משנה אבות ו א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה א | >>

רבי מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה.

ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו.

נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות, ומלבשתו ענוה ויראה, ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ומרחקתו מן החטא, ומקרבתו לידי זכות, ונהנין ממנו עצה ותושיה בינה וגבורה.

שנאמר (משלי ח יד): "לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה", ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור דין, ומגלין לו רזי תורה, ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, והוי צנוע וארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:



זוכה לדברים הרבה - להיות צדיק וחסיד כדלקמן:

כדאי הוא לו - כלומר שנברא בשבילו, וכן הוא אומר [קהלת י"ב] כי זה כל האדם:

נקרא ריע - [תהלים קל"ט] ולי מה יקרו רעיך אל:

אהוב - [שם קכ"ב] ישליו אוהביך, ואומר [שם קי"ט] שלום רב לאוהבי תורתך:

אוהב את המקום - שעושה מאהבה:

אוהב את הבריות - שמקרבן ומלמדן וגומלן טוב:

ומלבשתו - התורה:

ומכשרתו להיות צדיק - הולך בתומו ואינו עושה עולה, אלא מצדיק דרכיו בקו ובהכרעת משפט:

חסיד - עושה לפנים משורת הדין:

ישר - עושה יושר, ועדיף מצדיק:

ונהנין ממנו עצה ותושיה שנאמר לי עצה ותושיה - דלעיל מהאי קרא כתיב, ה' קנני ראשית דרכו, וסמיך ליה, לי עצה ותושיה, כלומר עצה וגבורה ובינה אני ללומדי, להיות לבני אדם לעזר. תושיה, לוטיי"ר בלע"ז, ענין גאוה וגדולה:

ונותנין לו [מלכות וממשלה] וחקור דין - שעומק הדין פתוח לפניו:

ומגלין לו רזי תורה - מן השמים, הכי גרסינן:

והוי צנוע וארך רוח - הוי צנוע וארך אפים, מתוך עסק התורה יהא קשה לכעוס, דכל הכועס אפילו תורתו כמשה רבינו עליו השלום משתכחת הימנו:

מוחל על עלבונו - מעביר על מדותיו מרוב ענוה:


יכין

שנו חכמים בלשון המשנה :    ר"ל מנו רבנן ברייתא בלשון המשנה:

ברוך :    הקב"ה:

שבחר בהם:    בהנהגת עצמן:

ובמשנתם :    שגם בלמודם בחר ה', מדאין מתכוונין בלמודם כדי להתפאר. לכן השמר לך מלהרהר אחריהם, שתחשוב דמשום שהתורה היא עסקם לכן יהללו לימודה בפרק זה:

כל העוסק בתורה לשמה:    לא לבעבור יראת העונש. מדידע כי ה' צוה לעסוק בה. רק בעבור שמה הגדול, שנתברר לו כבוד גדלה, כי היא תכלית. כל אדם ותכלית כל הבריאה כולה:

זוכה לדברים הרבה:    אריכות ימים וברכות והצלחות, עושר וכבוד, המוזכרים כולם בהבטחות שבתה"ק:

ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו:    שנכון לו שישתמש לצרכו עם כל שבעולם, שהכל כמשרתיו, שרק בעבורו נברא הכל.

נקרא ריע:    שראוי להחחבר עמו לשמוע עצתו בכל דבר:

אהוב:    דמפני מדותיו היקרים הוא נאהב מהכל:

אוהב את המקום:    עושה מצותיו ית' מאהבה.

אוהב את הבריות:    לא לבד לאדם מיוחד, אלא אפילו אותן המקולקלין במדות, או בחטאים שאין לאוהבן רק מדהן בריות של הקב"ה:

משמח את המקום:    אהבה היינו בלב בשעת המעשה. ומשמח היינו בהמעשה עצמו שעושה אותה בשלימות.

ומלבשתו ענוה ויראה:    המדות הן כמלבושיו של אדם. וכשישתמש בא' מהן הו"ל כלובשה, שיתראה בה. והעוסק בתורה לשמה, תלבישהו התורה תמיד במידת הענוה, שיחשוב תמיד על שפלותו. גם תלבישהו תמיד יראת הכבוד נגד האדם שנפגש בו, שיחשוב ג"כ שפלותו נגד רוממות האדם שלפניו. וכ"ש שיחשוב שפלותו נגד רוממות שמו ית', ויהיה תמיד ירא לפניו יראת הכבוד:

ומכשרתו:    תתן לו הכנה:

להיות צדיק:    בחיוביו לה':

וחסיד:    בחיוביו נגד בנ"א:

וישר:    בחיוביו לעצמו לבלי להשחית מדותיו, כגון לבלי להיות עצל או רעבתן או מבוהל וכדומה.

ונאמן:    כמו מימיו נאמנים [ישעיה ל"ג פט"ז] ר"ל שאינן פוסקין. ה"נ ר"ל שתמיד יהיה זה הצדיק כמו שהוא עכשו, ולא תתקפהו המקרה או היצר:

ומרחקתו מן החטא:    דאף דאמרינן שמכשרתו להיות צדיק, הוינו שיהיה בנפשו הכנות לכך. אבל עדיין לא בימעינן האיך יתנהג כשיבוא לנסיון מעניינים חצוניים. כשיזדמן במקומות החטא. להכיי קאמר הכא ומרחקתו מהחטא. ר"ל תמנעהו לבוא במקומות הנסיון:

ומקרבתו לידי זכות:    תקרבו לבקש מקומות וסבות שאפשר שיזכה על ידן:

ונהנין ממנה עצה:    שהקב"ה יחוננו כח בלשון למודים להטות לב שומעי דבריו אליו:

ותושיה:    הנאת העצה. היינו שנהנין מדבריו בשעה שמדבר. והנאת התושיה, היינו שנהנין כשעושין כדבריו:

בינה:    שנהנין ג"כ מדבריו כשהן תלויין בדרכי החכמה ובהתבוננות:

וגבורה:    ונהנין ג"כ ממעשיו כשרואין אותו מתגבר על המניעות שהתנגדו נגדו בדרכי ה':

לי גבורה:    אצל התורה נאמר, שתהלל א"ע שהיא תשפיע כל אלה. [או נ"ל דעצה ר"ל שישמעו עצתו בכל דבר המסתפק בעניינים הזמניים. ותושיה הוא שישמעו דבריו בלימוד התורה והיראה, דברים שיש להם ישות בהצלחה נצחית בעוה"ב. ובינה הוא שיהנו מדבריו בחכמות הזמניות כטבעיות בחשבון התקופות וגמטריאות וכדומה. וגבורה היינו שישמעו לו ג"כ להציל העשוק מעושקו, וכל הנך הם דברים שצריך העוסק בתורה ללמד לבני דורו]:

ונותנת לו מלכות:    היינו ההוד שעל פניו:

וממשלה:    היינו הכח לצוות לסביביו:

וחקור דין:    החכמה. וכל ג' אלו נצרכים להשופט:

ומגלין לו רזי תורה:    הם הסודות הנשגבות שבמצות. וזהו מעלה שקרובה לנבואה:

ונעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק:    מעיו מימיו מתוקים, אבל מימיו אינן משופעים ורבים, ונהר. הוא להיפך. אבל בו יהיה בהשפעתו ב' לטיבותא. שכל דבריו וענייניו יהיו כפולים בנעימות ובחוזק:

והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו:    שבכל המעלות הגופניות והרוחניות שזכה, אפ"ה לא יהא גס בלבו עבורן. אלא יהיה צנוע, לעשות מע"ט שלו לה' או לאדם הכל בהסתר. גם בשיתבונן בדרכי ה' ובמצותיו, לא יעוז פניו לשפוט עליהן ע"פ שכלו, רק בצניעות יחשוב בהן, כמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל אלהים. וכ"כ בענוותו יהיה ארך רוח לבלי לכעוס. וי"א דארך רות היינו שאין דעתו משתנה מטובה לרעה, שמאריך להתנהג במדה שאחז בה. וכ"כ בענוותו יהיה מוחל על עלבונו, להיטיב לכל. לאוהביו ולאויביו:

ומגדלתו:    בממשלתו:

ומרוממתו:    בעוצם נפשו:

על כל המעשים:    שתחת השמש:

בועז

פירושים נוספים



גביעי גביע הכסף

(משנה, אבות ו, א) ברייתא שנו חכמים וכו' ומגדלתו ומרוממתו:    דיש ב"א שמלעיגים על העוסקין בתורה ואינם מגיעים למדות שמנו חכמים וחושדים אותם שלומדים שלא לשמה, אבל טעות הוא בידם שבכלל המעלות הוא "ונותנת מלכות", ובוודאי לא כל אדם זוכה לזה. ונראה דיש הרבה מדריגות בענין לימוד לשמה ובענין השקידה על התורה דהיינו התמדה וההכנה שיש לה משעת הבריאה. וזהו שאמר שזכה לדברים הרבה. יש ריע ויש אהוב ויש שנקרא אוהב את המקום -- הכל לפי מדרגתו, ויש שנותנת לו מלכות ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, פי' כענין גוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא (בבא מציעא פה, ב) ע"ד ששמעתי מאדמ"ו הגאון ז"ל בענין המרכבות בג"ע שיש של שני סוסים ויש של ארבע סוסים ואמר שיש צדיקים שיש להם הרבה מע"ט וזוכים לג"ע אבל מחמת כלל מעשיהם אין להם זכות לעלות למדרגה עליונה ויש כמה מעשים שעשו אותם במסירת נפש גדול ובשקידה רבה ובמדרגה העליונה לשמה שעל ידם זוכים לעלות מעלה מחיל אל חיל. ואמר הגאון ז"ל דגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סלקא מעלתה היתה גדולה מאוד יותר משארי המרכבות שנמשכים על ידי מע"ט ובוודאי מעלתו של ר"ח היה ע"י התורה שריבץ בישראל כמ"ש אנא עבידנא לתורה דלא תשתכח מישראל, ומקרא מלא הוא זאת תורת האדם ודרשו הקדמונים שהתורה היא האדם בעצמו כמו שמברכין עליה וחיי עולם נטע בתוכנו, וזהו "ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים", פי' על כל המעשים טובים.