גביעי גביע הכסף/מדרש וזוהר
מדרשים
עריכהבמדרש (פר' קדושים) (ויקרא רבה כה, ז) ע"פ ביחזקאל גדולי בשר וכו' שהיו בעלי גברין: ופי' מתנות כהונה גבורים, ונראה ע"ד שמנו במסכת בכורות גבי מומין (משנה, בכורות ז, ה) "בעל גבר" וק"ל.
(שם[1]) שלא ילמד אדם במהירות בחפזון מעשה באחד שהיה לומד במהירות וחלה ושכח תלמודו וכו': נראה ע"פ מעשה שבא לידי באיש א' שהיה יודע ששה סדרים בע"פ והיה גורס במהירות, ותש כחו שלא היה יכול לדבר במהירות ולא היה יכול כלל גרוס בע"פ רק מהספר. וידוע שכל תורתם היה בע"פ. והאיש הנ"ל היה רגיל לגרוס במהירות, וכשחלה ותש כחו ולא היה יכול להאריך נשימתו ולא היה גם כן יכול לגרוס בע"פ לכך שכח, וידוע שדבר זה גרם לו השכחה.
במדרש (רות רבה, ב) ותטמנם בפשתי העץ אמרי במ"ר[2] בבוסמין היתה עסוקה: ופי' בעל מתנות כהונה הכי גרסינן בבוסמין היתה עמוקה. ולכאורה הוא תמוה.
ונראה דאיתא במסכת שבת (שבת כז, ב) כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן, ופסק רש"י דבקנבוס מדליקין. וז"ל תוס' ור"ת חולק וז"ל כל היוצא מן העץ אין מדליקין פי' בקונ' גם בקנבוס וכו' ואינו נראה לר"ת וכו' ואור"י דוודאי מותר להדליק בקנבוס וצמר גפן דאינן יוצאין מן העץ אלא זרע הוא וכו' ופשתן נמי מין זרע כמו קנבוס אלא דאיצטריך במתני' למישרי פשתן משום דאיקרי עץ דכתיב ותטמנם.
ויש להקשות על דברי ר"י ולהביא ראיה לפסק רש"י דאיתא בברכות סוף פרק כיצד מברכין (דף מג:) הני חלפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים, אמר מר זוטרא מאי קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ -- משמע הואיל וחילפא דימא עשוי כעין גבעולי פשתן דאשכחן דאיקרי עץ מברכין עלייהו בורא עצי בשמים, הכי נמי לענין הדלקה בשבת נראה כפי' רש"י דאין מדליקין בקנבוס.
ונפרש תחילה המדרש, דקשה ליה "ותטמנם בפשתי העץ הערוכות לה על הגג" בה"א הידיעה, ומאי עסוקה לפשתים להיות אצלה פשתים על הגג? ותירץ המדרש שלא פשתן ממש היה אלא חילפא דימא היה שהוא בושם דומה לגבעולי פשתן, והם היו ערוכות אצלה על הגג ובהם היתה עסוקה להניף בהם משכבה. נמצא בזה יתורץ גם כן דברי ר"ת דהגמרא הוא מפרש הפסוק גם כן כמו המדרש. נמצא יש לברך על חילפא דימא בורא עצי בשמים שבו דיבר הכתוב וקראו עץ, ופשתן גם כן איקרי עץ, אבל קנבוס שלא דיבר בו הכתוב ולא איקרי בשום מקום עץ אין לחשבו כעץ רק כשאר ירקות וק"ל.
טעם למה ראו הנשיאים להתנדב על מלאכת המשכן לבסוף. וי"ל על דרך המדרש (דברים רבה, ד) "אבא יודן רמאה ולא שהיה ח"ו רמאי אלא שהיה רמאי במצות", כשהיה גבאי תובע ממנו לצדקה היה אומר קודם יתנו אנשי עירי ואח"כ אני עושה כנגד כולם. וצריך לפרש המדרש כך, מה החכמה שהיה עושה. ונראה שאמר מקודם לגבאי צדקה שיתן כנגד כולם והיו הכל נותנים בשמחה נדבות גדולות כדי שיזכה בכפלים חלקו וחלק אבא יודן, נדבתו ונדבת אבא יודן שהיה מתרבה בשביל כאו"א ואפשר שכוונת הנשיאים גם כן כנ"ל.
עוד יש ליתן טעם דבוודאי על מלאכת המשכן אם היו נותנים הרבה או מעט בוודאי היה נתקיים צווי הש"י. ואם היו מתנדבים בתחלת מלאכת המשכן היו נמנעים העם מלהביא. וידוע בוודאי שאבני השהם ואבני אפוד אין להם שיעור, יש אבן ממאה דינרין ויש מב' מאות ויותר, ויש ברבוא דינרין. ובזה לא יתרצו רוב דיעות בני אדם, רק החרד לדבר ה' מתנאה לפניו במצות. וכן הוא אומר בשאול (שמואל ב א, כד) המלבישכם שני עם עדנים וכו' עדי זהב על לבושו, שהיה מתכוין ליפות המצות, לפיכך נתאחרו להביא עד לבסוף.
זוהר
עריכה(זהר חלק ג מה, ב) עטיפא דקטרא בעיינין שכיח: ופירש המפרש קטרא עשן של בהמ"ק. ונראה דאיתא בגמרא (שבת עז, ב) "האי תימרא דתרנגולא מ"ט מדליא לעיל וכו' משום דיתבי' אדפי ואי סליק בה קוטרא מתעורא". ובכל התרגום מקום שמוזכר במקרא עפעפי' מתרגם תימורין. ונראה הטעם שהם שמירה מפני העשן שלא יתעשנו עיניו. וראוי לכנותה גם כן בשם עטיפא דקיטרא בעיינין שכיח. ונראה דלכך ביאר הזוהר שהיה אילן אפרסמון לסטר ימינא שהיה יכול להעצים עינו הימנית ולעשות חפצו בשמאלית וק"ל.
(זוהר) (ח"ב יד, א) אי קלינא כחולא לא קלילא: נראה ע"ד שנאמר באיוב (איוב כט, יח) "כחול ארבה ימים", שלעת זקנתו הוא נשרף ונעשה בריה חדשה ולשון קלינא לשון שריפה.
(זוהר)[3] חייבא עד לא קטיל גברא לא אתתקיף וכו': י"ל שלא מצינו בתורה ובנביאים ובכתובים רמז לזה כלל. ונראה להגיה "חיותא עד לא קטיל גברא", ומקרא מלא הוא ביחזקאל (יחזקאל יט, ו) "וַיִּלְמַד לִטְרָף טֶרֶף אָדָם", ובדברי רז"ל מלמד שאין חיה רעה מושלת באדם ומתגרה בבריות עד שיטעום טעם אדם. וגם מצאתי בספרי הטבעים שיש חיה אחת שקורין (היאנא)[4] והיא חזקה מאוד והיא יכולה לחיות כמה ימים בלא לחם ומזון, וכשהיא טועמת בשר אדם יכולה לכלות כל המדינה.