ביאור:בבלי ביצה דף כ
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ביצה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ואגלח ממעות מעשר שני [1]" – מהו?
אמר ליה: נדור [2] ואינו יוצא [3], נזיר ואינו מגלח [4].
ההוא גברא דאמר להו [5]: "הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי", אמר רב פפא: ארבע מאה שקיל, וברתיה - אי בעי נסיב, אי בעי לא נסיב.
טעמא דאמר "הבו ליה... ולנסיב" אבל אי אמר 'לנסיב והבו ליה', אי נסיב שקיל, ואי לא נסיב לא שקיל.
יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא [6] משמיה דנפשיה [7]; אמר ליה רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה [8], אנן כדבעא מיניה ריש לקיש מרבי יוחנן מתנינן לה [9].
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבא: (ויקרא ט טז) וַיַּקְרֵב אֶת הָעֹלָה וַיַּעֲשֶׂהָ כַּמִּשְׁפָּט [10] - כמשפט עולת נדבה; למד על עולת חובה שטעונה סמיכה [11].
אמר ליה [12]: דאמר לך מני [13]? בית שמאי היא [14], [15] דלא גמרי שלמי חובה משלמי נדבה [16], דאי בית הלל - כיון דגמרי שלמי חובה משלמי נדבה, עולת חובה נמי לא תבעי קרא, דגמרי מעולת נדבה!
וממאי דבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי [17]? [18] דלמא מעולת חובה גמרי [19], ועולת חובה גופא בעיא קרא [20]!
מאי שנא משלמי נדבה דלא גמרי, שכן מצויין - מעולת חובה נמי לא גמרי, שכן כליל! <אלא> אתיא מבינייא [21].
וסברי בית שמאי שלמי חובה לא בעו סמיכה? והתניא: 'אמר רבי יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה [22] שצריך; על מה נחלקו? - על תכף לסמיכה שחיטה: שבית שמאי אומרים אינו צריך [23], ובית הלל אומרים צריך'.
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא: אמר רבי יוסי ברבי יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה, שצריך [24]; על מה נחלקו? - על הסמיכה עצמה [25]: שבית שמאי אומרים אינו צריך, ובית הלל אומרים צריך.
תנו רבנן: 'מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב; חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו? מה טיבה של בהמה זו?
אמר להם: נקבה היא [26], ולזבחי שלמים הבאתיה [27]; כשכש להם בזנבה [28] והלכו להם.
ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן, והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח
והביא כל צאן קדר [29] שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר "כל מי שרוצה לסמוך יבא ויסמוך"!
ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
[30] שוב מעשה בתלמיד אחד מתלמידי בית הלל, שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה; מצאו תלמיד אחד מתלמידי בית שמאי, אמר לו: מה זו סמיכה [31]? אמר לו: מה זו שתיקה [32]? שתקו בנזיפה [33] והלך לו'; אמר אביי: הלכך, האי צורבא מרבנן דאמר ליה חבריה מלתא - לא להדר ליה מלתא טפי ממאי דאמר ליה חבריה, דאיהו אמר ליה "מה זו סמיכה" וקא מהדר ליה "מה זו שתיקה".
תניא [תוספתא חגיגה פ"ב ה"י [ליברמן]]: 'אמרו להם בית הלל לבית שמאי: ומה במקום שאסור להדיוט [34] מותר לגבוה [35], מקום שמותר להדיוט [36] אינו דין שמותר לגבוה [37]!?
אמרו להם בית שמאי: נדרים ונדבות [38] יוכיחו [39], [40] שמותר להדיוט ואסור לגבוה [41]!
אמרו להם בית הלל: מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראייה שקבוע לה זמן!?
אמרו להם בית שמאי: אף זו אין קבוע לה זמן!',
דתנן [חגיגה פ"א מ"ו]: מי שלא חג ביום טוב ראשון של חג חוגג והולך כל הרגל כולו ויום טוב האחרון של חג!?
אמרו להם בית הלל: אף זו קבוע לה זמן [42]!'
דתנן [סיפא בחגיגה פ"א מ"ו]: עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו?
אמרו להם בית שמאי: והלא כבר נאמר (שמות יב טז) וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה] לָכֶם - ולא לגבוה!?
אמרו להם בית הלל: והלא כבר נאמר (ויקרא כג מא) [וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג] לַה' [שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ] - כל דלַה'!
אם כן מה תלמוד לומר לָכֶם?
לָכֶם - ולא לנכרים, לָכֶם - ולא לכלבים.
אבא שאול אומרה [43] בלשון אחרת: ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה [44], במקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה! וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך ריקן.'
במאי קא מפלגי [45]?
מר [46] סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב [47], ומר סבר אין קרבין ביום טוב.
אמר רב הונא: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, לא תימא מדאורייתא מחזא חזו [48] ורבנן הוא דגזרי בהו גזירה שמא ישהה [49], אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזו [50]: דהא שתי הלחם [51], דחובת היום נינהו [52] וליכא למגזר שמא ישהה [53] ואינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב [54].
איבעיא להו: לדברי האומר נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב, עבר ושחט מאי [55]?
רבא אמר: זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה [56];
רבה בר רב הונא אמר: זורק את הדם על מנת להקטיר אימורין לערב [57].
מאי בינייהו?
איכא בינייהו נטמא בשר או שאבד: לרבא לא זריק [58], לרבה בר רב הונא זריק.
מיתיבי: 'כבשי עצרת [59] ששחטן שלא לשמן [60], או ששחטן בין לפני זמנן [61] בין לאחר זמנן - הדם יזרק והבשר יאכל [62]; ואם היתה שבת לא יזרוק [63], ואם זרק [64]
הערות
עריכה- ^ קרבנות שגזר עליו הכתוב ביום תגלחתו אקנה ממעות מעשר שני
- ^ על התודה
- ^ בה ידי חגיגה
- ^ ממעות מעשר, אלא מן החולין, דכיון דאמר "הרי עלי" – נתחייב, דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט; וכי הדר אמר "על מנת" - לאו מילתא היא
- ^ מצוה מחמת מיתה היה
- ^ דהאומר "הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה"
- ^ ולא אמר לה בלשון בעיא אלא מאליו אמרה: "האומר הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה", "הריני נזיר ואגלח ממעות מעשר שני" - נדור ואינו יוצא, נזיר ואינו מגלח
- ^ מאליה, ולא משמיה דרבי יוחנן
- ^ דאהדר ליה רבי יוחנן הכי
- ^ עולת יום שמיני של מלואים, שהטיל הכתוב על אהרן חובה ליום: קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם (ויקרא ט ב)
- ^ מה משפט האמור בעולת חובה על כרחיך כמשפט המפורש בעולת נדבה ב'ויקרא' קאמר, שכל משפטי עולה ושלמים שם נאמרו, ובשל נדבה דבר הכתוב, דכתיב (ויקרא א ב) אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - משמע לכשירצה יקריב, וכתיב התם (ויקרא א ד): וְסָמַךְ יָדוֹ, ואתא האי כַּמִּשְׁפָּט דכתיב בעולת חובה ללמד עליה שתטען סמיכה כשאר משפטי נדבה
- ^ רבי יצחק לתנא
- ^ הא דאיצטריך קרא להכי, ולא גמר לה בבנין אב: דמה מצינו בנדבה שהיא עולה וטעונה סמיכה - אף חובה שהיא עולה כמותה תטעון סמיכה
- ^ דאמר במתניתין מביאין שלמים של יום טוב שהן חובה ואין סומכין עליהן
- ^ וטעמא מאי? -
- ^ משום דסמיכה ב'ויקרא' כתיב, בשלמי נדבה (ויקרא ג א): וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ, (ויקרא ג ב) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ, וקא סברי לא גמרינן חובה מנדבה, דפרכינן: מה לנדבה שכן מצויה בכל שעה שירצה יתנדב ויביא, תאמר בחובה שאינה אלא לכשיתחייב? הלכך לא דחיא סמיכה דידהו יום טוב; הלכך עולת חובה נמי, אי לאו דפרט בה קרא כַּמִּשְׁפָּט - לא הוה בעיא סמיכה, דחובה מנדבה לא גמרינן
- ^ דלמא לעולם חובה מנדבה לא גמרינן
- ^ אלא
- ^ בית הלל חובה מחובה גמרי: שלמי חובה מעולת חובה
- ^ הלכך עולת חובה בעיא האי קרא דכַּמִּשְׁפָּט להיות מפורש בה, ואי לא - לא הוה ידעינן סמיכה לא בעולה ולא בשלמים דחובה, והך מתניתא - דברי הכל היא
- ^ לעולם מתניתא דתני תנא - דברי הכל היא, ואפילו לבית הלל בעיא קרא, ומאחר דקיימא לן סמיכה בעולת חובה מהאי קרא, אתו להו שלמי חובה מתרוייהו: משלמי נדבה ומעולת חובה, במה מצינו בשלמי נדבה שטעונין סמיכה - אף שלמי חובה שהן שלמים כמותן יטענו סמיכה, וכי פרכת 'מה לשלמי נדבה שהן מצויין'? - עולת חובה תוכיח שאינה מצויה וטעונה סמיכה - אף אני אביא שלמי חובה שאף על פי שאינן מצויין - יטענו סמיכה; וכי פרכת: מה לעולת חובה שכן כליל, תאמר בשלמי חובה שאינם כליל? - שלמי נדבה יוכיחו, וחזר הדין: לא ראי זה כראי זה: לא ראי עולת חובה כראי שלמי נדבה לתלות טעם הסמיכה בראָיָה 'שכן מצויִן', דהך ראָיָה בעולת חובה ליתא; ולא ראי שלמי נדבה כראי עולת חובה לתלות טעם הסמיכה בראָיָה 'שכן כליל', דהא ליתא בשלמי נדבה וכתיב בהו סמיכה; הצד השווה שבהן על כרחך תתלה טעם סמיכתן בטעם הצד השוה שבשניהם: בעולת חובה ובשלמי נדבה; הצד השוה שבשניהם שקרבן יחיד הן וטעונין נסכים [וסמיכה] - אף אני אביא כל הטעון נסכים והוא קרבן יחיד שיטעון סמיכה, ואתו להו שלמי חובה מהאי טעמא
- ^ בשלמי חובה
- ^ אלא כך היו בית שמאי אומרים: סומך עליהן מערב יום טוב ושוחטן ביום טוב ולא אמרינן תכף לסמיכה שחיטה
- ^ בדבר הטעון סמיכה כדכתיב וְסָמַךְ... וְשָׁחַט [בשלמים ויקרא ג,ח בכבש; ויקרא ג,יג בעז; בחטאת פר כהן משיח ויקרא ד,ד; בחטאת נשיא ויקרא ד,כד; בחטאת יחיד שעירה ויקרא ד,כט, בחטאת יחיד כבשה ויקרא ד,לג]
- ^ אם טעונין שלמי חובה סמיכה
- ^ שאין עולה נקבה
- ^ מרוב ענותנותו של הלל היה משנה מפני השלום
- ^ כדי להטעותן שיהיו סבורים שהיא נקבה
- ^ מעולים היו
- ^ לאחר המעשה הזה היה
- ^ שאתה רוצה לסמוך ולעבור על דברי בית שמאי? והלא אנו חלוקין עליכם
- ^ שהיה לך לשתוק ואינך שותק
- ^ בגערה
- ^ שבת שאסור לעשות להדיוט כלום
- ^ תמידין ומוספין
- ^ יום טוב, דכתיב (שמות יב טז) [אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ] הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם - כל צד צרכי אכילה
- ^ כל צרכי אכילת מזבח, ואפילו עולת ראייה
- ^ של יום טוב
- ^ מקום המותר להדיוט הוא
- ^ ואתם מודים לנו
- ^ שאסורים להקריב והן צרכי גבוה
- ^ ויש לחוש שמא יפשע או יאנס בשאר ימי המועד ולא יביא
- ^ להאי קל וחומר דבית הלל דלעיל
- ^ כירה יש לה בית קבול לקבל שתי קדרות, ושייך למימר בה 'סתומה' ו'פתוחה'
- ^ אבא שאול ותנא קמא
- ^ אבא שאול, דלא אמר 'אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו'
- ^ לבית הלל
- ^ דלה' משמע כל דלה', אפילו נדרים ונדבות
- ^ עד המועד שיהא לו בשר מצוי ברגל ושמא כשיבא המועד יארע לו אונס ונמצא מאחר נדרו
- ^ סבירא ליה דאסור, דכי כתיב (ויקרא כג מא) [וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג] לַה' - דומיא ד-וְחַגֹּתֶם קאמר: עולות הדומות לחגיגה, זמן קבוע ברגל כמותה
- ^ דעצרת
- ^ ואינן ראויין לבא קודם לכן
- ^ הואיל ויכול לאפותן מערב יום טוב
- ^ אמור רבנן במסכת מנחות (דף צה,ב) דאין דוחין לא שבת כו' באפייתן, דלאו דומיא דחגיגה הוא שזמן שחיטתה קבוע ברגל ואינו יכול להקדים ולאחר
- ^ מהו שיזרוק את הדם
- ^ כלומר: אם הבשר קיים שתהא זריקתו צורך יום טוב: שיאכל הבשר היום – זורק, ואם לאו אינו זורק
- ^ אפילו אין כאן אלא לצורך הכשר קרבן: להכשיר קרבן: שאין יכול לזרוק בלילה, והקטרת האימורין כשרה כל הלילה, וימתין עד שתחשך ויקטירה
- ^ אף על גב דלאו מלאכה היא - גזור בה משום שבות
- ^ הבאים עם שתי הלחם, כדכתיב בפרשת 'שור או כשב' בעצרת: וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים (ויקרא כג יט)
- ^ שצריך לשחטן לשם שלמי צבור, ושחטן לשם עולה
- ^ קודם עצרת, והם הופרשו לשם כבשי עצרת
- ^ דקיימא לן [זבחים פ"א מ"א]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן - כשרים ליקרב ונאכלין, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה
- ^ שהרי אסור לבשל ולצלות היום ולא יאכל מן הבשר
- ^ ולא נמלך