משנה דמאי א ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת דמאי · פרק א · משנה ב | >>
הדמאי אין לו חומש, ואין לו ביעור.
ונאכל לאונן.
ונכנס לירושלים ויוצא.
ומאבדין את מיעוטו בדרכים.
ונותנו לעם הארץ, ויאכל כנגדו.
ומחללים אותו כסף על כסף, נחושת על נחושת, כסף על נחושת, ונחושת על הפירות, ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות, דברי רבי מאיר.
וחכמים אומרים, יעלה הפירות ויאכלו בירושלים.
הַדְּמַאי,
- אֵין לוֹ חֹמֶשׁ,
- וְאֵין לוֹ בִּעוּר,
- וְנֶאֱכָל לְאוֹנֵן,
- וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא,
- וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים,
- וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ.
וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף,
- נְחֹשֶׁת עַל נְחֹשֶׁת,
- כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת,
- וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת,
- וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִּירוּשָׁלַיִם.
הדמאי -
- אין לו חומש, ואין לו ביעור,
- ונאכל לאונן, ונכנס לירושלים ויוצא,
- ומאבדין את מיעוטו בדרכים,
- ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו,
- ומחללין אותו -
- כסף על כסף,
- ונחושת על נחושת,
- כסף על נחושת,
- ונחושת על הפירות,
- ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות,
- דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים:
- יעלו הפירות, ויאכלו בירושלים.
- וחכמים אומרים:
ירצה לומר, שמעשר שני של דמאי – דיניו קלים, ולא חייב בו מה שחייב במעשר שני האמיתי. [שבמעשר שני וודאי:] כשיגאלנו בעליו לנפשו – יוסיף החומש על דמיו, ממה שאמר הכתוב: "חמישיתו יוסף עליו"(ויקרא כז, לא); ויוציאהו מביתו כשישלם זמנו, הוא שאמר הכתוב: "בערתי הקדש מן הבית"(דברים כו, יג), כמו שיתבאר.
ואונן — הוא האיש שמת לו מת, ויתחייב עליו אבלות, וביום קבורתו יהיה אונן מדאורייתא, כל זמן שלא נקבר, עד סוף יום קבורתו. אבל הלילה שלאחר יום הקבורה, שהוא ליל יום שני מן האבילות, הוא אונן מדרבנן. וכל זמן שנקרא אונן – אסור לו לאכול מעשר שני, והוא מה שאמר הכתוב: "לא אכלתי באוני ממנו"(דברים כו, יד). ופירות מעשר שני, אמר הכתוב עליהם - אחר שהעלו אותם לירושלים אסור להוציאם משם, אלא יאכל אותם שם, כמו שיתבאר. ואסור לאבדם בדרכים, אפילו מעט מהם, אבל יוליך הכל או דמיו לירושלים. ואסור לתיתו לעם הארץ בירושלים, כי אנו חוששין שמא יאכלנו בטומאה, והכתוב הזהיר על זה באמרו: "לא בערתי ממנו בטמא"(דברים כו, יד). והותר כל זה במעשר שני של דמאי, כמו שתראה.
ומה שאמר ואוכל כנגדו — רוצה לומר, שפירות מעשר שני של דמאי, אשר התרנו לו לתיתם לעם הארץ – יצטרך להוציא מנכסיו כפי מה שהם שווים, ויאכלם בירושלים כמעות מעשר שני.
ודע, כי מעשר שני האמיתי – מותר לפדותו בזוזים של כסף, ויחזרו הזוזים ההם קודש, ויחזרו הפירות חולין, וזהו עניין מחללין. ומותר לו לחלל המעות ההם על מעות כסף שניים כמו כן, ויצאו המעות הראשונות לחולין, ויחזרו השניים קודש. וכן יעשה בזוזים השניים אם ירצה, וכן יעשה אפילו אלף פעמים. ואסור לפדות פירות מעשר שני האמיתי בנחושת, ולא להחליף מעות מעשר שני במעות נחושת, מפני שאמר הכתוב: "וצרת הכסף"(דברים יד, כה). אבל במעשר שני של דמאי יהיה מותר, על דרך ההיקל. ועוד אבאר לך זה החילול באר היטב, במסכת מעשר שני.
ואין הלכה כרבי מאיר:
הדמאי אין לו חומש. במעשר שני שלו דהפודה מעשר שני מוסיף חומש והקילו בדמאי משום דרוב עמי הארץ מעשרים הן הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתיה בדרבנן חומש דלא מעכב בדאורייתא דנתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפרק הזהב (נד.) ובירושלמי (הל' ב) איכא דמוקי מתניתין באוכל נמי תרומת מעשר של דמאי דאין מוסיף חומש ופליג אמתני' דהזהב (דף נה :) דתנן חמשה חומשים הן וקשה דהתם משמע בגמרא דמתני' לא מתוקמא אלא כרבי מאיר דאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתניתין דהכא קתני סיפא דברי רבי מאיר ושמא קסבר לאו אכולה מתניתין קאי:
ירושלמי (שם) תמן תנינן התרומה ותרומת מעשר של דמאי והכא אתמר הכן א"ר זירא תמן תרומת מעשר של דמאי ברם הכא מעשר שני של דמאי א"ר אמי אין המשנה הזו יוצאת ידי תרומת מעשר של דמאי מהו כדון תמן ר"מ הכא רבנן רבי זירא אמר בשם רבנן בדין הוה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזירה שא"ת לו שלא יפריש [אף הוא אינו נוהג בה בקדושה בדין היה מעשר שני של דמאי שיפריש עליו חומש ולמה אמרו שלא יפריש מפני גזירה שאם את אומר לו שיפריש אף הוא] אינו מפריש כל עיקר פי' תמן תנינן משנה הוא בפ' הזהב (דף נה :) באוכל תרומת מעשר של דמאי בשוגג שמוסיף חומש וכאן בפדיון מעשר של דמאי אין מוסיף חומש ונותן רבי זירא טעם ופשוטה היא:
ואין לו ביעור. כמעשר שני של ודאי דחייב לבער כל מעשרותיו בסוף ג' שנים כדתנן במס' מעשר שני (פ"ה משנה ו) ובירושלמי (שם) פריך והלא יוחנן כהן גדול העביר הודיות מעשר כדתנן בפ' בתרא דסוטה (ד' מז.) ומשני העבירו שלא יתוודו הא לבער צריך לבער ובודאי אבל בדמאי אינו צריך לבער:
נאכל לאונן. של ודאי אסור דכתיב (דברים כו) לא אכלתי באוני ירושלמי (שם) תני נאכל לאנינה ואינו נאכל לטומאה מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דבדבר המצוי שייך לגזור שלא יזלזלו:
ויוצא ונפדה ונאכל חוץ לירושלים מה שאין כן בודאי כדתנן דמעשר שני מדרבנן הוא כדאיתא בפרק הזהב (דף נג :) דמחיצה לקלוט דרבנן ולא גזור בדמאי ואיכא דשרי אפילו בודאי בפ"ג דמעשר שני (משנה ו):
ומאבדין את מיעוטו בדרכים. בירושלמי (שם) פליגי אי מיירי במעשר שני אי בתרומת מעשר וזה לשון הירושלמי רבי בון בר חייא בעא קומי רבי לוי למה לי דמאי אפילו ודאי למה לי מיעוט אפילו רוב ולא כן תני אין מביאין תרומה מן הגורן לעיר ולא ממדבר ליישוב אלא אם כן היתה במקום שהיתה גדודתה מביאין ונוטל דמים מן השבט אמר לו ואינו מצוה להשיב אבידתו אמר רבי יוסי מצוה [להשיב אבידה] בדבר מועט ואינו מצוה בדבר מרובה ובודאי ואינו מצוה להשיב בדמאי דתנינ' ומאבדין את מיעוטו בדרכים עד כדון בשאין בידו מעות [היו בידו מעות] ר' נחומי בר חייא בר אבא אמר אבא היו לו מעות בדיסקיא ולא היה מחללו אתיא דר' חייא בר אבא כר' זירא ודרב אחא כר' אמי דבי ר' ינאי אמרי פחות מהאוכל מותר לאבד בפרוס אבל בשלם עד כגרוגרת ר' יוחנן בשם רבי שמעון יהוצדק בשלם כגרוגרת בפרוס אפי' כמה מותר פי' רבי בון ורבי לוי ורבי יוסי סברי דמתני' דמאבדין בתרומה איירי ולכך פריך מהא דתניא דאפי' ודאי אין מביאין ואפי' מרובה במקום שהיה גדודתה כלומר במקום גדודי חיה ולסטים ומשני ר' לוי ואינו מצוה להשיב אבידה בודאי כדקתני דבמקום גדודי חיה מביאה ונוטל דמים מן השבט אבל תרומת מעשר של דמאי אין חוששין עליהם אם תאבד ולכך מאבדין מיעוטו בדרכים ורבי יוסי נמי כרבי לוי אלא שבא לפרש יותר דאפילו ודאי אינו מצוה להביא בעיר כשהיה במקום גדודי חיה בדבר מועט שאין לו כי אם הפסד מועט כשטורח להביאה אבל בדמאי אפי' בהפסד מועט כשיטרח אל יטרח ומאבדין ושמא היינו דקאמר מאבדין מיעוטו כלומר אע"פ שמועט ההפסד ואפי' יהא מיעוט ממש סתם מיעוט הפסדו מועט ור' נחומי בשם ר' חייא בר אבא מוקי מתני' דמאבדין במעשר שני ולכך לא קשיא מידי מאין מביאין תרומה והיינו דקאמר ר' חייא בר אבא כר' זירא דמוקי מתני' דהדמאי אין לו חומש במעשר שני של דמאי והוא הדין הך דמאבדין ודרב אחא כר' אמי טעות סופר יש כאן שאין רבי אחא נזכר בכל שמועה זו אלא גרסי' ודר' לוי כר' אמי דאמר לעיל אין המשנה הזו יוצאה מידי תרומת [מעשר] של דמאי. פחות מאוכל מותר כלומר פחות מחשיבות אוכל דהיינו פחות מכביצה מותר לאבד בפרוס כגון פרוסה הבאה מככר גדול אבל בשלם כגון חררה מועטת אפי' פחות מכביצה אסור לאבד עד שיפחות מכגרוגרת:
ונותנו לעם הארץ ואוכל כנגדו. כההוא דתנן במעשר שני פ"ג (משנה ג) מי שהיו לו מעות מעשר שני בירושלים וצריך לו ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות הללו מחוללים על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ולא יאמר כן לע"ה אלא בדמאי וכדאמרי בירושלמי שאין מוסרים ודאי לע"ה:
ומחללים אותו כסף על כסף. דאם יש לו כסף של מ"ש של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין שיש לו במקום אחר של ודאי אין מחללין כדתנן במסכת מ"ש בפ"ב (מ"ו) ומייתי לה בב"מ (דף נה :) סלע של מ"ש ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואומר כ"מ שישנה סלע של מ"ש מחוללת על המעות ובורר את היפה שבהן ומחלל עליה מפני שאמרו מחללים כסף על נחשת מדוחק אבל כסף על כסף אפי' מדוחק אין מחללין דאינו בורר מתחלה היפה ויאמר כ"מ שהיא מחוללת על זו והא דמשמע בב"מ (ד' מה.) דמחללין סלעים על סלעים דהכסף כסף ריבה אפי' כסף שני כגון בסלעים דשני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חילול הוא ובדמאי שרי ובמסכת מ"ש פירשנו ענין אחר כסף על נחשת אפי' שלא מדוחק אבל של ודאי מדוחק אין שלא מדוחק לא :
ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות. בכל הספרים גרס ובלבד משמע דלא התירו נחשת על הפירות אא"כ חוזר ופודה אותן רבנן סברי יעלו פירות ויאכלו בירושלים אם ירצה דהקלו בדמאי ולא הזקיקוהו לחזור ולחלל וכן פי' בקונטרס בפ' הזהב וקשה דמס' מ"ש (פ"ג מ"י) משמע שזו היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותן כדתנן לא אם אמרת במעשר עצמו שכן נפדה טהור ברחוק מקום תאמר בלקוח שאינו נפדה טהור ברחוק מקום וכן מוכיח נמי בזבחים (דף מט :) גבי כלום מצינו טפל חמור מן העיקר ועוד תנן בפ"ק דמ"ש (מ"ה) הלוקח פירות שוגג יחזרו דמים למקומן מזיד יעלו ויאכלו במקום ואי אין מקדש ירקבו וכן תני נמי גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא ועוד תנן התם בפ"ג (מ"ד) מעות בירושלים ופירות במדינה אומר הרי מעות הללו מחוללין על הפירות ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים אלמא דהכי עדיף ובהגוזל קמא (צז :) אמר דזבין בהמה ומסיק לה להתם ור"מ גופא בסוכה (דף מ :) דתניא אחד שביעית ואחד מ"ש מתחללים על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר"מ וחוץ לירושלים איירי כדמוכח התם וכדמוכח נמי בירושלמי בפ"ג (הל' ג) דמ"ש לכן נראה דלא גרסי' ובלבד וברוב ספרים ליתא בפרק הזהב אלא גרסי' ויפדה הפירות אם ירצה דלא הזקיקוהו להעלותן וחכ"א יעלו פירות ויאכלו בירושלים דזקוק להעלותן ומחמרי רבנן טפי מר"מ וכל עיקר קושיא דרב ששת בפרק הזהב אינו אלא מזה דר"מ מיקל טפי מחכמים כמו שפירשתי שם:
הדמאי אין לו חומש - הפודה ד מעשר שני של דמאי אינו נותן את החומש משום דרוב עמי הארץ מעשרין הם. הלכך קרן דמעכב בדאורייתא איתא בדרבנן, חומש דלא מעכב בדאורייתא יאכל:
ואין לו ביעור - בסוף שלש שנים שחייב לבער כל מעשרותיו כדכתיב (דברים כו) בערתי הקדש מן הבית ולא תקנוהו רבנן בדמאי:
ונאכל לאונן - דמעשר שני של ודאי אסור לאונן כדכתיב (שם) לא אכלתי באוני ממנו, ומעשר שני של דמאי לא גזרו בו:
ונכנס לירושלים ויוצא - נפדה ונאכל חוץ לירושלים, מה שאין כן בודאי שהמחיצות קולטות ואין יכולין לפדותו ולהוציאו חוץ לחומה לאחר שנכנס, ובדמאי לא גזור:
ומאבדים מעוטו בדרכים - אם היה מעשר שני של דמאי בדרכים במקום גדודי חיה ולסטים, אפילו היה דבר מועט ויכול להביאו בלא טורח ובלא הפסד אינו חושש לו ומניח אותו ליאבד בדרך במקום שהוא שם. ורמב"ם פירש שאם בשעה שמוליך מעשר שני של דמאי בירושלים נאבד ממנו מעט בדרך אינו חושש לו, מה שאין כן בודאי שצריך שיעלהו כולו או דמיו ולא יפסד ממנו כלום בדרכים:
ונותנים אותו לעם הארץ - לאכלו בירושלים ואע"פ שהוא חשוד לאכלו בטומאה, מה שאין כן בודאי שאין מוסרים אותו לעם הארץ לפי שאינו נזהר לאכלו בטהרה:
ויאכל כנגדו - כנגד מה שנתן לעם הארץ לוקח מנכסיו ואוכל בטהרת מעשר בירושלים:
ומחללים אותו כסף על כסף - אם יש לו כסף מעשר שני של דמאי והוא צריך לו יכול לחללו על כסף חולין, מה שאין כן בודאי שאין מחללין כסף על כסף אלא בסלעים של שני מלכים שיכול לחלל זה על זה אם השני חריף אבל של מלך אחד לא דלאו דרך חלול הוא, ובדמאי שרי:
כסף על נחשת - אפילו שלא מדוחק. אבל של ודאי מדוחק אין, שלא מדוחק לא:
ויחזור ויפדה את הפירות - גרסינן, ולא גרסינן ובלבד שיחזור ויפדה ה. והכי קאמר ויכול לחזור ולפדות את הפירות אם ירצה דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים אינו יכול לחזור ולפדותם אלא מעלה הפירות לירושלים. והלכה כחכמים:
הדמאי אין לו חומש. פי' הר"ב הפודה מעשר שני של דמאי וכו'. ולא כן באוכל תרומת מעשר של דמאי כדתנן בפרק הזהב משנה ח ועיין מה שאכתוב שם בס"ד. והפודה היינו הבעל וכדתנן התם בהזהב ומפורש בפירוש הרמב"ם דהכא והר"ב זכרו לעיל בפאה בפרק ז משנה ו:
ונאכל לאונן. עיין בפירוש [הר"ב] משנה י"ב פרק ה דמסכת מעשר שני. ושאלני מהר"ר משה כהן למה לא גזרו באונן דהא שב ואל תעשה עדיף וכל שכן להרמב"ם דסבירא ליה בודאי דלוקין משום לא אכלתי באוני ממנו כמ"ש בפרק ג מהלכות מעשר שני. ופשיטנא ליה מהירושלמי והביאו הר"ש וז"ל תני נאכל לאנינה. ואינו נאכל לטומאה. מה בין אנינה לטומאה אמר רב נחמן טומאה מצויה אנינה אינה מצויה גזרו על דבר המצוי ולא גזרו על דבר שאינו מצוי דדבר המצוי שייך למיגזר שלא יזלזלו ע"כ. והלכך הבאת מקום שהוא עיקר מצות מעשר שני הוצרכו לקיים בו. מה שאין כן אנינה דלא שכיחא. ומטעם דרוב עמי הארץ מעשרין וכדכתיבנא לעיל:
ויוצא. לשון הר"ב ונפדה. [ובס"א ראיתי דגרס כך במשנה] ועיין במ"ו פ"ג דמע"ש )ובפירושה ומ"ש שם בס"ד:
ונותנו לעם הארץ ויאכל כנגדו. כתב הר"ש כההוא דתנינן במשנה ג פרק ג דמסכת מעשר שני ע"כ. ולענין יאכל כנגדו כיוצא בזה בסוף פ"ק דמעשר שני ועיין שם:
כסף על נחשת. פי' הר"ב אפילו שלא מדוחק. עיין במשנה ו פרק ב דמסכת מעשר שני. וכתבו התוספות בב"מ דף נה ע"ב וא"ת כיון דתנא מחללין כסף על כסף אע"ג דאסור בודאי אפילו מדוחק כל שכן כסף על נחשת דשרי. דאפי' בודאי מדוחק שרי. וי"ל איידי דתני נחשת על פירות דפליגי בה רבי מאיר ורבנן תנא נמי כסף על נחשת דהוי נמי טבעא אפירא (כדאיתא בריש פ"ד דב"מ) עכ"ל:
[ובלבד שיחזור ויפדה וכו'. כתב הר"ב דלא גרס ליה אבל התוס' דב"מ פ"ד [דף נה: סד"ה ויחזור] קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפי' כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור ולפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותם צריך להעלותן עכ"ל]:
(ד) (על הברטנורא) היינו הבעלים:
(ה) (על הברטנורא) אבל התוספ' קיימו הגירסא ופירשו דיש לומר כך מחללין כסף על כסף אפילו לחזור ולפדות אותו הכסף על דבר אחר וכן נחשת על הפירות דומיא כמו שפירש כסף על כסף ובלבד שיפדה פירוש בלבד שיהא דעתו מתחלה כשיחלל נחשת על הפירות לחזור לפדות הפירות אז מותר אבל אם היה אז דעתו להעלותן ונמלך לפדותן צריך להעלותן:
הדמאי אין לו חומש: לא מיירי מתני' באוכל תמ"ע של דמאי דהא תנן בפרק הזהב באוכל תמ"ע של דמאי דחייב להוסיף חומש כמו בשל ודאי שאם לא היה מוסיף חומש לא היה נוהג בה קדושה. ור' אמי מוקי מתני' בירושלמי גם באוכל תמ"ע של דמאי ומתני' דפ' הזהב אתיא כר"מ דאית ליה חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה ומתני' דהכא כרבנן. והא דקתני בסיפא דמתני' דברי ר"מ לא קאי אכולה מתני':
אין לו חומש: דכיון דלא מעכב בדאורייתא דקיי"ל נתן את הקרן ולא נתן את החומש יאכל. ליתיה בדרבנן כדמפרש רבינא בפ' הזהב שאם היו מטריחין עליו להוסיף חומש לא היה מפריש כל עיקר. הר"ש והרא"ש ז"ל:
ואין לו ביעור: אבל הודאי י"ל ביעור דלא בטל יוחנן כ"ג רק שלא יתודו:
ונכנס לירושלים ויוצא: דוקא בפירות הטבולין לדמאי אבל בדמאי עצמו דהיינו מע"ש של דמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דה' מע"ש סי' ט' דאסור להוציאו וגרסתו ז"ל ונכנס לירושלים ויצא דדוקא בדיעבד וכן נראה בפ"ג דמס' מע"ש סי' ו' כמש"ש. וע' בפרק הזהב (בבא מציעא בד' נ"ג.) אבל בפי' המשנה בין כאן בין בההיא דמס' מע"ש פירש בהדיא מע"ש של דמאי נכנס לירושלם ויוצא ממנה ויפדה אחר יציאתו ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. ונכנס לירושלם ויוצא ונפדה. כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל קשה דבכאן לא מצאנו בגרסא נפדה אך במסכת מעשרות יש וצ"ע:
ומאבדין את מיעוטו בדרכים: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל ברוב הספרים ל"ג בדרכים וכן עיקר ופירושו מי שיש לו מעט מע"ש מותר לאבדו וא"צ להעלותו ע"כ. ואיכא בירושלמי מאן דמוקי לה בתמ"ע של דמאי. דאילו בתרומת ודאי תניא אין מביאין תרומה מן הגרן לעיר ולא ממדבר לישוב אא"כ היתה במקום גדודי חיה ונוטל דמים מן השבט. אבל בתמ"ע של דמאי אם הפרישה בגרן אינו מחוייב להביאה לעיר אפי' במקום גדודי חיה. ולהכי נקט מיעוטו דאם הי' מרובה אפי' חולין אין מעבירין על האוכלין. ובירושל' פליגי כמה יהא באוכל שאין מעבירין עליו. דבי ר' ינאי אמרי דפחות מכביצה מותר לאבד בפרוס ואם היה שלם כמו חררה קטנה עד כגרוגרת. ר"א בשם ר"ש בן יהוצדק בשלם כגרוגרות בפרוס אפי' כמה מותר. הרא"ש ז"ל:
ונותנו לע"ה ואוכל כנגדו: כתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל פי' זה שפי' ר"ע ז"ל אינו נראה כי ממ"נ אין אנו צריכין לזה כי מה מועיל מה שהוא אוכל כנגדו את שהוא מחללו ע"ז שהוא אוכל. הא אין מחללין אוכל על אוכל. ותו דא"כ מאי רבותיה כיון שכבר חלל שהוא מותר ליתנו לע"ה ולמה אסור להאכילו בטומאה הרי חולין גמורים הוא. ותו כי כ"ז לא נזכר ממנו מאומה גבי ודאי. ע"כ נראה ששתי חלוקות הן. נותנו לע"ה. ר"ל מותר ליתנו מתנה לע"ה. ואוכל כנגדו הוא דין אחר שמותר להאכיל לע"ה כנגדו. כגון הא דתנן מי שהיה לו מעות בירושלים וצריך להם ולחבירו פירות אומר לחבירו הרי המעות האלו מחוללין על פירותיך נמצא זה אוכל פירותיו בטהרה והלה עושה צרכו במעותיו ותנן התם ולא יאמר כן לעם הארץ אלא בדמאי. ולפי פירוש המחבר קשה למה לא שנה אותו הדין כאן. עד כאן לשונו ז"ל:
ויחזור: ויפדה את הפירות גרסי' ול"ג ובלבד עד כאן לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט טעמא הוי דאדרבה היא קולא מה שחוזר ופודה את הפירות דבשל ודאי לא התירו אלא זקוק להעלותם. כדתנן בפרק ג' דמסכת מעשר שני לא אם אמרתם במע"ש עצמו שכן הוא נפדה טהור בריחוק מקום. ועוד תנן התם בפ"ק מזיד יעלו ויאכלו במקום. וכן נמי תנן גבי בהמה אלמא העלאה עדיפא. ועוד תנן התם בפ"ג מעות בירושל' ופירות במדינה אומר הרי המעות הללו מחוללין על פירות ההם ובלבד שיעלו הפירות ויאכלו בירושלים. הר"ש והרא"ש ז"ל. אבל תוס' ז"ל בפ' הזהב דחקו לקיים גרסת ובלבד (הובא בתי"ט) וע' עוד במ"ש תוס' ז"ל בפ' לולב הגזול ריש (סוכה ד' מ"א.) ועי' בירושלמי דמע"ש סוף פ"א:
יכין
הדמאי: ר"ל מעשר שני של דמאי וה"ה רבעי של דמאי [מעש"נ פ"ה. מ"ג] ומשכח"ל בקנה מע"ה פירות בשנת ד' ואמר דהן של ג'. דפשוט דכמו דחשוד הע"ה על מעשרות חשוד ארבעי. מיהו מלקמן סי' כ"ב משמע דאינו חשוד אמעש"נ וראוי רק לאכלו בטומאה. אבל לא שלא להעלותו. א"כ ה"ה ברבעי:
אין לו חומש: כשפודהו. דמדאין חומש מעכב בדאו'. בדמאי אפילו לכתחלה א"צ [כב"מ נ"ד]:
ואין לו ביעור: א"צ לבערו מהבית עם שאר מעשרות בערב פסח של שנת ד' וז' בשמיטה [כמע"ש פ"ה מ"ו]:
ונאכל לאונן: עי' בכורים פ"ב י:
ונכנס לירושלם ויוצא: ונפדה שם. דקליטת מחיצות מד"ס [כב"מ דנ"ג]. מיהו דוקא טבל של דמאי אף שנגמ"ל למעשר מותר להוציאו מירושלים. אבל מעשר של דמאי כבר קלטוהו מחיצות ואסור להוציא [כירושלמי פ"ג דמע"ש מ"ו וכן פסק הרמב"ם פ"ב ממע"ש ה"ט וי"א ]:
ומאבדין את מעוטו בדרכים: דמע"ש וודאי. אסור לאבד כרפ"ב דמע"ש. משא"כ מע"ש דמאי מותר לאבדו. ונקט מעוטו. דאם מרובה לא ירצה לאבדו. אבל מעוטו טורח לו להעלותו. ובדרכים ר"ל בשביל טרחת הדרכים. או דבדרך נוח לאבדו. כשיניחו וילך. כך נ"ל:
ונותנו לעם הארץ: לאכלו בירושלים. אף דחשוד לאכלו בטומאה:
ויאכל כנגדו: כנגד מה שנתן לעם הארץ. יאכל מנכסיו בירושלים בטהרה:
ומחללים אותו כסף על כסף: ובודאי אסור. כי אם כשהן משני מלכים והשני חריף טפי:
כסף על נחשת: מה שאין כן בוודאי דוקא מדוחק שרי:
ונחושת על הפירות: ומותר לחזור ולפדות הפירות:
ובלבד שיחזור ויפדה את הפירות: ר"ל וזה דוקא כשהיה דעתו מתחלה לחזור ולפדות הפירות. אבל בהיה דעתו כשחללן להעלות הפירות גופייהו. צריך להעלותן:
וחכ"א יעלה הפירות ויאכלו בירושלם: אפילו היה דעתו מתחלה לפדותן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
גביעי גביע הכסף
מתוך: גביעי גביע הכסף/ש"ס (עריכה)
(משנה, דמאי א, ב) ונותנו לע"ה ויאכלו כנגדו: נראה דהם שני הלכות. נותנו לע"ה, פירש מעשר שני של דמאי או מעות מעשר שני של דמאי. ועוד דבר אחר אם היה לחבר סלע של מעשר שני בירושלים וצריך לו, פי' לקנות בו חלוק וטלית ולע"ה יש פירות חולין בירושלים, מבקש החבר מע"ה שיאכל הע"ה פירות חולין שלו בקדושת מעשר שני, דהיינו שיאמר הרי פירות הללו מחוללין על סלע שבידך והחבר עושה צרכו בסלע שלו ומאמין לע"ה שיאכל הע"ה כנגדו, והוא מפורש במסכת מעשר שני פ"ג מ"ג. וראיה לזה הפירוש מפרק ד' דמעשר שני משנה ו', דלפירוש הר"ב אין נפקא מיניה אם נותן לע"ה מדמאי.