ביאור:בבלי ביצה דף ה
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ונתקלקלו הלוים בשיר [1] - התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה [2], ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה [3] - נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש [4]' [5].
תוספות ד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר - בשיר של בין הערבים מיירי, שאמרו שיר של חול, שלא היו סבורים שיבאו עדים אותו יום ונהגו אותו יום חול וכשבאו לאחר המנחה נמצא שהוא קדש, אבל אינו אומר 'בשיר של שחרית', שאמרו של חול בתמיד של שחרית, שהרי אפילו באו קודם הקרבת תמיד של שחרית היו אומרים שיר של חול, כדאמרינן בר"ה [6], לפי שרוב השנים לא היו ממהרין כל כך לבא;
והקשה ר' פרץ: והאיכא קלקול גבי מוספין, ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד: דכשבאו עדים מן המנחה ולמעלה כבר הקריבו התמיד, וא"כ אינן יכולין להקריב המוספין, דכתיב והקטיר עליה חלבי השלמים, ודרשינן [7] עליה השלם כל הקרבנות כולן: שאין קרבן קרב לאחריה!
ותירץ: דאפילו לא באו עד לאחר הקרבת התמיד - מכל מקום המוספין קרבין, דהיכא דלא אפשר שאני, מידי דהוי אמחוסר כפורים בערב פסח שמביא כפרתו לאחר הקרבת התמיד של בין הערבים ואוכל פסחו בערב; והכי אמרינן בפרק 'תמיד נשחט' (פסחים נט א ושם);
ועוד יש לומר: דאתי עשה דרבים ודחי עשה דהשלמה משום דאלים טפי, דהכי אמרינן בתמיד נשחט [8] דאתי עשה דפסח דענוש כרת ודחי עשה דהשלמה דאינו ענוש כרת,
ויש מפרשי' דמעיקרא אייתו התמיד ומתנו: אם לא יבאו עדים - יהא תמיד, ואם יבאו - יהא מן המוספין, ואחר כך יביאו את התמיד ושאר קרבנות, ולא נהירא: דאיכא בהדיא התם דאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים.
אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך [9] ביצה מותרת [10], דתנן [ראש השנה פ"ד מ"ד]: משחרב בית המקדש - התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום;
אמר ליה אביי: והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו ביצה אסורה!
אמר ליה: אמינא לך אנא רבן יוחנן בן זכאי, ואת אמרת לי רב ושמואל!?
ולרב ושמואל קשיא מתניתין [11]!
לא קשיא: הא לן והא להו [12].
ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה; מאי טעמא? - הוי דבר שבמנין [13], וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [14]. [15]
אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [16]? - דכתיב (דברים ה כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם [17] ואומר (שמות יט יג) [לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה] בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר [18], ותנן [19] [מעשר שני פ"ה מ"ב]: כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד [20], וזו היא תחומה: אילת מן הדרום, ועקרבת מן הצפון, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח' ואמר עולא - ואיתימא רבה בר בר חנה - אמר רבי יוחנן: מה טעם? - כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד [21] בצד כפר טבי
ובקש להפקירו לעניים [22]; אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו [23]'; מאן 'חבריך'? - רבן יוחנן בן זכאי; טעמא דנמנו, הא לא נמנו לא [24].
מאי ואומר? [25]
הכי קאמר [26]: מכדי כתיב (שמות יט טו) [וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם] הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה [27], (דברים ה כו) לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם למה לי [28]? - שמע מינה: כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [29]; וכי תימא למצות עונה הוא דאתא [30] - תא שמע [31]: (שמות יט יג) [לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה] בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר [32]; מכדי כתיב [33] (שמות לד ג) [וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכָל הָהָר] גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא, בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל למה לי? - שמע מינה: דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו [34]; וכי תימא הני מילי בדאורייתא, אבל בדרבנן לא [35]? - תא שמע כרם רבעי, והא כרם רבעי דרבנן וקאמרי ליה כבר נמנו עליך חבריך והתירוהו [36]; וכי תימא [37] 'ביצה נמי אמנו עלה רבן יוחנן בן זכאי ושריוה'? - כי אמנו אעדות, אביצה לא אמנו.
אמר ליה אביי: אטו ביצה במנין מי הואי [38]? ביצה בעדות תליא מלתא; אתסר עדות - אתסר ביצה, אשתרי עדות - אשתרי ביצה!
רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית, אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, מאי טעמא? - מהרה יבנה בית המקדש [39] ויאמרו: "אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני? השתא נמי ניכול" ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן והשתא קדושה אחת היא.
אי הכי עדות נמי לא נקבל, מאי טעמא, מהרה יבנה בית המקדש ויאמרו "אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי נקבל"!?
הכי? השתא: התם עדות מסורה לבית דין [40], ביצה לכל מסורה [41].
רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה; מי לא מודה רבן יוחנן בן זכאי שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש [42]!?
ואמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת, בין לקולא בין לחומרא.
הערות
עריכה- ^ בשיר תמיד של בין הערבים, שאמרו בו שירה של חול, שהיו סבורים שלא יבאו עוד והיום חול; וכשבאו - נמצא שהוא קדש! ובשל שחר אין טעות: דבתמיד של שחר אפילו הוקדש החדש קודם הקרבתו - שיר של חול היו אומרים, לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבא כל כך
- ^ עד הקרבת תמיד של בין הערבים, אבל לאחר מכאן אותו היום - הרי הוא מעובר, ומונין מיום המחרת ליום הכפורים וסוכות
- ^ אף על פי שאין מונין למועדות מהיום
- ^ לא מזלזלינן ביה בהאי [יום ה]שלשים [של אלול], אלא גומרין אותו באיסורו: כאשר הוזהרו עד המנחה ממלאכה - כן נוהגין וגומרין אותו בקדושתו
- ^ אלמא: תחילת עשייה שני ימים לראש השנה אפילו בבית דין הוה, ולא מספק, שהרי ודאי שיום טוב למחר ואף על פי כן תקנו לעשותו; שמע מינה: חק חכמים ומצותן היה לעשותן בבאו עדים אחר המנחה, והרחוקים יש עליהם לעשותן בכל שנה שמא יבאו עדים אחר המנחה, והרי קדושתו אחת, ואין כאן לומר 'ממה נפשך חד מינייהו חול', דשמא אין כאן חול אלא שניהם קדש!
- ^ דף ל,ב ושם
- ^ יומא דף לג,א
- ^ ג"ז שם
- ^ שהחזיר הדבר ליושנו לקבל עדותן כל היום ולקדש היום, נמצא שאין בית דין עושין שני ימים, והרחוקים העושים שני ימים אינו אלא מספק: שאין יודעין אם נתקדש ביום שלשים אם בשלשים ואחד, והרי הן כשאר יומים טובים של גליות
- ^ וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ממה נפשך: דחד מינייהו חול
- ^ דקתני דחזר הדבר ליושנו
- ^ לבני ארץ ישראל שעושין יום אחד – מותרת, אבל לדידן בני גולה – אסורה, שהרי עדיין אנו עושין שני ימים ועודנו כבתחילה מפני אותה תקנה ראשונה, לא מפני ספק; הלכך - הואיל ולא פסקו מאצלנו משהתחלנו - אין להקל ולומר 'אין מנהגנו זה מפני תקנה ראשונה אלא מפני הספק, וביצה מותרת' - הא לא אמרינן: דכיון דלא פסקה אותה תקנה מאצלנו שנה אחת לעשות יום אחד - עדיין באיסורנו הראשונה עמדנו להיותם כיום ארוך
- ^ ביצה זו נאסרת בקבוץ חכמים שנמנו וגמרו לעשותן שני ימים קדושה אחת אם לא באו עדים לפני המנחה, וכל העושין שני ימים - מחמת כן עשו: שמא לא באו עדים לבית דין קודם המנחה
- ^ צריך מנין אחר שימנו לך ויתירוהו
- ^ ולקמן פרכינן: ביצה מי אתסרא במנין? והלא לא נמנו אלא על קבלת עדות, ובההוא חזר בו רבן יוחנן והתירו!?
- ^ דכל דבר הנאסר במנין צריך מנין אחר להתירו ואפילו אירע דבר שאתה יכול להורות בו היתר ולומר "אין תקנת מנין הראשון עומדת", כי הכא - אפילו הכי אסור עד שיתירוהו בפירוש בקבוץ חכמים
- ^ לקמן מפרש לה היכי יליף
- ^ לקמן מפרש
- ^ נמי דצריך מנין אחר להתירו
- ^ כרם רבעי שאמרה תורה קֹדֶשׁ הִלּוּלִים (ויקרא יט כד) וגמרינן 'קדש' 'קדש' ממעשר שני, דכתיב ביה 'קדש': וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לה' (ויקרא כז ל): שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותן ולהעלות הדמים לירושלים, ותקנו חכמים במהלך יום אחד לכל צד שלא יפדוהו, אלא הפירות עצמן יעלם ויאכלם שם, כדמפרש לקמן: כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות
- ^ היינו בין לוד לירושלים בתוך מהלך יום, דהא אמרינן: לוד - בתוך מהלך יום מן המערב, נמצא מזרחה בין לוד לירושלים; ב'כיצד מברכין' (ברכות דף לה,א) יש פלוגתא: חד תני 'נטע רבעי' וחד תני 'כרם רבעי'
- ^ שילקטוהו הם ויעלוהו לירושלים ויאכלוהו שם, שהיה עליו טורח להעלות שם הפירות
- ^ לפדותו ולהעלות דמיו, ואף על גב דלאחר חורבן הוה - קסברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וצריך להעלות הפירות או הדמים
- ^ ואף על גב דממילא ליתא לתקנתא קמייתא, דהא כדי לעטר שוקי ירושלים הוא דהוה, וכיון דחרבה - מה לנו לעטרה לצורך הנכרים? - ואפילו הכי צריך מנין
- ^ כלומר: כיצד אנו למדין מן המקרא הראשון, ולמה נאמרו שנים?
- ^ כך למד מן הראשון
- ^ וממילא אישתרו בתשמיש לאחר שלשה ימים שקבלו את התורה
- ^ למה ליה למהדר ולמיתן להו רשות לשוב לאהליהם, דהיינו תשמיש
- ^ הואיל וקודשא בריך הוא אסר - בעי למשרייה הוא גופיה בהדיא, והוא הדין לכל דבר שבמנין
- ^ כלומר: וקרא ד-בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל דיליף תנא מיניה - להכי הדר ביה ויליף מהתם: דהכי קאמר לך: וכי תימא דהאי שׁוּבוּ לָכֶם לאו למשרי תשמיש, דהא ממילא משתרי, אלא לצוותן לשוב במצות המלך על כרחן: שלא לגרוע עונת נשותיהן
- ^ מהכא
- ^ בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל - שימשוך בהסתלק שכינה מן ההר ויאריך התוקע את קולו כמנהג התוקע באחרונה; לשון אחר בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל - שימשוך התוקע מלתקוע, והכי מפרש לה במכילתא [דרבי ישמעאל, יתרו, מסכתא דבחודש, פרשתא ג]: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל = בפסוק היובל
- ^ בלוחות האחרונות
- ^ מסיפיה דקרא יליף: אֶל מוּל הָהָר הַהוּא - כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור, אבל נסתלק שכינה – מותר; שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו - והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן, והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מ-אֶל מוּל הָהָר הַהוּא! ובמסכת תענית (דף כא,ב) נמי מההוא קרא ילפינן, דתניא: 'רבי יוסי אומר: לא מקומו של אדם מכבדו אלא הוא מכבד מקומו: שכל זמן שהשכינה היתה בהר - אמרה תורה גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ וגו'; נסתלקה שכינה - אמרה תורה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר, הלכך למה ליה לכתוב בהדיא הֵמָּה יַעֲלוּ ולא אישתרי ממילא, מדוקיא ד-הָהָר הַהוּא ? - שמע מינה צריך מנין אחר להתירו כו'
- ^ באיסור שיצא מפי הגבורה הוצרכנו לשמוע היתר מפיו, אבל במנין דרבנן לא בעינן שריותא בהדיא אלא מכללא
- ^ דהא דהוצרך להעלות פירות עצמן במהלך יום - דרבנן הוא, וקא בעי מנין ואף על גב דאיכא למשרייה מכלל
- ^ השתא הדר רב יוסף לאסוקי מלתא דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה
- ^ כלום הוּזְכְּרָה במנין הראשון לאוסרה
- ^ ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה
- ^ אין נזקקין להם אלא בית דין, והם יודעין טעמו של דבר ולא יטעו
- ^ ליד הכל היא באה, ואין הכל באין לישאל, וסומכין על מנהגן
- ^ אף על גב דתקן לקבל עדות החדש כל היום להיות מונין למועדות מן הראשון, ואפילו באו עדים לאחר המנחה; אבל מלעשות יום טוב שני לא נעקרה תקנה ראשונה ממקומה