משנה כלים כה ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כה · משנה ב | >>
המרדע יש לו אחוריים ותוך, משבעה לחרחור, מארבעה לדרבן, דברי רבי יהודה.
רבי מאיר אומר, אין להם; לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשיריים.
הַמַּרְדֵּעַ
- יֵשׁ לוֹ אֲחוֹרַיִם וָתוֹךְ,
- מִשִּׁבְעָה לַחַרְחוּר,
- מֵאַרְבָּעָה לַדָּרְבָן,
- דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
- אֵין לָהֶם;
- לֹא הֻזְכְּרוּ אַרְבָּעָה וְשִׁבְעָה
- אֶלָּא לְשִׁירַיִם:
המרדע -
- יש לו אחוריים ותוך,
- משבעה לחרחור, ומארבעה לדורבן - דברי רבי יהודה.
- רבי מאיר אומר: אין להן,
- לא הוזכרו שבעה וארבעה - אלא לשירים.
חרחור - הוא הברזל הדומה לרומח יהיה בקצה המרדע. ודרבן ברזל הוא בקצה השני. וכלל הכלי בעצו וברזליו יקראו מרדע.
ואמר ששבעה טפחים מעץ המרדע ממה שימשך לברזל אשר בקצה האחד אשר שמו "חרחור". וכן ארבעה טפחים מזה העץ שימשך לקצה ה"דרבן" הנה הוא כמו תוך הכלי. ומה שהיה חוץ מאלו השיעורים הנה הוא כמו אחורי הכלי. וכאשר נפלו משקין טמאים חוץ משבעה לחרחור וארבעה לדרבן, יהיה המקום אשר נטמא ומה שיתחבר בו מחוץ טמא, והשבעה אשר ימשך לחרחור או ארבעה לדרבן טהור, כדין כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו.
ורבי מאיר אומר, שאפילו נפלו משקים טמאים על קצה תכלית המלמד נטמא כולו, ואמנם נזכרו אלו השעורים לשירים, רוצה לומר כאשר נשברו אם נשאר ממנו אלו השיעורין הרי הן יקבלו טומאה שאפשר שיעשו בהן מעין מלאכתם, ואם נשאר ממנו פחות מזה השיעור הנה הוא שברי כלים ולא יטמאו.
והלכה כרבי יהודה:
מרדע. הוא מקל ארוך עגול ועב כשליש טפח בראשו האחד ברזל רחב הוא וחדוד לחתוך ושמו חרחור ובראשו השני ברזל כעין מרצע ושמו דרבן שבו מלמד פרה לתלמיה ולמעלה פירשתי פי"ג ואם נפלו משקין טמאין על החרחור אין טמא ממנו אלא ז' טפחים ואם על הדרבן נפלו ד' טפחים:
לשירים. כדתנן לקמן פכ"ט [מז"ח] שירי הדרבן שירי החרחור:
תניא בתוספתא [שם] המרדע שנפלו משקין על מקצתו כולו טמא דברי ר"מ וחכמים אומרים נפלו על חרחור אינו טמא אלא שבעה ועל הדרבן אינו טמא אלא ארבעה. פי' חכמים היינו רבי יהודה דמתני':
מרדע - הוא מקל ארוך עגול ועב שליש טפח, ובראשו האחד ברזל רחב מחודד לחתוך בו שרשים, ושמו חרחור, ובראשו השני ברזל כמו מרצע, ושמו דרבן, שבו מלמד הפרה לתלמיה:
משבעה לחרחור מארבעה לדרבן - אם נפלו משקין טמאים על החרחור, אין טמא מן המרדע אלא שבעה טפחים ואם על הדרבן נפלו, אין טמא אלא ארבעה ב. ורמב"ם פירש, שאם נפלו משקין טמאין במרדע חוץ לשבעה טפחים מן החרחור או חוץ לארבעה טפחים מן הדרבן, הוי ככלי שנטמאו אחוריו ולא נטמא תוכו, ואותן שבעה טפחים הסמוכים לחרחור והארבעה הסמוכים לדרבן לא נטמאו:
אלא לשיריים - כשנתנו חכמים שיעור לחרחור שבעה ולדרבן ארבעה, לא נתנו אלא לענין זה שאם נשבר המרדע ונשאר סמוך לחרחור שבעה טפחים או סמוך לדרבן ארבעה, טמא, מפני שראוי לעשות מעין מלאכתו. פחות מכאן, הוי כשברי כלי וטהור. והלכה כר' יהודה:
משבעה לחרחור מד' לדרבן. עיין במ"ז [*וח] פכ"ט. [*ומ"ש הר"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ"ש הר"ב ורמב"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב"ם על הדין שכתב הר"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס"ל כך. שכ"כ בהדיא בחבורו פכ"ה מה"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר"ש סובר כדברי הרמב"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד"ה וזומא ליסטרא וכו']:
(ב) (על הברטנורא) ופירוש אחורים ותוך, שהכלי עצמו חלוק, וכמו שחלוקים שאר כלים לענין אחורים ותוך בדינייהו ה"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר כו'. וי"ל דהר"ש והר"מ לא פליגי אלא מר אמר חדא כו'. עתוי"ט:
המרדע יש לו אחוריים ותוך: ומצאתי כתוב פי' ה"ר מנחם ז"ל חלוק תוך וגב דמרדע לא הוי כשאר כלים דאם נטמא תוכו נטמא אחוריו אלא ה"ק חלוק תוכו מאחוריו דאם נטמא זה לא נטמא זה ע"כ:
לא הוזכרו שבעה וארבעה אלא לשיריים: כך מצאתי מוגה גם ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. אלא לשיריים כשנתנו חכמים שיעור וכו'. אמר המלקט כדתנן לקמן פכ"ט שירי הדרבן וכו' שירי חרחור וכו'. תניא בתוספתא המרדע שנפלו משקים על מקצתו כולו טמא דברי ר"מ וחכמים אומרים נפלו על חרחור אינו טמא אלא ז' ועל הדרבן אינו טמא אלא ד' פי' חכמים היינו ר' יהודה דמתני'. ה"ר שמשון ז"ל:
יכין
המרדע: הוא מקל שעביו שליש טפח. ובראשו א' יש ברזל מחודד כחרב לחתוך עמו שרשי עשבים שבקרקע שחורש. וראש זה נקרא חרחר. ע"ש החורין שעושה בקרקע. ובראשו השני יש עוקץ ברזל מחודד. להכות בו הפרה החורשת להישירה ללכת בתלמיה. והוא כעין שפארען שמכים בהם הסוסים לזרזן ללכת. והראש הזה נקרא דרבן. ושניהן יחד כשמחוברין בהמקל נקרא מרדע. ובלשון מקרא מלמד הבקר:
יש לו אחוריים ותוך: דב' הברזלים שבב' קצוות המרדע דהיינו החרחר והדרבן כל אחד נחשב כתוך לעצמו אבל הז' טפחים שבמקל הסמוכים לחרחור. נדונין כאחוריים של חרחור. והד' טפחים הסמוכין לדרבן נדונין כאחורי דרבן. ובשניהן בנטמא התוך נטמא אחוריו ולא אפכא. מיהו מהריוח שבהמקל בין הז' להד' בי' לא מיירי תנא. דפשיטא דדינו כיד. דבנפלו שם משקין טמאין. מנגבו וטהור כלו [וכלקמן במ"ו]:
אין להם: להר"ש והר"ב [עי' בבועז סי' א'] ס"ל לר"מ דאפי' בנפלו משקין על ז' וד' נטמא הברזל הסמוך לו דר"מ לשטתיה אזיל דס"ל לעיל דכל כלי שאין תוכו ניכר. אין לו אחוריים. אבל בהריוח שבין ז' לד' אפשר דלא פליגי כלל. וכ"ע ס"ל דדינו כיד. ולהרמב"ם לר"י ד' וז' מחשבו תוך והריוח שביניהן היינו אחוריו. א"כ ר"מ רק אהא פליג. וס"ל דגם בנפל על הריוח שביניהן דינו כתוך ונטמא כולו. מיהו גם לר"מ מחשב עכ"פ הריוח הנ"ל כאחוריים נגד החרחר והדרבן עצמן דנשארו בטהרתן. אף דלא מחשבו כאחוריים נגד הז' והד':
לא הוזכרו ארבעה ושבעה אלא לשירים: דבנשבר מקל המרדע. ונשאר שיעור ז' לזה או ד' לזה. עדיין כל א' מק"ט [וכלקמן פכ"ט]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת