משנה כתובות ב ג

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ב · משנה ג | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו, הרי אלו נאמניםח.

ואם יש עדים שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר, אינן נאמניןי.

משנה מנוקדת

הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ: כְּתַב יָדֵינוּ הוּא זֶה,

אֲבָל אֲנוּסִים הָיִינוּ,
קְטַנִּים הָיִינוּ,
פְּסוּלֵי עֵדוּת הָיִינוּ,
הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים.
וְאִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהוּא כְּתַב יָדָם,
אוֹ שֶׁהָיָה כְּתַב יָדָם יוֹצֵא מִמָּקוֹם אַחֵר,
אֵינָן נֶאֱמָנִין:

נוסח הרמב"ם

העדים שאמרו כתב ידינו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים.

פירוש הרמב"ם

העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה כו': אנוסים הוא אונס נפשות כגון שיאמרו פחדנו שיהרגנו אבל אם אמרו אנוסי ממון היינו (או) שפחדנו שאם לא נעיד לו שיקח ממונינו ולכך העדנו לו אינם נאמנים לפי שהעיקר אצלנו אין אדם משים עצמו רשע וכשאומרים שהם הצילו ממונם בממון חבירם הוא רשעה כל שכן כשאמרו שהם לוקחים שוחד מפני זה העדות שאינם נאמנים וכמו כן כשפסלו עצמם בעבירה אינם נאמנים אבל נאמין אותם בכאן באמרם פסולי עדות היינו כשפסלו עצמן מחמת קורבה כגון שיאמרו קרובים היינו באותה שעה ולא היינו ראויין לעדות זה השטר ואמנם קיום העדות כשכתב ידם יוצא ממקום אחר הרי זה יתקיים על שלשה דרכים. הדרך הראשון הוא שיהיה בזה השטר עדים ראובן ושמעון ונראה לקיים חתימתן ממקום אחר שנמצא שטר אחר שיש בו עדים כמו כן לראובן ושמעון והעידו שני עדים שזו חתימת ראובן ושמעון ונמצאת הכתיבה כמו הכתיבה ר"ל חתימת העדים שהם בשטר האחר שהעידו עדים שהיא חתימת פלוני ופלוני שהיא כמו החתימה שאנו רוצים לקיים. והדרך השני שיהיה שטר ובו אלה העדים בעצמם ר"ל ראובן ושמעון שהוחזקו כבר בב"ד ועליו קיום ב"ד והיה כבר קרא עליו ערער ואח"כ הוחזק ומצינו כתיבת זה השטר מקוים ר"ל חתימת העדים כמו החתימה שבשטר שאנו רוצים לקיים הרי זה כמו כן יתקיים בזה הדרך. והדרך השלישי שנמצא שטרי שני שדות במקח וממכר בזה העדות ר"ל באלו העדים בעצמם והלוקחים אכלו פירות אלו השדות שני חזקה גמורים ר"ל שלש שנים בפני המוכרים ולא נפל ערעור ולא הכחשה ולא שום דיחוי בעדות או שהיה כמו כן עדותן בשני שטרות כתובות ונמצא חתימת העדים אשר בשטר שאנו רוצין לקיים כמו חתימתן אשר בשני שטרי שדות או שני שטרי כתובות הרי יתקיים השטר כמו כן ובתנאי שיהיו בשני השטרות שאנו רוצים לקיים מהם שלא ברשות התובע זולת השטר שאנו רוצים לקיימו לפי שאם יהיו השטרות כולם בידו ניחוש שמא דימה הכתב וזייפו:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אנוסים היינו - אונס נפשות שמא יהרגנו. אבל אונס ממון שמא יקח ממונו, וכ"ש אם אמרו בשביל רוב ממון שנתן לנו, אינן נאמנין, דאין אדם משים עצמו רשע, דאדם קרוב אצל עצמו ואינו נאמן על עצמו לא לזכות ולא לחובה. ו וכן פסולי עדות היינו, מחמת קורבה. ז אבל מחמת עבירה אינן נאמנים:

יוצא ממקום אחר - חתומים בשטר אחר שהוחזק בב"ד ט ובא אותו שטר לפנינו עם זה וכתב חותמן דומין זה לשל זה:

פירוש תוספות יום טוב

אנוסים היינו. פירש הר"ב אונס נפשות כו' אבל אונס ממון כו' אינן נאמנין דאין אדם משים את עצמו רשע. והקשו התוספות ממשנה ט' פ"ב דיבמות הרגתיו לא ישא את אשתו הא אחר נושאה וטעמא [כדכתב הר"ב שם] דפלגינן דבוריה וה"נ לפלוג דבוריה. ותירצו דקיום שטרות דרבנן לא פלגינן כדי לפסול השטר ועוד תירצו תירוצים אחרים. והר"ן מתרץ דהתם מאי דמהימנא לי' גביה נקטינן כדקאמר דהרגתיו שאמת הוא שזה נהרג אבל לגביה דידיה אי איהו הרגו אי לאו מלתא אחריתי היא דמכל מקום לגבי זה שנהרג כדקאמר מהימנינן לי'. אבל הכא דאינהו אמרי דאנוסין היו מחמת ממון היכי נימא דלאו כדקאמרי. דהוי אונס אחר שלא הזכירוהו כלל כי האי גונא מיעקר דבורא הוה ולא מפליג דבורא. ע"כ. ומ"ש הר"ב דאדם קרוב כו' לא לזכות ולא לחובה מסיים רש"י בדיני נפשות ע"כ. כלומר דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

פסולי עדות היינו. פירש הר"ב מחמת קורבה. וכתב הר"ן ודקא אמרי היינו. משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו:

נאמנין. פירוש כשאמרו בתוך כדי דבור דאל"ה הא הוי ככתב ידם יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידם וכן פירש"י בגמ':

יוצא ממקום אחר. פירש הר"ב שהוחזק בב"ד וכתוב בו הנפק. רש"י:

אינן נאמנים. גמרא. דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי [דלא חציף אינש לזיופיה. רש"י פ"ק דגיטין דף ג'. ועיין מ"ש לקמן מ"י בשם התוספות] וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דגבי עדות חדא הגדה כתיבא (ויקרא ה) אם לא יגיד. ועיין מ"ש במ"ג פ"ד דשבועות בשם הר"ן. וכתבו התוספות דמש"ה נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במיגו דאי בעי אמרי פרוע הוא דאי נאמנים במגו הוו חוזרים ומגידים ועוד כיון דמקויים הוה מגו במקום עדים ועוד דבשני עדים לא אמרינן מגו. דהיאך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על הברטנורא) מסיים רש"י, בדיני נפשות. כלומר, דודאי נאמן על עצמו בדיני ממונות, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי:

(ז) (על הברטנורא) [ודקא אמרי] היינו, משכחת לה כשהיו קרובים בנשותיהם ונתרחקו. הר"נ:

(ח) (על המשנה) נאמנין. כשאמרו בתוך כדי דיבור. דאי לאו הכי, הא הוי ככתב ידן יוצא ממקום אחר הואיל והודו שזה כתב ידן:

(ט) (על הברטנורא) וכתוב בו הנפק. רש"י:

(י) (על המשנה) אינן נאמנין. גמ', דעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבית דין דמי וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וכתבו התוס', דמשום הכי נמי ליכא לאקשויי דלהימנו במגו דפרוע הוא, דהוו כחוזרים ומגידים. ועוד, דהוי סגו במקום עדים. ועוד, דבשני עדים לא אמרינן מגו, דהאיך נאמר שזה נאמן במגו שגם חבירו היה יכול לומר כך וכך:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

העדים שאמרו. וכו':    שהיו מעידי' על חתימתן לקיים השטר:

פסולי עדות היינו. הרי אלו נאמנין:    כיון דאין כתב ניכר אלא על פיהן הפה שאסר הוא הפה שהתיר כי היכי דמהימנת להו אהא ניהמנינהו אהא הר"ן ז"ל: ואיתה בתשובת הרשב"א ז"ל סי' אלף ר"י: וכולהו באבי דמתני' דהפה שאסר הוא הפה שהתיר מיירו בתוך כדי דבור ונלע"ד דכולהו ד' באבי דמתני' דשדה ודעדים ודאשת איש הייתי ודנשבתי וטהורה אני הוי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובכולהו תלת באבי קתני להו תנא בר מגבי עדים משום דבהנהו יצדק יותר קצת לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר משום דהוי האיסור לעצמו מה שא"כ גבי עדים ומ"מ תני להו משום דודאי היינו טעמא דנאמנים וזהו לפי עניות דעתי דוחק הבשלמא דאמרי' בגמ' בשלמא לרבנן כי טעמייהו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר כלומר דאע"ג דלא קתני ליה בהדיא כשאר תלת באבי ניחא דיש לתרץ למה לא קתני ליה בהדיא כדכתיבנא אלא לר"מ מאי טעמיה וכו' דבגמ' בברייתא פליג ר"מ וס"ל דעדים שאמרו כתב ידנו זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו אינם נאמנים ומפ' בגמ' טעמיה דר"מ פסולי עדות משום דמלוה גופיה או לוקח זה מידק דייק ומחתים קטנים משום דחזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה בגדול פי' שכל מעשה השטר בגדולים הלוקח והמוכר וגבי עדים נמי אמרי' חזקה אין הלוקח מחתים בו קטנים אנוסים משום דס"ל לר"מ כדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב לוה שמודה בשטר שכתבו ועל פיו נחתמו העדים אין צריך לקיימו בעדים החתומין בו שאין הלוה שוב נאמן לומר פרעתיו ולא אמרי' בהא הפה שאסר הוא הפה שהתיר דמכיון שאמר כשר היה הרי הוחזק השטר וכי אמר פרעתיו לא מהימן שהרי ביד המלוה הוא ור"מ נמי דאמר אין נאמנין לפוסלו במודה לוה שכתבו קאמר וקאמר לא צריכנן תו לעדים ולאו אפומייהו מיקיים שטרא: ונ"ל דהשתא לא צריכנן תו לטעמי קמאי דפסולי עדות ודקטנים אלא כולהו משום דס"ל לר"מ כרשב"ג דאמר נמי דמודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו: ואיתא למילתייהו דר"מ ורבנן בפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ד) והתם מפיך ר' יוחנן דר"מ לדרבנן וכמו שכתבתי ג"כ אמתני' דהתם סימן ו': והקשו תוס' ז"ל וא"ת ולמה נאמנין אליבא דרבנן והאי מגו במקום עדים הוא דאנן סהדי שלא היו אנוסין ולא פסולי עדות דהא לקמן בגמ' אמרי' תרי ותרי נינהו וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב כלל קיום מה שאומרים כתב ידינו זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תוך כדי דבור קטנים או אנוסים היינו אבל לקמן חשבינן להו כשני עדים כיון דכבר מקויים הוא שכתב ידן יוצא ממקום אחר ע"כ ואם יש עדים וכו' תוס' פ' כיצד אשת אחיו (יבמות דף כ"ה:)

אינם נאמנים:    ביד פ"ג דהלכות עדות סי' ו' ובפ' ששי סי' ב': ובטור חו"מ סי' מ"ו:

תפארת ישראל

יכין

העדים שאמרו:    כשבאו לקיים השטר:

כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו:    מפחדינו שיהרגנו העדנו שקר. אבל אם מפחד הפסד או הרווחת ממון, אין נאמנים, דאין אדם משים עצמו רשע, לחוב א"ע או לפסול א"ע [אבל חייבים לשלם ללוה, מדמודו שהפסידוהו בחתימתן, (שו"ע חו"מ מו, לז)], ולא אמרינן פלגינן דבוריה [כיבמות פ"ב מ"ט] ובנפשות נאנס. דהתם מה שצריך להעיד, הוא שנהרג, וזה מהמנינן ליה, ומה שהוסיף ללא צורך שהוא הרגו, בזה לא האמננהו, דא"צ לנו כלל לידע מי הרגו, משא"כ הכא וודאי צריך לידע במה נאנס, ומדהוא אמר שנאנס בממון, איך נעקור עדותו לומר שבנפשות נאנס:

קטנים היינו:    אף שהעדות אמת, וכ"כ בפסולי עדות:

פסולי עדות היינו:    מחמת קורבה, והשתא נתרחקו, ואי אפשר לברר אבל בפסולי עבירה אין אדם משים וכו' כלעיל סי' י"ב:

הרי אלו נאמנים:    ודוקא תוך כדי דבור, דאל"כ מדהעידו כתב ידינו הוא, הו"ל כיוצא ממקום אחר בסיפא:

או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר:    שחתומים גם אשטר אחר, שכבר נתקיים בב"ד, וראו עתה שחתימות ב' השטרות שוין:

אינן נאמנין:    דעדים החתומים בשטר, הו"ל כנחקר עדותן בב"ד, דלא חציף אינש לזיופי [כרש"י גיטין ד"ג], וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד, ואף דאית להו מגו דאמרי פרוע הוא, בב' עדים א"א מגו, דירא כל א' שחבירו לא תיסק אדעתיה למטען גם כן כמוהו:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים