תענית ו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהנודר עד הגשמים משירדו גשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים דתנן במאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה משילכו הנמושות בפרט ובעוללות משילכו עניים בכרם ויבואו בזיתים משתרד רביעה שניה מאי נמושות אמר ר' יוחנן סבי דאזלי אתיגרא ר"ל אמר לקוטי בתר לקוטי רב פפא אמר כדי להלך בשבילי הרשות דאמר מר גמהלכין כל אדם בשבילי הרשות עד שתרד רביעה שניה רב נחמן בר יצחק אמר לבער פירות שביעית דתנן עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שניה מאי טעמא דכתיב (ויקרא כה, ז) ולבהמתך ולחיה אשר בארצך דכל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך מן הבית אמר רבי אבהו מאי לשון רביעה דבר שרובע את הקרקע כדרב יהודה דאמר רב יהודה מיטרא בעלה דארעא הוא שנאמר (ישעיהו נה, י) כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ואמר רבי אבהו רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח שניה כדי לגוף בה פי חבית אמר רב חסדא גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית אין בהן משום ועצר ואמר רב חסדא גשמים שירדו קודם ועצר אין בהן משום ועצר אמר אביי לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא אבל קודם ועצר דצפרא יש בהן משום ועצר דאמר רב יהודה בר יצחק הני ענני דצפרא לית בהו מששא דכתיב (הושע ו, ד) מה אעשה לך אפרים מה אעשה לך יהודה וחסדכם כענן בקר וגו' א"ל רב פפא לאביי והא אמרי אינשי במפתח בבי מיטרא בר חמרא מוך שקך וגני לא קשיא הא דקטיר בעיבא הא דקטיר בענני אמר רב יהודה טבא לשתא דטבת ארמלתא איכא דאמרי דלא ביירי תרביצי ואיכא דאמרי דלא שקיל שודפנא איני והאמר רב חסדא טבא לשתא דטבת מנוולתא לא קשיא הא דאתא מיטרא מעיקרא הא דלא אתא מיטרא מעיקרא ואמר רב חסדא גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהן משום ועצר איני והכתיב (עמוס ד, ז) וגם אנכי מנעתי מכם את הגשם בעוד שלשה חדשים לקציר והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר חלקה אחת תמטר וגו' ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה לא קשיא הא דאתא טובא הא דאתא כדמבעי ליה אמר רב אשי דיקא נמי דכתיב תמטר תהא מקום מטר ש"מ א"ר אבהו המאימתי מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה ומאי מברך אמר רב יהודה אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ור' יוחנן מסיים בה הכי אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו' עד אל יעזבונו רחמיך ה' אלהינו ולא עזבונו ברוך רוב ההודאות רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא אל ההודאות אמר רב פפא זהלכך
רש"י
עריכה
הנודר עד הגשמים - דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים:
עד שתרד רביעה שניה - בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים ל"א עד הגשמים משמע תרי דהיינו רביעה שניה:
כל אדם - אפילו העשירים:
פרט - לא תפאר אחריך (דברים כד) לא תטול תפארתו ממנו:
משילכו הנמושות - בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום:
נמושות - לשון ממשש:
משילכו עניים בכרם ויבאו - כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים:
משתרד רביעה שניה - דעד ההיא שעתא לקטו הכל:
דאזלי אתיגרא - הולכין בנחת ומעייני טפי מחזיק בפלך (שמואל ב ג) מתרגמא אתיגרא:
לקוטי בתר לקוטי - עני מוליך בנו אחריו שמכאן ואילך פוסקים שאר עניים מללקוט:
ה"ג רב פפא אמר לשבילי הרשות - כלומר שיש רשות מב"ד לעוברי דרכים לקצר שבילן לילך בשדות:
עד שתרד רביעה שניה - שמכאן ואילך גדלה התבואה וקשה לה דישת הרגל דאמר מר בפרק מרובה בתנאים שהתנה יהושע מהלכין בשבילי הרשות וכו':
בתבן וקש של שביעית - ספיחים שגדלו בשביעית דיש בהן איסור שביעית או תבואה שגדלה בשביעית לאחר שנכנסה:
כלה לחיה מן השדה - לשון זכר ("עבר" - דפוס זולצבאך[1]) כמו (בראשית יח) עשו כלה כלומר כלה האוכל:
כלה לבהמתך - כמו כלה בחימה כלה ואינימו (תהלים נט) ומשירדה רביעה שניה מכאן ואילך אין תבן וקש בשדות שהגשמים עושין אותן זבל:
והולידה - כאדם שמוליד:
גשמים ברביעה ראשונה - אם באין כל כך שנימס הקרקע יפין הן ואין צריך להתענות:
לגוף בה פי חבית - ששותת מן המים עד שנעשה תיחוח כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים:
אין בהם משום ועצר - אין זו קללה של ועצר את השמים:
קודם ועצר - קודם זמן ק"ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע"פ שלא יהיה רוב גשמים:
אבל ירדו קודם ועצר דצפרא יש בהן משום ועצר - הואיל ולא ירדו ביום ואין יפין לעולם:
לית בהו מששא - ואין שנתן מתברכת:
וחסדכם כענן בקר - שאין בו ממש:
מיטרא במיפתח בבי - אם יורדין בבקר כשפותחין הפתחים יקפל החמר שמוכר תבואה את שקו ליכנס לישן מפני שהשנה מתברכת ויהיה שובע בעולם ולא ישתכר במכירת תבואתו אלמא יפין הן:
דקטיר בעיבא - אם נתקשרו שמים בעננים עבים ולא קלושים אין בהם משום ועצר:
דקטיר בעננא - שהיא קלושה מעב אין בו ממש:
טבא לשתא - אשריה כלומר טובה יש לשנה דטבת ארמלתא שאין גשמים יורדין בה להרביע את הארץ:
איכא דאמרי דלא ביירי תרביצי - אותן מקומות שמרביצין בהן תורה אינן בורות מפני שהדרכים יפין הן והולכין התלמידים ממקום למקום ללמוד תורה ל"א לא ביירי תרביצי גנות שאינן גדילין על רוב מים כגון כרשינין:
לא שקיל שודפנא - אין השדפון נאחז ומתדבק בתבואה:
מנוולתא - שהדרכים מנוולים בטיט מפני הגשמים:
הא דאתא מיטרא מעיקרא - שירדו הגשמים בזמנן במרחשון וירדו אף בטבת רעים הן שכבר די לעולם בגשמים של מרחשון:
דלא אתא מיטרא מעיקרא - טבא לשתא דטבת מנוולתא לשון אחר הא דאתא מיטרא מעיקרא טבא דמנוולתא:
אין בהם משום ועצר - דאותן של קצת מדינה שירדו להן גשמים מוכרין לאחרים:
ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה - אותן שירדו ואותן שלא ירדו מפני שרוב גשמים קלקלו את תבואתם:
הא דאיכא מיטרא טובא - יותר מדאי שתיהן לקללה:
כדמבעי ליה - אין בהם משום ועצר שקצת מדינה תספק לקצת מדינה:
תמטר תהא מקום מטר - כלומר יותר מדאי:
מאימתי מברכין על הגשמים - בפרק הרואה (ברכות נד.) אמרינן על הגשמים אומר הטוב והמטיב והתם (דף נט:) פרכינן הך ברכה דתקון לה רבנן ומשנינן לה הא דחזא מיחזא והא דשמע משמע:
חתן לקראת כלה - שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה מפי מורי ל"א שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו:
רוב ההודאות - כלומר רוב ההודאות אתה קורא להקב"ה ולא כל ההודאות והכי משמע ברוך אתה ברוב ההודאות ולא בכל אלא כך חותם בא"י אמ"ה אל ההודאות דמשמע כל ההודאות:
תוספות
עריכה
דאזלי אתיגרא. פי' שהולכים במקלות ונשענים עליהם ואמר דתרגומא מחזיק בפלך דכתיב גבי יואב הוי באתיגרא:
בשבילי הרשות. פי' בדרך שעשוי דרך השדות והכרמים:
עד שתרד רביעה שניה. מכאן ואילך מזקי להו:
עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית. פירוש בשנה שמינית וכו' וס"ל כמ"ד ספיחי זרעים מותרים ולר' עקיבא דאמר ספיחי זרעים אסורים מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף כדמפרש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו (דף נא:) צ"ל דמוקי לה ולבהמתך ולחיה וגו' בספיחי אילנות ולאו דוקא תבואה קאמר אלא כגון תבואת הכרם דהיינו אילנות אבל ספיחי זרעים אסורים:
לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא. כלומר שירדו גשמים קודם ק"ש של ערבית אבל קודם של שחרית יש בהם משום ועצר כדאמר רב שמואל בר רב יצחק:
איכא דאמרי לא ביירי תרביצי. שאין הגנות ריקים מזרעים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/תענית/פרק א (עריכה)
טו א מיי' פ"י מהל' נדרים הלכה י"א, סמ"ג לאוין רמב, טור ושו"ע יו"ד סי' ר"כ סעיף י"ח:
טז ב מיי' פ"א מהל' מתנות עניים הלכה י"א:
יז ג מיי' פ"ה מהל' נזקי ממון הלכה ד', טור ח"מ סי' רעד:
יח ד מיי' פ"ז מהל' שמיטה ויובל הלכה א', סמ"ג עשין קמח:
יט ה מיי' פ"י מהל' ברכות הלכה ו', סמ"ג עשין כז, טור ושו"ע או"ח סי' רכ"א סעיף א':
כ ו ז מיי' פ"י מהל' ברכות הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' רכ"א סעיף ב':
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/תענית/פרק א (עריכה)
(למאי הלכתא) נקראת שניה. ובפרק ג' פירש כי רביעה א' וב' לשאול ג' להתענות וכן הלכתא. וא"ר זירא שניה לנודר דתניא הנודר עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים.
דתניא מאימתי כל אדם מותרין בלקט שכחה ופאה משילכו הנמושות בפרט ובעוללות משילכו עניים בכרם ויבאו. בזיתים עד שתרד רביעה שניה.
סבי דאזלו אתגרא. זקנים המהלכים במשענת בנתיבי בני רה"ר.
מאי לשון רביעה שרובע לקרקע כדרב יהודה דאמר מטרא בעלה דארעא היא שנאמר והולידה והצמיחה.
רביעה [ראשונה] כדי שתרד בקרקע טפח. שניה כדי לגוף בה פי חבית:
אמר רב חסדא גשמים שירדו כדי לגוף בה פי חבית אין בהם משום ועצר. וכן גשמים שירדו קודם ועצר. פי' קודם ק"ש שכתוב בה ועצר את השמים.
אמר אביי לא אמרן אלא קודם קרית של ערב אבל קודם שמע דצפרא יש בהן משום ועצר כלומר המטר היורד בשחר אינו כלום ועובר הוא כדכתיב חסדכם כענן בקר והני מילי במטר דקטיר בעננא. והוא שעמד והולך. אבל אם נתקשרו שמים בעבים בבקר אינו פוסק אותו היום מטר וזהו האמור בר חמרא מוך שקיך וגני. הצע השק שלך ושכב שאין לך היום הליכה. וטוביא דשתא דטבת ארמלתא דלא ביירא תרביצי. כגון הא דגרסי' (ב"ב ז א) חד מטיא תרביצא וחד מטיא אספלידא.
וי"א דלא ביירי תרביצי ביירי מלשון בורה כדכתיב והאדמה לא תשם ומתרגמינן וארעא לא תבור כלומר שהשקה ונשאר בה לחלוחית עדיין (משתיב) חורשין אותה וזורעין אותה היינו דלא ביירי תרביצי. פי' טבת ארמלתא שלא ירדו גשמים בטבת שהגשמים הם בעל לארץ שנאמר והולידה והצמיחה (הן) [אין] מניחין האכסדרא בורא (שדה) בור שוכנין בה מפני שלא באו גשמים ליכנס בבית אלא יושבין באכסדראות כמו אלמנה שאין לה ישיבת בית איכא דאמרי דלא שקיל שיבתנא כלומר לא נסתלק החום אלא ישינים בפתחים פתוחים מפני חוזק החום איני כי טוב היא כאשר לא יבא המטר בטבת והאמר רב חסדא טבא דטבת מטולתא כלומר בעת שיהו בני אדם מטונפים את רגליהם ובבגדיהם בטיט בזה טובת השנה ושנינן אם היו גשמים במרחשון וכסלו הטוב שלא יהיו בטבת גשמים ואם לא היו גשמים במרחשוון וכסלו (הוו ביה תשתא) [טוביא דשתא] דטבת מטולתא. ועוד א' גשמים שירדו על מקצת מדינה אין בהם משום ועצר איני והכתיב חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש ואמר רב שתיהן לקללה ושנינן אי אתא טובא ומתכנשין תמן מיא לקללה. כדכתיב [תמטר] שם יהיה המטר כנוס כלומר נקוים שם המים כגון שנתון במקום האשבורן.
מתוך: רבינו גרשום על הש"ס/תענית/פרק א (עריכה)
עד שתרד רביעה ראשונה אינה חשובה כלום:
מאימתי כל אדם מותרין בלקט בשכחה ובפאה של בעה"ב המוציא לקט שכחה ופאה יכול ליקח. משילכו הנמושות שכבר הסיחו עניים מדעתן. אתיגדא בטורח שכבר לא השאירו כלום:
שבילי הרשות דרכים שהם ברשות היחיד בשדות[4] ברביעה שניה כבר כלה לחיה:
שניה אין צריך אלא כדי שיכול ללוש מהן עפר לגוף פי החבית. אין בהן משום ועצר. כלומר דיש בהן משום ברכה. קודם ועצר דק"ש. מוך קפל. ודמוך כלומר שכל היום יורד מטר:
עיבא עבים עבות הן של ברכה ובהכי אמרו מוך שקך וגני:
ענני קטנים. ארמלתא שאין יורד גשמים. לא ביירי תרביצי אין חריבין בתי מדרשות שיכולין תלמידים לבוא שאין מעכבין להן גשמים ובטבת יש להם פנאי יותר מכל ימות השנה ע"א שאין מפסידין הגנות:
דאתא מיטרא מעיקרא. קודם טבת ובטבת (נמי אתי טוביה אי ומוקפין) הוי ארמלתא:
הא כתיב והמטרתי[5] לפורענות:
הא דאתא טובא אין בהן משום ועצר דברכה הוי. דאתא כדבעי כלומר זעיר הוי קללה דיקא נמי דקרא בזעיר מיטרא כתיב:
תמטר תהא מקום מטר כל דהו:
משיצא חתן לקראת כלה. משיצאו מים התחתונים לקראת מים העליונים כדרך שיבא חתן לקראת כלה:
רב האיי ז"ל הא דאיתמר מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה. מהו חתן ומהו כלה כו' ועד כאן ראינו קדמונינו כשרואי' לחלוחית בארץ כו' י"מ כי בלחלוחית הארץ בגשמים שנבלעו בו אין הטפות של אחרי כן נבלעים לאלתר וכשימיר טיף טיף כנגד טיף טיף נוצצות אבעבועות כנפי למעל' כנגד טפה העליונה והבאה מן השמים היא הכלה והיוצאת מן הארץ לקראתה הוא החתן ואע"פ שלמעלה מזה אמר מטרא בעלה דארעא והקרקע הוא הנמשל לאשה והמטר לבעל זהו בדמיון הכללי בין המטר והארץ להוליד הצמחים שלכך נקראת רביעה אבל בגוף המטר עצמו בתחל' באו קודם שיוליד בנים יש שם בטפות הגשם דמיון החתן והכלה על הדרך שהזכרנו ושני ענינים הם. והרמ"בם ז"ל פי' משירבו המי' על הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועו' זו לקראת זו וזה נכון:
א"ר אבהו מאימתי מברך על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך כו': בפ' הרואה מתברר עיקרו של ענין זה ושם מוכיח בפי' שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית. ואין בזה ענין אומרים הלל הגדול צבור על הגשמים כדאי' במכלתי' דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר תענית ובנפש שבעה וכרס מלא' כדלקמן ואין להם חיוב לומר מדין ההלל אלא הלל הגדול דהיינו מזמור הודו לי"י כי טוב עד סופו ולא הזכרה בו ברכה חותמת כדאיתא לקמן בהדיא אבל ברכ' זו של מודים אנחנו לך הוזכרה בפרק הרוא' כי היא חובה על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן על הדרכים שנזכיר ולא הוזכרה לפנינו בעניין ההלל של גשמים אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול ואח"כ או' מודי' אנחנו לך כו' ואלו פינו מלא כו' עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות' ובישיבו' נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבת עד כי לך נאה י"י אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאו' אבל היחיד אינו מאריך כ"כ אלא אומ' ואלו פינו עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחותם בא"י אל ההודאות רוב ההודאות. וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחי' אותה לאומרה עד שעת ההלל כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאי' לשהותה אעפ"כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אמרה ושוב אינו אומרה בצבור וזה דבר מבואר מאד אלא שהוצרכתי לבאר לפי ששנו רבים וגדולים
והרמב"ם ז"ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות ובהלכו' תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והיא האמת ובפ' הרואה שקלינן וטרינן טובא בהא וההלכה שם מקופחת ויש בה שנוי גרסאו' ורבוי פירושים ושם ביררנוה כל הצורך והיוצא שם מהצעתה של הלכה שאין ברכת מודים אנחנו לך אלא מן דחזא מחזא אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן על הבשורות טובות אומר הטוב והמטיב והאי אוקמתא לא אידחיא הת' כלל ואפי' היכא דחזא מחזא אמרי' התם דהיכא דלית ליה ארעא כלל אמר מודים אנחנו לך שהרי טובתו מגעת לו בכל הגשמים בכלל ולפיכך תקנו לשונה על כל טפה וטפה שהורדת לנו אבל אי אית ליה ארעא לדידיה בלא שותפיתא שותפ' אומר שהחיינו ואי איכא שותפא בהדיה כלומ' בההיא ארעא גופא דאי לא לא סגיא דליכא שותפא שאין כל העולם שלו ואין השותפות חשוב בענין זה אלא בההיא ארעא גופיה דמטרא דהאי ארעא לחוד ומטרא דהאי ארעא לחוד אבל כי הוי שותפי בהאי ארעא אף טובת הגשמים משותפת ביניהם ואומר הטוב והמטיב כדתנן על שלו הוא או' שהחיינו ועל שלו ועל של חברו או' הטוב והמטיב ועל זה שנינו על הגשמים הוא או' הטוב והמטיב זהו פשוטה של שמועה זו לפום חדא גרס' ולפי זה אין ברכת מודים אנחנו לך אלא במי שאין לו קרקע שאינו אדם וזהו דעת רבי' אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל אבל לפום נסחי עתיקי שלא עבר עליהם קולמוס של מגיהי ספרי' עדיין יש חלוק ברכות דכי אית ליה ארעא נמי שמברך שהחיינו יש לו לברך עוד מודים אנחנו לך על טובת הגשמים המגעת לעולם כלו וגם לו בכללם שאין ברכת שהחיינו שהיא פרטית לו פוטרתו מברכת הכלל ולא ברכת ההלל מברכת הפרט וכן אם יש לו קרקע בלא שתוף וקרקע בשתוף מברך שתים שהחיינו והטוב והמטיב אבל אין צריך לברך מודים אנחנו לך דכיון דמברך הטוב והמטיב שהיא כללית קצת ראוי הוא ליפטר מברכ' מודים שהיא טובה כללית יותר אבל ברכת שהיא על טובת כל העולם בכלל אינו פוטר מידי הטוב והמטיב שהוא חייב לברך על הטובה הפרטית המגעת לו בשדה של שיתוף והיכא דאית ליה שותפא דמברך הטוב והמטיב לא סוף דבר שיהא שותפו עמו בשעת ברכה כדעת רבים אפי' אינו עמו ולא אמרו דאיכא שותפ' בהדיה אלא ללמד שיש לו שותף באותה שדה עצמה וכדאי' לעיל ומאי דקתני תנא דמתני' התם על הגשמים הטוב והמטיב טפי מאידך ברכות דאיתנהו בגשמים נמי מסתבר לי טעמא דמלתא משו' דברכ' שהחיינו היא פרטית ולא שכיחא כולי האי ואיהו בעי למתני ברכה כללית ואלו ברכת מודי' אנחנו לך כיון שהיא על מי שאין לו קרקע שאינו אדם לא בעי למתניי' וקתני הטוב והמטיב שהיא כללי' וכמי שיש לו קרקע ומוציאה מידי מודים אנחנו לך ולהכי דיי לה בהדי בשורות טובות ותנא דברייתא הדר פריש דרך כלל דין שאר ברכות שעל כל טובה שלו אומ' שהחיינו ועל שלו ועל של חברו אומר הטוב והמטיב ואף ברכת גשמים בכלל ועל שאין לו קרקע פירשו ברכת מודים ומשום דהא שייכא בתעניות לעניין ההלל כדכתב לעיל אתי והא כנ"ל וכבר הארכנו בזה במקומה כל הצורך:
שם רבי יוחנן מסיים בה הכי ואלו פינו כו׳: עד אמר רב פפא נמרינהו לכלהו ופי' רבי' אלפסי ז"ל דנימא הכי בדרך רוב ההודאות ואל ההודאות ונראי' דבריו ולא כדברי בעל המאור ז"ל שכתב דנמרינהו לתרוייהו היינו דנימא לדרב יהודה ולדר' יוחנן דנימא מודים אנחנו לך ואלו פינו שזה אינו נכון שהרי אף רבי יוחנן אומר שניהם כדאמר רבי יוחנן מסיים בה ואלו פינו ולא היה לו לרב פפא לומ' לשון זה דנמרינהו לתרוייהו או דנמרינהו לכולהו אינו אלא במקום מחלוקת שזה אומר כך ולא כך וזה אומר בהפך ולא במקום שהא' מוסיף על דברי חברו אלא ודאי אמאי דאיפלגו הכא בחתימה דמר חתים רוב ההודאות ומר חתים אל ההודאות:
אמר רב פפא ונמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות אל ההודאות: וא"ת וא"כ הדרא קושיין לדוכתה רוב ההודאו' ולא כל ההודאות זו ודאי קשיא ואנו מוסיפין להקשות עוד היכי ס"ד מעיקרא למיחתם ברוב ההודאות ומה טעם לשון זה והתשובה על שאלה כי לפי שברכה זו נתקנה על הטובה הכללית שהיא בטוב' כל העולם שמתברכין בגשמי' בכל טפה וטפה רצו להזכיר בחתימתה ג"כ לשון רבוי ההודאות כרבוי הטובה ושנאמר רב ההודאות מלשון רבוי הדבר כמושנ' את כבוד עשרו ורב בניו וברוב חסדיו וברוב גאונך שכל אלו לשון רבוי ולא לשון רב ממש ולא כל ולא כלן והתלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש שפירושו רוב ההודאות ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו ואין לנו לתקן מלה שיש בהספק לשון לספק גדול כזה ח"ו שנאמ' שיהא ברוב ההודאות ולא בכולם אלא ודאי שנא' אל ההודאות שהוא לשון תוקף ויכולת ויהא זה במקום רבוי. ורב פפא ראה דברי שניהם שנזכיר רוב שהיא לשון רבוי ההודאות אמר דנימרינהו לתרווייהו בא"י אל ההודאות רוב ההודאות כי כיון שנזכיר סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי ובתוספ' היו אומ' שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים אלא שנאמר בא"י אל רב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא שהוא גדול ואל ברבוי ההודאות ולשון הגון הוא וכן בסדור הרמב"ם ז"ל אלא שאין לנו לזה ובזה ובכיוצא בזה מששת הגאונים ז"ל כי מנהגם תורה והם קבלו סדרי ברכות מישיבתם של רבינא ושל רב אשי נמצאת או' שיחיד מברך על הגשמים על הדרך שאמרנו למעלה מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו' ואלו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחות' בא"י אל רוב ההודאות כדברי התוס' או בא"י אל ההודאות רוב ההודאות כדברי הגאונים ז"ל ובגשמים הבאי' ע"י תענית חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לי"י כו' ואומר אותו בנעימה מ"מ אם ברכו יחיד ברכת מודים אנחנו לך שוב אין לצבור לומר אלא הלל הגדול בלבד אבל כל זמן שלא ברכו על הגשמים בשעתן ושהו ברכת גשמים כדי לאמרו בצבור בו ביום אחר שמשלימי' לומר הלל הגדול אומר כלן ברכת גשמים מודים אנחנו לך ואלו פינו כו' וחותמים כדין יחיד שברכת השבח אפש' להשותה בו ביום כדי לאומרה בציבור וכמו שנהגו במקצת מקומות בברכ' אשר יצר את האדם שאומר אות' בצבור בשחרית כדי לסדר' עם שאר ברכות בצבור וזה אינו בודאי אלא כשלא אמרה כל יחיד ויחיד בשעתו ואע"פ שברכה זו תקנוה על היוצא מבית הכסא אפשר להם לשהותה עד שיהיו בבית הכנס' להתפלל ויש מן החכמים ז"ל שהיה סובר כי לעולם אפי' בגשמים הבאים בתענית יש לכל יחיד ויחיד חובה לברך ברכת מודים אנחנו לך משיצא חתן לקראת כלה ואחר שיאכלו וישתו אומר הלל הגדול בלבד בצבור וזו שיטת הראב"ד ז"ל ואחרים מן האחרונים אומר שאע"פ שברך כל יחיד ויחיד ברכה זו יש לו לציבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחרי ההלל שכל כיוצא בזה יש לשבח עליו בפרט וכלל והן בברכת אשר יצר ושאר הברכות הסמוכו' לה ומה שלא הזכירו לפנינו עם ההלל ברכה זו לפי שלא הזכירו שם אלא התוספת שיש לצבור על היחיד שהוא מדין הודא' צבור אבל ברכת גשמים פשי' שהוא בצבור בכללם כמו שהוא ביחיד ומה שכתבנו נראה יותר נכון לקיים המנהג וכן קבלתי מרבותי שיחיו וכבר כתבתי בס' ברכות שאע"פ שאמרו כל הברכות כלן פותחות בברכות וכו' שאין זה אלא ברכת המצות או ברכ' הנהניים אבל בברכות של שבת או תחנוני' פעמים שיש להם חותמת ולא פותחת בברכה זו של מודים אנחנו לך ובברכת אלהי נשמה ובברכת צרכי עמך מרובים ושם הארכתי בזה בס"ד ית' וית'.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה