אמרי במערבא/מסכת שבת
מסכת שבת עריכה
פרק א - יציאות השבת עריכה
דלתות היכל שתיים שהן ארבע עריכה
דלתות ההיכל שנים שהן ארבע.
בבבלי - לא הובא שגם הדלתות נקראות "שתיים שהן ארבע".
הכנסה והוצאה אחת הן עריכה
הכנסה והוצאה אחד הן ומנו אותן חכמים שנים (ובשבועות פ"א ה"א (א.) הגירסא: הכנסה והוצאה שניים הן ומנום חכמים אחד).
בבבלי - לא הובא שהן אחת.
המקור לאיסור הוצאה והכנסה עריכה
מניין שהוצאה קרויה מלאכה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן שמע לה מן הדא: ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא - נמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברים. רבי חזקיה בשם רבי אילא: אפילו הכנסה את שמע מינה - כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהן וליתן לגיזברין כך נמנעו הגזברין מלקבל מידן ולהכניס ללישכה. רבי חזקיה בשם רבי אחא שמע כולהן מן הדין קרייא (מפסוק זה): לא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו.
בבבלי - צו: הביא רק את הפסוק "ויצו משה", ולא את הפסוק "לא תוציאו". ואת הכנסה למד מסברא "מה לי אפוקי מה לי עיולי", ולא מכך שהגזברים נמנעו מלהכניס.
דינים בשבת שפטור ומותר עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פי"א ה"ב (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.
דימוי רשויות לאכילת פרס עריכה
רבי יוסי מדמה רשויות לאכילת פרסיים, שאם אכל חצי זית בתוך כדי אכילת פרס הזה וחצי זית בתוך כדי אכילת פרס הזה - שמא אינו פטור? (בתמיה, הרי פשוט שפטור). אכל כמה זיתים בכמה פרסים בעלם אחד - אינו חייב אלא אחת.
בבבלי - לא הובא1.
אסור לטלטל אפילו כשלא נח על ד' על ד' ואפילו באוויר עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י ה"ג (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת בן עזאי וחכמים במהלך עריכה
רב הונא בשם רב: הכל מודין בזורק שהוא חייב, דברי הכל הוא שאין אויר כרמלית כממשה (כממש, כלומר כמונח). ומה פליגין במוציא, בן עזאי פוטר וחכמים מחייבין, בן עזאי עבד המהלך כמניח, ורבנין (רבנן) לא עבדי מהלך כמניח. רב חסדא שאל לרב הונא: על דעתיה דבן עזאי אין אדם מתחייב בתוך ארבע אמות לעולם - מכיון שהוציאן נעשה כמו שהניחה על כל אמה ואמה ויהא פטור. רב יהודה בשם רב: הכל מודין במוציא שהוא פטור, דברי הכל הוא שהמהלך כמניח. ומה פליגין בזורק, בן עזאי פוטר וחכמים מחייבין, בן עזאי עבד אויר כרמלית כממשה ורבנן לא עבדין אויר כרמלית כממשה.
בבבלי - לא נשאלה השאלה כיצד לבן עזאי אדם מתחייב בארבע אמות, והתוס' (ד"ה בשלמא) הביאוה, אך הם גרסו שהירושלמי מתרץ "משכחת לה בקופץ", שלא כגירסא שלפנינו. כמו כן בבבלי פשוט שהמחלוקת רק במוציא ולא בזורק.
ידו של אדם יכולה להיות כרמלית עריכה
ברחוק מן הכותל ארבעה (ידו של העני), אבל אם אינו רחוק מן הכותל ארבעה כרמלית הוא.
בבבלי - דנו בזה האם ידו של אדם ככרמלית.
המקור לדין עשרה טפחים עריכה
מנין למעלה מעשרה שהיא רשות אחרת? רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת אשר על ארון העדות מבין שני הכרובים, וכתיב אתם ראיתם כי מן השמים דיברתי עמכם - מה דיבור שנאמר להלן רשות אחרת אף דיבור שנאמר כאן רשות אחרת. ניחא כמאן דאמר באמת ששה, ברם כמאן דאמר באמת חמשה - וארון לאו שבעה טפחים ומחצה הוא? רבי יעקב בר אחא אמר: דבית רבי ינאי ורבי שמעון בן יוצדק, חד יליף לה מן ארון וחורנה (והאחר) יליף לה מן העגלות.
בבבלי - סוכה ה. ההו"א היא שלומדים מהארון, אך למסקנה היא הלכה למשה מסיני2, ולא נזכר לימוד מעגלות.
אוויר מחיצות כממשן, קלוטה כמי שהונחה, מהלך כעומד עריכה
רבי ובן עזאי ורבי עקיבה שלשתן אמרו דבר אחד: רבי עבד אויר מחיצות (ברשות היחיד) כממשן (כממש, כלומר כמונח), בן עזאי עבד אויר כרמלית כממשה, רבי עקיבה עבד אויר רשות הרבים כממשה.
בבבלי - הלשון: מהלך כעומד (בבן עזאי), וקלוטה כמי שהונחה (ברבי עקיבא), ולא קישר בין דעותיהם3.
מהן ארבע הרשויות עריכה
ארבע רשויות לשבת: רשות היחיד, רשות הרבים, וכרמלית ומבואות שאינן מפולשין.
בבבלי - במקום מבואות שאינן מפולשין יש מקום פטור. והיפה עיניים ושיירי קרבן דנו בזה.
מדבר הוא רשות הרבים עריכה
ואי זו היא רשות הרבים גמורה? איסטרטייא ופלטיא ומדבר ומבואות המפולשין.
בבבלי - הסיק שמדבר הוא רשות הרבים רק בזמן שישראל היו שרויין במדבר.
פירוש המילה כרמלית עריכה
כרמלית - תני רבי חייא: כרמל, רך מלא, אינו לא לח ולא יבש אלא בינוני, והכא אינה לא רשות הרבים ולא רשות היחיד אלא כרמלית.
בבבלי - לא הובא, ותוס' (ד"ה כרמלית) הביאו את הירושלמי כאן.
המזיק בכרמלית עריכה
הירושלמי דן בזה בבבא קמא פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
לכו"ע מערבין בדבר שהוא שבות עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ג ה"ג (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקום פטור ברוחב ארבעה טפחים עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"י ה"ד (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
כל השומע מבן בנו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ז (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
שמועה ממשה עד האמוראים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בקידושין פ"א ה"ז (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
לא לסמוך על עיוורים עריכה
כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו וכו'. דמר (דאמר) רבי זעירא: לית אנן צריכין חששין לשמועתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחה (איננו צריכים להקשיב לרב ששת כי הוא עיוור, ואינו יכול לראות את בעל השמועה כנגדו).
בבבלי - לא הובא4.
קריאת שמע ותפילה עריכה
ומפסיקין לקרית שמע ואין מפסיקין לתפילה (והגמרא מביאה שלושה טעמים לחילוק זה:), אמר רבי אחא: קרית שמע דבר תורה ותפילה אינה דבר תורה. אמר רבי בא (אבא): ק"ש זמנה קבוע, תפילה אין זמנה קבוע. אמר רבי יוסה: ק"ש אינה צריכה כוונה ותפילה צריכה כוונה. אמר רבי מנא, קשייתה קומי (הקשיתי לפני) דרבי יוסה: ואפילו תימא ק"ש אינה צריכה כוונה, ג' פסוקין הראשונים צריכה כוונה! מן גו דאינון ציבחר (מכיוון שהם מועטים) הוא מכוין.
בבבלי - הביא את החילוק בין קריאת שמע לתפילה, אך לא דן בטעמים לזה.
רשב"י לא הפסיק אפילו לשמע, לומד על מנת לעשות עריכה
רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי: כגון אנו שעסוקין בתלמוד תורה, אפילו לקרית שמע אין אנו מפסיקין וכו'. ולא מודי רבי שמעון בן יוחי שמפסיקין לעשות סוכה ולעשות לולב? ולית ליה לרבי שמעון בן יוחי הלמד לעשות לא הלמד שלא לעשות (שהלמד שלא לעשות) נוח לו אילו לא נברא? אמר רבי יוחנן הלומד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שולייתו (שלייתו) על פניו ולא יצא לעולם? טעמא דרבי שמעון בן יוחי זהו שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון.
בבבלי - אמר רבי יוחנן שרבי שמעון וחביריו מפסיקים לקריאת שמע, ורק אינם מפסיקים לתפילה. ולא הקשו שם מסוכה, לולב, הלמד על מנת לעשות וכו'5. כמו כן בבבלי ברכות יז. הלשון "העושה שלא לשמה נח לו שלא נברא".
פה מיוחד לדברי תורה עריכה
דרבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאיתייהיבת אוריתא לישראל, הוינא מתבע קומי רחמנא דאיתברי להדין לבר נשא תרין פומין - חד דיהוי לעי באוריתא, וחד דיתעביד בה כל צורכוי (אם הייתי עומד בהר סיני כשניתנה תורה לישראל, הייתי מבקש מהקב"ה שיברא לאדם שתי פיות: אחד לתורה ואחד לשאר צרכיו). חזר ומר (ואמר): ומה אין (אם) חד הוא לית עלמא יכיל קאים ביה מן דילטוריא דיליה, אילו הוון תריי על אחת כמה וכמה.
בבבלי - לא הובא.
לא יפלה כליו שמא יהרוג כינה עריכה
ולא יפלא את כליו לאור הנר כו' ההורג כינה בשבת כהורג גמל (משמע שטעם האיסור להפלות את כליו הוא שמא יהרוג כינה, וכן כתב מראה הפנים).
בבבלי - הסיק שטעם האיסור שמא יטה.
גירסא הפוכה במחלוקת במלילת כינה עריכה
תני: המפלא את כליו נוטל וזורק ובלבד שלא ימלול, אבא שאול אומר מולל וזורק ובלבד שלא יהרוג.
בבבלי - הדעות הפוכות: תנא קמא אומר שלא יהרוג ואבא שאול אומר שלא ימלול6.
הריגת כינה, שינוי בעלי חיים לאחר שבע שנים, שדרה-שזרה עריכה
חזקיה אמר: ההורג כינה בשבת כהורג גמל (שאסור להורגה). שמואל מקטע ידה וריגלה (קוטע את ידיה ורגליה של הכינה) ויהב לה קומי (לפני) מינוקה (פני משה: תינוק. קרבן העדה: ספל). רבי יוסי בי רבי בון יהיב לי גו צלוחיתא. אמר רבי שמעון בן חלפתא: ולא מחלזון שמענו, וחלזון יש לו גידים ועצמות, ולא כן תני כל דבר שאין לו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים (פני משה: דין כינה כחילזון שההורגה בשבת חייב. קרבן העדה: דינה כחילזון שמותר להורגה בשבת), דמר (דאמר) רבי יוסי בי רבי בון בשם רב זביד אחת לשבע שנים הקב"ה מחלף את עולמו - קמקמה (קימוש) מיתעביד (נעשה) חו רב (חוח גדול), פדה חד (ערפד) אפר מיתעביד שר (שד), מימיתה דרישא (כינת הראש) מתעביד עקרב, ודמניא שממי (כינת הבגדים נעשית שממית), תולעתא דסוסיא (תולעת הסוסים) מתעבדא אורעי (צפרדע), ודתורתא דברי (תולעת השוורים נעשית דבורים), צבוע הזכר נעשה נקבה, עכברא דטורא מתעביד חזיר בר, שיזרתא דנונא (שידרה של דג) מיתעביד נדל, ודבר נשא חיוי (שידרה של אדם נעשית נחש). אימתי? בזמן שאינו כורע כל קומתו עד השזרה (שדרה).
בבבלי - חולין נח. בריה שאין לה עצמות אינה מתקיימת י"ב חודש. ובבבא קמא טז. הובא ששדרו של אדם נעשה נחש (כירושלמי כאן), וכן כתב שם שיש בעלי חיים שמשתנים לאחר שבע שנים, אך בשונה מהירושלמי כאן. בבבלי ברכות כח: הלשון "שיתפקקו כל חוליות שבשדרה", וכן במקומות רבים בבבלי הלשון שדרה ובירושלמי שזרה.
אגדות על ביקור חולים - אינן בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"ד ה"ד (יד:).
כל "באמת" הלכה למשה מסיני עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"י ה"ד (סג.), ועיין מה שכתבנו שם.
דעה שמותר לזב פרוש לאכול עם זב ע"ה עריכה
בית שמאי אומרים לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ, ובית הלל מתירין.
בבבלי - פשוט שאסור, ואין בזה מחלוקת.
זריזות מביאה לידי נקיות עריכה
מיכן היה רבי פינחס בן יאיר אומר זריזות מביאה לידי נקיות וכו'.
בבבלי - עבודה זרה כ: וסוטה מט: הובא מאמר זה, אך פתח ב"תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות"7.
הענווה חשובה יותר מהחכמה עריכה
מה שעשת חכמה עטרה לראשה, עשת ענוה עקב לסולייסה (לסולייתה, דהיינו: הענווה חשובה יותר מהחכמה), דכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב עקב ענוה יראת ה'.
בבבלי - לא הובאה מימרא זו.
מעלת ארץ ישראל, לשון הקודש וכו' עריכה
תני בשם רבי מאיר: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא את שמע בבוקר ובערב - מובטח לו שהוא מחיי העולם הבא.
בבבלי - לא הובא8.
רימה למת כמחט בבשר החי - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ג ה"א (כד.).
תלמידי בית שמאי הרגו מבית הלל עריכה
תלמידי בית שמאי עמדו להן מלמטה והיו הורגין בתלמידי בית הלל. תני: ששה מהן עלו והשאר עמדו עליהן בחרבות וברמחים.
בבבלי - לא מוזכר שהרגו בהם9, ואף רבים מהמפרשים ביארו שאינו כפשוטו (דנו בזה קרבן העדה, תולדות יצחק ופני מאיר כאן, תוס' עבודה זרה לו. ד"ה והתנן, וגיטין לו: ד"ה אלא).
טבול יום הוא מי"ח דבר עריכה
אילו פוסלין את התרומה וכו' והטבול יום.
בבבלי - דחה שטבול יום אינו מי"ח דבר אלא מדאורייתא10.
דיני פת גויים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
לשחד גויים לצורך יתום ואלמנה עריכה
כן הוה רבי יונתן עבד, כד הוה חמי בר נש רב עליל לקרתיה, הוה משלח ליה איקרין, מיי אמר דאין הוה דיין דייתם או דיין דארמלה נישכח אפין מפייסיה עלוי (כאשר היה בא אדם חשוב לעיר, רבי יונתן היה שולח לו מתנות, כדי שאם ידון יתום או אלמנה יוכל לפייסו).
בבבלי - לא הובא.
דניאל אסר את השמן של נכרים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
"אכתוב עליך זקן ממרא" עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ח (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
טומאת ארץ העמים נשכחה וחזרו וייסדוה עריכה
ועל הילכות ארץ העמים - ולא כן אמר רבי זעירא בר אבינא בשם רב ירמיה: יוסף בן יועזר איש צרידה ויוסי בן יוחנן איש ירושלם גזרו טומאה על ארץ העמים ועל כלי זכוכית וכו'? כך היתה הלכה בידן ושכחוה ועמדו השנים והסכימו על דעת הראשונים.
בבבלי - תירץ שהיו כמה גזירות שונות על טומאת ארץ העמים.
בימי שמעון בן שטח בטלו דיני ממונות עריכה
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
מסירות נפש של בית דין, אם ריק הוא - מכם עריכה
כל דבר שנותנין בית דין נפשן עליו - סופו להתקיים בידן כמה שנאמר למשה בסיני. ואתייא כיי דמר (כמו שאמר) רבי מנא: כי לא דבר רק הוא מכם, ואם דבר רק הוא - מכם, למה הוא? שאין אתם יגיעין בו. כי הוא חייכם - אימתי הוא חייכם? בשעה שאתם יגיעין בו.
בבבלי - דף קל. הלשון: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה, והדרשה "כי לא דבר רק הוא מכם" לא הובא בבבלי.
שמעון בן שטח תיקן כתובה, בית ספר וטומאת מתכת עריכה
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ח הי"א (נ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורות למחלוקת בשביתת כלים עריכה
ומה טעמהון דבית שמאי? ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך - כל מלאכתך גומרה מבעוד יום (ולא בשבת). ומה טעמהון דבית הלל? ששת ימים תעשה מעשיך וביום (וגם ביום שבת) וכו'. (מקור נוסף - מסברא - לכך שמותר:) בית הלל ילפין מלאכת היתר ממלאכת איסור - אילו עשה כן בשבת שמא אינו אסור? ודכוותה עשה כן מבעוד יום (וכליו עושים מלאכה בשבת) מותר.
בבבלי - המקור לאיסור שביתת כלים הוא מהפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", ולא פירש מה המקור - לא מפסוק ולא מסברא - לדעה שמתירה.
אין שולחין אגרות אפילו ביום חמישי עריכה
אין משלחין איגרות ביד גוי לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת, בית שמאי אוסרין אפילו ברביעי ובית הלל מתירין (וגליון הש"ס על הירושלמי הביא גירסא שנחלקו ביום שלישי).
בבבלי - דן רק לגבי ערב שבת, אך ברביעי ובחמישי פשוט שמותר.
מלחמת רשות בשבת, כיבוש יריחו בשבת עריכה
אין מקיפין על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת. הדא דתימר (זה נאמר) במלחמת הרשות, אבל במלחמת חובה אפילו בשבת, שכן מצינו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת.
בבבלי - לא חילק בין מלחמת רשות למלחמת חובה, ולא הובא שיריחו נכבשה בשבת.
מה פירוש רוב היקפה של קורה עריכה
רבי חלבו בשם רב הונא: קורה (עץ יחידי) ורובה - ברוב הקיפה. מהו ברוב הקיפה - ממקום אחד (שאחז בו האור) או ברוב היקף כולה (על כל אורכה)?
בבבלי - היא מחלוקת אם הוא רוב עוביו או רוב היקפו, ולא דן מה פירוש רוב היקפו.
פרק ב - במה מדליקין עריכה
הטעמים שלא מדליקים בפתילות ושמנים מסוימים עריכה
מפני שהאור ממשך לאחוריו והוא שוכח ומוציא את הפתילה (שמא יטה), ועוד שלא הוצת האור ברוב הדלק (כיוון שלא דולק יפה לא תידלק רוב הפתילה) וכו'. הוי לית טעמא דלא משום שלא הוצאת האור ברוב הדלק.
בבבלי - חילק שהטעם בפתילות הוא משום שלא דולקות יפה (ולא משום שלא תידלק רוב הפתילה), והטעם בשמנים שמא יטה.
נס חנוכה - אינו בירושלמי עריכה
שאסור לראות מטבע לאור החנוכה.
בבבלי - הביא כאן את מעשה נס חנוכה, ובירושלמי לא הובא כלל.
ברכת "על מצוות זקנים" ו"על הדלקת נר חנוכה" עריכה
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ג ה"ד (יד.), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור שאין שורפין קודשים ביו"ט עריכה
לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו - אחר שני בקרים, אחד בוקרו של ט"ו ואחד בוקרו של י"ו.
בבבלי - מביא לכך כמה מקורות נוספים.
בי"ד התירו משום פיקו"נ ולא ביטלו את ההיתר עריכה
בת ישראל שבאה להדליק מכהנת טובלת את הפתילה בשמן שריפה ומדלקת (אע"פ שהוא נגד הדין, שמותר להדליק בשמן שריפה רק בבית כהן), רבי חונה בשם רבי ינאי: שעת משלחת זאבים היתה (ולכן בי"ד התירו זאת משום פיקוח נפש) ולא עמד בית דין וביטל (ונשאר בהיתרו).
בבבלי - לא הובא.
האמורא גמליאל זוגא עריכה
גמליאל זוגא (כך שמו) שאל לרבי איסי וכו'.
בבבלי - אמורא זה לא הובא, ובירושלמי הוא מוזכר כמה פעמים.
ברכת מעין שבע פוטרת מקידוש עריכה
הירושלמי דן בזה בפסחים פ"י ה"ב (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.
איסור מלאכה ביו"ט הוא רק לא תעשה עריכה
הירושלמי דן בזה בביצה פ"א ה"ג (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
תחש הוא חיה, ויש דעה שהוא קרש עריכה
רבי יודה ורבי נחמיה ורבנן (נחלקו מהם עורות תחשים), רבי יהודה אומר: טיינון (פני משה: מין חיה טמאה. קרבן העדה: עורות אילים צבועים) לשם ציבעו נקרא (ונקראים "עורות תחשים" כי צבעם דומה לתחש), ורבי נחמיה אמר: גלקטינון (פני משה: מין חיה טמאה אחרת. קרבן העדה: שם צבע של עורות האילים), ורבנין (רבנן) אמרין: מין חיה טהורה וגדולה במדבר. ותייא כיי דמר (דברי רבנן הם כמו שאמר) רבי לעזר בי רבי יוסי רבי אבהו בשם רבי שמעון בן לקיש בשם רבי מאיר: כמין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה בה מלאכת המשכן נגנזה. רבי אבון אמר: קרש היה שמה. תני רבי הושעיה: דחדא קרן.
בבבלי - הסתפק האם תחש הוא חיה או בהמה. כמו כן בבבלי פשוט שתחש וקרש הם בעלי חיים שונים.
לכו"ע מסיקים בכלים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ד ה"ג (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
ספק בטעם האיסור להדליק בשפופרת ביצה שמנטפת עריכה
משום שלא הותחל בכל טיפה וטיפה (שהשמן מתווסף במשך השבת והוא כמבעיר), או שמא ישכח ויערה (שיסתפק מהשמן והוא כמכבה)? (ונשאר בספק).
בבבלי - פשוט שהטעם שמא יסתפק ממנה.
משפט וצדקה של דוד חביבים לפני הקב"ה עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"א (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
יום מותו של דוד עריכה
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"ד (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.
מלאך המוות לא יכול להרוג מי שלומד תורה עריכה
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ה (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הלשון "רוח הקודש" במקום "שכינה" ב עריכה
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ה ה"א (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
לעתיד לבוא אילנות יוציאו פירות במהרה עריכה
הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"ב (ד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דעת ר' יוסי במלאכה שאצל"ג, וכמי ההלכה בזה עריכה
אמר רבי יוחנן: רבי יוסי ורבי שמעון שניהן אמרו דבר אחד, כמה דרבי יוסי אמר עד שיהא לו צורך בגופה של פתילה, כן רבי שמעון אומר עד שיהא לו צורך בגופו של דבר (שניהם סוברים שפטור על מלאכה שאין צריך לגופה).
בבבלי - היא מחלוקת אמוראים: רבי יוחנן אמר שרבי יוסי כרבי שמעון, וכדבריו בירושלמי כאן, אך עולא אמר שרבי יוסי כרבי יהודה, שחייב על מלאכה שאין צריך לגופה. וערוך השולחן (או"ח סי' רמב סעיף כט) כתב שיש מכך נפק"מ לדינא, שהרי נחלקו הראשונים האם לפסוק כרבי שמעון (רוב הראשונים) או כרבי יהודה (רמב"ם ורי"ף), וכל מחלוקתם שייכת רק לפי הבבלי, אך לירושלמי שפשוט שרבי יוסי סובר כרבי שמעון - ודאי שהלכה כמותם, שהרי הלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה.
חייבי מיתות שוגגים ומזידים לפטור ממון עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א (טז:), ועיין מה שכתבנו שם.
תקע בכלים ושברן עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בבבא קמא פ"ב ה"ב (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
שתי מלאכות יחד - מחלוקת האם חייב אחת או שתיים עריכה
החותה גחלים מתחת הקדירה בשבת - חייב, רבי שמעון בן אלעזר בשם רבי לעזר בי רבי צדוק: חייב שתים, אחת שכיבה את העליונות ואחת שהבעיר את התחתונות וכו'. הבעיר ובישל - אית תניי תני חייב שתים, אית תניי תני חייב אחת וכו'. זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה - רבי חייא רובה אמר שתים, בר קפרא אמר אחת.
בבבלי - נחלקו במקרים הללו בסוגיות שונות, ולא קישר ביניהם אלא לכל מחלוקת יש טעם אחר: החותה בגחלים (כריתות כ.) - הביא כמה טעמים למחלוקת: מקלקל בהבערה, או האם הבערה ללאו יצאת, או להקדים, או בדין אינו מתכוון. הבעיר ובישל (מכות כא:) - טעם המחלוקת האם יש חילוק מלאכות ביום טוב. זר ששימש בשבת ובעל מום בטומאה (יבמות לב:) - נחלקו בדיני איסור חל על איסור. ובירושלמי כאן, שהביא את כל המקרים הללו יחד, משמע שמדמה אותם זה לזה11.
זר שאכל מליקה - לכו"ע חייב שתיים עריכה
זר ששימש במקדש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה - רבי חייא רובה אמר שתים, בר קפרא אמר אחת וכו'. והרי מליקה עד שלא נמלקה אסורה לזה ולזה, משנמלקה אסורה לזרים ומותרת לכהנים (וזר חייב שתיים)! אמר ליה שנייא היא דכתיב וכל זר לא יאכל קודש.
בבבלי - יבמות לב: נחלקו גם בזר ששימש בשבת ובעל מום ששימש בטומאה (כמו בירושלמי), וגם בזר שאכל מליקה (שלירושלמי לכו"ע חייב שתיים).
בית דין של מעלה עריכה
בשעה שישראל יוצאין למלחמה בית דין של מעלה יושבין עליהן אם לנצוח אם להינצח.
בבבלי - לא הובא.
השטן מקטרג בשעת סכנה עריכה
אין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה וכו' (ומביא לזה מקורות רבים). בשלשה מקומות השטן מצוי לקטרג: המהלך בדרך בעצמו, והישן בבית אפל לעצמו, והמפרש בים הגדול. אמר רבי יצחק בר מריון: אילולי דכתיב כה אמר ה' הנותן בים דרך, כיון שהיה אדם יורד לתוכו היה מת.
בבבלי - יש בסוגיא זו כמה שינויים: הדין להתרחק ממקום סכנה הובא, אך לא הוזכר השטן, אלא "אל יעמוד אדם במקום סכנה". ולא הובא העניין של המפרש בים. לגבי שינה בבית, בשבת קנא: הגירסא: הישן בבית יחידי אחזתו לילית12.
הטעם שנידה חלה ונר ניתנו לאשה עריכה
אדם הראשון דמו של עולם, דכתיב ואיד יעלה מן הארץ, וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה - אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וכו' וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר - אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר נר אלהים נשמת אדם, וגרמה לו חוה מיתה לפיכך מסרו מצות הנר לאשה.
בבבלי - הביא שהטעמים לכך שעל שלוש העבירות הללו מתות הם: רביעית דם נתתי בכם, ראשית קראתי אתכם, נשמה שנתתי בכם קרויה נר. ולא דן מדוע מסרו אותן דווקא לנשים.
בעוה"ז אדם נידון לזכות, בעוה"ב ע"פ הרוב עריכה
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ט (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מיתתו של רבי אליעזר עריכה
מעשה בי רבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ את תפיליו, אמר לו (רבי אליעזר לבנו): בני, הינחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת ובאתה לחלוץ תפילין שאינן אלא רשות ואינן אלא מצוה וכו'. נכנסו (תלמידיו) אצלו והיו שואלין אותו והיה אומר להן על הטמא טמא ועל הטהור טהור, ובאחרונה אמר טהור ונסתלקה נשמתו. אמרין: ניכר רבי שהוא טהור.
בבבלי - סנהדרין סח. הביא מעשה זה יותר באריכות, ושאלם רבי אליעזר "עד עכשיו למה לא באתם" (שלא באו אליו משום שנידוהו), ואמר להם "תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן", ולרבי עקיבא אמר (המיתה) "שלך (תהיה) קשה משלהן"13. כמו כן אמר להם "הרבה תורה למדתי והרבה תורה לימדתי".
תחומין מדאורייתא עריכה
אמר רבי חייא בר אשי: הדא דתימר (זה נאמר) בעירובי חצירות, אבל בעירובי תחומין דבר תורה הן.
בבבלי - גם כן מחלקים בין עירובי חצרות לעירובי תחומין, אך לא מפורש הטעם. ותוס' (ד"ה לא) הביאו את הירושלמי כאן. כמו כן לבבלי רק רבי מאיר סובר שתחומין דאורייתא.
הטעמים שאסור להטמין עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ד ה"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
בין השמשות תלוי בלבנה עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.
בין השמשות וצאת הכוכבים עריכה
פרק ג - כירה עריכה
המשנה דנה בלהשהות ולא בלהחזיר עריכה
כיני מתניתא (פירוש המשנה): מקיימין עליה תבשיל (המשנה דנה בלהשהות).
בבבלי - הסתפק האם המשנה דנה בלהשהות או בלהחזיר.
החילוק בין תוך הכירה ועל גבה עריכה
לא שנו אלא עליה (מותר להחזיר על הכירה), הא לתוכה לא. עד איכן (עד כמה נחשב עליה ולא בתוכה)? עולא אמר: עד שלשה (פני משה: שליש גובה הכירה. קרבן העדה: שלושה טפחים מלמטה), אמר רבי מנא: עד מקום שהוא עושה חריץ (פני משה: יש חריץ בתוך הכירה. קרבן העדה: שתעשה חריץ באפר שבשולי הקדרה).
בבבלי - גם כן כתב שלתוכה אסור, אך לא פירש מהו תוכה ומהו על גבה.
האם צריך לגרוף ולקטום לגמרי עריכה
הגורף - עד שיגרוף כל צרכו? מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד, הדא אמרה (זאת אומרת) עד שיגרוף כל צורכו. והקוטם - עד שיקטום כל צורכו? מן מה דתני מלבה עליה נעורת של פשתן, הדא אמרה אפילו לא קטם כל צורכו.
בבבלי - לא דן בזה.
מה חמור יותר - שבת או שביעית עריכה
הנוטע בשבת שוגג יקיים מזיד יעקור, ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקור, רבי יהודה אומר חילוף הדברים - הנוטע בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור, ובשביעית שוגג יקיים ומזיד יעקור, למה? מפני שהניית (הנאת) שבת עליו, וכאן מכיון שאת אומר ימתין למוצאי שבת כדי שייעשו כמי שלא נהנה מחמת שבת כלום. ומה טעמון דרבנן? נחשדו על השביעית ולא נחשדו על השבתות, דבר אחר מונין לשביעיות ואין מונין לשבתות.
בבבלי - דנו בדין המבשל בשבת, אך לא השוו זאת לנוטע בשביעית14.
החזרה לכירה כשתלאן עריכה
תלוי ביתד ונתנו על גבי ספסל - נאמר אם היה מפוחם (עדיין רותח) מותר (להחזיר), ואם לאו אסור.
בבבלי - הסתפק מה הדין בתלאן במקל, ונשאר בספק.
להקל בגריפה כשהשכנות לא ידעו, מראית העין עריכה
רבי יודן בי רבי ישמעאל הורי מדוחק מיגרוף תנורא ומיתן תלתא כפין ומירמי עליהון, ובלחוד לא ידעין מגיריית (הורה בשעת הדחק לגרוף ולהניח שלושה ענפים, ובלבד שהשכנות לא ידעו).
בבבלי - סד: (ובעוד מקומות) נחלקו תנאים האם כל שאסרו משום מראית העין אסרו גם בחדרי חדרים, ובירושלמי כאן מוכח שמותר. וגליון הש"ס על הירושלמי כאן דן בזה.
מחלוקת בתולדות חמה עריכה
תמן (בבבל) אמרין: חמה מותרת תולדת חמה אסורה, רבנן דהכא (בישראל) אמרין: בין חמה בין תולדת חמה מותרת.
בבבלי - פירש שזו מחלוקת רבי יוסי וחכמים (והיפה עיניים דן האם דברי הירושלמי הם לרבי יוסי או לחכמים).
מחלוקת האם תולדות אש כאש עריכה
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ה (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
פתחיהם של גיהינם וגן עדן - אינם בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בעירובין פ"ב ה"א (יג:).
התירו חמי טבריה כשראו שנתגדרו עריכה
בראשונה היו סותמין את הקמין מערב שבת וכו', ואסרו להן רחיצה וכו', ואסרו להן רחיצה וזיעה וכו', ואסרו להן את הכל. כיון שנתגדרו היו מתירין להן והולכין, מתירין להן והולכין, עד שהתירו להן מי מערה וחמי טיבריא.
בבבלי - הטעם שהתירו חמי טבריה הוא שראו שהציבור לא היה יכול לעמוד בגזירה.
הלשון "סבורא" - אמורא עריכה
מה יעביד הדין סבורא דלא יליף ולא שימש (מה יעשה אותו אמורא שלא למד גמרא ולכן מקשה קושיות שאינן שייכות).
בבבלי - לשון זו לא הובאה.
מחלוקת האם שואלים הלכות במרחץ ובבית הכיסא עריכה
רבי יעקב בר אידי בשם רבי יהושע בן לוי: שואלין הילכות המרחץ בבית המרחץ והילכות בית הכסא בבית הכסא (והראיה לזה מהמעשה הבא:), כהדא רבי שמעון בן אלעזר עאל מיסחי (נכנס לרחוץ) עם רבי מאיר, אמר ליה: מהו לקנח? אמר ליה: אסור, מהו להדיח? אמר ליה: אסור. ולא כן שמואל שאיל לרב מהו לענות אמן במקום מטונף והוא אמר אסור, ואסור דאמרית לך אסור (אסור לענות אמן במקום מטונף, והיה אסור לי גם לענות את תשובה זו במקום מטונף, ועניתי רק בשביל לאפרושי מאיסורא. ומוכח שאסור לשאול הלכות אלו בבית המרחץ ובית הכיסא)! אשכח תנאי תני אין שואלין הילכות המרחץ במרחץ והילכות הכסא בבית הכסא (היא מחלוקת תנאים).
בבבלי - פשוט שאסור לשאול הלכות בבית המרחץ ובבית הכיסא, ומותר רק כדי לאפרושי מאיסורא. כמו כן בבבלי לא דן בעניית אמן במקומות מטונפים (וכן בירושלמי ברכות פ"ג ה"ד (כו:) (ועיין מה שכתבנו שם) נחלקו האם מותר להרהר בדברי תורה בבית הכיסא, ובבבלי פשוט שאסור).
משל לגזירות דרבנן מסריס עריכה
חד פילוסופיוס שאל לבר קפרא, אבלט שאל ללוי סריסא: מותר לשתות ואסור לרחוץ (למה אסור לרחוץ בשבת והרי לשתות מותר)? אמר ליה: אם תראה סריס מחבק עם אשתך, שמא אינו רע לך? אמר ליה: אין. אמר ליה: ומכי הוא לה כלום (והרי אינו עושה כלום)? אמר לו: שלא תתפרץ (כדי שלא תהיה פרוצה). אמר ליה: והכא שלא יתפרצו. כיון שיצא אמרו לו תלמידיו: רבי, לזה דחיתה בקנה, לנו מה את משיב? אמר להם: והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.
בבבלי - דנו בדיני רחיצה אך לא הובא המשל לסריס. כמו כן בבבלי לא הובא המשפט "לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב"15.
שיעור בישול כשאין היד שולטת וכשידו נכווית עריכה
מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת וכו', עד איכן (היכן) וכו'? עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית.
בבבלי - השיעור אינו שידו נכווית בו אלא שכריסו של תינוק נכווית בו, אך הזרע יעקב (הובא בדרכי תשובה יו"ד סי' קה סעיף נא) ביאר שאין מחלוקת בין התלמודים. כמו כן בבבלי בכמה מקומות הלשון היא "אין היד סולדת"16.
טעם החילוק בין כלי ראשון לכלי שני עריכה
מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני? אמר רבי יוסי: כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה: כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון ולא עשו הרחק לכלי שני.
בבבלי - לא דן בזה, אך תוס' (ד"ה ושמע) דן בזה ולא הביא את הירושלמי.
כיבוי גחלת מתכת עריכה
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ג ה"ה (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"א (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
הבא מחוץ לתחום מותר עריכה
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ח (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
כל הנודרת על דעת בעלה - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בנדרים פ"י ה"ד (לג.).
הטעם שנותנים כלי תחת הנר לניצוצות עריכה
הכא את אמר אין נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות וכו' והכא את אמר נותנין כלי תחת הנר! כאן שיש לו צורך בשמן וכאן אין לו צורך בניצוצות (ולכן יכול לנער אותם ואינו מבטל כלי מהיכנו).
בבבלי - תירץ שניצוצות אין בהן ממש.
אסור לתת כלי עם מים תחת הנר - רק לרבי יוסי עריכה
ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה - רבי שמואל בשם רבי זעירא: דרבי יוסי היא.
בבבלי - דחה שהמשנה גם לחכמים, וגם הם אוסרים משום שמקרב את כיבויו17.
פרק ד - במה טומנין עריכה
הטעמים שאסור להטמין, הטמנה בצונן עריכה
אם חשיכה אסור לטמון בהן. תמן אמרין מפני ביטול בית המדרש, אמר רבי בא (אבא): מפני החשד, שאם אומר את לו שהוא מותר אף הוא אינו עושה אותן כל צורכו מבעוד יום, מתוך שאת אומר לו שהוא אסור אף הוא עושה אותו כל צורכו מבעוד יום. מה נפק מן ביניהון? לטמון שלג וצונין (צונן) - על דעתיה דרבי בא מותר ועל דעתון דרבנן דתמן אסור.
בבבלי - לד: הטעם שמא יחתה בגחלים. בדף נא. נחלקו בהטמנה בצונן, ולא תלו זאת בטעם איסור הטמנה.
הסתירה בין הרחקה מהכותל להטמנה בשבת עריכה
הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ב ה"א (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
הטמנה אסורה אפילו בלחים מחמת דבר אחר עריכה
לא סוף דבר לחין אפילו יבישין שנתלחלחו.
בבבלי - הסתפק האם דווקא לחין מחמת עצמם או גם לחין מחמת דבר אחר, ונשאר בספק.
כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"ה ה"א (יט.), ועיין מה שכתבנו שם.
אני לא שמעתי, אחותי אמרה לי עריכה
אמר רבי שמעון ברבי: אני לא שמעתי מאבא, אחותי אמרה לי משמו וכו'.
בבבלי - משפט זה לא הובא.
אסור לגעת במוקצה עריכה
ביצה שנולדה ביום טוב וכו' כופין עליה כלי. אמר רבי מנא: ובלבד שלא יהא הכלי נוגע בגופה של ביצה (יש שפירשו שלירושלמי אסור אפילו לגעת במוקצה, ויש שפירשו שהוא רק חשש שמא תזוז).
בבבלי - מב: לא הובא איסור נגיעה במוקצה, וכן להלכה נגיעה מותרת (רמ"א או"ח סי' רסה סעיף ג).
הוכחה להטמנה משעת הקור עריכה
אמר רבי חיננא: כל הדברים מועילין (להטמנה). אמר רבי מתניה: ויאות (זה נכון), אילו מאן דנסב מרטוט ויהב לה על רישיה בשעת צינתה, דילמא לא כביש צינתה? (בתמיה, ראיה שסמרטוט מועיל להטמנה, שהרי מועיל לאדם שמניח אותו על ראשו בשעת הקור).
בבבלי - לא הובאה ההוכחה מאדם שמניחו על ראשו18.
אלישע בעל כנפיים עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעות נוספות במקור לל"ט מלאכות עריכה
פרק ה - במה בהמה עריכה
דינו של גר לובי כגר מצרי עריכה
רבי יונה אמר רב הושעיה בעי: גרים הבאים מלובי מהו להמתין להן שלשה דורות? אמר רבי יונה בן צרויה: מן מה דנן חמיי ההן פולא מיצרייא כדון רטיב אינון צווחין ליה לובי, כדו נגיב אינון צווחין ליה פול מצריי, הדא אמרה גר מלובי צריך להמתין ג' דורות (מכך שלפול מצרי כשהוא רטוב קוראים לובי, וכשהוא יבש קוראים לו מצרי, מוכח שאדם לובי הוא מצרי, וצריך ג' דורות).
בבבלי - לא הובא.
משיכת בהמה עושה חריץ בקרקע עריכה
ואינו עושה חרץ (והרי כאשר מושך את הבהמה עושה חריץ בקרקע)? אלא כרבי שמעון (שמתיר דבר שאינו מתכוון).
בבבלי - לא הקשה זאת.
חציצה בטבילה של שיר עריכה
ומזין עליהן וטובלין במקומן - תמן תנינן לא תטבול בהן עד שתרפם, וכא הוא אמר הכין (וכאן הוא אומר כך, שאין צריך להרפותם)? אמר רבי מנא: כאן ברפים כאן באפוצים.
בבבלי - הקשה כך (מסברא ולא ממשנה) ותירץ אותו תירוץ (במחוללים), אך הוסיף תירוץ נוסף - בשריתכן.
הגירסא "רבי יהודא" עריכה
רבי יהודא (באל"ף - כך הגירסא בכמה מקומות בסוגיא זו, ובעוד מקומות בירושלמי בדפוסים החדשים, אך במקומות רבים הגירסא היא "יהודה". אמנם בדפוס ונציה (שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר) הגירסא היא תמיד "יהודה").
בבבלי - בכל המקומות הגירסא היא "רבי יהודה".
עקוד ורגול - פירושו עריכה
עקוד בידו אחת (פני משה: עם הזרוע. קרבן העדה: עם הרגל), רגול בשתי רגליו.
בבבלי - ישנם כמה פירושים מהו עקוד ורגול.
פירוש "חנונות", קמיע מומחה אסור לבהמה עריכה
אין הרחלים יוצאות חנונות - רב יהודה אמר: כיפה של צמר, רבי יסא בשם רבי חמא בר חנינה: עיקר הוא ושמיה יחנונה. רבי זעירא בעא קומי (לפני) רבי יוסי: לית הדא אמרה שאסור לבהמה לצאת בקמיע מומחה? אמר ליה: אין (כן) בבלייה דקמתה עליה.
בבבלי - פירש כמה פירושים ל"חנונות", והן רפואות טבעיות, ומהירושלמי שדימה זאת לקמיע משמע שהן רפואות סגוליות (וכן הוכיח היפה עיניים). כמו כן הבבלי מתיר לבהמה לצאת בקמיע מומחה.
מזלו של אדם - אינו בירושלמי עריכה
קמיע מומחה וכו'.
בבבלי - הוסיף שלאדם יש מזל (רש"י: מלאך שלו ומליץ עליו), וכן בבבא קמא ב:, ובירושלמי לא נמצא19.
"פרתו של ראב"ע" היא כינוי לאשתו או שכנתו עריכה
כדא דתנן שלא כרצון חכמים. תני רבי יודה בר פזי רב דלייה: אמרו לו או עמוד מבינותינו או העבר רצועה מבין קרניה. אמר רבי יוסי בי רבי בון: שהיה מתריס כנגדן. אמר רבי חנניה: פעם אחת יצאת והשחירו שיניו מן הצומות. אמר רבי אידי דחוטריה (פני משה: חוטריה הוא שם מקומו של רבי אידי. קרבן העדה: חוטריה הוא שם אשתו של ראב"ע) אשתו היית (היתה. פני משה: אשתו של ראב"ע יצאה ברצועה שבראשה. קרבן העדה: פרתו של אשתו של ראב"ע יצאה ברצועה שבקרניה). ומניין שאשתו קרויה עגלה? לולא חרשתם בעגלתי לא מצאתם חידתי. תמן (בבבל) אמרין: שכינתו היתה.
בבבלי - פירש שהיתה פרה של שכנתו, אך לא הובא שהיא עצמה שכנתו או אשתו. כמו כן לא הובא שהתריס כנגדם, ושהשחירו שיניו מן הצומות.
"אמרה מידת הדין לפני הקב"ה" - אינו בירושלמי עריכה
ללמדך שכל מי שהוא ספיקא (שיש יכולת) בידו למחות ואינו ממחה - קלקלתו תלויה בו.
בבבלי - מביא על כך אגדה שאמרה מידת הדין לפני הקב"ה וכו', וכן הובא בעוד כמה מקומות. ובירושלמי לא נזכר משפט זה כלל20 (אמנם המילים "מידת הדין" הוזכרו בירושלמי, אך לא במובן של מקטרג כמו המשמעות כאן אלא מלשון דינים, כלומר: הדין האמיתי, עיקר הדין ולא רחמים, דיני ממונות וכד').
הטעמים לכך שחותמו של הקב"ה אמת עריכה
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"א ה"א (ב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל האומר וכו' חטא אינו אלא טועה - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - האריך מאוד בכך שכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, וכן לגבי בני עלי, בני שמואל, דוד, שלמה ויואש. ובירושלמי הובא (בסוטה פ"א ה"ד (ה:)) רק לגבי בני עלי ובני שמואל.
דרשה לשבחם של תמר ובני שמואל עריכה
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ד (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת מדוע שלמה הרבה נשים עריכה
הירושלמי דן בזה בסנהדרין פ"ב ה"ו (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
בניית רומי בחתונת שלמה, עגלי ירבעם והסתלקות אליהו עריכה
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"א ה"ב (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק ו - במה אשה עריכה
חציצה בשערות עריכה
נימא אחת חוצצת, שתים ספק, שלש אינן חוצצות.
בבבלי - נידה סז. נחלקו בשתי נימות האם ספק או שאינן חוצצות.
הטעם לאיסור תכשיטים עריכה
תכשיטין למה הן אסורין? אמר רבי בא (אבא): על ידי שהנשים שחצניות, והיא מתרתן להראותן לחבירתה, והיא שכיחה (שוכחת) ומהלכת בהן ד' אמות.
בבבלי - נט: הובא החשש "דלמא שלפא ומחויא לחבירתה", אך לא הובאה הלשון "נשים שחצניות".
התירו לבית רבי מראה, תספורת ויוונית עריכה
שלשה דברים התירו לבית רבי: שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהן יוונית, שהיו זקוקין למלכות.
בבבלי - בבא קמא פג. וסוטה מט: התירו לאבטולוס בן ראובן לספר קומי, ולבית רבן גמליאל התירו "לספר בחכמת יוונית", ואין היתר לראות במראה.
אשת ר"ע מכרה את שערה בשביל שילמד עריכה
מעשה ברבי עקיבה שעשה לאשתו עיר של זהב. חמתיה איתתיה דרבן גמליאל וקניית (קינאה) בה. אתת ואמרת קומי בעלה (לרבן גמליאל). אמר לה: הכין הויית עבדת לי כמה דהוות עבדה ליה (וכי עשית לי כמו שאשת רבי עקיבא עשתה לרבי עקיבא)? דהוות מזבנה מקליעתא דרישה (מכרה את שער ראשה) ויהבה ליה והוא לעי באוריתא.
בבבלי - נדרים נ. כתוב שכאשר רבי עקיבא היה עני אמר לאשתו שאם היה לו ממון היה עושה לה ירושלים דדהבא. ובבבלי כאן כתוב שעשה לה ירושלים דדהבא. ובאבות דרבי נתן (פ"ו אות ב) כתוב: אמרו לו תלמידיו רבי ביישתנו ממה שעשית לה, אמר להם הרבה צער נצטערה עמי בתורה. כמו כן בבבלי לא מוזכר שמכרה את שערה21.
במה מותר לצאת לחצר עריכה
רבי אינייני בר סוסיי אמר משום רבי ליעזר: כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה חייבת חטאת - אסורה לצאת בו בחצר, כל מקום שאמרו לא תצא ואם יצתה אינה חייבת חטאת - מותרת לצאת בו בחצר וכו'. רבי לייא בשם רבי שמעון בר חייא: אפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו לחצר.
בבבלי - לגבי כל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר - נחלקו האם מותר לצאת בו לחצר.
טעמים נוספים לאיסור סנדל המסומר עריכה
מפני מה גזרו על סנדל מסומר? יש אומרים שהיו רואות את ראשו ומפילות, ויש אומרים שהיו שומעות קולו ומפילות, ויש אומרים על ידי שהיו נדחקין זה בזה והורגין זה את זה.
בבבלי - לא הובאו שני הטעמים הראשונים - שהיו מפילות.
טעמים למספר המסמרים בסנדל המסומר עריכה
כמה מסמרין יהו בו (בסנדל המסומר)? רבי יוחנן אמר: חמשה, כחמשה ספרי תורה. רבי חנינא אמר: שבעה, וכימיך דבאך וכו'. רבי היה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה, כמיניין משמרות (משמרות כהונה), וכמסמרות נטועים - מה משמרות כ"ד אף מסמרים כ"ד.
בבבלי - גם כן יש מחלוקות במספר המסמרים, אך לא הובאו טעמים לכך22.
שני סנדלים - אחד לחול ואחד לשבת עריכה
לאו אורחיה דבר נשא (בן אדם) מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשובתא (קרבן העדה: בניחותא, שאין הדרך בכך. פני משה: בתמיה, וכי אין דרכו בסנדל מיוחד לשבת).
בבבלי - לא הובא.
מדמה דיני הוצאה לדיני טומאה עריכה
דרבי נחמיה זו היא, דתנינן תמן טבעת של מתכת וחותם שלה של אלמוג - טמאה, טבעת של אלמוג וחותמה של מתכת - טהורה.
בבבלי - גם כן דימה את דיני הוצאה לדיני טומאה, אך הוסיף באחד התירוצים שיש לחלק ביניהם23.
הלשון "מגדף בה" - אינה בירושלמי עריכה
בבבלי - הביא כאן (ובעוד מקומות) את לשון הקושיא "מגדף בה רבי אבהו", ובירושלמי לא השתמש בלשון זו כלל (הזכיר זאת גם חומת ירושלים שער ו ד"ה וישנם, נדפס בתחילת הירושלמי)24.
כלי זיין עריכה
וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים - מלמד שהיו מזוינים בחמשה עשר מיני זיין.
בבבלי - לא הובא.
אגדות על שכר לעוה"ב וימות המשיח - אינן בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"ה (מא.).
ת"ח צריך לנקום ולנטור כנחש - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו ביומא פ"ב ה"א (י.).
הכתב על הציץ עריכה
הירושלמי דן בזה ביומא פ"ד ה"א (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת ב"ה וב"ש קשורה במחלוקת האם נידה תתקשט עריכה
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ט הי"א (נד:), ועיין מה שכתבנו שם.
מראית העין בחדרי חדרים מותר עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ח ה"ט (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
שן תותבת מעץ עריכה
שן תותבת - מה אית לך (מה החשש להוצאה)? עוד היא מבהתה מימור לנגרא עבד לי חורי היא נפלה ליה (האשה מתביישת לומר לנגר עשה לי שן אחרת משום שהקודמת נפלה לי), ומחזרתה ליה.
בבבלי - לא דן בשן של עץ.
מחלוקת ב"ש וב"ה בנשים המסוללות עריכה
הירושלמי דן בזה בגיטין פ"ח ה"ח (מח.), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם קיטע יוצא בקב עריכה
הקיטע יוצא בקב שלו דברי רבי יוסי, ורבי מאיר אוסר.
בבבלי - במשנה הגירסא הפוכה, ובגמרא נחלקו האם להפוך את הגירסא25.
אבן תקומה ולחשים - אינם בירושלמי עריכה
הבנים יוצאים בקשרים בקישרי פואה וכו'.
בבבלי - האריך בענייני אבן תקומה (אבן שנושאות נשים מעוברות כדי שלא יפילו), חידש שבלחשים אומרים את שם האמא, והאריך בעוד ענייני סגולות ולחשים. ובירושלמי לא הובא26.
שינוי השם והמקום גורם עריכה
פעמים ששינוי השם גורם, פעמים ששינוי המקום גורם.
בבבלי - ראש השנה טז: ארבעה מקרעין גזר דינו של אדם: צדקה, צעקה, שינוי שם, שינוי מעשה, ויש אומרים אף שינוי מקום.
עתידה בת קול לומר "מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו" עריכה
עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו וכו'. עתיד הקב"ה לעשות מחיצתן של צדיקים לפנים ממחיצתן של מלאכי השרת.
בבבלי - לא הובא.
פרק ז - כלל גדול עריכה
האומר מותר פטור מקרבן עריכה
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם.
שגגת קרבן שמה שגגה עריכה
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
גרסא הפוכה בזבח וקיטר בהעלם אחד, עברת נהרות וטעית עריכה
תני רבי זכיי קומי (לפני) רבי יוחנן: זיבח קיטר וניסך בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת, אמר ליה רבי יוחנן: בבלייא, עברת בידך תלתא נהרין (מבבל לארץ ישראל) ואיתברת (וטעית), אינו חייב אלא אחת.
בבבלי - סנהדרין סב. הדעות הפוכות: רבי זכאי אומר שחייב אחת ורבי יוחנן מחייב על כל אחת ואחת27. הלשון "בבלייא עברת תלתא נהרין ואיתברת" נמצאת בירושלמי גם ביבמות (פ"ח ה"ג (מח:)), ואינה בבבלי.
אינו יודע מתי שבת עריכה
גדול שנשבה בין הגוים - רב ושמואל, חד אמר מונה ששה ועושה שבת, וחרנה (והאחר) אמר עושה שבת ומונה ששה, רבי יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב: מונה ששה ועושה שבת, חמשה ועושה שבת, ארבעה ועושה שבת, שלשה ועושה שבת, שנים ועושה שבת, אחד ועושה שבת (כדי שישבות בשבת עכ"פ פעם אחת).
בבבלי - הדעה שהוא מונה שישה חמישה וארבעה לא הובאה. הדעה שהוא מונה שישה ועושה שבת הובאה ונדחתה. הדעה שעושה שבת ומונה שישה נשארה, אך למסקנת הבבלי אינו עושה מלאכה בכל הימים, אלא רק כדי פרנסתו, ויום השבת שלו ניכר רק בזה שעושה קידוש והבדלה28. כמו כן בבבלי המקרה הוא שהיה מהלך במדבר.
מחלוקת בקידש אשה ואינו יודע מי היא עריכה
קידש אשה בעולם (ואינו יודע מי היא), רבי יעקב בר אחא: איתפלגון רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, רבי יוחנן אמר חושש לכל הנשים (שעל כל אשה יש חשש שהיא אחות אשתו), ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים.
בבבלי - נזיר יא: וגיטין סד. פשוט שאסור בכל הנשים שבעולם.
החילוק בין שגגת שבת לשגגת מלאכות עריכה
מה בין מזיד בשבת ושוגג במלאכות מה בין שוגג בשבת ומזיד במלאכות? אמר רבי יוסה: ולמה מזיד בשבת ושוגג במלאכות חייב על כל אחת ואחת - שאם אומר את לו מלאכה היא זו הוא פורש ממנה ועושה מלאכות אחרות, ולמה שוגג בשבת ומזיד במלאכות אינו חייב אלא אחת - שאם אומר אתה לו שבת הוא זו מיד הוא פורש.
בבבלי - הביא חילוק זה, דחאו, והביא חילוק אחר29.
שגג גם בשבת וגם במלאכות עריכה
שגג בזה ובזה - רב המנונא אמר אינו חייב אלא אחת, אמר ליה רבי זעירא: ולאו כל שכן הוא? אלו מזיד בשבת ושוגג במלאכות אינו חייב על כל אחת ואחת? (בתמיה). מפני שנתוסף לו שגגת מלאכות שבת? (בתמיה, פשוט שחייב על כל אחת ואחת).
בבבלי - הסתפק בזה והסיק שחייב רק אחת.
מחלוקת בכתב אות בחול ואות בשבת עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ג ה"א (עא:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעות נוספות במקור לל"ט מלאכות עריכה
מניין לאבות מלאכות מן התורה? רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן כנגד ארבעים חסר אחת מלאכה שכתוב בתורה וכו'. רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי שמואל בר נחמני: כנגד ארבעים חסר אחת פעם שכתוב במשכן עבודה ומלאכה. אמר רבי יוסי בן חנינא: "זה הדבר" אין כתיב כאן, אלא "אלה הדברים": דבר דברי דברים - מיכן לאבות ולתולדות. רבי חנינא דציפורין (מציפורי) בשם רבי אבהו: אל"ף - חד, למ"ד - תלתין, ה"א - חמשה, דבר - חד, ודברים - תריי, מיכן לארבעים חסר אחת מלאכות שכתוב בתורה. רבנין דקיסרין אמרין: מן אתרה לא חסרה כלום: אל"ף - חד, למ"ד - תלתין, ח' - תמניא, לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה"א לחי"ת.
בבבלי - לא הובאו המקורות מ"אלה הדברים". המקור של כנגד מלאכה שכתוב בתורה הובא בדף מט:
שלושה זיתים בשני העלמות, גרירה עריכה
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב (יג:), ועיין מה שכתבנו שם.
צירוף העלם טומאה והעלם מקדש עריכה
הירושלמי דן בזה בשבועות פ"ב ה"א (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
גירסא הפוכה במחלוקת האם הפרשות מחלקות עריכה
הירושלמי דן בזה בהוריות פ"ג ה"ב (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
ל"ט תולדות לכל אב, מכה בפטיש עריכה
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא תלת שנין ופלוג (למדו את פרק זה שלוש שנים וחצי), אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדות על כל חדא וחדא (מצאו ל"ט תולדות לכל אב), מן דאשכחון - מיסמוך סמכין, הא דלא אשכחון - מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש (מה שמצאו שדומה לאיזה אב מלאכה - סמכוהו להיות תולדתו, ומה שלא מצאו שדומה לשום אב מלאכה - סמכוהו להיות תולדה של מכה בפטיש). בנוי (בניו) דרבי חייא רובא עבדן הוויי בהדין פירקא שיתא ירחין, אפקון מיניה שית מילין על כל חדא וחדא (שש תולדות לכל אב).
בבבלי - לא הובאו תולדות רבות כל כך (ובדומה לזה עיין לקמן פ"ז ה"ג (נב:) שלירושלמי יש דברים שרחוקים מהמלאכה וחייב עליהם). מכה בפטיש הובא בבבלי עה: רק על גמר מלאכה, ולא על כל מה שלא מצאו לו אב מלאכה אחר.
מלאכות שחייב משום קוצר עריכה
הקוצר הבוצר המוסק הגודד התולש והאורה - כולהן משום קוצר.
בבבלי - הלשון "כולן מלאכה אחת הן", כמו כן בבבלי לא הובא תולש. וכן בעוד מלאכות רבות בהמשך, בירושלמי כתב משום איזו מלאכה חייב ובבבלי רק כתב שחייב אחת, והירושלמי הוסיף עוד דוגמאות.
זה לא עבר על פתחה של תורה עריכה
ניכר הוא זה שלא עבר על פיתחה של תורה.
בבבלי - לא הובאה לשון זו.
מניינא למה לי - האם הובא בירושלמי עריכה
ארבעים אבות מלאכות חסר אחת - ליידא מילה (לאיזה עניין)? שאם עשאן כולם בעלם (בהעלם) אחד חייב כל אחת ואחת.
בבבלי - הקשה כאן מניינא למה לי, וכן הקשה בעוד מקומות נוספים, ובעיקר הקשה כך בכריתות ב: על משניות רבות. הפני משה וקרבן העדה כאן פירשו את הקושיא "ליידא מילה" גם כן כמניינא למה לי. אמנם היפה עיניים (שבת ו:) כתב שבירושלמי הקושיא "מניינא למה לי" לא הובאה בשום מקום (ועוד כתב בשבת ט: שאין דרכו של הירושלמי להקשות מכל ענייני הלשון, כגון כפל לשון וכד').
הבערה ללאו יצאת - אינו בירושלמי, אלא לב"ד בשבת עריכה
הלא הבערה בכלל היתה ויצאת מן הכלל ללמד, לומר מה הבערה מיוחדת מעשה יחידי (שהיא אב מלאכה) וחייבין עליה בפני עצמה אף כל מעשה ומעשה שיש בו לחייב עליו בפני עצמו (לחלק יצאת) וכו'. דמר (דאמר) רבי ירמיה: הבערה לצורך יצאת, ללמד על בתי דינים שלא יהו דנין בשבת.
בבבלי - ע. נחלקו תנאים האם הבערה לחלק יצאת (כדעה הראשונה בירושלמי כאן) או ללאו יצאת. ואין דעה שיצאת ללמד על בתי דינים. ובירושלמי לא הובאה כלל הדעה שהבערה ללאו יצאת (וכן כתב יפה עיניים יבמות ו: ולג:).
דעה ש"פרט שיצא מהכלל" לא נאמר כשהם סמוכים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם "פרט שיצא מהכלל" נאמר גם כשהפרט קודם עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
השתחוואה לע"ז אסורה משום שעובדים כך לגבוה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
השתחוואה אינה מעשה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בנזיר פ"ו ה"א (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם דבר שיצא מן הכלל מלמד עריכה
דבר אחד שיצא מן הכלל לצורך אינו חולק (אינו מלמד), ושלא לצורך חולק (מלמד), ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין וכרבי ישמעאל חולקין.
בבבלי - לא הובא.
לא לומדים מן הלמד אפילו בחולין עריכה
נאמר כאן (בעריות) דודתו, ונאמר להלן (בגאולת קרובים) או דודו או בן דודו יגאלנו, מה דודו שנאמר להלן באחי אביו מאביו הכתוב מדבר, אף דודתו שנאמר להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר. אף את אשת אחיו למידה מדודתו, מה דודתו שנאמר להלן באחות אביו מאביו הכתוב מדבר (כמו שלמדנו בגזירה שווה), אף אשת אחיו שנאמר כאן באשת אחיו מאביו הכתוב מדבר. עד כדון כרבי עקיבה, כרבי ישמעאל (שלא דורש כך, איך ילמד)? וכו' (יפה עיניים שבועות י. פירש שכוונת הירושלמי כאן שרבי ישמעאל לא יכול ללמוד דודתו בעריות מדודו בגאולת קרובים ואח"כ ללמוד אשת אחיו מדודתו בעריות, משום שהוא סובר שלא לומדים מהלמד אפילו בחולין. אך פני משה וקרבן העדה לא פירשו כאן שהוא משום למד מהלמד).
בבבלי - זבחים מט: דן בכך שבחלק מהילפותות לא לומדים מן הלמד בקודשים, אך בחולין פשוט שלומדים מן הלמד (וכן בשבועות י.). ועיין במה שכתבנו בקידושין (פ"א ה"ב (ה:)) שהירושלמי שם סובר בפירוש שלא לומדים מן הלמד אפילו בחולין30.
השמר ופן הם לא תעשה עריכה
השמר בלא תעשה, פן בלא תעשה.
בבבלי - עירובין צו. ועוד מקומות הוסיף גם ש"אל" הוא לא תעשה.
פרטי המלאכות באריכות עריכה
חפר חרץ נעץ תולדות לחרישה וכו' (והאריך מאוד בכל פרטי המלאכות).
בבבלי - לא האריך בפרטי המלאכות.
מחלוקת אמוראים על מתוך שהותרה לצורך עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בביצה פ"א ה"ג (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
דעת ר' יוסי במלאכה שאצל"ג, וכמי ההלכה בזה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ב ה"ה (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
נטע וזמר בשבת חייב שתיים עריכה
נטע וזמר בשבת - בין על דעתיה דרב כהנא בין על דעתיה דרבי זעירא חייב שתים.
בבבלי - פשוט שחייב רק אחת, ודווקא אם זומר וצריך לעצים חייב שתיים.
הסרת טיט מבגדיו עריכה
נטל טיט על בגדיו - הרי זה ממרחו בידו אחת ובלבד שלא יכסכס.
בבבלי - דף קמא. הקשה על זה והסיק שלא מכסכסו מבחוץ אלא מבפנים31.
רקק לרוח חייב עריכה
רקק והפריחתו הרוח חייב משום זורה.
בבבלי - לא הובא, ולהלכה דנו בזה (רמ"א או"ח סי' שיט סעיף יז אסר ע"פ הירושלמי כאן, אך המשנה ברורה שם ס"ק סז התיר).
בישל בחמי טבריה, פסח בחמי טבריה עריכה
בישל בחמי טיבריא מהו? חזקיה אמר אסור רבי יוחנן אמר מותר וכו'. פסח שנתבשל בחמי טבריא מהו? תרין אמורין (אמוראים): חד אמר אסור וחרנה (והאחר) אמר מותר.
בבבלי - פסחים מא. בשבת פטור ובפסח חייב.
הצר צורה בכלי עריכה
הצר צורה (בכלי) - הראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע, חיסר בה אבר ובא אחר וגמרה חייב משום מכה בפטיש וכו'. הגודל כלי צורה חייב משום בונה וכו', הנופח כלי זכוכית חייב משום בונה.
בבבלי - כתב רק שהצר צורה בכלי חייב משום מכה בפטיש.
קשירה במשכן היתה במיתרים עריכה
מה קשירה היתה במשכן? שהיו קושרין את המיתרים וכו'. אמר רבי פינחס: מתופרי יריעות למדו, נפסק - היה קושרו, חזר ונפסק - לעשותן קשרים קשרים אי איפשר, אלא חוזר ומתיר את הראשון.
בבבלי - דחה זאת והסיק שציידי חילזון היו קושרים ומתירים את הרשתות32.
האם המשכן נחשב לעולם או לשעה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
המצוה לחשב תקופות ומזלות - אינה בירושלמי עריכה
בבבלי - הביא כאן שמצוה לחשב תקופות ומזלות, ובירושלמי לא הובא.
תחש הוא חיה, ויש דעה שהוא קרש עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ב ה"ג (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
המעבד והמשרטט הם אותו אב מלאכה עריכה
מה עיבוד היה במשכן? שהיו משרטטין בעורות.
בבבלי - הסיק ששרטוט הוא אב בפני עצמו, ואינו מדין המעבד.
חיובם של המגבן, המחבץ והחולב עריכה
המגבן והמחבץ חייב משום לש, החולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר.
בבבלי - צה. החולב חייב משום מפרק, המחבץ משום בורר והמגבן משום בונה.
אחד הביא אבן ואחד טיט - שניהם חייבים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פי"ב ה"א (סח.), ועיין מה שכתבנו שם.
דברים קרובים ורחוקים לאב מלאכה עריכה
יש דברים קרובים ורחוקים ויש דברים רחוקים וקרובים (יש דברים שנראים רחוקים מהמלאכה ואעפ"כ חייב עליהם).
בבבלי - כלל זה לא הובא (ובדומה לזה עיין לעיל פ"ז ה"ב (מד.) שלירושלמי יש תולדות רבות מאוד).
גם הושטה היא אב מלאכה עריכה
יתר עליהן הושטה (גם היא אב מלאכה), ולמה לא תנינתה עמהון (במשנה)? כל המלאכות באחת וזו בשתים, כל המלאכות יש להן תולדות וזו אין לה תולדת.
בבבלי - לא הובא.
הוציא תבן לגדי עריכה
הוציא תבן לגדי כמלוא פי גדי חייב.
בבבלי - לא הובא.
פרק ח - המוציא יין עריכה
שיעורן של כוסות עריכה
רבי זעורא שאל לרבי יאשיא: כמה שיעורן של כוסות (כוס הנזכרת במשנה לגבי הוצאת שבת או לגבי ליל פסח)? אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתני רבי חייה ארבעה כוסות שאמרו ישנן רביעית יין באיטלקי (ואם כן מפורש ששיעורה של כוס הוא רביעית).
בבבלי - דייק שכוס של ברכה צריכה רביעית מלשון משנתנו כאן "ושאר כל המשקין ברביעית".
מטרת השקצים בעולם עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ב (סד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דימוי קופות בשבת לקופות בשקלים עריכה
מפנין ארבע וחמש קופות - רבי זעורא שאל לרבי יאשיה: כמה הוא שיעורה של קופה? אמר ליה נלמוד סתום מן המפורש, דתנינן תמן בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה.
בבבלי - לא דימה את הקופות בשבת לקופות בשקלים33.
שתה ד' כוסות בבת אחת עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"י ה"א (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
ד' כוסות ביין של שביעית עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"י ה"א (סט.), ועיין מה שכתבנו שם.
שיעור של רביעית עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"י ה"א (סט:), ועיין מה שכתבנו שם.
דם שרץ - האם מטמא עריכה
מעשה בפרדה של בית רבי שמתה וטהרו דמה משום נבילה וכו', העיד רבי יהושע בן בתירה על דם נבילות שהיא טהור, מהו טהור? טהור מלהכשיר הא לטמות מטמא. תמן תנינן: דם השרץ כבשרו מטמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. ואין לנו כיוצא בו כשיעור טומאתו, אבל דמו מטמא כבשרו. אמר רב יוסף: מאן דמר (דאמר) טמא כרבי יהודה, טהור כרבי יהושע בן בתירה.
בבבלי - מנחות קג: גם כן הביא מעשה זה ודן בדם נבילות, אך לא בדם שרץ.
מחלק בין שיעורים של דברים רכים לקשים עריכה
המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקופה כו' - הדא דאת אמר (זה נאמר) בהין רכיכה (חבל רך), ברם בהן קשייה (קשה) - כדי לבשל ביצה קלה וכו'. תני: הוצין כדי לעשות אוזן לקפיפה מצרית - הדא דאת אמר באילין רכיכיא, ברם באילין קשייא - כדי לעשות צפורה וכו'. עור כדי לעשות קמיע כו' - אית תניי תני כדי ליתן על הקמיע, מאן דאמר כדי לעשות קמיע בהין רכיכה, ומאן דאמר כדי ליתן על הקמיע בהין קשייא (בעור קשה).
בבבלי - לא חילק בין רכים לקשים.
הטעמים לכך שכוחלת עין אחת עריכה
כדי לכחול עין אחת - אמר רבי בון בר חייה: שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ויוצא לשוק (ליופי). אמר רבי אבון: אפילו זונה שבזונות אינה עושה כן! אלא שכן אשה חוששת אחת מעיניה וכוחלת חבירתה ויוצא לשוק (לרפואה). אמר רבי מנא וכו': שכן אשה כוחלת אחת מעיניה ומטמנת חבירתה (לצניעות) ויוצא לשוק וכו'. רבנן דקיסרין בשם רבי בון בר חייה: שכן אשה סומה באחת מעיניה וכוחלת חבירתה (את עינה השנייה) ויוצא לשוק.
בבבלי - פשוט שהוא לצניעות.
החילוק של ג' טפחים בשני חצאי גרוגרת - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - דן בהוציא שני חצאי גרוגרת, וחילק האם העביר תוך שלושה טפחים (ובדומה לזה לקמן שבת פ"י ה"ב (סב:), ועיין מה שכתבנו שם), והירושלמי לא דן בזה.
דברים האסורים לקנח משום כשפים עריכה
תני רבי חייא: חרס כל שהוא אסור לקנח בו. אמר רבי יוסי בי רבי בון: לא סוף דבר חרש, אלא אפילו אזני חביות, וכל דבר הנכנס לאור ויוצא וכו'. אין מקנחין לא בפי הכלב, ולא בפני הכלב, ולא במים שליקלק בהן הכלב, ולא במים שאין בהן ארבעים סאה.
בבבלי - לא הזכיר כלב וארבעים סאה, ולעניין אור שולט בו הבבלי סובר להיפך, שדבר שהאור כן שולט בו הוא מזיק. כמו כן בבבלי במקום הלשון "דבר הנכנס לאור ויוצא" הלשון היא: "דבר שאין האור שולט בו"34.
פרק ט - אמר רבי עקיבא עריכה
בית שסמוך לבית ע"ז עריכה
הירושלמי דן בזה בעבודה זרה פ"ג ה"ו (כא:), ועיין מה שכתבנו שם.
דורות הראשונים הריחו את הקרקע - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - כתב שהדורות הראשונים למדו את כללי היניקה ע"י הרחת הקרקע, ובירושלמי לא הובא.
המקור לכך שזורעים בערוגה חמישה זרעונים עריכה
זירועיה - מיעוט זירועיה שנים! אמר רבי שמואל בר סיסרטא: משנים את למד ארבעה וכו' (לומד מסברא שכשם שאפשר לזרוע שניים כך אפשר לזרוע חמישה). רבי יהושע בן לוי אמר: זרע (אחד) זרעיה (שניים) זרועיה (עוד שניים - הרי חמישה) וכו'. רבי חגי אמר: זרעיה חמשה (דורש מכך שהן חמש אותיות), כל ההן דאנא משכח לה אנא מחיק לה (ואת האות וא"ו אינו גורס).
בבבלי - דורש זאת כך: תוציא - אחד, צמחה - אחד, זרועיה - שניים, תצמיח - אחד.
הזרעים בערוגה הם בארבעה משולשים עריכה
ארבעה את נותן בתחילת ששה ומיצר והולך (מכל אחת מהצלעות אל מרכז הריבוע, כך שכל מין ממלא משולש), (אי) איפשר שלא יהא שם נקב אחד פנוי (באמצע, בשביל המין החמישי) ליטע בו את האמצעי (כך: ).
בבבלי - הזרעים אינם ממלאים את המשולשים אלא רק בצלעות הריבוע.
אורכם של עונה, עת ורגע עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
שכבת זרע טמאה עד שלושה ימים עריכה
זו דברי רבי אלעזר בן עזריה ורבי ישמעאל ורבי עקיבה, אבל דברי חכמים עד שלשה ימים (קרבן העדה: שלושה ימים שלמים, שהם שש עונות. פני משה: עד ולא עד בכלל, שהם שלוש עונות), מיכן והילך היא נסרחת.
בבבלי - גירסתנו היא שש עונות שלמות, והגר"א הביא גירסא "שלוש עונות שלמות".
אגדות על מתן תורה - אינן בירושלמי עריכה
בבבלי - האריך כאן במחלוקת האם התורה ניתנה בשישי בסיוון או בשביעי בו, וכן האריך באגדות על מתן תורה ועל השטן ששאל היכן התורה1.
הקב"ה ניסה לחטוף את הלוחות ממשה עריכה
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ד ה"ה (כג.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם שבת ניתנה במרה או באלוש עריכה
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ב ה"א (ט:), ועיין מה שכתבנו שם.
הנעלבים ואינם עולבים - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - הביא שהנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ואינו בירושלמי.
תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם - אינם בירושלמי עריכה
הירושלמי דן בזה בחגיגה פ"ב ה"א (ט.), ועיין מה שכתבנו שם.
סיכה שאינה של תענוג עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ח ה"א (לט.), ועיין מה שכתבנו שם.
ציפורת הכרמים רק לרפואה ולא לזיכרון עריכה
ציפורת כרמים וכו'. תמן אמרין מאן דבעי ניפרוש מן דרך הארץ (מתשמיש המיטה), אכיל פלגא ושביק פלגא, של שמאל אסור ושל ימין מותר, אבד כל שהוא חסר כל שהוא אין לו תקנה עולמית.
בבבלי - זו סגולה לזיכרון, ובירושלמי כאן לא הוזכרה הסגולה2.
פרק י - המצניע עריכה
כלי שמיטלטל אינו כרמלית עריכה
אין לך מיטלטל ברשות הרבים ונעשה כרמלית אלא אדם בלבד.
בבבלי - כלל זה לא הובא. ורש"י (שבת ח. ד"ה רחבה) כתב שכוורת שזרקוה היא כרמלית.
המעביר מרה"ר לרה"י דרך אוויר - חייב עריכה
אבן שהיא נתונה ברשות הרבים גבוהה עשרה ורחבה ארבעה - המשתמש מתוכה לרשות הרבים ומרשות הרבים לתוכה חייב.
בבבלי - צט: דן בזה ולא פשט, משום שמשתמש באוויר מקום פטור.
החילוק של ג' טפחים באגד יד - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - חילק לגבי אגד יד בין למעלה משלושה טפחים לבין למטה משלושה טפחים, ובירושלמי חילוק זה לא הובא (ובדומה לזה לעיל שבת פ"ח ה"ג (נו.), ועיין מה שכתבנו שם).
המקור להוצאה ביד שמאל עריכה
וכתיב ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן וכו' - שמן המאור בימינו וקטרת הסמים בשמאלו וכו'.
בבבלי - לא הובא, ורש"י (ד"ה שכן) הביא את הירושלמי כאן.
כל "באמת" הלכה למשה מסיני עריכה
אמר רבי אליעזר: כל מקום ששנו "באמת" - הלכה למשה מסיני.
בבבלי - הלשון: "כל באמת - הלכה היא", ולא מפורש שהיא הלכה למשה מסיני.
שניים שהוציאוהו - מחלוקת מה דעת רבי שמעון עריכה
קני גירדי (שהוציאוהו שניים. פני משה: הוא כלי כבד שזה אינו יכול וזה אינו יכול. קרבן העדה: הוא כלי קל שזה יכול וזה יכול) - רבי פוטר, רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך וכו' (נחלקו האם רבי שמעון פוטר או מחייב בזה).
בבבלי - פשוט שרבי שמעון פוטר: בזה אינו יכול וזה אינו יכול - רבי יהודה ורבי מאיר מחייבים ורבי שמעון פוטר, בזה יכול וזה יכול רבי מאיר מחייב ורבי יהודה ורבי שמעון פוטרים.
שימוש רבו בישיבה ובעמידה עריכה
אמר לו: רבי, כך שמעתי מאביך. אמר לו: שמשתי את אבא עומדות מה שלא שימשתן ישיבות.
בבבלי - משפט זה לא הובא.
חיובם של גודלת כוחלת ופוקסת עריכה
הגודלת חייבת משום בונה וכו', הכוחלת חייבת משום כותבת, הפוקסת חייבת משום צובעת.
בבבלי - כוחלת חייבת משום צובעת, גודלת ופוקסת משום בונה.
חיובם של המגבן, המחבץ והחולב עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ז ה"ב (נב:), ועיין מה שכתבנו שם.
התולש מעציץ כשהשורש כנגד הנקב עריכה
מה פליגין (רבי שמעון וחכמים) בשלא תלש כנגד הנקב, אבל אם תלש מכנגד הנקב אף רבי שמעון מודה (שחייב).
בבבלי - הסתפק בדין שורש כנגד הנקב, ונשאר בספק.
פרק יא - הזורק עריכה
המקור לאיסור הוצאה והכנסה עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור איסור העברת ד' אמות מהמשכן עריכה
מתופרי יריעות למד רבי יהודה, שהיו תופרי היריעות מזרקין את המחטין אילו לאילו. ולאו כרמלית היא? אמר רבי חיננא מן הצד היו מזרקין.
בבבלי - נדחה מקור זה ולמסקנה היא הלכה למשה מסיני3, ורש"י (ח. ד"ה רחבה) הביא כהו"א הזו.
קלוטה כמי שהונחה עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
אין רשות הרבים מקורה עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ט ה"ה (נח.), ועיין מה שכתבנו שם.
דינים בשבת שפטור ומותר עריכה
חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הנוטל מהן והנותן על גבן חייב, פחות מיכן פטור וכו'. אמר רבי יוחנן: לית כאן פטור אלא מותר (כיוון שהוא טלטול ממקום פטור לרשות הרבים). תמן תנינן: המיפיס מורסא בשבת - אם לעשות לה פה חייב, אם להוציא ממנה הליחה פטור. אמר רבי יוחנן: לית כאן פטור אלא מותר. תמן תנינן: הצד נחש בשבת - אם במתעסק שלא ישכנו פטור, אם לרפואה חייב. אמר רבי יוחנן: לית כאן פטור אלא מותר.
בבבלי - ג. וקז. כתב שיש בשבת שלושה פטורים שהם פטור ומותר: צידת צבי (שאינו בירושלמי כאן), צידת נחש ומפיס מורסא.
המעביר מרה"ר לרה"י דרך אוויר - חייב עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"י ה"ב (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כותל של רה"י דינו כרה"י עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ז ה"ב (מו:), ועיין מה שכתבנו שם.
רואה את הכותל כגמום עריכה
על דעתיה דרבי מאיר בין שיש בו ארבעה על ארבעה בין שאין בו ארבעה על ארבעה את רואה את הכותל כגמום.
בבבלי - הלשון: חוקקין להשלים.
מחלוקת בשיעור תל המתלקט עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"א ה"א (ב:), ועיין מה שכתבנו שם.
חילוק בין י' ליותר מי' בסלע שבים עריכה
סלע שבים גבוה עשרה טפחים - אין מטלטלין מתוכה לים ולא מן הים לתוכה, יותר מיכן - נעשית כמחיצה שהוקפה זרעים שאין מותר לטלטל בה אלא בארבע אמות (קרבן העדה וגליון הש"ס פירשו "יותר מכן" - יותר מעשרה טפחים גובה, וגליון הש"ס תמה על כך שלא מצינו חילוק בין עשרה ליותר מעשרה. והפני משה פירש "יותר מכן" - יותר מבית סאתיים, וגם גליון הש"ס כתב שאולי צריך לגרוס כך).
בבבלי - אין חילוק בין עשרה ליותר מעשרה.
אסור לטלטל מכרמלית לכרמלית עריכה
מעתה שתי כרמליות סמוכות זו לזו מטלטלין מזו לזו? (בתמיה). אמר רבי חנניה בריה דרבי הילל: מכיון שהים מקיפה מכל צד כמי שכולה כרמלית אחת (ולכן אסור לטלטל מהסלע לים).
בבבלי - לא מפורש מה הדין בזה, אך תוס' עירובין סז: ד"ה ומאי התירו לטלטל אפילו מכרמלית לקרפף יותר מבית סאתיים (אע"פ שמדאורייתא הוא רשות היחיד ורק מדרבנן אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד, ככרמלית), וא"כ כ"ש שמותר לטלטל מכרמלית לכרמלית (והיפה עיניים שבת ו: דן בזה).
לבוד עריכה
כל שלשה ושלשה שהן סמוכין למחיצה כמחיצה הן.
בבבלי - הלשון היא "לבוד"4.
שגגת קרבן שמה שגגה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ג ה"א (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
מתעסק בחלבים ועריות חייב עריכה
תני: אין מתעסקין לא בחלבים ולא בעריות, המתעסק בשבת פטור, בחלבים ובעריות חייב.
בבבלי - סנהדרין סב: גם כן כתב שהמתעסק בחלבים ועריות חייב, אך הוסיף את הטעם: "שכן נהנה".
פרק יב - הבונה עריכה
אחד הביא אבן ואחד טיט - שניהם חייבים עריכה
אחד מביא את האבן ואחד מביא את הטיט - המביא את הטיט חייב, רבי יוסה אומר: שניהן חייבין.
בבבלי - רבי יוסי סתם שחייב, ולא ששניהם חייבים. והגר"א הגיה בבבלי כירושלמי.
דוגמא לכתיבה ביוונית עריכה
מהו בכל לשון? אפילו אלף - אלפא.
בבבלי - דוגמא זו לא הובאה.
עי"ן שבלוחות עמדה בנס עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
בתחילה ה"א ומ"ם לא היו סתומות עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה שתינוקות למדו בבית המדרש לבד עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (יב:), ועיין מה שכתבנו שם.
כתב על דבר שאינו של קיימא פטור עריכה
כתב בדיו על עלי ירקות, במשקין ובמי פירות על הלוח - פטור, עד שיכתוב דבר של קיימא על דבר של קיימא.
בבבלי - מפורש (במשנה) רק שהכותב בכתב שאינו של קיימא פטור, אך לא דן בכותב על דבר שאינו של קיימא.
בן סטרא הסית ונסקל עריכה
הירושלמי דן בזה ביבמות פט"ז ה"ו (פד.), ועיין מה שכתבנו שם.
דימוי בין שבת לגיטין, מקרעים לעדים נייר חלק עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ב ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
חוקק על העור - נחשב כתב עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ב ה"ג (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
כתב ע"י הטפת נקודות דיו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ב ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
שפך דיו על כתב שאינו נראה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ב ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
הכותב סיקרא על גבי דיו חייב לכו"ע עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בגיטין פ"ב ה"ג (יא:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחיקת שם שלא נכתב בקדושה עריכה
היה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה (בטעות) ושכח ולא כתב דלת הרי השם במקומו - הוא מוחקו (שאין איסור למחוק שם שלא נכתב בקדושה) ומקיימו הוא בקדושה. רבי יהודה אומר: מעביר את הקולמוס עליו ומקיימו. אמרו לו: אף הוא אינו מן המובחר.
בבבלי - גם כן נחלקו בזה, אך לא מפורש בדעת חכמים שמוחקו5.
פרק יג - האורג עריכה
האורג כל שהוא חייב עריכה
האורג שני חוטין על גבי אימרא אפילו כל שהוא חייב (הקרבן העדה לא גרס "אפילו כל שהוא", אך הפני משה השאיר את גירסא זו).
בבבלי - השיעור הוא שני חוטים, ולרבי אליעזר אפילו אחד. אך אין דעה שכל שהוא.
מחלוקת בכתב אות בחול ואות בשבת עריכה
כתב אות אחת בחול ואות אחת בשבת - רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר, למה? או משום קיום מלאכה או משום שאינו ראוי להצטרף עמו וכו'. כתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה - רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר.
בבבלי - בכריתות טז: דנו בכתב אות אחת בשבת זו ואות אחת בשבת הבאה. אך לגבי אות אחת בחול ואות אחת בשבת לא הובא בבבלי.
חילוק בין קורע בשבת לאוכל מצה גזולה עריכה
הכא לא יצא ידי קירעו? (בתמיה, שהרי כן יצא) וכו'. בעון קומי (לפני) רבי יוסה: לא כן אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח? אמר לון: תמן גופה עבירה, ברם הכא הוא עבר עבירה.
בבבלי - לא הביא חילוק זה. והמפרשים האריכו בביאור חילוק זה (הובאו בשדי חמד ח"ד מערכת מ כלל עז אות א עמוד 146).
מחלוקת במצוה הבאה בעבירה עריכה
תני: מצה גזולה אסור לברך עליה. אמר רב הושעיה: על שם ובוצע ברך נאץ ה' וכו'. רבי יונה אמר: אין עבירה מצוה (מצוה הבאה בעבירה פסולה). רבי יוסה: אמר אין מצוה עבירה (מצוה הבאה בעבירה כשרה). אמר רבי אילא: אלה המצות - אם עשיתן כמצוותן הן מצות, ואם לאו אינן מצות.
בבבלי - סוכה ל. פשוט שמצוה הבאה בעבירה פסולה, במקום הלשון "אין עבירה מצוה" הלשון היא "מצוה הבאה בעבירה - פסולה". כמו כן הבבלי שם לא הביא פסוק זה.
הדין מתוח על כל משפחת המת עריכה
הירושלמי דן בזה במועד קטן פ"ג ה"ז (יח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מתכוון לאיסור ולהיתר יחד - מותר עריכה
היה צבי רץ כדרכו ונתכוון לנעול בעדו ונעל בעדו ובעד הצבי מותר. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונא: ראה תינוק מבעבע בנהר ונתכוון להעלותו ולהעלות נחיל של דגים עמו מותר. רבי יוסי בי רבי בון בשם רב חונה: היה מפקח בגל ונתכוון להעלותו ולהעלות צרור של זהובים עמו מותר.
בבבלי - לא הובא הדין של נתכוון לנעול בעדו ובעד הצבי. והמפרשים האריכו להסביר את דברי הירושלמי (דן בזה הגר"ש שקאפ כתובות סי' ד אות ב).
דינים בשבת שפטור ומותר עריכה
פרק יד - שמונה שרצים עריכה
דין עור השרצים לעניין איסור טומאה ואכילה עריכה
רבי יוחנן אמר: לא שנו (שנחלקו רבי יוחנן בן נורי וחכמים) אלא לאיסור ולטומאה, אבל ללקות (על אכילתו) עור הוא ואין לוקים עליו משום נבילה. רבי שמעון בן לקיש אמר: משנה תמימה שנה רבי, בין לאסור בין ללקות בין לטומאה.
בבבלי - דן האם נחלקו רק לעניין טומאה או גם לעניין שבת, אך לא דן באכילתו.
כאשר צבי ישן הוא פותח עין אחת עריכה
הצד צבי וכו' ישן חייב, דו קמיץ חדא ופתח חדא (כי הוא עוצם עיין אחת ופותח עיין אחת, כדי שיוכל לברוח, ולכן עדיין אינו ניצוד, וחייב).
בבבלי - לא הובא.
בני האדם דומים לחולדה עריכה
האזינו כל יושבי חלד - רבי אחא אמר רבי אבהו ורבנן, חד אמר: למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה, אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים, הרבה מינים בים מה שאין ביבשה, ואין חולדה בים. וחורנה (והאחר) אמר: למה הוא מושל כל באי העולם בחולדה, אלא מה החולדה הזאת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי היא מנחת, כך הן כל באי העולם גוררין ומניחין גוררין ומניחין ואינן יודעין למי הן מניחין.
בבבלי - חולין קכז. כתב רק שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מחולדה, אך לא הובא שיש הרבה מינים בים שאינם ביבשה, וכן הדרשה שגוררת ומנחת אינה בבבלי.
הטעם שכותבים תפילין על עור טריפות ונבילות עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ט (יב.), ועיין מה שכתבנו שם.
קריאה בשם של רשע עריכה
רבי יהודה בן טיטס (מבוא הירושלמי סוף פרק ד העיר שמוכח מכאן שהירושלמי לא חשש לקרוא בשמות רשעים (טיטוס)).
בבבלי - כן חושש לשמות רשעים, כמפורש ביומא לח:, והבבלי (שם) ותוס' (שם ד"ה דלא) הקשו מכמה מקומות שקראו בשמות רשעים, ולירושלמי לא קשה כלל6.
בבבל שכיחה עין רעה עריכה
רב ורבי חייה רבה תריהון אמרין: תשעים ותשעה מתים בעין (רעה) ואחד בידי שמים, רבי חנינה ושמואל תריהון אמרין: תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים. רב אמר כדעתיה ורבי חנינא אמר כדעתיה, רב על ידי דהוה שרי תמן (בבבל) דעינא בישא שכיחא תמן, הוה אמר תשעים ותשעה מתים בעיינה ואחד בידי שמים, רבי חנינה על דהוה שרי בצפרין דצינתה תמן (בציפורי, שהצינה מצויה שם) הוה אמר תשעים ותשעה מתים בצינה ואחד בידי שמים.
בבבלי - בבא מציעא קז: גם נחלקו כך, אך לא תלה זאת בכך שבבבל שכיחה עין רעה ובציפורי יש צינה7.
באלו מים מותר לרחוץ, ואם מתכוון לרפואה עריכה
רוחצין בים הגדול ובמי טיבריא אף על פי שהוא מתכוין לרפואה, אבל לא במי משרה ולא במי סדום, אימתי בזמן שהוא מתכוין לרפואה, הא לעלות מטומאה לטהרה מותר. אמר רבי שמואל אחוי דרבי ברכיה: בלבד שלא ישהא.
בבבלי - לא חילק אם מתכוון לרפואה, אלא אם השתהה או לא, ואם הם מים יפים או רעים.
רבי יוחנן לא נשבע לאשה שריפאה אותו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ב (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
לחש לעבודה זרה בשמו של ישו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ב (י:), ועיין מה שכתבנו שם.
רודף קטן, הוולד והאם רודפים זה אחר זה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בסנהדרין פ"ח ה"ט (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
רפואה ע"י מין בשם ישו, כפר סמא-סכניא עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעבודה זרה פ"ב ה"ב (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.
פרק טו - ואלו קשרים עריכה
קשירה במשכן היתה במיתרים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ז ה"ב (נא:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם המשכן נחשב לעולם או לשעה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בעירובין פ"ה ה"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מותר לחתוך חותמות שבכלים לכו"ע עריכה
ושבכלים בשבת מתירין ואין צריך לומר ביו"ט (כך הגיהו הפני משה וקרבן העדה ע"פ התוספתא. ופירושו שמותר להפקיע לפקפק ולחתוך חותמות שבכלים לכו"ע).
בבבלי - ביצה לב. יש גם את דעת רבי נחמיה שאוסר לחתוך משום שסובר שאין כלי (הסכין) ניטל אלא לצורך תשמישו, ובירושלמי דעה זו לא הובאה כלל8.
מחלוקת מה מטרת שבתות וימים טובים עריכה
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן: לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה, (אבל) על ידי שהפה זה מסריח (מביטול תורה) התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה. רבי ברכיה בשם רבי חייא בר בא (אבא): לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהן בדברי תורה. מתניתא מסייעה בין לדין בין לדין, כיצד הוא עושה או יושב ואוכל או יושב ועוסק בדברי תורה. (והברייתא השנייה:) כתוב אחד אומר שבת הוא לה' וכתוב אחר אומר עצרת לה' אלהיך הא כיצד תן חלק לתלמוד תורה וחלק לאכול ולשתות.
בבבלי - מחלוקת זו לא הובאה, אך בדומה לזה נחלקו (ביצה טו: ופסחים סח:) שרבי אליעזר אומר שביום טוב אוכל ושותה או יושב ושונה, ורבי יהושע אומר חציו לה' וחציו לכם.
אין להרבות בדיבור בשבת עריכה
רבי שמעון בן יוחי כד הוה חמי לאימיה משתעיא סגין (כאשר ראה שאימו מרבה בדיבור בשבת), הוה אמר לה: אימא, שובתא היא (שבת היום, ולא ראוי להרבות בדיבור).
בבבלי - לא הובא, ובשו"ע (או"ח סי' שז סעיף א) כתב שאין להרבות בדברים בטלים.
האם להיקבר בתכריכים לבנים, להיקבר עם מקל עריכה
הירושלמי דן בזה בכתובות פי"ב ה"ג (סה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם מבדילים ביו"כ שבמוצ"ש עריכה
יום הכיפורים שחל להיות וכו' לאחר שבת אין מבדילין - מה (זו רק דעת) כרבי עקיבה, ברם כרבי ישמעאל מבדיל.
בבבלי - פשוט שלא מבדילים.
פרק טז - כל כתבי עריכה
כמה טעויות יהיו בספר תורה כדי שייגנז עריכה
תני: ספר שיש בו שתיים שלש טעיות בכל דף ודף מתקנו וקורא בו, ארבע אינו קורא בו.
בבבלי - מנחות כט: רב אמר שאם יש בכל דף שתי טעויות יתקן ושלוש ייגנז, ובברייתא כתוב ששלוש יתקן וארבע ייגנז.
הגויים אומרים שבת יורשת עם הבן עריכה
הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ח ה"א (כא:), ועיין מה שכתבנו שם.
מעשה שקראו איכה בשבת ונענשו עריכה
דלמא (מעשה), רבי ורבי חייא רבא ורבי ישמעאל בי רבי יוסה היו יושבין ופושטין במגילת קינות ערב תשעה באב שחל להיות בשבת מן המנחה ולמעלה, ושיירו בה אל"ף בי"ת אחד, אמרו: למחר אנו באין וגומרין אותה עם (מגילה) כשרה. נפטר (הלך) לביתו, נכשל (נפצע) באצבעו, וקרא על גרמיה (עצמו): רבים מכאובים לרשע.
בבבלי - מעשה זה לא הובא.
משנה ותלמוד - מה עדיף, עריכת המשנה עריכה
דתני רבי שמעון בן יוחי וכו' העוסק במשנה מדה שנוטלין ממנה שכר, העוסק בתלמוד אין לך מידה גדולה מזו, לעולם הוי רץ אחר המשנה יותר מן התלמוד. אמר רבי יוסי בי רבי בון: הדא דאת אמר (זה נאמר) עד שלא שיקע בו רבי רוב משניות, אבל מששיקע בו רבי רוב משניות - לעולם הוי רץ אחר התלמוד יותר מן המשנה (פירש קרבן העדה, שמזמן שרבי הכניס את רוב ההלכות במשנה - המשנה עדיפה מהתלמוד. אמנם הפני משה פירש באופן אחר).
בבבלי - בבא מציעא לג: הובא בדומה לזה, שבימי רבי נשנית משנה זו שהגמרא עדיפה, ועזבו העם את המשנה והלכו אחר הגמרא, ולכן הוסיף "לעולם הוי רץ למשנה".
איסור לימוד אגדה עריכה
אמר רבי יהושע בן לוי: הדא אגדתא, הכותבה אין לו חלק, הדורשה מתחרך (גליון הש"ס על הירושלמי הגיה שצריך לגרוס "מתברך", וכן קרבן העדה הביא שיש גורסים "מתברך" ופירש שהוא נידוי), השומעה אינו מקבל שכר. אמר רבי יהושע בן לוי: אנא מן יומוי (מימי) לא איסתכלית בספרא דאגדתא, אלא חד זמן וכו'. רבי חייה בר בא (אבא) חמא (ראה) חד ספר דאגדה, אמר: אי מה כתיב טבאות (אפילו אם כתוב בה דבר טוב) - תקטע ידה דכתבתה וכו' כשגגה שיוצא מלפני השליט (הטעם לאיסור לימוד אגדה הוא משום שהאגדות לא הותרו להיכתב (פני משה, קרבן העדה, כיכר לאדן וחדושי הרד"ל (נדפסו בירושלמי לאחר המסכת)), והפני משה הביא טעם נוסף שמא יעזבו את ההלכות וימשכו אחר האגדות).
בבבלי - לא הובא איסור כזה כלל, ואדרבה, מפורש בגיטין ס. שהיו מעיינים בספרא דאגדתא, וכן הוזכר ספר זה בעוד מקומות.
תקיעה ורדיית הפת הם חכמה - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ד ה"א (יח:).
טעימת תבשילי שבת עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת השמטות ד"ה במחזור, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
עונג שבת - בשינה או בתורה עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת השמטות ד"ה פט"ו, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
אילו משמרים שבת אחת נגאלים עריכה
הירושלמי דן בזה בתענית פ"א ה"א (ג:), ועיין מה שכתבנו שם.
ביאה דרך סדין עריכה
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"א ה"א (א:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור להכות על הכרס עריכה
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ב (כ:), ועיין מה שכתבנו שם.
מילתו של אנטונינוס עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א הי"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור לתת כלי עם מים תחת הנר - רק לרבי יוסי עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ג ה"ח (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
ריב"ז קילל את יושבי הגליל עריכה
שמונה עשר שנין עביד הוי יהיב בהדא ערב (ריב"ז ישב בערב, שהיא עיר בגליל), ולא אתא קומוי (לפניו) אלא אילין תרין עובדיא (שאלוהו רק שתי שאלות בהלכה), אמר: גליל גליל, שנאת התורה (שאינם שואלים הלכות) - סופך לעשות במסיקין (פני משה: מוסקי זיתים שאינם בני תורה. קרבן העדה: גזלנים).
בבבלי - לא הובא.
פרק יז - כל הכלים עריכה
דווקא בנתפרקו בשבת יותר סברא לאסור עריכה
דלתות הבית דרובה (יש בהם חידוש) ודלתות הכלים דרובן (יש בהם חידוש): דלתות הבית דרובה - שאף על פי שנתפרקו מערב שבת אסור לטלטלן בשבת, דלתות הכלים דרובה - שאף על פי שנתפרקו בשבת ניטלין בשבת.
בבבלי - סובר להיפך, שכאשר נתפרקו בשבת יש יותר סברא להתיר לטלטלם.
בראשונה היו כל הכלים ניטלים בשבת עריכה
בראשונה היו כל הכלים ניטלין בשבת. כיון שנחשדו להיות מחללין ימים טובים ושבתות, הדא היא דכתיב בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ועומסים על החמורים וגו' - ואסרו להן הכל. כיון שנגדרו היו מתירין להן והולכין עד שהתירו להן את הכל, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה.
בבבלי - בראשונה היו אומרים שכל הכלים אסורים (חוץ משלושה), התירו וחזרו והתירו וחזרו והתירו עד שהתירו הכל חוץ מהמסר הגדול ויתד של מחרשה.
האם לר' נחמיה מותר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר עריכה
רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך גופו וכו' (פני משה: אפילו כלי שמלאכתו להיתר ניטל רק לצורך. יפה עיניים: מדובר רק בכלי שמלאכתו לאיסור, אך מלאכתו להיתר ניטל גם שלא לצורך).
בבבלי - פשוט שלרבי נחמיה גם כלי שמלאכתו להיתר ניטל רק לצורך9.
לכו"ע מסיקים בכלים עריכה
פרק יח - מפנין עריכה
דימוי קופות בשבת לקופות בשקלים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ח ה"א (נד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקבל פני רבו וחבירו כאילו מקבל פני השכינה עריכה
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ה ה"א (לא.), ועיין מה שכתבנו שם.
אי בעי מפקר לנכסיה - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ז ה"א (נג.).
טלטול מאכלי בעלי חיים כשיש לו בעלי חיים עריכה
תני: מטלטלין החרדל מפני שהוא מאכל יונים וכו', רבן שמעון בן גמליאל מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים. מה אנן קיימין (במאי עסקינן)? אם בשיש לו מאותו המין (כגון עורבים) ואותו המין מצוי בשוק - דברי הכל מותר, אם בשאין לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק - דברי הכל אסור. אלא כי נן (אנן) קיימין (מדובר) בשיש לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק.
בבבלי - דחה זאת והסיק שאין לו את בעלי חיים אלו, אך כיוון שראוי שיהיו לו - רשב"ג מתיר10.
לא מחלק בין בהמה טהורה לטמאה עריכה
אי זהו הסיוע? מביא יין ונופח לתוך חוטמו, ונותן ידו למטה ומקבלו.
בבבלי - מאריך בכל ענייני לידה, והירושלמי מקצר בהם. כמו כן הבבלי חילק בין בהמה טהורה לטמאה, והירושלמי לא חילק ביניהן11.
עושים ליולדת מדורה גם בימות החמה עריכה
עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז.
בבבלי - כתוב שעושים לה מדורה רק בימות הגשמים, ויש גירסא (נדפסה בסוגריים עגולות) שלמסקנה עושים לה מדורה גם בימות החמה (כירושלמי).
בי"ד של מעלה, זוגות, מאדים ורוח - אינם בירושלמי עריכה
בבבלי - האריך כאן בענייני הקזת דם - מתי להקיז, בית דין של מעלה יושבים בשני ובחמישי, חשש לזוגות, שעתו של מאדים, רוח ששמו טבוח. ובירושלמי לא הובא12.
סומכים על המיילדות בהלכות לידה בשבת עריכה
אמתיה דבר קפרא נפקא מיילדה בשבת, אתת ושאלת לרבי (האם לחתוך את הטבור בשבת). אמר לה: אזלון ושאלון לחייתא (תשאלו את המיילדות). אמרה ליה: ליכא חייא. אמר לה: זילי עיבידי כמנהגך. אמרה ליה: ליכא מנהג. אמר לה: איזילי חתיך כרבי יוסי.
בבבלי - לא הובא המעשה ששאלו את המיילדות13.
קוברים את השליה לתת עירבון לארץ עריכה
השיליא הזאת וכו' טומנין אותן בארץ כדי ליתן ערבון לארץ (שגם האדם יקבר בה).
בבבלי - הזכיר שטומנים את השליא בארץ, אך לא הביא את הטעם לזה14.
פרק יט - רבי אליעזר דמילה עריכה
מסירות נפש של בית דין עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"א ה"ד (יא.), ועיין מה שכתבנו שם.
אלישע בעל כנפיים עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
רבי אליעזר שמותי עריכה
הירושלמי דן בזה בסוכה פ"ב ה"ח (יא:) ונזיר פ"ו הי"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת אם לר"א כל המכשירים דוחים את השבת עריכה
אמר רבי יוחנן וכו': לא בכל הדברים חלוק רבי אליעזר. אמר רבי שמואל בר רב יצחק: בכל הדברים חלוק רבי אליעזר, ולמה צרך רבי אליעזר לדרוש ביכורין ביכורין אלא וכו' (כך גירסת הפני משה. אמנם בגרסאות אחרות ובפירוש קרבן העדה רבי שמואל בר רב יצחק לא חולק על רבי יוחנן).
בבבלי - פשוט שלרבי אליעזר לא כל המכשירים דוחים את השבת15.
הנשאל ונאסר לא ישאל חכם אחר עריכה
נשאל לחכם והתיר ישאל לחכם אחר שמא יאסר וכו', נשאל לחכם ואסר אל ישאל לחכם אחר שמא יתיר.
בבבלי - ברכות סג: הלשון: חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר.
תקיעה ורדיית הפת הם חכמה - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בראש השנה פ"ד ה"א (יח:).
המקור שאין שורפין קודשים ביו"ט עריכה
הירושלמי דן בזה בשבת פ"ב ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
להחמיר על עצמו ולהקל לאחרים עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"א (ו:), ועיין מה שכתבנו שם.
המעשה שמתו שלושת בניה מהמילה עריכה
הירושלמי דן בזה ביבמות פ"ו ה"ו (לח.), ועיין מה שכתבנו שם.
המקור לפריעה ולציצין המעכבין עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.
לשונות ריבויין או כפולין, האם דיברה תורה כבני אדם עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מד:), ועיין מה שכתבנו שם.
התענה על בנו שימות עריכה
רבי אדא בר אהבה איתיליד ליה חד בר (כשהוא מהול), בי מימסמיס ביה מית (כאשר הטיף ממנו דם ברית - מת). רבי אבין אמר: נעשה פצוע דכא, ונתענה עליו ומת (התענה בשביל שימות). רבנן דקיסרין מרין (אמרו): כרות שפכה נעשה, ונתענה ומת.
בבבלי - רק נאמר שעשאו כרות שפכה, אך לא שמת16.
המקור לר"י שמלים אנדרוגינוס בשבת עריכה
ורבי יהודה דרש זכר, מה תלמוד לומר ערל - אפילו מקצתו ערל.
בבבלי - מקורו מהפסוק המול לכם כל זכר.
נוסח אחר במשנה "מי שהיו לו שני תינוקות למול" עריכה
מי שהיו לו שני תינוקות אחד למול ערב שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל את של ערב שבת בשבת - חייב. אחד למול אחר שבת ואחד למול בשבת, שכח ומל את של אחר השבת בשבת - רבי אליעזר מחייב חטאת ורבי יהושע פוטר.
בבבלי - גירסת המשנה היא: אחד למול אחר השבת ואחד למול בשבת וכו' - חייב. אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת וכו' - מחלוקת ר"א ור"י. ובין הבבלי ובין הירושלמי (לקמן פט:) דנו מהו נוסח המשנה. והפני משה כתב (וכן כתב במראה הפנים) שנוסחת הירושלמי היא העיקרית.
מחלוקת האם רוב גובהה או רוב גגה של עטרה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביבמות פ"ח ה"א (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.
ברכות המילה עריכה
פרק כ - תולין עריכה
המחלוקת אם תורה תשתכח מישראל - אינה בירושלמי עריכה
בבבלי - הביא שעתידה תורה שתשתכח מישראל, ורבי שמעון בר יוחי אומר חס ושלום שתשתכח תורה מישראל. ובירושלמי לא הובא.
הטעם שאין שפין כרשינים בשבת עריכה
אין שורין את הכרשינין משום בורר, ואין שפין אותן משום דש.
בבבלי - לא פירש מדוע אין שפין אותן, ורש"י (ד"ה ולא שפין) כתב שהוא משום בורר.
מותר לחתוך חותמות שבכלים לכו"ע עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פט"ו ה"ב (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.
על פרקים כא-כד אין ירושלמי עריכה
השמטות מתלמוד ירושלמי עריכה
קטעים שאינם נמצאים בירושלמי שלפנינו אך הובאו בראשונים, ונדפסו בירושלמי בסוף כל כרך
טעימת תבשילי שבת עריכה
טועמיה חיים זכו - מצווה לטעום קודם שבת טעם תבשילי שבת לכבודה.
בבבלי - לא הובא. ודרשה זו הובאה במשנה ברורה (סי' רנ סעיף ב).
עונג שבת - בשינה או בתורה עריכה
במה מענגו? מר אומר בשינה ומר אומר בתלמוד תורה. ולא פליגי, כאן בתלמיד (בשינה) כאן בבעל הבית (בתלמוד תורה).
בבבלי - לא הובא, ומעין זה הביא הרמ"א (או"ח סי' רצ סעיף ב) שבעלי בתים יעסקו בשבת יותר בתורה ותלמידי חכמים יותר באכילה ושתיה.
בנ"י כבשו את הארץ י"ד שנה, ונאסרו בהן ביפת תואר עריכה
לא הותרו ביפת תואר כל י"ד שנה שכיבשו ושבע שחילקו.
בבבלי - זבחים קיח: שבע שנים כבשו ושבע חלקו, ולא דן בדין אשת יפת תואר בשנים אלה17.
איסור שתיית מים במוצאי שבת עריכה
מעשה באחד ששתה מים בין מנחה למעריב (במוצאי שבת) ובא מלאך המות והרגו מפני שמתים שותים ונמצא גוזל מתים.
בבבלי - לא הובא. והשו"ע (או"ח סי' רצא סעיף ב ומשנה ברורה שם) הביא זאת.
1 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
2 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
3 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
4 הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סט.
5 כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה מאשר לימודה, והבבלי יותר מחשיב את הלימוד (ולכן הבבלי לא הקשה כיצד אינו מפסיק לתפילה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לה.
6 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
7 כשיטת הירושלמי להחשיב יותר את קיום התורה (זריזות וכו') מאשר את לימודה (תורה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לה.
8 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
9 הירושלמי מספר בכמה מקומות על ישראלים שהיו הורגים זה את זה, והבבלי ממעט בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מא.
10 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
11 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
12 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים (לילית), והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
13 יתכן שקשור לכך שדרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג.
14 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
15 מצאנו שאלה זאת בעוד מקומות בירושלמי, והבבלי לא הביאה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עב.
16 דרך הירושלמי לנקוט לשון חיובית (היד שולטת) במקום שלילית בבבלי (אין היד סולדת). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
17 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
18 דרך הירושלמי להביא ראיה מהמציאות, כמו כאן - מענייני רפואה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סח.
19 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
20 דומה לכך שדרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים (וכן דברי מידת הדין, שהיא המקטרג כאן), והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
21 דרך הירושלמי לספר יותר על מסירות נפש. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.
22 כדרכו של הבבלי לא להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
23 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
24 דרך האמוראים בירושלמי להיות נוחים זה לזה יותר מהאמוראים בבבלי (כדברי הגמרא סנהדרין כד.). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נג.
25 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
26 דרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
27 בכמה מקומות אותה מחלוקת מובאת גם בבבלי אך הדעות הפוכות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ע.
28 דרך הבבלי במקומות רבים לדחות את מסקנות הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
29 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
30 דרך הירושלמי למעט בלימודים מן הלמד (מדבר שאינו מפורש אלא הוא עצמו נלמד ממקום אחר), והבבלי לומד כך במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סז.
31 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
32 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
33 דרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
34 כשיטת הירושלמי להשתמש בלשון חיובית (נכנס ויוצא) במקום שלילית בבבלי (אין שולט). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
1 הירושלמי ממעט להזכיר את השטן (ומזכיר רק שהשטן מקטרג), וכן אינו מזכיר שמות מלאכים ושדים, אך הבבלי מזכירם במקומות רבים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
2 דרך הירושלמי למעט בסגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
3 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
4 דרך הירושלמי להאריך יותר בביאור מושגים. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עז.
5 מצאנו בעוד מקומות שבירושלמי מפורש שמותר למחוק שם שלא נכתב בקדושה, ובבבלי לא מפורש כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף יט.
6 קשור לכך ששיטת הירושלמי לא ללכת אחר סגולות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
7 יתכן שמה שבבבל שכיחה יותר עיין רעה קשור לכך שהבבלי מרבה בסגולות וכד' יותר מהירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
8 מצאנו בכמה מקומות שלירושלמי גם רבי נחמיה מתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך, ורק לבבלי לרבי נחמיה אסור. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כג.
9 מצאנו בכמה מקומות שלירושלמי גם רבי נחמיה מתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך, ורק לבבלי לרבי נחמיה אסור. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כג.
10 במקומות רבים הבבלי דוחה את מסקנת הירושלמי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סב.
11 מעין שיטת הירושלמי לא ללכת אחר סגולות (שהרי החילוק בין טמאה לטהורה לעניין רפואות אינו חילוק במציאות). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מו.
12 דרך הירושלמי למעט בשמות מלאכים ושדים, והבבלי מביאם. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מז.
13 כשיטת הירושלמי לפסוק ע"פ בדיקת המציאות - לשאול את המיילדות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סח.
14 כשיטת הירושלמי להביא טעם אגדתי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לג.
15 הירושלמי סובר שדינם של מכשירי מצוה כדין המצוה עצמה, והבבלי חולק על כך. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף ז.
16 הירושלמי מספר יותר על מסירות נפש (שנהרג ע"י המילה). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לז.
17 בכמה מקומות הירושלמי דן בשנים שכבשו וחילקו, והבבלי לא דן בזה. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לט.