ביאור:משנה מכשירין פרק ד

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מכשירין: א ב ג ד ה ו

מסכת מכשירין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

הפרק עוסק בשאלת הכוונה להרטיב את מה שאחר כך נגע בפירות, ובכוונה שבדיעבד. במקרים אלו יש משקל מיוחד לסיבה של ההרטבה.

סופו ברצון

חטיבה I: רטיבות ממי הבור

(א) הַשּׁוֹחֵחַ לִשְׁתּוֹת,

השוו לעיל ג, ח, לגבי בהמה שירדה לשתות. גם כאן, הרטבת הפה והשפם הם לרצונו של השותה, והשאר - אינו הכרחי לשתיה ולכן אינם לרצונו.

הורדת החבית לבור היא כמו ירידת האדם השותה או הבהמה; אבל ראו תוספתא ב, ב, שם אין המים שבחבל ב"כי יותן". גם לפי המשנה, אם מילא את החבית ממי המרזב - אין סיבה להרטיב את החבל, ולכן אם נרטב - אינו מכשיר אותו לקבל טומאה.

הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּפִיו וּבִשְׂפָמוֹ - בְּ'כִי יֻתַּן';

בְּחָטְמוֹ וּבְרֹאשׁוֹ וּבִזְקָנוֹ - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

הַמְמַלֵּא בֶחָבִית

הַמַּיִם הָעוֹלִים אַחֲרֶיהָ, וּבְחֶבֶל שֶׁהוּא מְכֻוָּן עַל צַוָּארָהּ, וּבְחֶבֶל שֶׁהוּא לְצָרְכָהּ, בחבל הקושר את החבית ובעודף שלו המיועד לאחיזת החבית.

הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.

כַּמָּה הוּא "צָרְכָהּ"?

רְבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: טֶפַח.

חטיבה II: מי הגשם והכוונה

נְתָנָהּ תַּחַת הַצִּנּוֹר המרזב - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'. כי אינו מעוניין בהרטבת החבל.

הגשם בדרך כלל אינו רצוי, ולכן אינו מכשיר לטומאה. אבל כאשר מנער את המים מעצמו או מבגדיו על הפירות - מכשיר אותם לקבל טומאה; וראו לעיל א ב.

אם עמד מרצונו להירטב במי הגשם או תחת המרזב - המים שעליו מכשירים אוכל לקבל טומאה, ואם היה טמא - טימא את המים ממש.

וראו תוספתא מקואות ד, א, שהוא הדין אם הניח טבלת שיש מתחת המרזב כדי להדיחה.

(ב) מִי שֶׁיָּרְדוּ עָלָיו גְּשָׁמִים, אֲפִילּוּ אַב הַטֻּמְאָה כגון זב - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן',

וְאִם נָעַר - בְּ'כִי יֻתַּן'.

עָמַד תַּחַת הַצִּנּוֹר לְהָקֵר אוֹ לִדּוֹחַ: בַּטָּמֵא - טְמֵאִין, וּבַטָּהוֹר - בְּ'כִי יֻתַּן'.

(ג) הַכּוֹפֶה קְעָרָה לַכֹּתֶל בִּשְׁבִיל שֶׁתִּדּוֹחַ - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן';

הקערה ניתנה בגשם. אם התכוון לשטוף אותה - רצה שתירטב, והרטיבות שלה מכשירה אוכל לטומאה. אם התכוון להגן על הקיר מהגשם - לא רצה שהקערה תירטב. והשוו סגנון דומה בשאלת הכוונה בשבת ב, ה.

אִם בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִלְקֶה הַכֹּתֶל - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

(ד) חָבִית שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ,

בית שמאי חוששים שאם ינסה להוציא את המים מהחבית - יחשב כאילו הניח בכוונה מעט מהם בחבית, ויכשיר את הפירות שבה להיטמא. בית הלל מתירים לעשות כך, והשוו לעיל א, ב.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: יְשַׁבֵּר.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: יְעָרֶה.

וּמוֹדִין, שֶׁהוּא מוֹשִׁיט יָדוֹ וְנוֹטֵל פֵּרוֹת מִתּוֹכָהּ - וְהֵן טְהוֹרִין.

(ה) עֲרֵבָה שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ,

הַנּוֹתְזִין מים שהתיזו מהעריבה על סביבתה וְהַצָּפִין מים שנשפכו מהעריבה לאחר שהתמלאה - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

אם העריבה אינה מיועדת לאיסוף מי הגשם מחמירים בית שמאי אם רוקן ממנה את המים, כי בכך גילה את דעתו שהוא רוצה שהעריבה תתרוקן ויהיה בה מקום לדלף שירד בעתיד, וראו תוספתא ב, ב, מחלוקת ר' מאיר ור' יוסי.

שפיכת מי הגשם מעריבה המיועדת לאסוף את מי הגשם עושה את הריקון למכוון, כמו מי שמנער מעצמו את הגשם - לדעת הכול.

לגבי ההירטבות של מטביל הכלים והמכבס - השוו משנה א.

נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ:

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן';

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

הִנִּיחָהּ שֶׁיֵּרֵד הַדֶּלֶף לְתוֹכָהּ,

הַנּוֹתְזִין וְהַצָּפִין, בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בְּ'כִי יֻתַּן';

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

נְטָלָהּ לְשָׁפְכָהּ - אֵלּוּ וָאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁהֵן בְּ'כִי יֻתַּן'.

הַמַּטְבִּיל אֶת כֵּלָיו וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ בַמְּעָרָה:

הַמַּיִם הָעוֹלִים בְּיָדָיו בְּ'כִי יֻתַּן'; בְּרַגְלָיו - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אִם אֵיפְשָׁר לוֹ שֶׁיֵּרֵד אֶלָּא אִם כֵּן נִטַּנְּפוּ רַגְלָיו,

אַף הָעוֹלִים בְּרַגְלָיו, בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה זו קשורה לכלל שמים מכשירים לטומאה רק אם הם עצמם אינם מחוברים לקרקע, וראו ספרא שמיני פרשה ח. במקווה יש אדם טמא או טבול יום, ומים - העשויים לטהר את האדם או להכשיר פירות לטומאה, ובמקרה של מגע עם הטמא הם טמאים ממש.

חטיבה III: בתוך מי המקוה

(ו) קֻפָּה שֶׁהִיא מְלֵאָה תָרְמוֹסִין, וּנְתָנוּהָ לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה,

בתוך המקוה - הקופה והתורמוסים טהורים, כמו הפירות בחבית במשנה ד; אבל אם הוציא את הקופה מהמקוה - המים שנשארו בה מכשירים את התורמוסים להיטמא, כי רצה שהקופה תירטב ותישטף.

כך גם לגבי צנון: בתוך המקווה - טהור אפילו אם נגעה בו נידה, אבל אם הוציאה אותו מהמים - מה שנותר עליו מכשיר אותו להיטמא, וראו סגנון דומה בכלים ה, ח.

והשוו תוספתא תענית א, ח, שם מדובר על מי שיצא מהמקווה עם השרץ בידו.

וּמוֹשִׁיט יָדוֹ וְנוֹטֵל תָּרְמוֹסִין מִתּוֹכָהּ - וְהֵם טְהוֹרִין.

הֶעֱלָם מִן הַמַּיִם: הַנּוֹגְעִים בַּקֻּפָּה - טְמֵאִין

וּשְׁאָר כָּל הַתָּרְמוֹסִין - טְהוֹרִין.

צְנוֹן שֶׁבַּמְּעָרָה: נִדָּה מְדִיחַתּוּ - וְהוּא טָהוֹר.

הֶעֱלַתּוּ כָּל שֶׁהוּא מִן הַמַּיִם - טָמֵא.

(ז) פֵּרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לְתוֹךְ אַמַּת הַמַּיִם, וּפָשַׁט מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו טְמֵאוֹת וּנְטָלָן,

הטבלת הידים באמה מטהרת אותן גם בלי כוונה, אבל אם רצה להרטיב אותן כדי לנקות אותן - הכשיר את הפירות להיטמא, ראו לעיל ג, ז.

יָדָיו טְהוֹרוֹת, שהרי הטביל אותן באמה וְהַפֵּרוֹת טְהוֹרִין.

אִם חָשַׁב שֶׁיִּדּוֹחוּ יָדָיו: יָדָיו טְהוֹרוֹת, וְהַפֵּרוֹת - בְּ'כִי יֻתַּן'.

(ח) קְדֵרָה שֶׁהִיא מְלֵאָה מַיִם, וּנְתוּנָה לְתוֹךְ הַמִּקְוֶה,

יש מים בתוך הקדרה וגם במקוה ("השקה", ראו מקואות ד, ח.). אבל הקדרה עצמה לא נטהרת, כי היא מחרס ואינה ניתנת להטבלה. אם אב טומאה נגע בה - טימאה, ואם ראשון או שני לטומאה נגע בה - טהורה, כי כלי נטמא רק מאב הטומאה.

אם היה בתוך הקדרה משקה אחר - אפילו נגיעה של ראשון לטומאה מטמא אותה, כי הוא הופך את המשקה שבקדרה לאב הטומאה, ואין השקה במשקים אחרים - ראו כלים ח, ד.

וּפָשַׁט אַב הַטֻּמְאָה אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ - טְמֵאָה;

מַגַּע טְמֵאוֹת - טְהוֹרָה. וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין - טְמֵאָה,

שֶׁאֵין הַמַּיִם מְטַהֲרִין אֶת שְׁאָר הַמַּשְׁקִין.

חטיבה IV: כלי עץ ורטיבותם

(ט) הַמְמַלֵּא בַקִּילוֹן, עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים - טְמֵאִין.

קילון הוא משאבה ובה דלי מעץ. הדלי רטוב, ולכן אם נפלו אליו פירות הם מוכשרים לטומאה. ת"ק קובע שהרטיבות בדלי נשארת שלושה ימים, ור' עקיבא בודק בכל מקרה לגופו. אם אינו יכול לבדוק מסכים ר' עקיבא שסופרים שלושה ימים, ראו תוספתא ב, ג.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: אִם נִגָּבוּ - מִיָּד טְהוֹרִין,

אִם לֹא נִגָּבוּ, אֲפִילּוּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם - טְמֵאִין.

כאן לא מדובר על טומאת אוכלין, בניגוד לשאר המסכת - אלא על הנוזל שעל העץ, כמו במשנה ט.

אם יש יותר מי גשם מהנוזלים שהרטיבו את העץ, ומי הגשם לא היו מכוונים להרטיב את העצים - אין הנוזלים מכשירים את המזון שנוגע בהם לטומאה, וראו לעיל ב, ג-ד. אבל אם התכוון להרטיב את העצים בגשם - מי הגשם עצמם עלולים להכשיר את המזון לטומאה (ראו משנה ג).

אפילו אם העצים בלעו נוזלים טמאים ממש, ואפילו אם התכוון להרטיב אותם בגשם, אם לפני הגשם הם היו יבשים מבחוץ ("נגובים" - ראו משנה ט) - אינם מטמאים אוכל שעליהם, אלא רק מכשירים אותו. אבל כיוון שכאשר מסיק בהם את התנור יוצאים הנוזלים הטמאים - יש ליטול ידים לפני ההסקה.

והשוו גם תוספתא ב, ג.

ר' שמעון מוסיף, שאם הנוזלים הטמאים שנבלעו בעצים היו פחותים בכמותם מנוזל טהור שנבלע בהם קודם לכן, כגון לחות טבעית או גשם שירד לפני כן - הם בטלים ברוב, ואין צורך בנטילת הידים.

(י) עֵצִים קרשי בניין או הסקה שֶׁנָּפְלוּ עֲלֵיהֶן מַשְׁקִין, וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,

אִם רָבוּ - טְהוֹרִין.

הוֹצִיאָן שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים, אַף עַל פִּי שֶׁרָבוּ - טְמֵאִין.

בָּלְעוּ מַשְׁקִים טְמֵאִין,

אַף עַל פִּי שֶׁהוֹצִיאָן שֶׁיֵּרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים - טְהוֹרִים,

וְלֹא יַסִּיקֵם, אֶלָּא בְיָדַיִם טְהוֹרוֹת בִּלְבַד.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הָיוּ לַחִים וְהִסִּיקָן,

רָבוּ מַשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן עַל הַמַּשְׁקִים שֶׁבָּלָעוּ - טְהוֹרִין.