יומא כג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם והכתיב (ויקרא יט, יח) לא תקום ולא תטור ההוא בממון הוא דכתיב דתניא אאיזו היא נקימה ואיזו היא נטירה נקימה אמר לו השאילני מגלך אמר לו לאו למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה בואיזו היא נטירה א"ל השאילני קרדומך אמר ליה לא למחר א"ל השאילני חלוקך אמר לו הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה וצערא דגופא לא והא תניא הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהן הכתוב אומר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו לעולם דנקיט ליה בליביה והאמר רבא גכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו דמפייסו ליה ומפייס:
ומה הן מוציאין אחת או שתים וכו':
השתא שתים מוציאין אחת מבעיא אמר רב חסדא לא קשיא כאן בבריא כאן בחולה והתניא אחת מוציאין שתים אין מוציאין במה דברים אמורים בבריא אבל בחולה אפילו שתים מוציאין והיחידין מוציאין שתים ואין מונין להן אלא אחת ואין מונין לו אלא אחת והתניא דאין מוציאין לא שליש ולא גודל מפני הרמאים ואם הוציא שליש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד [אלא] שלוקה מן הממונה בפקיע מאי מונין לו נמי אחת מאי פקיע אמר רב מדרא מאי מדרא אמר רב פפא מטרקא דטייעי דפסיק רישיה אמר אביי מריש הוה אמינא הא דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע אמינא פתילתא כדתנן המבלאי מכנסי הכהנים ומהמייניהן מהן היו מפקיעין ובהן היו מדליקין כיון דשמענא להא דתניא ולא עוד אלא שלוקה מן הממונה בפקיע אמינא מאי פקיע נגדא:
מעשה שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש:
ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו נטל סכין ותקע לו בלבו עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר (דברים כא, א) כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות געו כל העם בבכיה בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים וכן הוא אומר (מלכים ב כא, טז) וגם דם נקי שפך מנשה [הרבה מאד] עד אשר מלא ירושלים פה לפה הי מעשה קדים אילימא דשפיכות דמים השתא אשפיכות דמים לא תקינו פייסא אנשברה רגלו תקינו אלא דנשברה רגלו קדים וכיון דתקינו פייסא ארבע אמות מאי עבידתייהו אלא לעולם דשפיכות דמים קדים ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה תקינו רבנן פייסא עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר כי ימצא חלל באדמה אנן על מי להביא על העיר או על העזרות וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלים וזו אחת מהן
רש"י
עריכה
שאינו נוקם - נקמתו:
ונוטר - איבה כנחש בלבו:
איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה - שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
דנקיט בליביה - ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק:
דמפייסו ליה - לבקש מחילה:
חולה - אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה:
ויחידים - בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם:
אלא אחד - אין נמנה אלא איש אחד:
אין מוציאין - עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים:
ואם הוציא שליש מונין לו - שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה:
גודל - אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן:
הממונה בפקיע - הממונה על רצועות המלקות:
שליש - אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים:
מטרקא דטייעי - רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים:
דפסיק רישיה - לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה:
דתנן - במסכת שקלים (פ"ה משנה א):
ביבאי - שם האיש:
היו מפקיעין - לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג:
נגדא - רצועות מלקות:
על מעלות האולם - בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא:
על מי להביא - משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה:
געו - צעקו:
הרי הוא כפרתכם - מיתתו תכפר עליכם:
ארבע אמות מאי עבידתייהו - גבי מרוצת שפיכות דמים:
עשרה דברים - בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:):
תוספות
עריכה
שתים מוציא אחת מבעיא. אע"ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ"מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ"ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע"ג דהתם לאו דווקא דכ"ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת דף ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע"פ (כתובות דף נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י"ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש:
וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו'. תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס"ל דאמר לעיל בפ"ק (דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ"ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יומא/פרק ב (עריכה)
ו א מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ז', סמג לאוין יא:
ז ב מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ח', סמג לאוין יב:
ח ג מיי' פ"ז מהל' דעות הלכה ז':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/יומא/פרק ב (עריכה)
איני והא כתיב לא תקום ולא תטור. ודחינן ההוא בממון כדתניא איזו היא נקימה השאילני מגלך א"ל לאו למחר אמר לו זה השאילני קרדומך כו'. כגון אלו דברים שהן של ממון אסור אבל צערא דגופא כגון בזיון וכיוצא בו מותר. איני והתניא הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינן משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודחינן אפילו הכי נקיט בליביה [קשיא לי לא תשנא את אחיך שבקי] והאמר רבא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו ופרקינן דמפייסו ליה ומפייס:
ומה הן מוציאין אחת או שתים ומתמהנן השתא שתים מוציאין אחת מבעיא ופריק רב חסדא האי דקתני אחת בבריא שתים בחולי שאינו מתאמץ להוציא אחת ושתים שמוציא החולה אין מונין אותם לו אלא אחת. והתניא כרב חסדא אחת מוציאין שתים אין מוציאין ויחידים מוציאין ב' ואין מונין לו אלא א' לומר שאין באין לידי ערמה יחידים הללו הן רבנן שנקראו יחידים ונקראו חולים יחידים כדתנן בתעניות (דף י') התחילו היחידים להתענות. ואמרינן התם מאן יחידים אמר רב הונא רבנן. רבא לטעמיה דאמר כמאן מצלינן האידנא אקצירי ומריעי כהאי תנא קצירי קצירי ממש מריעי רבנן. ואקשינן וכי המוציא שתים אחת מונין לו והתניא אין מוציאין לא שלש ולא גודל במקדש מפני הרמאין ואם הוציא שלש מונין לו גודל אין מונין לו ולא עוד אלא שהמוציא גודל או שלש לוקה מן הממונה בפקיע ופרקינן מאי מונין לו דקתני אחת. וזה כולו לענין המצביעין למנין כאשר אמרנו למעלה. אבל המצביעין לפייס המוציא אחת מונין לו אחת והמוציא ב' מונין לו ב' ומצאנו זה הדבר מפורש בתלמוד א"י מהו אצביעו. הוציאו אצבעותיכם הוציא אחת מונין לו שתים ובעו לה התם מהו אין מונין לו כל עיקר או אין מונין לו את היתירה ופשטה אין מונין לו את היתירה ועוד אמרו כיצד היה מפייס מהלך לימין או לשמאל. א"ר בון בר חייא ממה דתני מי שזכה בקטורת אומר לזה שעל ימינו אף אתה עמי למחתה. הדא אמר לימין הפייס מהלך. תלמידו דר' יונה בשם ר' בון בר חייא לשמאל הפייס מהלך וזה שזכה לימין מוטב שיזכה מי שעבר עליו הפייס פעמים מזה שלא עבר עליו הפייס אלא פעם אחת ש"מ כשמוציאין אצבעותיהן לפייס מי שמוציא אחת או שתים מונין לו מה שהוציא ומי שהוציא יותר אין מונין לו אלא שתים ומונה וכולל הכל ומעמידין כמין כוליאר ונוטל מצנפת אחת מהן ומוציאין כל אחד אצבעו ועובר המנין על האצבעות והוא מונה והולך ובמקום שמשלים החשבון הוא הזוכה. פקיע מדולרתא והיא מטרקא והיא כמין חבל מפתיל תלוי במקל כגון הרצועה שב"ד מכין בה.
אמר לו השאילני קרדומך: כו' זו היא נקימה ואיזו היא נטירה השאילני מגלך אמ' לו לאו למחר אמר לו השאילני קרדומך כו' כך הגרסא בכל הספרים ותימה הוא למה שינה ממגל לקרדום וי"ל כי הקרדום חשוב מן המגל וקמ"ל כי אע"פ שזה השאילו כלי שהוא חשוב יותר אפילו הכי יש כאן עון נטירה אי נמי אורחא דתלמוד' לתפוס כלים מכלים שונים. עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו יש שפירשו דיליף לה משום שזה שומע חרפתו ודומם וכתי' התם וידום השמש ולכן שכרו כצאת השמש בגבורתו. ואין צורך לזה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע כו' ומפני שזו ענוה וחסידות גדולה שהיא למעלה מן הכל דמה שכרם לגדול שבכולם דהיינו כצאת השמש בגבורתו שתרגם אותו יונתן שהוא מה שאמר הכתוב ואור החמה יהיה שבעתים.
דנקיט ליה בליביה: פי' הוא אינו עושה מעשה נקימה ונטירה אלא מניח עלבונו למקום.
דמפייסי ליה ומפייס: וק"ל הא דאמרינן בפרק כל כתבי הקדש תיתי לי דלא שדינא רישא אבי סדיא עד דמחילנא לכל מאן דמצערן לי. היכי דמי אי דלא מפייסי ליה הרי הוא עושה שלא כדין כשאינו נוקם ונוטר כנחש ולא משמע לישנא דהתם דמחיל ליה מגופיה ונקיט ליה בליביה. ואי דמפייסי ליה ומפייס הא לא משמע הכי ועוד דאם כן מאי רבותיה וי"ל דלעולם דלא מפייסי ליה והא דהכא במילי דשמיא וההיא דהתם בצערא דמצערי שלא על מילי דשמיא.
השתא שתים מוציאין שלש מיבעיא. כבר: פירשו בתוספות דכל כי האי גוונא שהחשבון הראשון הוא המיותר לאו פירכא רבה הוא ומצינן למימר אחת ושתים כדאמרי אינשי. וזימנין דלא פריך תלמודא הכי כלל בכמה דוכתי ועיקר פרכא דפריך תלמודא היינו כשהחשבון האחרון מיותר. והכא כיון דידעי דאית ביה טעמא פריכו לה. וזימנין נמי דפרכי כי האי גוונא אבל לא בכל דוכתא וכבר כתבתיה במקומות אחרים בס"ד.
גרש"י ז"ל אין מוציאין שלש ולא גודל: כו' פי' אין מוציאין האצבע השלישי עם השני במקדש ואם הוציא מונין לו וקס"ד שמונין לו שתים וקשיא לברייתא דלעיל. ויש גורסין שלש ופירושו האצבע המשלמת לשלש והוא ענין אחד עם הגרסא הראשונה אבל אין לפרש שלש ממש דא"כ אדפרכי' מסיפא נפרוך מהא דמשמע דשלש אין מוציאין אבל שתים מוציאין: ומיהו בזו י"ל דקים לן דליכא הפרשה בין שתים לשלש ומשום סיפא דקתני ואם הוציא מונין לה נקט רישא נמי שלש.
אין מוציאין גודל מפני הרמאין: פי' שהגודל קצר ואדם יכול להרחיק הגודל מן האצבע ונראין כאצבעות ב' בני אדם ויעשה כן כדי שיכלה המנין בו.
הרי הוא כפרתכם שעדיין בנו מפרפר ולא נטמאת סכין: כלומר מהרו ליפול הסכי' מידו כי עדיין הוא מפרפר ואינו מטמא:
על מעלות האולם: פרש"י ז"ל שהן אולמות שהיו בעזרת נשים שעשו שם מלכי חשמונאי כלומר דאלו באולם עצמו במעלות שבינה לבין המזבח לא משמ' שיהא עומד שם להכריז לישראל דבריו:
וירושלם בת אתויי עגלה ערופה היא והתניא עשרה דברים נאמרו בירושלם אינה מביאה עגלה ערופה. איכא למידק דהא פריש' בפרק מרובה טעמא דהתם משום דכתיב לרשתה וקסבר ההוא תנא כי ירושלם לא נתחלקה לשבטים וא"כ מאי קושיא דילמא האי תנא סביר' ליה כרבי יהודה דאמר ירושלם נתחלקה לשבטים. וי"ל דלא ניחא לן לאוקומה כרבי יהודה ודלא כרבנן ומיהו משום דאיכא למימר הכי פרכינן.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/יומא (עריכה)
אמר אביי מריש הוה אמינא האי דתנן בן ביבאי ממונה על הפקיע ה"א פתילתא היא כדתנן מבלאי מכנסי הכהנים כו' בירושלמי בפ' חמישי דשקלים מפרש לי' בפתילות ממש דה"ג התם בן בכי על הפקיע שהי' מזווג את הפתילות ר' יוסא על לכופרא בעה ממנייה פרנסין ולא קבלין עליהון על ומר קומיהן בר בכי על הפקיע מה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להימנות עם גדולי הדור אתם שאתם נתמנין על חיי נפשות לא כ"ש:
מתוך: תוספות ישנים על הש"ס/יומא/פרק ב (עריכה)
השתא שתים מוציאין אחת מיבעיא. וליכא למימר אחת או שתים ואפילו טובא דהא פשיטא שאין יכול להוציא כל אצבעותיו ובשבת בפרק במה אשה (דף ס:) הארכתי בהך מילתא דאיכא דוכתא דפריך ליה ואיכא דוכתא דלא פריך ליה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה