. א' שמצוה גוררת מצוה, פי' המצוה שהוא שלא לשמה תגרור מצוה שהיא לשמה. ועבירה תגרור ח"ו עבירה ממש לשם עבירה.

וכשהרציתי הדברים לפני אדמ"ו הגאון זצל"ה אמר שמרגלא הוי בפומיה -- בשבת מצוה להתענג באכילה ושתיה ומצוה ללמוד. וטוב יותר שירבה בלימודו מבאכילה ושתיה, שהרגל הלימוד יעשה טבע אצלו וילמוד גם בחול והלימוד תמיד מצוה הוא, ואכילת השבת תגרור לו תאות אכילה גם כן אף בחול, ע"כ.

ונתן התנא עוד טעם ב' ששכר מצוה וכו', פי' העונג שמתענג בעת עשיית המצוה היא מצוה ושכר עבירה וכו' פי' העונג מעשייתה. וכן אמרו רז"ל גבי יעל והא קמתהני מעבירה ותירצו טובתם של רשעים רעה היא אצל צדיקים.