ביאור:בבלי ביצה דף לח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת ביצה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ | הדף המהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

והוינן בה: מאי שנא לכאן ולכאן דלא?: דאין ברירה! מזרח ומערב נמי אין ברירה ^[1]! ואמר רבי יוחנן: ^[2] וכבר בא חכם ^[3] – אלמא ^[4] לית ליה לרבי יוחנן ברירה ^[5]!

אלא לעולם לא תיפוך ^[6], וכי לית ליה לרבי אושעיא ברירה ^[7] – בדאורייתא ^[8], אבל בדרבנן ^[9] אית ליה.

דרש מר זוטרא: הלכה כרבי אושעיא.

אמר שמואל: שור של פטם ^[10] - הרי הוא כרגלי כל אדם ^[11]; שור של רועה ^[12] - הרי הוא כרגלי אותה העיר ^[13].

השואל כלי מחבירו מערב יום טוב [כרגלי השואל]:

פשיטא ^[14]!

לא, צריכא שלא מסרו לו אלא ביום טוב; מהו דתימא 'לאו ברשותיה אוקמיה'? - קא משמע לן ^[15].

מסייע ליה לרבי יוחנן, דאמר רבי יוחנן: השואל כלי מחבירו מערב יום טוב - אף על פי שלא נתנו לו אלא ביום טוב - הרי הוא כרגלי השואל.

ביום טוב כרגלי המשאיל:

פשיטא! ^[16]

לא, צריכא דרגיל ושאיל מיניה: מהו דתימא 'ברשותיה קא מוקים ליה'? - קא משמע לן מימר אמר ^[17]: "^[18] דלמא משכח איניש אחרינא ואזיל ושאיל מיניה".

וכן האשה ששאלה מחברתה [תבלין, ומים ומלח לעיסתה - הרי אלו כרגלי שתיהן]:

כי סליק רבי אבא ^[19] - אמר ^[20]: "יהא רעוא ^[21] דאימא מלתא ^[22] דתתקבל ^[23]";

כי סליק ^[24] - אשכחיה לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא - ואמרי לה רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי: אמאי ^[25]? ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ^[26]?

אמר להו רבי אבא:

עמוד ב

הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו - יאכל הלה ^[27] וחדי ^[28]?

אחיכו עליה; ^[29]

אמר להו: גולתיכו ^[30] שקלי ^[31]!

הדור אחיכו עליה.

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה: מאי שנא 'חטין בשעורים' דלא קאמר להו ^[32], דהוה ליה מין בשאינו מינו ^[33], ומין בשאינו מינו בטיל - חטין בחטין נמי, נהי דלרבי יהודה לא בטיל - לרבנן מבטל בטיל! ^[34]

אמר ליה רב ספרא ^[35]: משה ^[36]! שפיר קאמרת ^[37]? ולא שמיע להו ^[38] הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב: 'הבורר צרורות מגרנו של חברו - חייב לשלם לו דמי חטים ^[39]' - אלמא כילא חסריה ^[40] - הכא נמי ^[41] כילא חסריה ^[42]!

אמר ליה אביי ^[43]: ^[44] ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין ^[45]? ^[46]!

אמר ליה ^[47]: ^[48] וליטעמיך הא דאמר רב חסדא ^[49]: 'נבלה בטלה בשחוטה לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבלה, שחוטה אינה בטלה בנבלה לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה' ^[50] - הכי נמי: דכי אית לה בעלים - לא בטלה; וכי תימא 'הכי נמי', והא תניא ^[51]: 'אמר רבי יוחנן בן נורי: חפצי הפקר ^[52] קונין שביתה ^[53]' - אף על פי שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים ^[54] ^[55].

אמר ליה ^[56]: ^[57] מי קא מדמית איסורא לממונא ^[58]?: איסורא בטיל ^[59], ^[60] ממונא לא בטיל ^[61].

וטעמא מאי? ^[62]

אביי אמר: גזרה שמא תעשה עיסה בשותפות ^[63];

רבא אמר: תבלין - לטעמא עבידי, וטעמא לא בטיל. ^[64]

הערות

^ דקא סלקא דעתך: זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות, כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש, או בתוך ארבעת אלפים, והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו, ואמר: "שביתתי תחתיו" - דיכול להלך משחשכה ארבעת אלפים אמות, כדאמר בעירובין (מט,ב); הלכך: היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא - מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע? דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן - אי לא סמכינן אברירה לומר: הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא, וְזֶה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע
^ הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו', דעל חכם יכול להתנות -
^ בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן, אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא, וקאמר: לאותו רוח שבא - לו יהא ערובי קונה, דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית, ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם - קנה ערובו
^ ומדאצטריך רבי יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם- שמע מינה
^ ואפילו בתחומין דרבנן
^ ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה
^ ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא
^ כגון טומאת מת - לית ליה ברירה, ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בסוכה (ו,א): דהלכות טומאה הכי גמירי להו
^ כגון תחומין
^ שמפטם שוורים למכור
^ אפילו בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי עירוב - מוליכו למקומו, כיון דאורחיה לזבוניה - מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר וְזָבין ליה
^ אדם שמגדל בהמות שלו, ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו
^ אלפים אמה לכל רוח, ואפילו עירב רועה זה ארבעת אלפים אמה לרוח אחת - אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים: דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר, לפי שרגילין ליקח הימנו; אבל כרגלי בני עיר אחרת - לא, דאין לרועה שֵׁם סוחר בהמות כמו פטם, שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו
^ דכי שאלו מבעוד יום - ברשותיה קאי
^ והשואל דקא תני - בדבורא בעלמא ולא משך מבעוד יום, וקא משמע לן: כיון דאסמכיה - ברשותיה אוקמיה
^ כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן, וסיפא נמי הכי איתא, דאפילו דבורא לא הוה אלא ביום טוב!
^ האי משאיל
^ כיון דלא אתי ואמר לי,
^ כשרצה לעלות, או כשהיה בדרך
^ תפלה זו
^ כי אמטי להתם
^ דשמעתתא
^ לחכמי המקום, שלא אבוש
^ כלומר: כי מטא להתם
^ כרגלי שתיהן
^ לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי, לגבי עיסה דנפישא
^ ומשום דחלקה של זו מועט בה - יאבד שמה מלקרות על עיסה זו, וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו
^ וישמח בדבר שלא עמל בו - כך זו אין שמה בטל מכאן, הואיל וקנו המים שביתה אצלה
^ דהא לא קשיא לן 'משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר', דהא אמר ביום טוב הרי הוא כרגל המשאיל, דבתר בין השמשות אזלינן, וכי קשיא להו - משום מעוטא ורובא קא קשיא להו!
^ 'גולתא = תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו, וכשיושב - מעביר טליתו, וזה נראה
^ מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי
^ 'למי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין שעורין של חבירו - יאכל הלה וחדי?' מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי
^ דכיון דשאינו מינו הוא - בטל מועט במרובה
^ פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות ב'הקומץ רבה' (דף כב,א).
^ לרב אושעיא
^ ביקרא דמשה קא משתבע
^ בתמיה, כלומר: אמאי קא מודית להו בחוכא, ולאקשויי אמתניתין
^ להנך רבנן דמקשו אמתניתין
^ שאין דרך לבוררן, והן נמכרין בתוך החטין
^ מפני שחסר מִדָתוֹ מתחייב לו - ואף על גב דלא מידי שוו!
^ וכל שכן מים ומלח
^ דלא בטלי במעוטייהו, דמידי דטעמיה הוא, משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה
^ לרב ספרא
^ והיכא מתרצא מתניתין בהכי?
^ ומתניתין - ממון שאין לו תובעין היום הוא, דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יום טוב, ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה
^ וכיון דמעוטא ברובא הוא, וממון שאין לו תובעין הוא - לא חשיב ממונא, ולבטל
^ רב ספרא לאביי
^ ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה, ונוח ליבטל? וכי טעמא דבטול ברוב, בבעלים ולא בעלים קאי?
^ אליבא דרבי יהודה אמרינן במנחות, דאמר [רבי יהודה]: 'מין במינו - לא בטיל, מין בשאינו מינו – בטיל', ותני רבי חייא: נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לרבי יהודה, ואשמעינן רבי חייא דכי אמר רבי יהודה - היכא דאפשר לו להיות כמותו, אבל אי אפשר לו להיות כמותו – 'מין בשאינו מינו' הוה, ובטל, ופריש רב חסדא
^ דהאי 'אפשר' ו'לא אפשר' דרבי חייא - בתר המבטל, דהוא רובא – אזלינן: דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו - הוי מין במינו, ואי לא - הוי מין בשאין מינו; הלכך: כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה - בטלה כמי שאינה שם, והנוגע בהן אין טמא, דמין בשאין מינו הוא, דאי אפשר לשחוטה - שהוא המבטל - להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה; אבל שחוטה שנתערבה בנבלה - דרובה נבלה - אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי, לשרוף תרומה על מגעו, לפי שאפשר לנבלה - שהוא המבטל - שתעשה טהורה כשחוטה, דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר - שוב אין קרויה נבלה
^ דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא
^ הנמצאים
^ והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח, ואינו מוליכן למקום שערב שם, דיש להם שביתה לעצמן
^ ולא בהדיא תנן לה הכי, אלא מדבריו שמענוה בפרק 'מי שהוציאוהו' (עירובין מה ב)
^ אלמא: חשיבי בלא בעלים, ושפיר תנן במתניתין דאף על גב דאין לו תובעין - לא לבטול
^ אביי לרב ספרא
^ אכתי מתניתין לא מתרצא, דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי: ליבטל, מדמייתית על זה הבורר צרורות;
^ לאפסודי ממונא
^ אמור רבנן לבטיל ברובא
^ אבל
^ לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה; ומתניתין נמי: לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד, אלא איסור תחומין שיש לה בה - הוא דקשיא לן דלבטל
^ תלמודא בעי לה: דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי - טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא?
^ אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה - אתי למימר נמי בעיסת שותפות, דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה
^ ולא פליגי אלא מר שני עיסה, ומר קדרה.

[1] דקא סלקא דעתך: זימנין דחכם לא בא עד לאחר בין השמשות, כגון שחשכה לו בתוך התחום שבאותו מקום בית המדרש, או בתוך ארבעת אלפים, והוא מכיר אילן או גדר לסוף אלפים למקום שחשכה לו, ואמר: "שביתתי תחתיו" - דיכול להלך משחשכה ארבעת אלפים אמות, כדאמר בעירובין (מט,ב); הלכך: היכא דבשעת קניית עירוב לא אתי חכם לההוא אתרא והדר אתא - מי יימר דקנה ההוא עירוב למפרע? דלמא חכם בין השמשות לא היה דעתו לבא לכאן - אי לא סמכינן אברירה לומר: הוברר דלרוח זה היה חכם עתיד לבא, וְזֶה התנה דלמקום שיבא החכם יהא ערובו קונה למפרע

[2] הא דאמר רבי יהודה אם בא חכם למזרח וכו', דעל חכם יכול להתנות -

[3] בשכבר בא קודם בין השמשות עסקינן, אך זה אינו יודע לאיזה רוח בא, וקאמר: לאותו רוח שבא - לו יהא ערובי קונה, דאין קנייתו על ידי ברירה אלא קנייה ודאית, ולמחר גלוי מילתא בעלמא הוא דלרוח שישמע זה שהיה בו החכם - קנה ערובו

[4] ומדאצטריך רבי יוחנן לאוקמה בשכבר בא חכם- שמע מינה

[5] ואפילו בתחומין דרבנן

[6] ורבי אושעיא הוא דאמר יש ברירה

[7] ודקשיא לך לטהר את הפתחים מכאן ולהבא

[8] כגון טומאת מת - לית ליה ברירה, ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני, כדאמרינן בסוכה (ו,א): דהלכות טומאה הכי גמירי להו

[9] כגון תחומין

[10] שמפטם שוורים למכור

[11] אפילו בן עיר אחרת שבא לכאן על ידי עירוב - מוליכו למקומו, כיון דאורחיה לזבוניה - מאתמול אוקמיה ברשותיה דמאן דאתי למחר וְזָבין ליה

[12] אדם שמגדל בהמות שלו, ופעמים שמוכר מהן לשכיניו ומכיריו

[13] אלפים אמה לכל רוח, ואפילו עירב רועה זה ארבעת אלפים אמה לרוח אחת - אינו מעכב על אחד מבני אותה העיר שלקחו הימנו ביום טוב מלהוליכו לרוח שכנגדה אלפים: דמאתמול אוקמיה ברשות בני העיר, לפי שרגילין ליקח הימנו; אבל כרגלי בני עיר אחרת - לא, דאין לרועה שֵׁם סוחר בהמות כמו פטם, שיכירוהו בני עיר אחרת ליקח הימנו

[14] דכי שאלו מבעוד יום - ברשותיה קאי

[15] והשואל דקא תני - בדבורא בעלמא ולא משך מבעוד יום, וקא משמע לן: כיון דאסמכיה - ברשותיה אוקמיה

[16] כיון דרישא בדבורא בעלמא מוקמינן, וסיפא נמי הכי איתא, דאפילו דבורא לא הוה אלא ביום טוב!

[17] האי משאיל

[18] כיון דלא אתי ואמר לי,

[19] כשרצה לעלות, או כשהיה בדרך

[20] תפלה זו

[21] כי אמטי להתם

[22] דשמעתתא

[23] לחכמי המקום, שלא אבוש

[24] כלומר: כי מטא להתם

[25] כרגלי שתיהן

[26] לבטל איסור תחומין דמים ומלח דזוטרי, לגבי עיסה דנפישא

[27] ומשום דחלקה של זו מועט בה - יאבד שמה מלקרות על עיסה זו, וכי מי שנתערב לו כו' יאכל הלה זה שהרוב שלו

[28] וישמח בדבר שלא עמל בו - כך זו אין שמה בטל מכאן, הואיל וקנו המים שביתה אצלה

[29] דהא לא קשיא לן 'משום שהשאילתן לה או נתנתן במתנה יהא מותר', דהא אמר ביום טוב הרי הוא כרגל המשאיל, דבתר בין השמשות אזלינן, וכי קשיא להו - משום מעוטא ורובא קא קשיא להו!

[30] 'גולתא = תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו, וכשיושב - מעביר טליתו, וזה נראה

[31] מלבושכם לקחתי שאתם משחקים עלי

[32] 'למי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין שעורין של חבירו - יאכל הלה וחדי?' מכלל דסבירא ליה בה דודאי יאכל וחדי

[33] דכיון דשאינו מינו הוא - בטל מועט במרובה

[34] פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במנחות ב'הקומץ רבה' (דף כב,א).

[35] לרב אושעיא

[36] ביקרא דמשה קא משתבע

[37] בתמיה, כלומר: אמאי קא מודית להו בחוכא, ולאקשויי אמתניתין

[38] להנך רבנן דמקשו אמתניתין

[39] שאין דרך לבוררן, והן נמכרין בתוך החטין

[40] מפני שחסר מִדָתוֹ מתחייב לו - ואף על גב דלא מידי שוו!

[41] וכל שכן מים ומלח

[42] דלא בטלי במעוטייהו, דמידי דטעמיה הוא, משום חיובא דממונא לא בטיל במיעוטה

[43] לרב ספרא

[44] והיכא מתרצא מתניתין בהכי?

[45] ומתניתין - ממון שאין לו תובעין היום הוא, דאושלתינהו ניהלה עד לאחר יום טוב, ואין לה בעיסה זו אלא איסור שביתה משום ממונא המעורב בה

[46] וכיון דמעוטא ברובא הוא, וממון שאין לו תובעין הוא - לא חשיב ממונא, ולבטל

[47] רב ספרא לאביי

[48] ומשום דאין לו תובעין פקע שם ממונא מיניה, ונוח ליבטל? וכי טעמא דבטול ברוב, בבעלים ולא בעלים קאי?

[49] אליבא דרבי יהודה אמרינן במנחות, דאמר [רבי יהודה]: 'מין במינו - לא בטיל, מין בשאינו מינו – בטיל', ותני רבי חייא: נבלה ושחוטה בטלות זו בזו לרבי יהודה, ואשמעינן רבי חייא דכי אמר רבי יהודה - היכא דאפשר לו להיות כמותו, אבל אי אפשר לו להיות כמותו – 'מין בשאינו מינו' הוה, ובטל, ופריש רב חסדא

[50] דהאי 'אפשר' ו'לא אפשר' דרבי חייא - בתר המבטל, דהוא רובא – אזלינן: דאם אפשר לו להיות כמועט בהלכותיו - הוי מין במינו, ואי לא - הוי מין בשאין מינו; הלכך: כזית נבלה שנתערבה בהרבה זיתים של שחוטה - בטלה כמי שאינה שם, והנוגע בהן אין טמא, דמין בשאין מינו הוא, דאי אפשר לשחוטה - שהוא המבטל - להיות מטמא במגע ובמשא כנבלה; אבל שחוטה שנתערבה בנבלה - דרובה נבלה - אין השחוטה בטלה להיות הנוגע בהן טמא ודאי, לשרוף תרומה על מגעו, לפי שאפשר לנבלה - שהוא המבטל - שתעשה טהורה כשחוטה, דלכי מסרחה ואינה ראויה לגר - שוב אין קרויה נבלה

[51] דמשום דלאו בעלים לא פקע חשיבותא דממונא

[52] הנמצאים

[53] והמוצאן מוליכן ממקום מציאתן אלפים לכל רוח, ואינו מוליכן למקום שערב שם, דיש להם שביתה לעצמן

[54] ולא בהדיא תנן לה הכי, אלא מדבריו שמענוה בפרק 'מי שהוציאוהו' (עירובין מה ב)

[55] אלמא: חשיבי בלא בעלים, ושפיר תנן במתניתין דאף על גב דאין לו תובעין - לא לבטול

[56] אביי לרב ספרא

[57] אכתי מתניתין לא מתרצא, דאפילו יש לו תובעין איכא לאקשויי: ליבטל, מדמייתית על זה הבורר צרורות;

[58] לאפסודי ממונא

[59] אמור רבנן לבטיל ברובא

[60] אבל

[61] לא בטיל מועט ברוב להיות קנוי ממון המועט לבעליו של מרובה; ומתניתין נמי: לא קאמרינן דלפקע רוב ממונא אצל חברתה להפסיד, אלא איסור תחומין שיש לה בה - הוא דקשיא לן דלבטל

[62] תלמודא בעי לה: דכיון דלאו תירוצא נינהו הנך שנויי - טעמא דמתניתין דלא בטיל מאי הוא?

[63] אי אמרת מים ומלח לא אסרי עלה - אתי למימר נמי בעיסת שותפות, דיוליכוה כל אחת ואחת למקומה

[64] ולא פליגי אלא מר שני עיסה, ומר קדרה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]