ביאור:משנה מכשירין פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מכשירין: א ב ג ד ה ו

מסכת מכשירין עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו

----

הפרק מגדיר את רצון הבעלים להרטיב דבר מה במקרים גבוליים

רצון ושמחה

חטיבה I: נרטב או מתרחץ

(א) מִי שֶׁטָּבַל בַּנָּהָר, וְהָיָה לְפָנָיו נָהָר אַחֵר וְעָבַר בּוֹ,

הטבילה הראשונה היתה לרצונו, ולכן הכשיר את המים שעליו, אבל השניה היתה בעל כרחו, ולכן הוא כמו מי שנרטב בגשם - ראו לעיל ד, ב. אבל אם מדובר במשחק - ההירטבות נחשבת כמכוונת.

וְטִהֲרוּ שְׁנִיִּים אֶת הָרִאשׁוֹנִים.

דְּחָיוֹ חֲבֵרוֹ לְשָׁבְרוֹ, וְכֵן לִבְהֶמְתּוֹ - טִהֲרוּ שְׁנִיִּים אֶת הָרִאשׁוֹנִים.

אִם כִּמְשַׂחֵק עִמּוֹ - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.

(ב) הַשָּׁט שוחה עַל פְּנֵי הַמַּיִם,

וראו תוספתא ב, ד, שנחלקו תנאים בעניין ה"ציפור"

הַנּוֹתְזִין - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

וְאִם נִתְכַּוַּן לְהַתִּיז עַל חֲבֵרוֹ והרטיב מאכל - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.

הָעוֹשֶׂה צִפּוֹר בַּמַּיִם, שוחה עם גלגל ים, והגלגל עצמו נרטב הַנּוֹתְזִין, אֶת שֶׁבָּהּ - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

ראו לעיל ד, ד, שלדעת בית שמאי אין להוציא את המים כדרכו. וראו גם לעיל א, ד, שם נחלקו בשאלה כיצד לייבש שק של פירות שנרטבו בלי להכשיר אותם לטומאה.

רבי מדמה את בלילת הפירות שנעשתה כדי לייבש אותם ל"ציפור", שנרטבה בניגוד לרצונו.

(ג) פֵּרוֹת שֶׁיָּרַד הַדֶּלֶף לְתוֹכָן וּבְלָלָן שֶׁיִּגּוֹבוּ,

רְבִּי אוֹמֵר: אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה II: מדידת בור מים והרטבה בעקבותיה

(ד) הַמּוֹדֵד אֶת הַבּוֹר, בֵּין לְעָמְקוֹ בֵין לְרָחְבּוֹ,

הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן', דִּבְרֵי רְבִּי טַרְפוֹן.

קנה המדידה נרטב. ר' עקיבא מכיר בהירטבות אם מדד את הבור לעומק, שם ידע שיש מים, ור' טרפון - אפילו אם מדד לרוחב. וראו תוספתא ב, ד, שר' טרפון חזר בו.

רְבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר: לְעָמְקוֹ - בְּ'כִי יֻתַּן',

וּלְרָחְבּוֹ - אֵינוּ בְ'כִי יֻתַּן'.

(ה) פָּשַׁט יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ קָנֶה לַבּוֹר:

המשנה בשיטת ר' עקיבא ממשנה ד. וראו גם תוספתא ב, טו.

זורק האבן לא רצה להתיז וגם לא להרטיב את האבן.

לֵידַע אִם יֶשׁ בּוֹ מַיִם - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן';

לֵידַע כַּמָּה מַיִם יֶשׁ בּוֹ - הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.

זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַבּוֹר, לֵידַע אִם יֵשׁ בּוֹ מַיִם,

הַנּוֹתְזִין - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן',

וְאֶת שֶׁבָּאֶבֶן - טְהוֹרִין.

חטיבה III: שימוש במים, והתנערות מהם

(ו) הַחוֹבֵט עַל הַשֶּׁלַח: עור הבהמה

כאשר מעבד העורות מכה את העור במים לנקותו, ומתיז - לדעת ת"ק לא התכוון להוציא מים מהעור, ולכן אינו מכיר בהתזה זו, אלא אם התיז מחוץ למים. ר' יוסי מבין שגם במקרה הראשון התכוון להוציא מים מהעור כדי לנקות אותו, ולכן מכיר גם במים אלו.

חוּץ לַמַּיִם - בְּ'כִי יֻתַּן', וּבְתוֹךְ הַמַּיִם - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אַף בְּתוֹךְ הַמַּיִם - בְּ'כִי יֻתַּן',

מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּצְאוּ עִם הַצּוֹאָה.

(ז) הַמַּיִם הָעוֹלִים בַּסְּפִינָה, וּבָעֹקֶל, וּבַמָּשׁוֹטוֹת - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן';

לגבי "אם נער" - ראו לעיל ד, ב.

המסמר והאש הוצאו לגשם כדי לנצל אותו.

בַּמְּצוֹדוֹת וּבָרְשָׁתוֹת וּבַמִּכְמוֹרוֹת - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן'.

וְאִם נָעַר על אוכל - בְּ'כִי יֻתַּן'.

הַמּוֹלִיךְ אֶת הַסְּפִינָה לַיָּם הַגָּדוֹל לְצָרְפָהּ,

הַמּוֹצִיא מַסְמֵר בַּגְּשָׁמִים לְצָרְפוֹ, הַמַּנִּיחַ אֶת הָאוּר בַּגְּשָׁמִים לְכַבּוֹתוֹ,

הֲרֵי זֶה בְ'כִי יֻתַּן'.

(ח) קַסְיָה שֶׁלַּשֻּׁלְחָנוֹת, וְכֵן שִׁפָּה שֶׁלִּלְבֵנִים כיסויים להגנה מפני גשם לשולחן או ללבנים, שנרטבו בגשם - אֵינָן בְּ'כִי יֻתַּן';

וְאִם נָעַר - בְּ'כִי יֻתַּן'.

חטיבה IV: הקדרה הטמאה ומה שמעליה

(ט) כָּל הַנָּצוֹק הלק העליון של קילוח הנצוק לתוך טומאה - טָהוֹר, חוּץ מִדְּבַשׁ הַזִּיפִים, וְהַצַּפַּחַת. צפיחית, מאכל דבש

לגבי הנצוק ראו טהרות ח, ט, וכן ידים ד, ז.

דבש הזיפים והצפיחית הם סמיכים במיוחד ולכן מטמאים אפילו ביציקה.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אַף מִקְפָּה שֶׁלַּגְּרִיסִים וְשֶׁלַּפּוּל, מאכלים סמיכים

מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹלֶדֶת לְאַחֲרֶיהָ.

(י) הַמְּעָרֶה מֵחַם לְחַם, וּמִצּוֹנֵן לְצוֹנֵן, מֵחַם לַצּוֹנֵן - טָהוֹר;

דיני היציקה: אם יצק משקה קר לתוך תבשיל חם - מה שנותר בכלי של המשקה הקר נטמא, כי ההבל של התבשיל החם עלה למעלה, וראו לעיל ב, ב. ר' שמעון מוסיף: אפילו אם המשקה היצוק היה חם, אבל פחות מחומו של התבשיל - טמא.

מִצּוֹנֵן לְחַם - טָמֵא.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הַמְּעָרֶה מֵחַם לְחַם,

וְכֹחוֹ שֶׁלַּתַּחְתּוֹן יָפֶה מִשֶׁלָּעֶלְיוֹן - טָמֵא.

(יא) הָאִשָּׁה שֶׁהָיוּ יָדֶיהָ טְהוֹרוֹת,

זיעת הידים באה במקרה זה מחמת הקדרה (ראו לעיל ב, א), ולכן היא טמאה ומטמאת את ידי האשה.

אם עברה לבחוש בקדרה טהורה עם אותה הזיעה - לדעת ת"ק חוששים שמא טפטפה מהזעה לתוך הקדרה, ומטמאים אותה; ולדעת ר' יוסי מטמאים רק אם טפטפה בוודאות.

מיץ שטפטף מענבים שלא בכוונת בעליהם - אינו מכשיר לטומאה, וראו לקמן ו, ח, טהרות י, ד. אבל אם אסף אותו לכלי - הראה בכך שהוא מעוניין במיץ, ולכן המיץ מטמא.

וּמְגַסָּה ובוחשת בִקְדֵרָה טְמֵאָה, אִם הֵזִיעוּ יָדֶיהָ - טְמֵאוֹת.

וּמְגַסָּה בִקְדֵרָה טְהוֹרָה, אִם הֵזִיעוּ יָדֶיהָ - הַקְּדֵרָה טְמֵאָה.

רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: אִם נָטְפוּ.

הַשּׁוֹקֵל עֲנָבִים בְּכַף מֹאזְנַיִם - הַיַּיִן שֶׁבַּכַּף טָהוֹר, עַד שֶׁיְּעָרֶה לְתוֹךְ הַכֶּלִי.

הֲרֵי זֶה דוֹמֶה לְסַלֵּי זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁהֵן מְנַטְּפִים.