ביאור:בבלי ביצה דף לז

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

דאית ליה אשה ובנים ^[1].

לא חולצין ולא מיבמין:

והא מצוה קא עביד?

לא, צריכא דאיכא גדול ומצוה בגדול ליבם ^[2];

וכלהו טעמא מאי?

גזרה שמא יכתוב ^[3].

ואלו הן משום מצוה לא מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין:

גזרה משום מקח וממכר ^[4]. ^[5]

ולא מגביהין תרומות ומעשרות:

פשיטא!?

תני רב יוסף: לא נצרכא אלא ליתנה לכהן בו ביום ^[6], והני מילי פירי דטבילי מאתמול, אבל פירי דטבילי האידנא - כגון עיסה לאפרושי מינה חלה - מפרשינן ויהבינן לכהן.

והני ^[7], משום רשות איכא משום שבות ליכא ^[8]? והני ^[9] משום מצוה איכא ^[10] משום שבות ליכא ^[11]?

אמר רבי יצחק: לא מבעיא קאמר: לא מבעיא שבות גרידתא דאסור, אלא אפילו שבות דרשות נמי אסור, ולא מבעיא שבות דרשות דאסור, אלא אפילו שבות דמצוה נמי אסור. ^[12]

כל אלו ביום טוב אמרו:

ורמינהו: משילין דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת ^[13]?

אמר רב יוסף: לא קשיא, הא רבי אליעזר הא רבי יהושע ^[14], דתניא [תוספתא ביצה פ"ג ה"ב [ליברמן]]: אותו ואת בנו ^[15] שנפלו לבור: רבי אליעזר אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו, ושוחטו, והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות; רבי יהושע אומר: מעלה את הראשון על מנת לשוחטו ואינו 'שוחטו, וחוזר ומערים ומעלה השני, רצה זה שוחט רצה זה שוחט.

אמר ליה אביי: ממאי? דילמא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא דאפשר בפרנסה, אבל הכא דלא אפשר בפרנסה לא? אי נמי עד כאן לא קאמר רבי יהושע התם אלא דאפשר לאערומי ^[16], אבל הכא דלא אפשר לאערומי ^[17] - לא?

אלא אמר רב פפא: לא קשיא: הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן [ביצה פ"א מ"ה]: 'בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ^[18], ובית הלל מתירין ^[19]';

דלמא לא היא: עד כאן לא קא אמרי בית שמאי התם אלא אהוצאה, אבל אטלטול לא?

אטו טלטול לאו צורך הוצאה הוא ^[20]!

משנה:

הבהמה והכלים כרגלי הבעלים ^[21];

המוסר בהמתו לבנו או לרועה - הרי אלו כרגלי הבעלים;

כלים המיוחדין לאחד מן האחין שבבית - הרי אלו כרגליו, ושאין מיוחדין ^[22] - הרי אלו כמקום שהולכין ^[23];

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - כרגלי השואל ^[24], ביום טוב ^[25] - כרגלי המשאיל ^[26];

וכן האשה ששאלה מחברתה תבלין ^[27], ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו ^[28] כרגלי שתיהן ^[29];

רבי יהודה פוטר במים מפני שאין בהן ממש ^[30]. ^[31]

גמרא:

מתניתין ^[32] -

עמוד ב

דלא כרבי דוסא, דתניא: רבי דוסא אומר - ואמרי לה אבא שאול אומר: הלוקח בהמה מחברו מערב יום טוב, אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הלוקח; והמוסר בהמה לרועה אף על פי שלא מסרה לו אלא ביום טוב - הרי היא כרגלי הרועה!

אפילו תימא רבי דוסא, ולא קשיא: כאן [רבי דוסא] ברועה אחד ^[33], כאן ^[34] בשני רועים ^[35]; דיקא נמי ^[36]: דקתני לבנו או לרועה - שמע מינה.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי דוסא.

ומי אמר רבי יוחנן הכי? והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים!?

ולאו אוקימנא כאן ברועה אחד כאן בשני רועים?

תנו רבנן [תוספתא ביצה פ"ד ה"ו [ליברמן]]: 'שנים ששאלו ^[37] חלוק אחד בשותפות ^[38]: זה לילך בו שחרית לבית המדרש ^[39] וזה ליכנס בו ערבית ^[40] לבית המשתה, זה ערב עליו לצפון ^[41] וזה ערב עליו לדרום: זה שערב עליו לצפון מהלך לצפון ^[42] כרגלי מי שערב עליו לדרום ^[43], וזה שערב עליו לדרום מהלך ^[44] לדרום כרגלי מי שערב עליו לצפון ^[45]; ואם מצעו את התחום ^[46] - הרי זה לא יזיזנה ממקומה ^[47]'.

אתמר: שנים שלקחו חבית ובהמה בשותפות ^[48]; רב אמר: חבית מותרת ^[49] ובהמה אסורה ^[50], ושמואל אמר חבית נמי אסורה ^[51].

מאי קסבר רב?: אי קא סבר יש ברירה - אפילו בהמה תשתרי? ואי קסבר אין ברירה - אפילו חבית נמי אסורה?

לעולם קסבר יש ברירה ^[52], ושניא בהמה דקא ינקי תחומין ^[53] מהדדי ^[54].

אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב: לאיסור מוקצה לא חששו, לאיסור תחומין חששו ^[55]?

שתיק רב.

תוספות ד"ה לאיסור מוקצה לא חששו - אנן סהדי דכל אחד מנייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו ואם היו רוצין לאכלה כאן אינה אסורה משום מוקצה לומר כל חלק וחלק יונק משל חברו ויש כאן מוקצה ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהן מפני יניקה זאת אם יש לחוש צריך לחוש אף משום מוקצה כפ"ה, וקשה: מאי יניקת מוקצה יש כאן? והלא חלק חברו מותר לו לאכול אם נתן לו חברו, דאמר לעיל 'משלחין ביו"ט בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין'?

ומפרש רבינו שמואל לאיסור מוקצה: שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנונית ביום טוב ולא אסרת להו למיחש להכי אע"ג דסבירא ליה כרבי יהודה במוקצה לאיסור תחומין שחלק כל אחד יונק ומתגדל משל חברו חששת לאסרה בכך.

מאי הוי עלה?

רבי הושעיא אמר: יש ברירה ^[56], ורבי יוחנן אמר אין ברירה ^[57];

וסבר רבי הושעיא יש ברירה? והתנן [אהלות פ"ז מ"ג]: המת בבית ולו פתחים הרבה - כולן טמאים; נפתח אחד מהן - הוא טמא וכולן טהורים; חשב להוציאו באחד מהן או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה - מצלת על הפתחים כולן; בית שמאי אומרים: והוא שחשב עליו עד שלא ימות המת, ובית הלל אומרים: אף משימות המת ^[58], ואתמר עלה: אמר רבי הושעיא: ^[59] לטהר את הפתחים ^[60] מכאן ולהבא ^[61]; מכאן ולהבא – אִין, למפרע ^[62] - לא ^[63]!

אפוך ^[64]: רבי הושעיא אמר אין ברירה, ורבי יוחנן אמר יש ברירה;

ומי אית ליה לרבי יוחנן ברירה? והאמר רב אסי אמר רבי יוחנן: האחין שחלקו לקוחות הן ^[65], ומחזירין זה לזה ביובל! וכי תימא כי לית ליה לרבי יוחנן ברירה - בדאורייתא ^[66], אבל בדרבנן אית ליה ^[67], ובדרבנן מי אית ליה?: והתני איו ^[68]: רבי יהודה אומר: אין אדם מתנה על שני דברים כאחד ^[69], אלא ^[70] אם בא חכם למזרח - עירובו למזרח, למערב - עירובו למערב, ואילו לכאן ולכאן – לא,

הערות

^ שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (סא,ב); ומיהא קצת מצוה איכא, כדאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא ו)
^ מצוה בגדול האחים ליבם, ונפקא לן מ-וְהָיָה הַבְּכוֹר (דברים כה ו)
^ שמא יכתוב פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקדושין, ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה
^ דלמקח וממכר דמו: שמוציא מרשותו לרשות הקדש, ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח יג) [ועיין נחמיה י,לב], אי נמי: מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה
^ ואם תאמר: הויא לה גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא.
^ דאיכא למימר 'לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין': דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים, ורואים שמוליך תרומה לכהן, ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יום טוב דכהן, שצריך לה הוא - אפילו הכי אסור
^ אאמצעיתא קאי, דקאמר: אלו הן משום רשות
^ וכי אין בהן משום שבות, והלא אסרום, כדאמרינן 'כל שחייבין עליו' - אלמא כלהו לאסורא
^ בתראי
^ בעשייתו
^ לאסרה בשבת – בתמיה: והלא אסרום, והיכי פלגינהו תנא דמתניתין: דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות
^ כלומר: כולם משום שבות יש בהן, והראשונים - איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה, והאמצעיים יש בהן שבות ואף על פי שיש בהן קצת מצוה, והאחרונים מצוה גמורה הן ואף על פי כן גזרו עליהן שבות, ולא זו אף זו קתני: לא תימא קמאי הוא דאסירי, דהוו להו שבות גרידתא, כלומר: שעבר על השבות, דאין עם עבירה זו שמץ מצוה, אלא אפילו מצעי דהוו להו שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה - נמי אסור.
^ אלמא: גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב
^ סיפא דקתני אין בין יום טוב לשבת, דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יום טוב, ואפילו בהפסד ממון - רבי אליעזר היא, שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון, ורישא דקתני משילין... ביום טוב מפני הפסד ממון - רבי יהושע היא
^ שאינן מותרין לשחוט שניהן היום
^ דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין, דהרואה אומר: הראשון שהעלה - כחוש הוא, והשני יפה הימנו
^ דהכל יודעין שלא יניחם, ואינו עושה אלא להציל, ומזלזלין באיסור יום טוב
^ דלא הותרה הוצאה שלא לצורך, וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן, ואפילו גבי הפסד ממון
^ ולבית הלל דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מן התורה - בטלטול נמי לא גזור רבנן
^ תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה, והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים - שלא יוכלו לעמוד בהן: לבטל עונג שבת ושמחת יום טוב
^ אין אדם יכול להוליכה ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולין לילך, ואם לא עֵרֵב - יש לה אלפים לכל רוח העיר, ואם ערב לצפון - גם היא תלך לצפון ולא לדרום
^ לאחד מהן אלא לכולן
^ למקום שכולן יכולין לילך - מותר להוליך את הכלים, אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו - הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן
^ שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות: דבין השמשות, שהוא כניסת היום - קונה שביתה
^ ואם שאלו ביום טוב משחשכה
^ לפי שקנה שביתה אצל בעליו
^ לקדרתה
^ הקדרה והעיסה
^ אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, דכיון דביום טוב שאלה - קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן
^ אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה, הלכך אין מעכבות הולכתן
^ ובגמרא מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו; ובמלח לא פליג: דמוקמינן לה בגמרא במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת.
^ דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה
^ שאין בעיר אלא רועה אחד: כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו; הלכך, בין מוכר בין לוקח - דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה
^ ומתניתין
^ דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים - הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום
^ דמתניתין בשני רועים
^ מבעוד יום
^ להיות ברשות שניהם
^ של יום טוב
^ של יום טוב
^ על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון
^ מוליכו לצפון
^ מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון, ולא יותר
^ מוליכו זה
^ כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום - מוליכו זה, ולא יותר, מפני חלקו של צפוני; כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה: זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום, שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח, וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון - אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם
^ תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים, שנים לצפון ושנים לדרום; ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום - ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן
^ לא לצפון ולא לדרום, שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה, וכן הדרומי לצפון: שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח, שהרי לכך ערב: שתסלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו
^ מערב יום טוב, לחלקן ביום טוב
^ להוליך כל אחד חלקו למקום שערב
^ להוליך, אלא למקום ששניהם הולכים
^ דאין ברירה, ויש לומר: חלק שבא לזה - היה ראוי לחברו, ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו
^ הלכך חבית מותרת
^ חלקי הבהמה, שראוין לשני תחומין
^ ושאני בהמה בחייה בין השמשות, וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה, ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו, ואין כאן לברור
^ אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו, ואם היו רוצים לאכלה כאן - אינה אסורה עליהם משום מוקצה, לומר: כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה, ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו; אם יש לחוש - צריך לחוש אף משום מוקצה
^ וחבית ובהמה מותרין
^ ושניהם אסורין
^ מפורש בפרק קמא דף י,א
^ הא דאמרי בית הלל אף משימות המת חשב - מועלת
^ לטהר כלים הבאים בפתחים
^ ממחשבה ואילך הוא דקאמרי
^ אבל כלים דמעיקרא
^ דאין ברירה לומר 'הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא'
^ קמייתא
^ ולא אמרינן: הוברר לכל אחד חלק ירושתו, וירושה אינה חוֹזֶרת ביובל, אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו, והרי החליפו חלקיהם, והוו להו לקוחות
^ לעמוד כנגד דבר תורה, כגון יובל - לא סמכינן אברירה
^ לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן - סמכינן אברירה, הלכך חבית ובהמה מותרים
^ שם חכם
^ בעירובין [פ"ג מ"ה] תנן: מתנה אדם על עירובו, ומניח שני עירובין, ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ארבעת אלפים לדרוש ברבים, ואינו יודע אם למזרח אם למערב, אומר: "אם בא חכם למזרח - ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה, בא למערב - ערובי שבמערב יקנה, בא לכאן ולכאן, "אם יבאו שנים - למקום שארצה אלך ואברור למחר: יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע" - ואי אפשר כן אלא על ידי ברירה, דכי בורר למחר אומרים: הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי, ובא רבי יהודה לחלוק ולומר: אינו מתנה על שני חכמים, לומר "למחר אברור", דכי בורר למחר - מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות, ו'הוברר למפרע' לא אמרינן
^ על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא - אפשר להתנות

[1] שני זכרים לבית שמאי, או זכר ונקבה לבית הלל, ותו לא מיפקד כולי האי, כדאמרינן ביבמות (סא,ב); ומיהא קצת מצוה איכא, כדאמר בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא ו)

[2] מצוה בגדול האחים ליבם, ונפקא לן מ-וְהָיָה הַבְּכוֹר (דברים כה ו)

[3] שמא יכתוב פסק דין לדינין, ושטר אירוסין לקדושין, ושטר חליצה לחולצת וכתובה ליבמה

[4] דלמקח וממכר דמו: שמוציא מרשותו לרשות הקדש, ומקח וממכר אסור מן המקרא, דכתיב מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר (ישעיהו נח יג) [ועיין נחמיה י,לב], אי נמי: מקח וממכר אתי לידי כתיבה שטרי מכירה

[5] ואם תאמר: הויא לה גזרה לגזרה? - כולה חדא גזרה היא.

[6] דאיכא למימר 'לאו מוכחא מלתא היא דלתקוני טבלא מכוין': דאין ידוע שיהא הוא צריך לשיריים, ורואים שמוליך תרומה לכהן, ומחזי דכולה מלתא משום שמחת יום טוב דכהן, שצריך לה הוא - אפילו הכי אסור

[7] אאמצעיתא קאי, דקאמר: אלו הן משום רשות

[8] וכי אין בהן משום שבות, והלא אסרום, כדאמרינן 'כל שחייבין עליו' - אלמא כלהו לאסורא

[9] בתראי

[10] בעשייתו

[11] לאסרה בשבת – בתמיה: והלא אסרום, והיכי פלגינהו תנא דמתניתין: דבקמאי אדכר שבות ובאמצעי ובתראי לא אדכר שבות

[12] כלומר: כולם משום שבות יש בהן, והראשונים - איסור יש בהן ואין בהן לחלוח מצוה, והאמצעיים יש בהן שבות ואף על פי שיש בהן קצת מצוה, והאחרונים מצוה גמורה הן ואף על פי כן גזרו עליהן שבות, ולא זו אף זו קתני: לא תימא קמאי הוא דאסירי, דהוו להו שבות גרידתא, כלומר: שעבר על השבות, דאין עם עבירה זו שמץ מצוה, אלא אפילו מצעי דהוו להו שבות דאיכא רשות קרבות מצוה גבה - נמי אסור.

[13] אלמא: גזרו שבות על שבת שלא גזרו ביום טוב

[14] סיפא דקתני אין בין יום טוב לשבת, דכל שבות דגזרו על שבת גזרו על יום טוב, ואפילו בהפסד ממון - רבי אליעזר היא, שלא התיר להעלות אותו ואת בנו מפני הפסד ממון, ורישא דקתני משילין... ביום טוב מפני הפסד ממון - רבי יהושע היא

[15] שאינן מותרין לשחוט שניהן היום

[16] דלא מוכחא מילתא דלהצלת ממונו מכוין, דהרואה אומר: הראשון שהעלה - כחוש הוא, והשני יפה הימנו

[17] דהכל יודעין שלא יניחם, ואינו עושה אלא להציל, ומזלזלין באיסור יום טוב

[18] דלא הותרה הוצאה שלא לצורך, וגבי טלטול שלא לצורך נמי גזרינן, ואפילו גבי הפסד ממון

[19] ולבית הלל דאמרי הוצאה שלא לצורך מותרת מן התורה - בטלטול נמי לא גזור רבנן

[20] תחילת הוצאה על ידי טלטול היא, וכל מה שגזרו אינו אלא משום הוצאה, והאי דלא גזרו על טלטול כלים ואוכלים - שלא יוכלו לעמוד בהן: לבטל עונג שבת ושמחת יום טוב

[21] אין אדם יכול להוליכה ביום טוב אלא במקום שבעליה יכולין לילך, ואם לא עֵרֵב - יש לה אלפים לכל רוח העיר, ואם ערב לצפון - גם היא תלך לצפון ולא לדרום

[22] לאחד מהן אלא לכולן

[23] למקום שכולן יכולין לילך - מותר להוליך את הכלים, אבל אם ערב אחד מהם לסוף אלפים לצפון והשאר לא ערבו - הוא מעכב על ידם מלהוליכם לדרום אפילו פסיעה אחת מפני חלקו, והן מעכבין על ידו מלהוליכם לצפון אלא אלפים שהן מותרין בהן

[24] שהרי קנה שביתתו אצלו בין השמשות: דבין השמשות, שהוא כניסת היום - קונה שביתה

[25] ואם שאלו ביום טוב משחשכה

[26] לפי שקנה שביתה אצל בעליו

[27] לקדרתה

[28] הקדרה והעיסה

[29] אין מוליכות אותם אלא למקום ששתיהן יכולות לילך, דכיון דביום טוב שאלה - קנו התבלין או המים והמלח שביתה אצל בעליהן

[30] אין ניכרות לא בקדרה ולא בעיסה, הלכך אין מעכבות הולכתן

[31] ובגמרא מוקי לה בתבשיל עבה שאין המים ניכרים בו; ובמלח לא פליג: דמוקמינן לה בגמרא במלח אסתרוקנית שהיא גסה וניכרת.

[32] דקתני המוסר בהמתו לרועה ביום טוב הרי אלו כרגלי הבעלים ולא כרגלי הרועה

[33] שאין בעיר אלא רועה אחד: כל בני העיר מעמידין בהמתם ברשותו ונקנית שביתתו; הלכך, בין מוכר בין לוקח - דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתו אצלו אלא בשביתת הרועה

[34] ומתניתין

[35] דלא ידעינן להי מנייהו הויא לה דעת בעלים - הלכך הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום

[36] דמתניתין בשני רועים

[37] מבעוד יום

[38] להיות ברשות שניהם

[39] של יום טוב

[40] של יום טוב

[41] על מנת אותו חלוק להוליכו לצפון

[42] מוליכו לצפון

[43] מה שרגליו של דרומי יכולין לילך לצפון מוליכו זה לצפון, ולא יותר

[44] מוליכו זה

[45] כמו שרגליו של צפוני מותרות לילך לדרום - מוליכו זה, ולא יותר, מפני חלקו של צפוני; כגון אם נתנו שניהם עירובן בסוף אלף אמה: זה לצפון להיות לו שלשת אלפים לצפון ואלף לדרום, שהרי ממקום ערובו יש לו אלפים אמה לכל רוח, וזה לדרום לסוף אלף להיות לו שלשת אלפים לדרום ואלף לצפון - אין יכולין להוליכו אלא אלף אמה לכל צד ששניהם מותרים בהם

[46] תחום שבת מצפון לדרום ארבעת אלפים, שנים לצפון ושנים לדרום; ואם נתנו עירובן זה לסוף אלפים לצפון וזה לסוף אלפים לדרום - ונמצא תחום שלם ממוצע להפסיק בין שני עירוביהן

[47] לא לצפון ולא לדרום, שהצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה, וכן הדרומי לצפון: שממקום עירובו יש לו אלפים לכל רוח, שהרי לכך ערב: שתסלק שביתתו ממקום לינתו ותקנה במקום עירובו

[48] מערב יום טוב, לחלקן ביום טוב

[49] להוליך כל אחד חלקו למקום שערב

[50] להוליך, אלא למקום ששניהם הולכים

[51] דאין ברירה, ויש לומר: חלק שבא לזה - היה ראוי לחברו, ובין השמשות קנה חלק זה שביתת חברו

[52] הלכך חבית מותרת

[53] חלקי הבהמה, שראוין לשני תחומין

[54] ושאני בהמה בחייה בין השמשות, וכל אבריה בחייה יונקים זה מזה, ומשחשכה ינק כל אבר ואבר משל חברו, ואין כאן לברור

[55] אנן סהדי דכל חד מינייהו אקצי דעתיה מחלקו של חברו, ואם היו רוצים לאכלה כאן - אינה אסורה עליהם משום מוקצה, לומר: כל חלק ינק מחבירו ויש כאן מוקצה, ולהוליכה איש לתחומו אתה אוסר עליהם מפני יניקה זו; אם יש לחוש - צריך לחוש אף משום מוקצה

[56] וחבית ובהמה מותרין

[57] ושניהם אסורין

[58] מפורש בפרק קמא דף י,א

[59] הא דאמרי בית הלל אף משימות המת חשב - מועלת

[60] לטהר כלים הבאים בפתחים

[61] ממחשבה ואילך הוא דקאמרי

[62] אבל כלים דמעיקרא

[63] דאין ברירה לומר 'הוברר דקודם שימות נמי דעתיה להאי פתחא'

[64] קמייתא

[65] ולא אמרינן: הוברר לכל אחד חלק ירושתו, וירושה אינה חוֹזֶרת ביובל, אלא שמא חלק הבא לזה לא היה שלו, והרי החליפו חלקיהם, והוו להו לקוחות

[66] לעמוד כנגד דבר תורה, כגון יובל - לא סמכינן אברירה

[67] לעמוד כנגד איסור תחומין דרבנן - סמכינן אברירה, הלכך חבית ובהמה מותרים

[68] שם חכם

[69] בעירובין [פ"ג מ"ה] תנן: מתנה אדם על עירובו, ומניח שני עירובין, ששמע שעתיד חכם לבא סמוך לעירו בתוך ארבעת אלפים לדרוש ברבים, ואינו יודע אם למזרח אם למערב, אומר: "אם בא חכם למזרח - ערובי שבמזרח יקנה לי שביתה, בא למערב - ערובי שבמערב יקנה, בא לכאן ולכאן, "אם יבאו שנים - למקום שארצה אלך ואברור למחר: יהא ערובי דבין השמשות קונה לאותו רוח למפרע" - ואי אפשר כן אלא על ידי ברירה, דכי בורר למחר אומרים: הוברר דבין השמשות נמי דעתיה לגבי האי, ובא רבי יהודה לחלוק ולומר: אינו מתנה על שני חכמים, לומר "למחר אברור", דכי בורר למחר - מי יימר דערוב של אותו רוח קנה לו בין השמשות, ו'הוברר למפרע' לא אמרינן

[70] על חכם אחד ואינו יודע לאיזה רוח יבא - אפשר להתנות

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]