משנה מעשר שני ד ו

קרא בזו ההלכה "מעשר" לפירות הנלקחים במעות מעשר שני, וקרא "פדיה" נתינת הזהב של מעשר שני, לפי שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק. וכל זה שלא הקפידה על המילות, שכיון שהעניין ידוע וזכור.

ואמר, כי אם קנה פירות מדמי מעשר שני בסלע ומשך הפירות, שנתחייב בקנייתן, כמו שנתננו העיקר במה שקדם, ולא הספיק לתת המעות עד שעמד בשני סלעים מה שקנה בסלע, שיתן למוכר סלע במה שקנה ממנו, וירויח הוא סלע אחד, ויוציא אותו במה שירצה ליהנות בו, לפי שאלו הפירות הם שני סלעים (הם) שוות, ולפיכך חושב אותם במעות מעשר שני בשני סלעים, וזהו עניין אמרם ומשתכר בסלע.

ומעשר שני שלו - עניינו שחוזר במניינו וחושב אותו בשני סלעים, כמו שהוא שווה.

ואם היה הדבר להפך, וחזר מה שקנה בשני סלעים בסלע אחד קודם שיתן הזהב, נותן לו סלע שהוא שווה עכשיו ממעות מעשר שני, והסלע השני מן החולין כדי שלא יהיה עליו מכשול, רוצה לומר על המוכר, שיתן לו שני סלעים מן המעשר שני, ואלו הפירות הם שוות עכשיו סלע.

ואם היה המוכר עם הארץ - מותר לו שיתן לו הסלע השני מדמי מעשר שני של דמאי, לפי שעם הארץ נופל ברוב בזה המכשול, וחזקתו שהוא משמש בדמאי ואינו מוציא ממנו מעשר בשום פנים, ולפיכך מותר שיתן לו מעות מעשר שני של דמאי:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

משך הימנו פירות מעשר בסלע. הא דתנן בריש מכילתין אין מוכרין אותו היינו להוליכו לירושלים דבקדושתיה קאי והכא במוכרו להתחלל במה שיקבל הימנו ומעשר חולין ביד הלוקח:

ולא הספיק לפדותו. ליתן הסלע למוכר עד שהוקר ועמד בב' סלעים:

ניתן לו סלע. ודיי לו וסלע אחד מרויח הלוקח ולא הויא משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקידושין (דף כח:) רשות גבוה בכסף. ומפרש בגמרא כיצד:

וסלע של מעשר שני שלו. דבאותו סלע שנותן למוכר אינו מתחלל כ"א חצי מעשר כיון דהשתא מיהא שוה ב' סלעים וחצי האח' מחלל והוא שלו והיינו דתני וסלע של מעשר שני שלו דלא תימא כל המעשר נתחלל בסלע שנותן למוכר דשוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל להכי אשמעי' דמחללו על סלע והוא שלו ושניהן טעונים הבאת מקום המוכר והלוקח:

עד שעמד בסלע. שהוזל:

נותן לו סלע מחולין וסלע של מעשר שני שלו. ב' סלעים שנתחייב לו יתן לו האחד מחולין זה שנתחלל עליו מעשר שני שאינו שוה עכשיו אלא סלע והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו ותרוייהו אנותן לו קאי ואע"פ שהמעשר נקנה במשיכה ללוקח קודם שיפרע לו המעות שהמעשר מחולל עליהן לא נחשב כפורע חובו ממעות מעשר שני כדאמר ר' יוסי בירושל' שמשעה ראשונה מעשר שני חייב לו על מנת כן משכו:

ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו מדמיו. כלומר אין נותן לו דמי' קדושי' בתורת מעשר אלא מדמיו של חולין נותן לו ומחלל המעשר על מעות אחרים ואוכלם בירושלים דאין מוסרים ודאי לעם הארץ כדתנן בפרקין דלעיל (מ"ג) ולא יאמר כן לעם הארץ ואע"פ שמתחלה לשם כך משכו אסור ואית דמפרש מדמיו לשון דמאי שנקראת י' בלשון אוכלו מדמיי שלו דאם יש לו דמי מעשר שני של דמאי נותן לו דמוסרים דמאי לעם הארץ:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

משר ממנו מעשר בסלע - המוכר מעשר שני, כדי שיתחלל על דמי המכירה ויהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר, דבכי האי גונא שרי למכרו. והא דתנן בפרק קמא אין מוכרין אותו, היינו להוליכו לירושלים ולא שיהיו המעות נתפסים בקדושת מעשר. וכשמשך המעשר לקנותו היה שוה סלע ולא הספיק ליתן הדמים עד שעמד בשתים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר:

נותן לו סלע - לפי שקנאו במשיכה ^יג, ומרויח הלוקח סלע שנתייקר. וצריך לפדותו כשער של עכשיו בשתי סלעים, שהמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו למוכר. והסלע אחד של מעשר שני שלו ואוכלו בירושלים:

עד שעמד בסלע - וצריך ליתן למוכר שני סלעים שקנאו במשיכה, והוא נפדה בסלע אחד כשער של עכשיו. הלכך נותן לו דמי סלע מדמי חולין שלו, ובו נפדה המעשר, והסלע השני נותן לו מדמי מעשר שני שלו. ואין זה כפורע חובו ממעשר שני, לפי שבתחלת המקח היה עומד לכך שיאכל המוכר שתי סלעים בירושלים אם לא הוזל ^יד:

אם היה עם הארץ נותן לו מדמיו - ואם היה המוכר עם הארץ נותן לו שני הסלעים מדמי החולין שלו, לפי שאין מוסרין דמי מעשר לעם הארץ. ואית דגרסי מדמאי אם יש לו דמי מעשר של דמאי נותן לו סלע אחד מאותן דמים, דמוסרין דמי דמאי לעם הארץ:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

נותן לו סלע. פי' הר"ב לפי שקנאו במשיכה וכו'. והמעשר לא יצא לחולין עד שיתן דמיו וכו'. והוא דעת הראב"ד בהשגה פ"ח וז"ל ואומר לי לבי שכל המשנה הולכת על מידת הדין שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות. מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה וכו' ע"כ. ויצא לי מזה דמתני' אתיא אליבא דהלכתא כרבי מאיר דסבירא ליה ממון גבוה הוא והלכך אינו מתחלל אלא בנתינת כסף כדין ממון גבוה במשנה ו פ"ק דקדושין אלא שאינו כהקדש גמור. והמוכר והלוקח נדונין כשעת משיכה. ואף דברי הר"ש כן הוא. שכתב ולא הוי משיכה דמעשר כמשיכה דהקדש דתנן בפ"ק דקדושין [דף כח] רשות גבוה בכסף. מפרש בגמ' כיצד. ע"כ. ואילו סבר הר"ש דמתני' דלא כר"מ אלא כרבי יהודה דסבירא ליה ממון הדיוט הוא למה לו לפרש כך דלא הוי משיכתו כשל הקדש דמהיכא תיתי שיהיה כהקדש אם ממון הדיוט הוא. אלא ודאי שבא לפרש מתניתין דממון גבוה הוא ואפילו הכי לא דמי ממש להקדש. והוא דעת הראב"ד שלא אמר שהמשנה הזאת אינה הלכה דהא אפסיק הלכתא בגמ' דממון גבוה כמ"ש לעיל. אלא אתיא נמי כר"מ. והא דבפרק האיש מקדש דף נד ע"ב מוכיח דמתני' כרבי יהודה דאילו לר"מ ונתן הכסף וקם לו כדין הקדש. ולא נחת תלמודא לדחות ולפרשה אפילו כר"מ וכדפרישנא. משום דהתם להכי בעי למימר דכרי"ה. כי היכי דתשכח דסתם תנא לן כרי"ה ודלא לפסוק כר"מ. והגמ' מסיק דאפ"ה הלכה כר"מ משום דתנן בבחירתא כותיה הלכך לא חש לדחות ולומר דמתני' אפי' כר"מ. ובזה מסולקת תמיהת הכסף משנה דבגמרא מתניתין כרבי יהודה. והרמב"ם פסקה. וכתב דהרמב"ם שינה בפירושה דלא הוי ענין לממון גבוה או הדיוט. ויש לי להקשות עליו דהא גמרא מפרשה כרבי יהודה. אלא על כרחך לומר דגמרא לא נחת לפרשה בענין אחר מהטעם שכתבתי. ואי הכי מעיקרא לאו קושיא היא דאיכא לפרשה לענין ממון גבוה. ואפ"ה אתיא כרבי מאיר וכדכתבינן. אלא דבגמרא לא צריכא לנחותי בפירושה:

וסלע של מעשר שני שלו. מ"ש הר"ב ואין זה כפורע חובו וכו' לפי שבתחלת המקח וכו'. תימה דכלפי לייא. הא איפכא הוא. דאם בתחלת המקח שוה שני סלעים ועכשיו נותן סלע האחד ממעות מעשר שני שלו הוי פורע חובו ממש ממעות מעשר שני. ולשון הירושלמי ברפ"ק שמשעה הראשונה מעשר שני חייב אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר. יאות. ונראה לי דהכי פירושו דמהשתא איגלאי למפרע שמשעה הראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני. לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו. יפה היה עושה. [*וכתב הר"ש והאי שלו אינו כשלו דרישא אלא כלומר מלבד סלע של חולין שנותן למוכר. נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרווייהו אנותן לו קאי עכ"ל]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(יג) (על הברטנורא) וזה לשון הראב"ד, שכל המשנה הולכת על מדת הדין, שהמעשר אינו מתחלל אלא בשעת מתן מעות, מיהו המוכר והלוקח נידונין כשעת משיכה. ועיין באריכות בתוי"ט:

(יד) (על הברטנורא) וזה לשון הירו', שמשעה הראשונה מעשר שני חייב, אילו חייב היה לו ונתן לו מעשר יאות. ונראה לי דהכי פירושו, דמהשתא אגלאי למפרע שמשעה ראשונה לא היה חייב אלא מעשר שני, לפי שלא נתחלל מעשר במשיכה עד שיתן דמים. ואילו היה חייב לו מעשר ונתן לו, יפה היה עושה. תוי"ט. וכתב הר"ש והאי ש. לו אינו כשלו דרישא. אלא כלומר, מלבד סלע של חולין שנותן למוכר נותן לו סלע עדיין של מעשר שני שלו. ותרוייהו אנותן לו קאי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

משך הימנו וכו': ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא:

נותן לו סלע: לפי שקנאו במשיכה עכ"ל ר"ע ז"ל והוה משמע שהוא פי' רש"י ז"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר"ע ז"ל כפי' הר"ש והראב"ד ז"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב"ם ז"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע"כ ומ"מ ע"ש בלשונו ז"ל. ועל מה שפירש ר"ע ז"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל נ"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש"י ז"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז"ל נשנית אליבא דר"מ עכ"ל ז"ל:

ומשתכר בסלע: פי' הרמב"ם ז"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי"ק ז"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר"מ דמעשר שני ממון גבוה א"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע"כ. וכאשר פירש מתני' ר"ע ז"ל פירשוה ה"ר שמשון והראב"ד ז"ל וכתב עוד שם מהרי"ק ז"ל להשיב בעד הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע"כ. ובמה שכתב הוא ז"ל לדעת הרמב"ם ז"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר"ע ז"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל:

נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו: כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה"ר שמשון ז"ל לא משתמע הכי:

אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו: גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר יהוסף ז"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע"כ: