עירובין סז ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אפי' פתוח לקרפף רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו אנכרי בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר וישראל בית סאתים אינו אוסר יותר מבית סאתים אוסר בעא מיניה רבא בר חקלאי מרב הונא פתוח לקרפף מהו א"ל הרי אמרו בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר אמר עולא אמר רבי יוחנן בקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה ואפילו כור ואפילו כוריים הזורק לתוכו חייב מ"ט מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין מתיב רב הונא בר חיננא גסלע שבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה אין מטלטלין לא מן תוכו לים ולא מן הים לתוכו פחות מכאן מטלטלין עד כמה עד בית סאתים אהייא אילימא אסיפא בית סאתים טפי לא והא מכרמלית לכרמלית קא מטלטל אלא לאו ארישא והכי קאמר סלע שבים גבוה עשרה ורוחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו ועד כמה עד בית סאתים הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא תיובתא דר' יוחנן אמר רבא מאן דלא ידע תרוצי מתנייתא תיובתא מותיב ליה לרבי יוחנן לעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין ועד כמה עד בית סאתים רב אשי אמר דלעולם ארישא הן אמרו והן אמרו הן אמרו קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' אמות והן אמרו אין מטלטלין מרשות היחיד לכרמלית בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי לא מן הים לתוכו ולא מתוכו לים מ"ט רה"י גמורה היא יתר מבית סאתים דאסור לטלטולי בכוליה שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו מ"ט דלמא אמרי רה"י גמורה היא ואתי לטלטולי בכוליה ומאי שנא תוכו שכיח מתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח:
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו ליה חמימי מגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבינן א"ל הנסמוך אשיתוף א"ל הא לא שתפינן ונימרו ליה לנכרי ליתי ליה אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא כי הוינן בי רב יהודה הוה אמר לן בדאורייתא מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה בדרבנן עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא לבתר הכי אמר ליה מאי בעית לאותביה למר אמר [ליה דתניא] הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות
רש"י
עריכה
אפי' פתוח לקרפף - ניחא ליה ביה טפי דאיכא אוירא טפי ממבוי ואינו אוסר על בני מבוי:
נכרי בית סאתים אוסר - אם היה לו פתח לקרפף בית סאתים ופתח למבוי עדיין אוסר על בני מבוי דאוירא דקרפף לא נפיש אבל אם יותר מבית סאתים נפיש אוירא ובההיא ניחא ליה ואינו אוסר:
ישראל - שיש לו פתח לקרפף ופתח למבוי ושכח ולא עירב במבוי אם קרפף בית סאתים הוא שראוי להשתמש בו אינו אוסר על בני מבוי ואע"ג דלגבי נכרי חשיב זוטרא לגבי ישראל נפיש דהא בשבת ליכא הוצאת משואות יתירין וסגי בהכי ונפיש אוירא ממבוי אבל יותר מבית סאתים דכרמלית הוא כגון שלא הוקף לדירה כיון דאסיר ליה לאישתמושי לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי:
פתוח לקרפף מהו - אנכרי קאי ואמילתיה דרב יהודה:
הזורק לתוכו - מרה"ר:
חייב - חטאת ואע"ג דלענין איסור טלטול שויוה רבנן כרמלית שאסרו לטלטל בתוכו אלא בד' מדאורייתא רה"י גמורה היא דמחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין ומש"ה אסרי רבנן לטלטולי:
ים - כרמלית הוא:
אין מטלטלין לא מתוכו לים - אפילו בד' אמות משום דכל גבוה עשרה ורוחב ד' הוי רה"י:
פחות מכאן - שאינו גבוה עשרה כרמלית היא כים ומטלטלין מזה לזה תוך ד' אמות:
עד כמה - יהא רחב סלע:
עד בית סאתים - אבל טפי לא ולקמיה מפרש אהייא קאי:
אי נימא אסיפא - אפחות מעשרה תרוייהו כרמלית נינהו לא שנא רחב ולא שנא קצר:
הא יותר מבית סאתים - בטל תורת רה"י מיניה והוי כרמלית אפי' לקולא ואף על גב דגבוה עשרה:
לעולם ארישא - ולאו אמתוכו לים קאי אלא אדיוקא קאי והכי קא דייק הא בתוכו מטלטלין דהא רה"י היא עד כמה עד בית סאתים אבל טפי לא דשויוה רבנן ככרמלית לענין טלטול משום דמחוסר דירה ומיחלף ברה"ר מיהו לענין מתוכו לים רה"י היא:
רב אשי אמר לעולם ארישא - ולאו אדיוקא קאי ואפי' לענין מתוכו לים נמי כרמלית שויוה ושרי מיהו לר' יוחנן לא תיקשי דודאי לענין חיובא מדאורייתא רה"י היא ומאי טעמא שרו רבנן לטלטולי מניה לכרמלית משום דאיסור טלטול מרשות היחיד לכרמלית מדרבנן הוא דהם אמרו זאת והם אמרו עוד איסור אחר וראו שאין שניהם עומדים כאן וביטלו זה מפני זה וכדמפרש:
הם אמרו קרפף יותר מבית סאתים אין מטלטלין בו - דשויוה כרמלית לענין טלטול משום דמיחלף ברה"ר ומיהו אסור לטלטל מרה"ר לתוכו ומתוכו לרה"ר כדר' יוחנן דמדאורייתא רה"י היא:
והם אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית - משום דלא ליתי לטלטולי מרה"י לרה"ר ובהאי רה"י שהיא ביותר מבית סאתים לא גזור מאי טעמא בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה כי אסרינן ליה לטלטולי מיניה לכרמלית לא אתיא מיניה חורבה אבל טפי מבית סאתים אי אסרת מתוכו לים תוך ד' אמות אתי למימר רה"י גמורה היא אפי' מדרבנן ומטלטלי בכולה ומיעקרא אידך תקנתא דרבנן ובטלו הא מקמי הא:
ומאי שנא - דאלים הך תקנתא טפי מהך השתא נמי קא מטלטלי מרשות היחיד לכרמלית:
תוכו שכיח - וכי שרי ליה לטלטולי בגווה חזו ליה עלמא ומיחלף ברה"ר:
מתוכו לים לא שכיח - ולא גזרו רבנן במלתא דלא שכיחא ואע"ג דבשאר רה"י לכרמלית גזור רבנן הנהו שכיחן אבל הני תרתי כחדא יותר מבית סאתים ומתוכו לכרמלית לא שכיח:
דאישתפך חמימיה - שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום:
מגו ביתאי - מביתיה דרבה והתינוק היה בבית אחר באותה חצר:
נסמוך אשיתוף - דמבוי דתנן (לקמן עג.) במתני' אם נשתתפו במבוי מותר כאן וכאן במבוי ובחצירות אף על פי שלא עירבו:
בדאורייתא מותבינן תיובתא - באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב. ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה אבל בדרבנן כגון עירובי חצירות שבקינן לחכם לעשות כהוראתו:
והדר מותבינן - ליה ללמוד אם יפה הורה:
הזאה - על הטמא אינה אסורה בשבת אלא משום שבות:
תוספות
עריכה
וישראל בית סאתים אינו אוסר כו'. אומר ר"י דאם הוקף לדירה אפי' בית סאתים אוסר דכיון שהוקף לדירה הוה כביתו ואינו עומד במקום אויר של מבוי ואוסר עדיין פתח הפתוח למבוי ובקונט' לא פירש כן דאדרבה פירש יותר מבית סאתים דוקא כשלא הוקף לדירה אבל הוקף לדירה אינו אוסר:
ומאי טעמא דלמא אמרי רה"י גמורה היא. מכאן התיר ר"ת בגינה אחת יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ הואיל ולא היתה רה"ר גמורה כגון סרטיא ופלטיא עוברת לפניה והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או ליטול מתוכה לחוץ ואין לחלק בין סלע דהתם משום דלא שכיח שהרי כל עיקר גזירה זו שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפ"ק דשבת (דף ו.) ארבע רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יותר מבית סאתים משכחת להו חמשה:
והא לא ערבינן כו'. קודם מילה היה כדפירש בקונט' וכן משמע מדמדמה הך אמירה להזאה שהיא משום מצוה לעשות פתח אבל לאחר מילה ומשום סכנה על זה לא היה אומר והא לא ערבינן דבפקוח נפש הזריז הרי זה משובח כדאמרינן פרק בתרא דיומא (דף פד:):
נסמוך אשיתוף. דמבוי פירש בקונט' דתנן במתני' אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן ולא היה לו להביא מאותה משנה דלקמן בגמ' מוקמינן לה כולה כר"מ דבעינן עירוב ובעינן שיתוף ואם נשתתפו נמי קאמר אלא היה לו להביא ראיה מהא דתניא לקמן בפירקין (דף עא:) וחכמים אומרים מערבין או משתתפין ואע"ג דפסיק רב לקמן הלכה כר"מ דבעי תרתי סבר לה כר' יוחנן דאמר נהגו כר"מ אבל לכתחלה לא עבדינן כוותיה אי נמי סבר כמאן דאמר בפת כולי עלמא לא פליגי. דבחדא סגי ונסמוך אשיתוף דקאמר היינו אם נשתתפו בפת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/עירובין/פרק ו (עריכה)
מא א מיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה י"ז, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ג:
מב ב מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה א', טור ושו"ע או"ח סי' שמ"ו סעיף ג':
מג ג ד מיי' פט"ז מהל' שבת הלכה ב':
מד ה מיי' פ"א מהל' עירובין הלכה י"ט, ומיי' פ"ה מהל' עירובין הלכה י"ג, סמ"ג עשין מד"ס א, טור ושו"ע או"ח סי' שפ"ז:
מה ו מיי' פ"ו מהל' שבת הלכה י', ומיי' פ"ב מהל' מילה הלכה ט', סמג לאוין סה ועשין כח, טור ושו"ע או"ח סי' שכ"ח סעיף י"ז, וטור ושו"ע או"ח סי' של"א סעיף ו', טור ושו"ע יו"ד סי' רס"ו סעיף ה':
ראשונים נוספים
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו נכרי בית סאתים אוסר יתר מבית סאתים אינו אוסר. פי' פתח ד' על ד' פתוח לקרפף אם יש בו בית סאתים עדיין אוסר [על] בני המבוי שלא סילק רשותו [יותר מב' סאתים אינו] (ואינו) אוסר. וכן סוגיא דשמעתא. לפי' שיירא שחנו ושבתו בקרפף שיש בו כמה סאין ושבת נכרי עמהן ההוא (נכרי) בית סאתים ששבת עליו אסר לישראל ששבתו עמו לטלטל בו אבל בשאר המקום כולו אינו אוסר. ישראל שלא עירבו בית סאתים אינו אוסר כי בלא עירוב מותר בו אבל יותר מבית סאתים שאין לו [לטלטל] אלא ע"י [עירוב] אוסר אא"כ ביטל רשותו כר' יוחנן דאמר יש ביטול ברחבה.
אמר עולא א"ר יוחנן (א"ר) קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אפי' כור ואפי' כורים הזורק מרה"ר לתוכו חייב מחיצה היא אלא שמחוסרת דיורין. ומותבינן עלה מהא סלע שבים גבוה י' ורחב י' טפחים אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו.
פחות מכאן מטלטלין עד בית סאתים. האי בית סאתים דקתני אפחות מכאן בית סאתים הוא דמטלטלין הא יתר מבית סאתים לא. והא פחות מי' טפחים כרמלית הוא.
והים כרמלית הוא מכרמלית לכרמלית הוא ואפי' יתר מהאי שרי אלא לאו ארישא והכי קתני סלע שבים גבוה י' ורחב ד' אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו. ועד כמה עד בית סאתים. כלומר שהוא כרה"י הא יתר מבית סאתים מטלטלין אלמא כרמלית היא. והאי סלע שבים כי קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה הוא וקתני דמטלטלין מן הים לתוכו אלמא כרמלית היא. ותיובתא דר' יוחנן תיובתא ודחי רבא לעולם אין מטלטלין לא מתוכי לים ולא מן הים לתוכו. [וה"ק] בתוכו הוא דמטלטלין עד בית סאתים רב אשי אמר לעולם ארישא והן אמרו קרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אין מטלטלין בו אלא בד' אמות.
והן אמרו אין מטלטלין מרה"י לכרמלית בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו מ"ט דילמא אמרי רה"י הוא ואתי לטלטולי בכוליה.
ומ"ש תוכו שכיח ולפיכך אסרו. מתוכו לים ומן הים לתוכו דלא שכיח לא גזרו ביה רבנן:
ההוא ינוקא דאישתפוך המים שחיממו לו למול עליהן א' להן רבה נייתו ליה מיא חמימי מגו ביתו. והא לא ערבינן.
א"ל נסמוך על שיתוף שבמבוי אמר ליה לית לן שיתופי מבוי אמר להו אמרו לגוי וייזיל וייתי להו אמר אביי בעי לאותובי למר והא הזאה שבות היא.
רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו גוי בית סאתים אוסר יותר מבית סאתים אינו אוסר וישראל יותר מבית סאתים אוסר בית סאתים אינו אוסר: כתב הראב"ד ז"ל: דמסתברא דהא דמפלגי בין בית סאתים ליותר מבית סאתים בין בישראל בין בגוי, דוקא בפתוח אליו פתח ארבעה על ארבעה דאינו ראוי להכנס בו ולצאת אלא על ידי הדחק, אבל פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יותר מבית סאתים בין בגוי בין בישראל אינו אוסר במבוי, דהוה ליה כשתי חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאינן אוסרות זו על זו.
ואינו מחוור בעיני, דא"כ לא הוה שתיק גמרא מיניה, וארבעה על ארבעה דנקט משום דשיעור פתח ארבעה על ארבעה למטה, ומשום הכי נקיט ליה ארבעה על ארבעה לומר דפחות מכן בין כך ובין כך אוסר, וכענין משנתנו דחלון (לקמן עו, א) שבין שתי חצרות דנקט ארבעה על ארבעה, והוא הדין ליתר מכן, ולא אתא אלא למעוטי פחות מכן. ואינו דומה לשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים, דהתם בשאין דרכה של זו על זו. ובכל מקום דנקיט לה הכן בשאין רגל של זו בזו היא, הא יש לה לזו רגל על זו אוסרות זו על זו דמאי שנא מחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו שאוסרת על זו ועל זו. הא ודאי דא ודא אחת הן.
ורבותנו בעלי התוספות ז"ל כתבו דבית סאתים אינו אוסר שאמרו, דוקא בשלא הוקף לדירה, הא הוקף לדירה הוה ליה כחצר וכבית הוא לו ואוסר עדיין על המבוי, דלא אמרו קרפף אלא קרפף העומד לאויר במקום מבוי. ורש"י ז"ל לא פירש כן, דאדרבא פירש הוא ז"ל דיתר מבית סאתים שאוסר היינו בשלא הוקף לדירה הא אם הוקף לדירה שמותר לו להשתמש בו אינו אוסר. וכן נראה דכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי לצאת בו משם הוא רגיל ובדידיה ניחא ליה טפי.
ויש ספרים דגרסי: לעולם ארישא והכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. ולא ארישא ממש אלא אדיוקא דרישא וכדמפרש ואזיל. ואין הלשון מכוון היטב, דכיון דלא אדכר ליה אכתי לא שייך למימר לעולם ארישא, אבל לתירוציה דרב אשי דאוקי ליה ארישא ממש שייך ביה לעולם ארישא. ור"ח ז"ל לא גריס ליה כלל, אלא הכי גריס: מאן דלא ידע לתירוצה מתנייתא תיובתא מותיב לר' יוחנן, הכי קאמר הא בתוכו מטלטלין. וגירסתו נכונה.
והן אמרו אין מטלטלין מכרמלית לרשות היחיד, בית סאתים דשרי לטלטולי בכוליה אסרי רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו, יתר מבית סאתים דאסיר לטלטולי בכוליה ואין מטלטלין בו אלא בארבע אמות שרו רבנן לטלטולי מתוכו לים ומן הים לתוכו. מהכא משמע דכל היכא דאיכא למיגזר דילמא אמרינן רשות היחיד גמורה היא שרו לטלטולי מתוכו לכרמלית, והלכך לא שנא קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שהוא סמוך לים לא שנא שהוא סמוך לכרמלית שביבשה שרי לטלטולי מתוכו לכרמלית ומכרמלית לתוכו, דאי לא אתי למימר רשות היחיד גמורה היא.
והא דאמרינן: הא שכיח והא לא שכיח: הכי קאמר: קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה שכיח, ופעמים שהוא סמוך לרה"ר ופעמים לרה"י ופעמים לכרמלית, ואם אתה מתירו לטלטל בכולו בזמן שהוא סמוך לכרמלית, אתו למימר רה"י גמורה היא ואפילו בזמן שהוא סמוך לרשות היחיד אי נמי לרשות הרבים אתי לטלטולי ביה, אבל קרפף שהוא יותר מבית סאתים הסמוך לכרמלית מילתא דלא שכיחא היא, ואע"ג דאתה מתירו בטלטול מיניה לכרמלית לית לן בה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן. אבל הראב"ד והרמב"ם ז"ל (פרק טז מהלכות שבת ה"ב) נראה שפירשוה דוקא בסמוך לים דהיא מילתא דלא שכיחא. ופירש הראב"ד זכרונו לברכה משום דתשמישתיה לא שכיח דבעיתא תשמישתיה. והראשון נראה עיקר וכן פירשו בתוספות.
ומכאן התיר רבנו תם ז"ל בגינה יתירה מבית סאתים שלא הוקפה לדירה לטלטל מתוכה לחוץ, הואיל ולא היתה רשות הרבים גמורה כגון שאין עוברת לפניה סרטיא ופלטיא. והתיר להטמין המפתח בתוך הגינה אע"פ שעומד בחוץ ונותן בתוך הגינה או נותן מתוכה לחוץ. ואמרו בתוספות שאין לחלק בין קרפף יתר מבית סאתים דעלמא לסלע דהכא, ומשום דסלע שבים לא שכיח, שהרי כל עיקר גזירה זו כדי שלא יבא לטלטל בכולו והאי טעמא שייך נמי הכא. ועוד יש לדקדק מהא דתניא בפרק קמא דשבת (ו, א) ארבעה רשויות לשבת ואם היה אסור לטלטל משאר כרמלית לקרפף יתר מבית סאתים משכח להו חמשה.
ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי: פירוש: ביום שמיני וקודם מילה, והיינו דאינו נעשה על ידי ישראל, ומדמה לה נמי אביי להזאה משום דהכא נמי מכשירי מילה אין דוחין את השבת. אבל לאחר מילה ודאי סכנתא היא ואפילו ע"י ישראל שרי והזריז הרי זה משובח (שבת קלד, ב).
הא דאמר ליה רבה נסמוך אשיתוף: פירש רש"י ז"ל: דתנן במתניתין (לקמן עג, א) אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן. והקשו עליו בתוספות דמההיא משנה ליכא ראיה דהא מוקמינן ליה לההיא בגמרא כר' מאיר דבעי עירוב ובעי יתוף ואם נשתתפו נמי קאמר, אלא היה לו להביא מברייתא דלקמן (עא, ב) דפליגי רבנן עליה דר' מאיר, גמרא: בעל הבית היה שותף לשכניו ואמרו או מערבין או משתתפין, דסומכים על עירוב במקום שיתוף. וסבר לה רבה כר' יוחנן דאמר נהגו העם כר' מאיר, דאלמא לכתחילה לא עבדינן כר' מאיר. ואי נמי סבר לה כמאן דאמר התם בפת כולי עלמא לא פליגי, כלומר: דסמכינן אחדא בין על עירוב בין על שיתוף, ואם נפרש כן נצטרך לפרש נסמוך אשיתוף אם נשתתפו בפת. והראשון נראה עיקר, [דאי] כפירוש זה השני היאך אמר סתם נסמוך אשיתוף דפת, פעמים דאין רגילות בפת לשתף מבואות דהא שמעינן דעיקר שיתוף מבואות היה יין, וכמו ששנינו (לקמן עא, א) בעל הבית שהיה שותף לשכניו לזה ביין ולזה ביין, ואמרינן לקמן (עא, ב) מערבין בחצירות בפת ומשתתפין במבוי ביין. וכ"נ בהרבה מקומות.
ישראל יותר מבית סאתים כו': פרש"י ז"ל עד בי' סאתי' כיון דשרי לטלטוליה בכלה מסלק עצמו מפתחו שבמבוי ואינו אוסר עליה דאע"ג דב"ה לא השיב לגבי עכו"מז הא לא חשיב לגבי ישראל שאין לו בשבת הוצאת משאות וסגי ליה בהכין אבל כשהוא יותר מב"ס כיון שאסור הוא לטלטל בו אלא בד' אמות דמיירי בשלא הוקף לדירה שדינו ככרמלית לא ניחא ליה ביה ואוסר על בני מבוי ע"כ תורף דבריו ז"ל ונראה מדבריו שאם הוקף לדירה אפי' יותר מב"ס אינו אוסר דכיון דמותר לו להשתמש בכלו כל דרווח טפי מעלי אבל בתו' פי' שלא התירו ב"ס אלא בשלא הוקף לדירה אבל אם הוקף לדירה לעולם הוא אסור דה"ל כחצר דאטו אם יש לכ"א חצר לפני ביתו מאידך גיסא ה"א נמי דלא אסרי על המבוי הא ודאי ליתא דבהא לא איירי כלל ולא נקט אלא קרפף דהוי כעין מבוי וכיון שיש לו אויר כיוצא במבוי מסתלק ממנו ונראין דבריהם. וכן נ"ל שלא התירו אפילו בשיש לו קרפף אלא בקרפף דומיא דבקעה שהוא פתוח למקום אחר דאלו בשאין לו פתח אלא כלפי ביתו היאך יסתלק מן המבוי והרי אינו יכול לצאת לשוק ולעשות צרכיו חוץ לביתו אלא בדרך מבוי הא ודאי לא מסתברא וכתב הראב"ד ז"ל שלא חלקו בין עכו"מז לישראל אלא בין בית סאתים ליותר מב"ס אלא בפתח של ד' על ד' שאינו ראוי לצאת ולבא בו אלא ע"י הדחק אבל בפתח גדול בין בקרפף בין בבקעה בין בבי' סאתים בין ביותר מב"ס בין בעכו"מז בין בישראל אינו אוסר במבוי דה"ל כשתי חצרות פתוחות זו לזו ע"כ ואין הנדון דומה לראיה כלל דשאני התם שאין לשתי חצרות דריסת הרגל זו על זו כלל מה שאין כן בזו שיש לו דריסת רגל על המבוי אדרבה יותר זה דומה לחצר שהיא פתוחה לשתי מבואות ורגילה בשתיהן שהיא אוסרת על שתיהן ומיהו בעיקר הדין אפשר היה לומר דכיון שפתח לו פתח גדול לבקעה זו או לקרפף דמיחדי ליה גלי אדעתיה דבהא ניח' ליה טפי וסלק רשותו מכאן ועשה הפתח ההוא ברגיל ואידך בשאינו רגיל. ומיהו עדיין הדין הזה צריך לראיה דאי משום דנקט ש"ס ד' על ד' אינו אלא משום דבפחות מכאן לא חשיב לא פתח ולא חלון וכמאן דליתיה דמי ובענין משנתינו דחלון שבין שתי חצרות דנקט ד' על ד' וה"ה ליתר מכאן כדמוכח בפרק פסין ובלבד כל שרואה ממנו תוך מחיצות כדכתי' התם בס"ד:
ה"ג אמר רבא כל דלא ידע לתרוצי הא מתניית' תיובת' מותיב לר' יוחנן ה"ק הא בתוכו מטלטלין ול"ג לעולם ארישא וה"ק כו' דא"כ מאי האי דהדר. רב אשי אמר לעולם ארישא אלא ודאי ל"ג ליה ומשום דלהאי תירוצא לא מפרשי' עד כמה דקאי ארישא גופיה אלא אדיוקא דרישא דלא אתפרש במתנייתא מ"ה לא פריש רבא לומר ארישא אלא סתם דבריו ואמר דה"ק אבל רב אשי דאוקמיה ארישא ממש לה"ק לעולם ארישא כלומר לעולם אגופא דרישא ממש. והם אמרו והם אמרו. פי' דאסור טלטול ביותר מב"ס שלא הוקף לדירה אינו אלא מדרבנן וכן מה שאסור להכניס ולהוציא מן הים שהוא כרמלית לרשות היחיד אינו אלא מדבריהם ולפי' כל קרפף שהוא יות' מב"ס אע"פ שהוא רשות הרבים גמורה אם הוא סמוך לים לא רצו לגזור בו אלא גזירה שיהא אסור לטלטל בכלו כדין כרמלית אבל לא אסרו שלא להוציא ולהכניס ממנו לים שהוא כרמלית ופרישנא טעמא כי לפי' הקלו בדברים אלו משום דאי אסרת להו אמרי רשות היחיד גמורה הוא ואתו לטלטל בכולו. ואמרי' ומ"ש כלומר למה העמידו דבריהם בו לענין אסור שבתוכו ולא העמידו דבריהם לענין הוצאה והכנסה דממנו ליה ולא אמרו בהפך. ומהדרי' דתוכו שכיח ומתוכו לים ומן הים לתוכו לא שכיח ומילתא דשכיח גזרו ומילתא דלא שכיח לא גזרו. ולכאורה היה נראה שלא אמרו כן אלא דוקא בסמוך לים דהא לא שכיח שיהא קרפף יות' מב"ס סמוך לים וכי שכיח נמי בעיתא תשמישתיה להוציא ולהכניס מזו לזו אבל כשהו' סמוך לכרמלי' בעלמא הא ודאי שכיח ואסור להוציא ולהכניס מזו לזה וכן נר' דעת הראב"ד ז"ל אבל בתוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דה"ה לכל קרפף יותר מב"ס שלא הוקף לדירה הסמוך לבקעה או לכרמלית דעלמא דבההוא נמי איכא טעמא דלא לימרו רשות היחיד גמורה היא ואתו לטלטולי בכוליה ומכאן התיר ר"ת ז"ל בגנה יותר מב"ס שלא הוקפה לדירה והוא פתיחה לכרמלית להטמין המפתח בתיך הגנה אע"פ שעומד מבחוץ או לתת אותה מתוכה לחוץ ואע"פ שבברייתא הזכירו התירו סלע הסמוך לים ה"ה בקרפף הסמוך לבקעה דמ"ל סלע הסמוך לים או קרפף הסמוך לבקעה בדידהו נמי איכ' למגז' דילמא אתו לימא רשות היחיד גמורה ויותר ראוי לומר כן בקרפף. ולזה הסכים מורינו הרב ז"ל. וגם מורי הרשב"א שיחיה. אבל הראב"ד ז"ל סובר כלשון הראשון:
ההוא ינוקא: פי' קודם המילה וקי"ל משום דמכשירי מילה אינם דוחין את השבת הא אלו לשפרו אחר המילה מצוה היא לו ומחמין לו ע"י גדולי ישראל. והזריז הרי זה משובח וכדאי' בפ' מילה במס' שבת:
נסמוך אשתוף דמבוי דתנן במתני' אם נשתתפו במבוי מותרין כאן וכאן וכתבו עליו בתוס' כי לא היה לו להביא מאותה משנה דהא לקמן בש"ס מוקמי לה כר' מאיר דיבעי עירב ובעי עירוב ובעי שתוף וה"ק אם נשתתפו נמי מותרין כאן וכאן אבל היה לו להבי' הברייתא דקתני בהדיא וחכמים אומרים או מערבין או משתתפין. ויש שפירש דרבא לדברי הכל אמר לה וכמ"ד לקמן דכל היכא דנשתתפו בפת דכ"ע לא פליגי דסגי לן או בשתוף או בעירוב ואין זה מחוור דהא סתם שתוף כן הוא כדאי' לקמן בפרקין ומהיכן ידע רבא דנשתתפו בפת עד דילמא בהדיה נסמוך אשתוף:
ליתו ליה מגו ביתאי פרש"י ז"ל מביתו של רבא והתינוק היה בבית של אותו חצר והקשו עליו בתוס' דא"כ למה לי למדתי אמירה עכו"מז שבות יבטל רשותו לפי' פירשו כי בחצר אחרת היה וס"ל שאין ביטל רשות מחצר לחצר וכן פירשו הגאוני' ז"ל. דתנא הזאה שבות ואמירה עכו"מז שבות. פי' אביי הוא דמדמי לה דהא דתניא הזא' שבות כדאי' בפסח שני וה"ה דאמיר' עכו"מז שבות כדאי' בכמה דוכתי וכי הא דאשכחן דהזאה שבות ואינה דוחה את השבת והעמידו בה חכמים דבריהם אפי' במקום כרת ה"נ אית לן למימ' דאמירה לעכומ"ז שהי' שבו' אינה דוחה את השב' אפי' במקום מילה שיש בה כרת:
מהדורא תנינא:
ההיא ינוקא דאשתפיך חמימי' כו'. פירש המורה שהיו רוצי' למולו והוחמו לו חמים מבערב ונשפכו היום ויפה פירש דדווקא מפני שעדיין לא מל ואין התינוק מסוכן היא דלא דחינן מקמי' אפילו שבות דרבנן אבל אי אשתפיך בתר דאימהיל מחמין לו אפילו ע"י ישראל מפני שהוא מסוכן ועיין מה שביארתי והקשתי ותירצתי בזה בפ' ר"א בה' מרחיצין את הקטן ולא שני לך בין שבות דאי' ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה עיין מה שכתבתי בשבת בפ' שואל במהדורא בתרא ועיין מה שכתבתי בתשובת:
מתוך: מאירי על הש"ס/עירובין/פרק ו (עריכה)
זה שחלקנו בקרפף בין יתר מבית סאתים לסאתים בין בעכו"ם בין בישראל גדולי המפרשי' כתבו דוקא בשאין שם פתח גמור אלא חלון בארבעה על ארבעה שאינו ראוי ליכנס ולצאת בו אלא על ידי הדחק אבל אם היה שם פתח גדול בין בבקעה בין בקרפף בין בית סאתים בין יתר מבית סאתים בין בעכו"ם בין בישראל אינו אוסר במבוי שזהו כשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים שאין אוסרות זו על זו. וגדולי הדור חלוקים עליהם בזו שאם כן לא נשמט בעל התלמוד מלהזכירה וארבעה על ארבעה בכל מקום נדון כפתח וזהו שיעור פתח למטה ר"ל שכל שהוא פחות מכן אינו פתח והילכך אף בפתח גדול אוסר על הדרכים שהזכרנו. ואעפ"י שבשתי חצרות הפתוחות זו לזו ופתוחות לרשות הרבים אמרו שאין אוסרות זו על זו דוקא בשאין דרכה של זו מצויה או רגילה על זו הא כל שרגלה של זו מצוי בזו אוסרות זו על זו כחצר הפתוחה לשני מבואות שאם רגילה בזו ובזו אוסרת על זו ועל זו:
בית סאתים זה שביארנו שבישראל אינו אוסר חכמי התוספות כתבו דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הרי הוא לו כחצר וכבית ואוסר על המבוי הא לא אמרו בזו דין קרפף אלא קרפף העומד לאויר. וגדולי הרבנים פרשו בה הפך הדברים שיתר מבית סאתים שאוסר בישראל דוקא בשלא הוקף לדירה הא הוקף לדירה הואיל ומותר להשתמש בכלו אינו אוסר שכל שהוא מותר להשתמש בו והוא מקום פנוי בודאי סתם יציאתו וביאתו נוחה לו דרך שם וכלל הדברים שכל שאמרנו עליו שהוא אוסר ברגיל לשם הא אם אינו רגיל בין בעכו"ם בין בישראל אינו אוסר:
עכו"ם שהיה דר במבוי והיו לו שני פתחים אחד במבוי זה ואחד למבוי זה קצת חכמי הדור מודים בו שדנין אותו אחר הפתח שאנו רואים שהוא משתמש בה יותר ואם האחד פתוח לשכונה שעכו"ם שבה מרובים יותר מן האחר דנין אותו אחר שכונת עכו"ם שכמותו. סתם הדברים כל עוף למינהו ישכון ובן אדם לדומה לו. וישראל שיש לו שני פתחי' אחד במבוי ואחד בבקעה במקום המוקף והוא בית סאתים סתם הדברים שבזו נוח לו שהיא מותרת לו בלא שום הכשר ואם יותר מבית סאתים בודאי בזו של מבוי נוח לו שאפשר להכשירה וכן כל כיוצא בענינים אלו:
זה שכתבנו בקרפף בית סאתים שמותר להכניס מחצרו לתוכו אל תטעה לומר כן בהוצאה מביתו לתוכו אלא אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לקרפף או מקרפף לביתו ולא התירו טלטול לקרפף אלא לכלים ששבתו בתוכו או בגגו או בחצרו שהכל רשות אחת אבל כלים ששבתו בבית לא אפי' היה בית וקרפף הכל לאחד ואין צריך לומר בבית לזה וקרפף לזה. ויש חולקין בבית וקרפף לאחד וכבר הארכנו בענין זה בפרק פסין:
כבר ביארנו שאסור לאדם להוציא מן הקרפף לרשות הרבים אעפ"י שהוא יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שמן התורה אפי' היה כור או כורים רשות היחיד הוא והזורק לתוכו חייב וכן היה בדין להתיר טלטול בכלה שמחיצה היא אעפ"י שמחוסרת דיורין וחכמים הוא שגזרו שלא לטלטל בכלה הואיל והיא יתר מבית סאתים ולא הוקפה לדירה עשאוה ככרמלית להחמיר ולאסור טלטול בתוכה. אחר שעשאוה ככרמלית אסור להוציא גם כן מקרפף לרשות היחיד ומרשות היחיד לקרפף וכבר כתבנוה בפרק שני. וכן אמרו כאן סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אין מטלטלין מתוכו לים ולא מן הים לתוכו שהרי סלע גבוה עשרה ורחב ארבעה רשות היחיד הוא והים כרמלית. הא טלטול מקרפף לכרמלית פעמים מותר [ופעמים] אסור. ואף במקום הראוי להתיר נחלקו בו המפרשי' אם דוקא בסמוך לים אם אף בסמוך ליבשה והדבר תלוי במה שבא על השמועה שהזכרנו ר"ל קרפף שלא הוקף לדירה ליתר מבית סאתים שהזורק לתוכו חייב שהקשו עליה ממה שאמרו סלע שבים גבוה עשרה ורחב ארבעה אסור לטלטל מתוכו לים פחות מכן ר"ל שאינו גבוה עשרה שהוא בדין כרמלית מטלטלין ממנו לים שהם כרמלית וכרמלית הוא ומוציאין ומכניסין מזה לזה מיהא בתוך ארבע אמות ועד כמה רחב הסלע עד בית סאתים. ושאלו בה אהיא כלומר במה התירו עד בית סאתים לבד אילימא אסיפא ר"ל בשאינו גבוה עשרה שהוא כרמלית ומה ענין שלא להתיר אף ביתר מבית סאתים והלא מכל מקום כרמלית וכרמלית הוא. אלא לאו ארישא ר"ל בשגבוה עשרה שהוא רשות היחיד ולמד שכל שהוא יתר מבית סאתים ואינו מוקף לדירה בטלה רשות היחיד ממנו והרי הוא כרמלית ואף מדברי סופרים להתיר הטלטול ממנו לכרמלית בתוך ארבע אמות ואם כן היאך אתה דנו כרשות היחיד גמורה לחייב הזורק לתוכו. ותירץ בה רבא שלא התירו בה ביתר מבית סאתים לטלטל ממנה לכרמלית אלא שהשמועה חסרה וענינה אין מטלטלין מתוכה לים שהרי רשות היחיד היא הא בתוכו מטלטלין בכלו כדין רשות היחיד ועד כמה עד בית סאתים ומבית סאתים ולמעלה אין מטלטלין בכלו. ואעפ"י שמכל מקום זו הלכה היא תירצה רב אשי כדעת המקשה לדונה ככרמלית להתיר טלטול ממנה לכרמלית ואעפ"י [כן] הזורק לתוכו חייב כדין תורה והם אמרו והם אמרו הם אמרו קרפף יתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אעפ"י שמן התורה רשות היחיד הוא והיה ראוי לטלטל בכלו גזרו בו שלא יטלטלו בתוכו אלא בארבע אמות להחמיר שמא יטעו לומר מותר לעשות כן ברשות הרבים והם הם בעצמם הוא שהחמירו ואסרו טלטול מכרמלית לרשות היחיד שלא יבאו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים והקלו בגזרה זו השניה שלא לאסור הוצאה מכרמלית לרשות היחיד ולא בבית סאתים שמתוך שהוא מותר לטלטל בכלו אסרוהו שלא לטלטל מתוכו לים או לכרמלית אחר הא כל שיש בו יתר מבית סאתים שכבר אסרו עליו לטלטל בכלו לא העמידו בה גזרתם שלא להוציא ממנו לכרמלית הסמוכה לו שאם יחמירו עליו בכך יבאו לחשוב שרשות היחיד הוא ויטלטלו בכלו. והקשו ומה ראית להקל בגזרת הוצאה ממנו לכרמלית ולהחמיר בגזרת טלטול לתוכו ותירץ בו טלטול בתוכו שכיח. טלטול ממנו לכרמלית לא שכיח שאם לטיול הוא צריך דיו בקרפפו וכן הלכה. ולמדת שכל קרפף היתר מבית סאתים שלא הוקף לדירה אם הוא סמוך לכרמלית מותר להוציא ממנו לתוכו הא בשל בית סאתים אסור ואף ביתר מבית סאתים שהתרנו גדולי המפרשי' חולקי' לומר דוקא בסמוך לכרמלית של ים והם מפרשי' לא שכיח בטלטול כרמלית מן היבשה לים משום דבעיתא תשמישתה אבל סמוך לכרמלית אחר שביבשה לא ואף גדולי המחברי' נסכמים בה. ומכל מקום רבני צרפת התירו אף בכרמלית של יבשה הואיל ועיקר הקולא לא היתה אלא להחמיר לאסור טלטול בכלה הרי אף בסמוך לכרמלית שביבשה ראוי לומר כן. ומכאן התירו גדולים שבהם בגנה או פרדס יתר מבית סאתים שאין הקפו לדירה לטלטל מתוכה לחוץ ומחוצה לה לתוכה בתוך ארבע אמות כל שאין עוברת לפניה רשות הרבים גמורה כגון סרטיא פלטיא והתירו להצניע המפתח בתוך הגנה תוך ארבע אמות אעפ"י שעומד בחוץ ונותן בתוך הגנה או שמוציאה מתוכה לחוץ לפתוח הדלת:
קצת מפרשי' למדו מסוגיא זו באלו שמפרשי' מן היבשה לים וצריכים לנקות עצמם ואין להם מקום לפנות אלא מן הספינה לים מעל גבי המשוטות שאם אותו מקום אינו גבוה מן המים עשרה טפחי' אעפ"י שרחב ארבעה מותר שהרי טלטולו מכרמלית לכרמלית ואעפ"י שכשהיתה הספינה ביבשה היה אותו מקום המשוטות למעלה מעשרה והיה לנו לדונו כחורי רשות היחיד שהן כרשות היחיד השתא מיהא הואיל ואינו גבוה מעל המים עשרה הרי הוא כאויר כרמלית שהוא ככרמלית ואעפ"י שהספינה מתוכה נקראת רשות היחיד הואיל ועמוקה עשרה אעפ"י שאינה גבוהה מן המים עשרה וכמו שאמרו על זו עמוקה עשרה אינה גבוהה מעל המים עשרה אין מטלטלין מתוכה לים בזו שאני הואיל ועמוקה מתוכה עשרה כדין בור בכרמלית העמוק עשרה או בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה שהוא כרשות היחיד הא ממקום המשוטות כל שאינו גבוה על המים עשרה כרמלית הוא וכל שכן אם אינו רחב ארבעה שהוא מקום פטור הא בגבוה עשרה ורחב ארבעה אין לו תקנה לנקות עצמו מן הנקב לים אלא אם כן עושה לו מחיצה עשרה אלא שיש מתירין אם אין לו מקום אחר משום כבוד הבריות ושלא לחלל שום קרן זוית שבספינה שלא יתגנה על הבריות שהרי התירו ביוצא חוץ לתחום כמו שביארנו בפרק רביעי. ולהשתין מן הספינה לים אסור שהרי מרשות היחיד לכרמלית הוא אבל אם משתין בדפני הספינה ומים שותתין ויורדים לים מותר שכחו בכרמלית לא גזרו:
כבר ביארנו במקומו שכל חולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת ושהקטן אחר מילתו כל שלשה ימים סכנה היא ומחמין לו מים בשבת וכל שכן שמביאין לו בלא עירוב אם כן מה שנאמר בכאן בההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה פירושו בחמין שהוחמו לו מערב שבת להרחיצו בהם בשבת קודם המילה וכשנשפכו הורה רבה שהיה דר בבית אחר בתוך אותה חצר להביא מים חמין טמונים שהיו לו בביתו וכשהודיעוהו שלא עירבו בחצר הורה שיסמכו על שתוף שבמבוי ולמדנו מכאן שאעפ"י שהלכה כר' מאיר שלא לסמוך על עירוב במקום שתוף או על שתוף במקום עירוב כמו שיתבאר הואיל ואין הטעם אלא שלא תשתכח תורת עירוב או שתוף מן התינוקות במקום מצוה כגון מילה בזמנה הקלו ויש מפרשי' אותה לאחר מילתו ולאחר שלשה ומשום צערא דינוקא אעפ"י שאין בו סכנה. ועיקר הדברים כמו שכתבנו שבמקום מצוה היה. ויש מפרשי' ששתי חצרות ופתח אחד ביניהם היו והיה רבה סבור שעירבו שתי חצרות דרך הפתח וכשהודיעוהו שלא עירבו היה סבור ששתפו דרך המבוי ובחצרו של רבה לא היו דיורין אלא הוא וחצרו של קטן יחיד היה ולא היו צריכים לעירובי חצרות. ומכל מקום נראין הדברים כדעת ראשון שאף במקום צורך עירוב סומכין על השתוף בדבר מצוה ואף אחר כך הודיעוהו שלא נשתתפו במבוי והורה שיביאום על ידי ארמאי ושמא תאמר יבטלו כלם רשותם לבעל הבית שהתינוק שם אפשר שהיה באותה חצר בעל הבית שלא מצאוהו באותה שעה והוצרכו להביאם ע"י ארמאי והיה אחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב עד שמנעוהו ממה שאמרו כל בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא הא בדאורייתא מותבינן והדר עבדינן כלומר שכל שהורה הרב לקולא ואחד מן התלמידים מפקפק ורוצה להשיב באיסור תורה שומעין לו וישיב עד שלא נעשה מעשה ובדברי סופרים עושין תחלה ואחר כך דנין. ומכל מקום אחר מעשה חקרו הדבר היאך התירו שבות אף במקום מצוה שהרי הזאה לטמא אינה אסורה אלא משום שבות ואינו דוחה שבת אף במקום מצוה כגון לשחוט את פסחו כמו שיתבאר בפסחים והשיבו דבריהם בנסח זה. ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות שאין בו מעשה דהא מר לא אמר ליה לעכו"ם זיל אחים ליה. כך היא הגירסא הנכונה. ויש מי שאין גורסין בה דהא מר לא אמ' ליה לעכו"ם זיל אחים. ומפרשי' שהדברים חוזרים להזאה לאמר שהזאה יש בה מעשה על ידי ישראל אמירה לעכו"ם אין בה מעשה על ידי ישראל. עד שפוסקים מכאן שאפי' יש בה מעשה על ידי עכו"ם מותר לדבר מצוה ואם נגנב האיזמל מביאין אותו על ידי עכו"ם אפי' ברשות הרבים ואם נפגם מתקנין אותו על ידו וכן כתבוה קצת גאונים ובעל הלכות בכללם אלא שאין הדברים נראין. וודאי אף במקום מצוה אסור לומר לעכו"ם לעשות מלאכה שאלו עשאה הוא חייב. ובסוגיא זו אנו גורסין דהא מר וכו' ואין הדברים חוזרין להזאה אלא לגוף המעשה שבכאן שלא אמר לו אלא להביא דרך המבוי שאין כאן אלא שבות דשבות שאפי' עשאו ישראל אין כאן חיוב תורה וכן שאף מעשה אין כאן דהא לא אמ' זיל אחים לי' שזה ודאי היה אסור ואלו היה כן היה לך להקשות מהזאה שאסרנוה לישראל הואיל ויש בה מעשה ולמדנו מגירסא זו ששבות שיש בו מעשה של איסור תורה אסור לומר לעכו"ם לעשותו ואעפ"י שבלוקח עיר בארץ ישראל כותבין עליו אונו על ידי עכו"ם אפי' בשבת משום יישוב ארץ ישראל הקלו בה. וקצת חכמי הדור מתרצין בה שבדבר שמן הסתם אין ישראל בקי בה (כגון כתיבת אונו) עושין אותו לדבר מצוה על ידי עכו"ם אף על ידי מעשה כגון כתיבת אונו שמן הסתם אין ישראל בקי בה ואין לגזור בה שמא יעשה ישראל אבל במלאכות שאפשר לעשותו על ידי ישראל החמירו אלא אם כן בדבר הנעשה כלאחר יד ואינו נראה כמלאכה כגון צנור שעלו בו קשקשים שממעכן ברגלו ובענין מת התירו לו לטלטלו בידים בכרמלית משום כבוד הבריות ובחולה שאין בו סכנה התירו לו כל שבות על ידי עכו"ם אף באיסור תורה ואף על ידי מעשה וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבת פרק מילה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה