הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אלא בקשין ^[1], וכי הא דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: האי נמטא ^[2] גמדא ^[3] דנרש ^[4] – שריא ^[5].

אמר רב פפא: ערדלין - אין בהן משום כלאים ^[6]. ^[7]

אמר רבא: הני צררי דפשיטי אין בהם משום כלאים ^[8]; דבזרני ^[9] יש בהם משום כלאים ^[10].

רב אשי אמר: אחד זה ואחד זה אין בהן משום כלאים, לפי שאין דרך חמום בכך.

אבל לא סנדל המסומר:

סנדל המסומר מאי טעמא? לא משום מעשה שהיה?

אמר אביי: סנדל המסומר אסור לנעלו ומותר לטלטלו: אסור לנעלו ^[11] משום מעשה שהיה ^[12], ומותר לטלטלו ^[13]; מדקתני אין משלחין, דאי סלקא דעתא אסור לטלטלו - השתא לטלטולי אסור, משלחין מבעיא?

ולא מנעל שאינו תפור:

פשיטא?

לא נצרכא דאף על גב דנקיט בסיכי ^[14].

רבי יהודה אומר אף לא מנעל לבן:

תניא: 'רבי יהודה מתיר בשחור ואוסר בלבן, מפני שצריך בִּיצַת הגיר ^[15]; רבי יוסי אוסר בשחור, מפני שצריך לצחצחו ^[16]' ולא פליגי: מר כי אתריה ומר כי אתריה: באתריה דמר ^[17] בשרא לתחת ^[18], באתריה דמר בשרא לעיל.

זה הכלל כל שנאותין בו ביום טוב [משלחין אותו]:

רב ששת שרא להו לרבנן לשדורי תפלין ביומא טבא; אמר ליה אביי: והא אנן תנן כל שנאותין בו ביום טוב משלחין אותו ^[19]?

הכי קאמר: כל שנאותין בו בחול ^[20] - משלחין אותו ביום טוב. ^[21].

אמר אביי: תפלין, הואיל ואתו לידן - נימא בהו מילתא: 'היה בא בדרך ^[22] ותפלין בראשו ושקעה עליו חמה, מניח ידו עליהם ^[23] עד שמגיע לביתו ^[24]; היה יושב בבית המדרש ^[25] ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו'.

מתיב רב הונא בריה דרב איקא: 'היה בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לחומה ^[26]; היה יושב בבית המדרש וקדש עליו היום - מניח ידו עליהן עד שמגיע לבית הסמוך לבית המדרש'!?

לא קשיא: הא דמנטרא ^[27], הא דלא מנטרא.

אי דלא מנטרא, מאי איריא בראשו' ^[28]? אפילו מחתן בארעא נמי ^[29], דהא תנן [עירובין פ"י מ"א]: המוצא ^[30] תפלין ^[31] מכניסן ^[32] זוג זוג ^[33]'?

לא קשיא: הא דמנטרא מחמת גנבי ומחמת כלבי, הא דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גנבי ^[34]; מהו דתימא 'רוב לסטים ישראל נינהו ולא מזלזלי בהו' - קא משמע לן.

הדרן עלך ביצה

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

ביצה פרק שני יום טוב

עמוד ב

משנה:

יום טוב שחל להיות ערב שבת, לא יבשל בתחלה מיום טוב לשבת ^[35] אבל מבשל הוא ליום טוב ^[36]; ואם הותיר - הותיר לשבת;

ועושה תבשיל ^[37] מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת;

בית שמאי אומרים: שני תבשילין, ובית הלל אומרים תבשיל אחד;

ושוין בדג וביצה שעליו ^[38] שהן שני תבשילין.

אכלו או שאבד ^[39] - לא יבשל עליו בתחלה, ואם שייר ממנו כל שהוא - סומך עליו ^[40] לשבת.

גמרא:

מנא הני מילי? ^[41]

אמר שמואל: דאמר קרא (שמות כ ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – ^[42] זכרהו, מאחר שבא להשכיחו ^[43].

מאי טעמא ^[44]? ^[45]

אמר רבא: כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב ^[46];

רב אשי אמר: ^[47] כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת ^[48], קל וחומר מיום טוב לחול ^[49]".

תנן: עושה תבשיל מערב יום טוב וסומך עליו לשבת בשלמא לרב אשי, דאמר ^[50] כדי שיאמרו "אין אופין מיום טוב לשבת ^[51]", היינו דמערב יום טוב – אִין, ביום טוב - לא ^[52], אלא לרבא ^[53] מאי איריא מערב יום טוב? אפילו ביום טוב נמי ^[54]!?

אין הכי נמי, אלא גזרה שמא יפשע ^[55].

ותנא [מכילתא רבי שמעון בר יוחאי, בתוספת] מייתי לה מהכא ^[56]: (שמות טז כג) [וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַה' מָחָר] אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ [וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר] ^[57]; מכאן אמר רבי אלעזר: אין אופין אלא על האפוי ^[58], ואין מבשלין אלא על המבושל ^[59]; מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה'.

תנו רבנן: 'מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש ^[60] כל היום כולו בהלכות יום טוב; יצתה כת ראשונה ^[61], אמר: הללו בעלי פטסין ^[62]; כת שניה – אמר: הללו בעלי חביות; כת שלישית – אמר: הללו בעלי כַדִין; כת רביעית – אמר: הללו בעלי לגינין; כת חמישית – אמר: הללו בעלי כוסות; התחילו כת ששית לצאת – אמר: הללו בעלי מארה ^[63]; נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין ^[64]; אמר להם: בני! לא לכם אני אומר, אלא להללו שיצאו שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ^[65]; בשעת פטירתן אמר להם: ^[66] [וַיֹּאמֶר לָהֶם] לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם'.

אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? - והא שמחת יום טוב מצוה היא?

רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות, דתניא: רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה, או יושב ושונה; רבי יהושע אומר: חלקהו: חציו לה' וחציו לכם.

אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: כתוב אחד אומר (דברים טז ח) [שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי] עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ [לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה], וכתוב אחד אומר (במדבר כט לה) [בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי] עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם [כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ], הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו חציו לה' וחציו לכם.

מאי לְאֵין נָכוֹן לו?

אמר רב חסדא: למי שלא הניח עירובי תבשילין!

איכא דאמרי: מי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין, אבל מי שהיה לו להניח עירובי תבשילין ולא הניח ^[67] - פושע הוא.

מאי כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם?

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: אמר להם הקב"ה לישראל: בני! לוו עלי וקדשו קדושת היום, והאמינו בי ואני פורע ^[68]

ואמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו ^[69] - יטע בהן אדר ^[70] שנאמר (תהלים צג ד) [מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם] אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' ^[71]; אי נמי אדרא כשמיה, כדאמרי אינשי ^[72]: מאי 'אדרא'? - דקיימא לדרי דרי.

תניא נמי הכי: שדה שיש בה אדר אינה נגזלת ואינה נחמסת, ופירותיה משתמרין ^[73]

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה:

הערות

^ בגדים קשין שאין מחממים - מותר לישב עליהן
^ בגד שקורין פלטר"א בלע"ז [לבד]
^ קשה כמו 'גמוד מסאני' (פסחים דף קיא,א): דבר שהוא כווץ נעשה קשה
^ מקום
^ לישיבה, שאינו מחמם
^ דקשין הן
^ 'ערדילין' - ראיתי בתשובות הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן, ועליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן, וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר, וקורין אותן 'נמטי'.
^ בגד כלאים שצרורין בו מעות - מותר לתתן בחיקו: שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם
^ שצרור בהם זרעים
^ ואסור לתתן בתוך חיקו
^ ביום טוב
^ במסכת שבת פרק 'במה אשה יוצאה' (דף ס,א)
^ דכלי הוא
^ יתדות קטנות של עץ; ויש אומרים: תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו
^ גיר מין קרקע המשחיר; 'ביצת' = כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי 'ביצת'; מטונ"ש בלע"ז [גושים?]
^ להחליקו, כדמפרש לקמיה: שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים, ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות
^ דרבי יהודה
^ לפנים, הלכך אין צריך לצחצחו
^ ותפילין אין נאותין בהן ביום טוב, כדאמר בערובין (דף צו,א): יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות
^ שהוא מתוקן כל צרכו
^ דאי ביום טוב דקתני מתניתין - לאו אנאותין דלקמיה קאי, אלא אמשלחין דבתריה, ולאתויי תפילין אתא: דאי נמי מנח להו ביום טוב ליכא אסורא; ומיהו סנדל המסומר – לא: דלא לימא "מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנעלו"
^ בערב שבת
^ שלא יראום
^ וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש, דהיא 'העברה כלאחר יד', ומשום בזיון
^ בשדה היה ואינו משתמר
^ משנכנס לעיר - יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו
^ באותו בית הסמוך לבית המדרש, אם נשמרים הם בו - יתנם שם
^ שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום, דקא נקיט אביי
^ אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען
^ 'המוצא' גרס, ולא גרסינן 'המוציא'
^ בשבת בשדה
^ לעיר
^ נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול, ומכניסן, וְחוֹזֵר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן; תפילין של ראש ושל זרוע קרי 'זוג'
^ ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו - יוליכם עד ביתו, אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים - לא יזיזם ממקומן
^ להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת, אלא לשם יום טוב יהא תחלת בשולו, והמשויר יהא לשבת, כדקתני ואזיל:
^ ובלא הערמה, כדקתני לקמן
^ לשם ערוב
^ שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו
^ קודם שבשל כל צרכי שבת
^ לבשל בשבילו
^ לאו דוקא מקראי יליף, דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?
^ אין זכירה אלא בדבר המשתכח
^ כשבא יום טוב בערב שבת - קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו; וכשמערב ערובי תבשילין - נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת
^ למה תקנו ערוב
^ קרא ודאי לאו בערוב משתעי, ולאו ערוב משתמע מניה, ואסמכתא בעלמא הוא, וכי אתא קרא - לקדוש היום אתא, כדתניא בפסחים (קו,א): זכרהו על היין, וערוב מדרבנן, ומה ראו לתקן?
^ מתוך שמְעָרֵב - זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה
^ לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב:
^ אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי - לא
^ לגמרי לא
^ לכבוד יום טוב תקנוהו:
^ אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב
^ דמערב יום טוב הוצרך לעשותו
^ דאמר כדי שיברור
^ יעשהו לפני סעודת יום טוב! יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו
^ ישכח ולא יערב, משום דטריד
^ כן דרך שיטת התלמוד: כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא, ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר - נקט הכי, כלומר: האמוראין למדוהו מכאן, והתנא למד מכאן
^ הוה ליה למכתב 'היום אפו ובשלו', אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר
^ בחמישי בשבת
^ אופין פת, מבשלין תבשיל
^ ביום טוב
^ לסעוד סעודת יום טוב, והניחוהו דורש
^ חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות, לפיכך מהרו לצאת; כלומר: בעלי נפש הן, ואינן יגיעין לשמוע תורה
^ שהיה בית המדרש מתרוקן מאד, וגנאי הדבר וקשה בעיניו
^ כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת, וכל שכן עלינו
^ סעודה
^ מקרא הוא בספר עזרא (נחמיה ח י)
^ כגון שאבדה לו אבדה מערב יום טוב, ומחזר כל היום אחריה
^ חֶדְוַת ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקדוש ברוך הוא - הרי הִיא מָעֻזְּכֶם: היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה
^ שלא יהא אדם חומסן, וגוזל שדות ממנו
^ אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק, ואומרים: "פלוני יש לו אדר בשדהו", ומתוך כך היא נקראת על שמו; ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה - יש לו עדים הרבה שהיתה שלו, ואילו מכרה - היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני
^ כלומר: ש'אדר' לשון קיום וחוזק, ולכך נקרא 'אדר'
^ כשמו: שמפרשין בני אדם את שמו
^ נחמסת - חמסן יהיב דמי, אלא שלוקח בכח, ויש קול לדבר, והיום או מחר מזמינו לבית דין; ופירותיה משתמרין לא ידענא מאי היא: יש מפרשים שנוטעין אותו על הגבולים, ויש לו ענפים הרבה, והוא לשדה לגדר; ולי נראה שהוא מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר [במסכת שבת לא,א] בחומטין, שמשמר התבואה.

[1] בגדים קשין שאין מחממים - מותר לישב עליהן

[2] בגד שקורין פלטר"א בלע"ז [לבד]

[3] קשה כמו 'גמוד מסאני' (פסחים דף קיא,א): דבר שהוא כווץ נעשה קשה

[4] מקום

[5] לישיבה, שאינו מחמם

[6] דקשין הן

[7] 'ערדילין' - ראיתי בתשובות הגאונים שרגילין ללבשן תחת מנעליהן, ועליהם עור של תישים מעובדין תחת קרקעיתן, וכנגד העקב של רגל יש עושין אותן של צמר, וקורין אותן 'נמטי'.

[8] בגד כלאים שצרורין בו מעות - מותר לתתן בחיקו: שהמעות מקשין אותו ואינו מחמם

[9] שצרור בהם זרעים

[10] ואסור לתתן בתוך חיקו

[11] ביום טוב

[12] במסכת שבת פרק 'במה אשה יוצאה' (דף ס,א)

[13] דכלי הוא

[14] יתדות קטנות של עץ; ויש אומרים: תופר שתי תפירות באמצעו ושתים בראשו ושתים בעקבו

[15] גיר מין קרקע המשחיר; 'ביצת' = כל דבר הנלוש ונעשה עב קרוי 'ביצת'; מטונ"ש בלע"ז [גושים?]

[16] להחליקו, כדמפרש לקמיה: שבמקומו היו הופכים מקום בשר מבחוץ ומקום שער מבפנים, ודרך מקום בשר להיות בו מרטים וקליפות קליפות

[17] דרבי יהודה

[18] לפנים, הלכך אין צריך לצחצחו

[19] ותפילין אין נאותין בהן ביום טוב, כדאמר בערובין (דף צו,א): יצאו שבתות וימים טובים שהן עצמן אות

[20] שהוא מתוקן כל צרכו

[21] דאי ביום טוב דקתני מתניתין - לאו אנאותין דלקמיה קאי, אלא אמשלחין דבתריה, ולאתויי תפילין אתא: דאי נמי מנח להו ביום טוב ליכא אסורא; ומיהו סנדל המסומר – לא: דלא לימא "מדשרו רבנן לשלחו שמע מינה מותר לנעלו"

[22] בערב שבת

[23] שלא יראום

[24] וחכמים התירו לו להכניסם לעיר דרך מלבוש, דהיא 'העברה כלאחר יד', ומשום בזיון

[25] בשדה היה ואינו משתמר

[26] משנכנס לעיר - יתנם בבית הראשון, ולא יוליכם עד ביתו

[27] באותו בית הסמוך לבית המדרש, אם נשמרים הם בו - יתנם שם

[28] שכבר היה מלובש בהן מבעוד יום, דקא נקיט אביי

[29] אפילו לאחר שקדש היום מצאן מונחים בקרקע התירו לו חכמים להניחן בראשו ולהצניען

[30] 'המוצא' גרס, ולא גרסינן 'המוציא'

[31] בשבת בשדה

[32] לעיר

[33] נותן בראשו אחד ואחד בזרועו כדרך הנחתן בחול, ומכניסן, וְחוֹזֵר והולך ולובש זוג אחר ומכניסן; תפילין של ראש ושל זרוע קרי 'זוג'

[34] ואשמעינן אביי דהואיל ולא מנטרא מחמת גנבי, מאחר שהן בראשו - יוליכם עד ביתו, אבל אם מצאן שם במקום שהן נשמרין מן הכלבים - לא יזיזם ממקומן

[35] להיות תחלת בשולו ועיקרו לשם שבת, אלא לשם יום טוב יהא תחלת בשולו, והמשויר יהא לשבת, כדקתני ואזיל:

[36] ובלא הערמה, כדקתני לקמן

[37] לשם ערוב

[38] שהיו טחין ביצה על הדג כשצולין אותו

[39] קודם שבשל כל צרכי שבת

[40] לבשל בשבילו

[41] לאו דוקא מקראי יליף, דערובי תבשילין דרבנן, והכי קא מבעיא ליה: אהיכא אסמכוה רבנן?

[42] אין זכירה אלא בדבר המשתכח

[43] כשבא יום טוב בערב שבת - קרוב שבת להשתכח מחמת יום טוב, שמרבה בסעודת היום ואינו מניח לשבת כדי כבודו, והזהירך הכתוב לזכרו; וכשמערב ערובי תבשילין - נמצא שזוכרו, שהרי אינו עושה אלא מחמת שבת

[44] למה תקנו ערוב

[45] קרא ודאי לאו בערוב משתעי, ולאו ערוב משתמע מניה, ואסמכתא בעלמא הוא, וכי אתא קרא - לקדוש היום אתא, כדתניא בפסחים (קו,א): זכרהו על היין, וערוב מדרבנן, ומה ראו לתקן?

[46] מתוך שמְעָרֵב - זוכר את השבת, ואינו מכלה את הכל ליום טוב, ובורר מנה לזה ומנה לזה

[47] לא לכבוד שבת תקנוהו, אלא לכבוד יום טוב:

[48] אלא אם כן התחיל מבעוד יום, דאינו אלא כגומר והולך, אבל אתחולי - לא

[49] לגמרי לא

[50] לכבוד יום טוב תקנוהו:

[51] אסור להתחיל בשולי שבת ביום טוב

[52] דמערב יום טוב הוצרך לעשותו

[53] דאמר כדי שיברור

[54] יעשהו לפני סעודת יום טוב! יש כאן זכירת שבת לברור מנותיו

[55] ישכח ולא יערב, משום דטריד

[56] כן דרך שיטת התלמוד: כשמתחילין האמוראין להוציא טעם מן המקרא, ויש תנא של ברייתא למד אותו ממקום אחר - נקט הכי, כלומר: האמוראין למדוהו מכאן, והתנא למד מכאן

[57] הוה ליה למכתב 'היום אפו ובשלו', אלא רמז הוא שיש לך יום ששי שאין אופין לצורך מחר

[58] בחמישי בשבת

[59] אופין פת, מבשלין תבשיל

[60] ביום טוב

[61] לסעוד סעודת יום טוב, והניחוהו דורש

[62] חביות גדולות הכינו להם באנומלין ומסך משתאות, לפיכך מהרו לצאת; כלומר: בעלי נפש הן, ואינן יגיעין לשמוע תורה

[63] שהיה בית המדרש מתרוקן מאד, וגנאי הדבר וקשה בעיניו

[64] כסבורין שכועס על כת ששית מפני שאחרו לצאת, וכל שכן עלינו

[65] סעודה

[66] מקרא הוא בספר עזרא (נחמיה ח י)

[67] כגון שאבדה לו אבדה מערב יום טוב, ומחזר כל היום אחריה

[68] חֶדְוַת ה' - שמחה שאתם עושים בשביל הקדוש ברוך הוא - הרי הִיא מָעֻזְּכֶם: היא תעזור אתכם לשלם הקפותיכם ומלוותיכם שתלוו בשבילה

[69] שלא יהא אדם חומסן, וגוזל שדות ממנו

[70] אילן חשוב הוא, יש לו שם למרחוק, ואומרים: "פלוני יש לו אדר בשדהו", ומתוך כך היא נקראת על שמו; ואם הולך למדינת הים ובא אחר והחזיק בה - יש לו עדים הרבה שהיתה שלו, ואילו מכרה - היה הקול יוצא להיות נקראת על שמו של שני

[71] כלומר: ש'אדר' לשון קיום וחוזק, ולכך נקרא 'אדר'

[72] כשמו: שמפרשין בני אדם את שמו

[73] נחמסת - חמסן יהיב דמי, אלא שלוקח בכח, ויש קול לדבר, והיום או מחר מזמינו לבית דין; ופירותיה משתמרין לא ידענא מאי היא: יש מפרשים שנוטעין אותו על הגבולים, ויש לו ענפים הרבה, והוא לשדה לגדר; ולי נראה שהוא מין עשב חשוב, וְזַרְעוֹ מתערב עם הפירות, ובשדה לבן קאמר, ומשתמרת התבואה מן הכנימה והתולעים, שריח אותו זרע מבריחן והורגן, כדאמר [במסכת שבת לא,א] בחומטין, שמשמר התבואה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

ביאור:בבלי ביצה דף טו

-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

הערות