שבת עב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
נתכוין אלהגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור לחתוך את התלוש וחתך את המחובר רבא אמר בפטור אביי אמר חייב רבא אמר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה דאיסורא אביי אמר חייב דהא קמיכוין לחתיכה בעלמא אמר רבא מנא אמינא לה דתניא חומר שבת משאר מצות וחומר שאר מצות משבת חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות וחומר שאר מצות משבת שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת:
אמר מר חומר שבת משאר מצות שהשבת עשה שתים בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת מה שאין כן בשאר מצות היכי דמי אילימא דעבד קצירה וטחינה דכוותה גבי שאר מצות אכל חלב ודם הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב אלא שאר מצות דלא מיחייב אלא חדא היכי דמי דאכל חלב וחלב דכוותה גבי שבת דעבד קצירה וקצירה הכא חדא מיחייב והכא חדא מיחייב לעולם דעבד קצירה וטחינה ומאי מה שאין כן בשאר מצות אע"ז וכדרבי אמי דא"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלמה אחת אינו חייב אלא אחת במאי אוקימתא בע"ז אימא סיפא חומר בשאר מצות שבשאר מצות שגג בלא מתכוין חייב מה שאין כן בשבת האי שגג בלא מתכוין דע"ז היכי דמי אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה הרי לבו לשמים ואלא דחזי אנדרטא וסגיד לה היכי דמי אי דקבלה עליה באלוה מזיד הוא ואי דלא קבלה עליה באלוה לאו כלום הוא אלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא דאמר פטור מאי איכא למימר אלא באומר מותר משא"כ בשבת דפטור לגמרי ע"כ לא בעא מיני' רבא מרב נחמן אלא אי לחיובי חדא אי לחיובי תרתי אבל מפטרי לגמרי לא
רש"י
עריכה
נתכוין להגביה את התלוש - כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו:
וחתך את המחובר פטור - דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג היכי דמי כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה:
דהא לא איכוין אחתיכה דאיסורא - בשגגת שבת או בשגגת מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור:
משא"כ בשאר מצות - כולה מפרש לה ואזיל:
שגג בלא מתכוין - לקמן מפרש לה:
חלב ודם - דומיא דטחינה וקצירה שהן שני גופין:
אלא גבי שאר מצות היכי דמי - דפטור:
כגון חלב וחלב - בהעלם אחד:
דרבי אמי - במסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות יליף למילתיה מקרא דאין חילוק חטאות לעכו"ם:
והשתחוה לה - והיינו שגג שהיא ע"ז בלא מתכוין שלא נתכוון להשתחוות לע"ז:
הרי לבו לשמים - ומה חיוב יש כאן אפי' ידע שהוא בית ע"ז והשתחוה בו לשמים אין חיוב כאן:
אנדרטא - צורת המלך שעושין לכבוד המלך והשתחוה לה ולא לשם אלהות:
מאהבה ומיראה - מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע"ז וקרי ליה שוגג בלא מתכוין כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר:
אלא באומר מותר - כגון גר שנתגייר בין הנכרים כסבור שאין ע"ז בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין:
דפטור לגמרי - בתמיה:
עד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן - העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין (דף ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה:
תוספות
עריכה
נתכוין להגביה את התלוש. פירש בקונטרס כגון סכין מוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביה וחתך את המחובר א"כ הא דפליגי בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר היינו לחתוך תלוש וחתך מחובר אחר אבל לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר משמע דחייב לכ"ע וקשה לר"ת דבסוף פ' ספק אכל (כריתות יט:) אמר שמואל המתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה בשבת פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה ומוכח התם דאפילו בנתכוין ללקוט תאנה זו וליקט תאנה אחרת פטר שמואל ולקמן בפרק הזורק (דף צז:) פטר רבא נתכוין לזרוק ארבע וזרק שמנה כי לא אמר כל מקום שתרצה תנוח וכל שכן בנתכוין לזרוק בצד זה וזרק בצד אחר דלא נעשה כלל רצונו או נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דפטור ונראה לר"ת דהכא מיירי בנתכוין לחתוך תלוש ונמצא שהוא מחובר וחותך מה שהיה מתכוין אלא שלא היה יודע שהיה מחובר ופליגי אביי ורבא בקרא דאשר חטא בה דמוקי ליה רבי אליעזר בפרק ספק אכל (שם יט:) פרט למתעסק והכי איתא התם בהדיא דקאמר עלה לרבא משכחת לה שנתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר לאביי שנתכוין להגביה את התלוש כו' ושמואל דפטר מטעם מלאכת מחשבת היינו בנתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דלא נעשה מחשבתו והשתא אתי שפיר דקאמר לקמן דמפרש שגג בלא מתכוין דשאר מצות היכי דמי כגון דסבור שומן הוא ואכלו דהיינו ממש דומיא דשבת לפר"ת:
הניחא לאביי דאמר חייב. פי' הניחא לאביי בהא דמשכחת גבי ע"ז שגג בלא מתכוין אבל מ"מ גם לאביי לא מיתוקמא ברייתא שפיר בהכי דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב ולהכי איצטריך בסמוך לאוקמא אליבא דאביי שגג בלא מתכוין ה"ד דסבור רוק הוא ובלעו:
עד כאן לא בעא מיניה רבא מרב נחמן כו'. וא"ת אמאי לא מייתי מתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת ולא הוי פטור לגמרי וי"ל דניחא ליה לאתויי מרבא דמספקא ליה בהעלם זה וזה דדילמא אפי' תרתי מיחייב דכי אוקי הכא באומר מותר היינו בנתעלמה ממנו לפי שעה דהיינו דומיא דהעלם זה וזה בידו כדפי' לעיל דאם לא נודע לו מעולם איסור ע"ז אינו ישראל כלל כיון שמודה בע"ז דדוחק להעמיד בתינוק שנשבה לבין העכו"ם:
רבא אמר פטור. ואם תאמר והא אמר בפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד.) דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור אם כן אפילו לא מקבל ליה חייב ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר במס' ע"ז בפרק ר' ישמעאל (דף נד.) דאפילו בע"ז בצינעא וחי בהם ולא שימות בהם והא דקאמר רבא בפ"ב דכתובות (דף יט.) גבי עדים שאמרו להם חתמו שקר כו' שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ה"פ אפילו מאן דמחמיר לא מחמיר אלא בע"ז ג"ע ושפיכות דמים דאם כן דטעמא דרבא דפטר הוי משום הכי מאי מייתי אביי בפ' ד' מיתות (סנהדרין סא:) מכמה ברייתות לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר (כם עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא וי"ל דסבר רבא דאפי' למ"ד דחייב למסור את עצמו אם לא מסר עצמו לא מיחייב מיתה בבית דין וקשה לרשב"א דאמר רבא במסכת ע"ז הכל היו בכלל לא תעבדם כשפרט לך הכתוב וחי בהם יצא אונס משמע דלא מפיק אלא אונס מיתה אבל שאר אונסין הוו בכלל לא תעבדם וחייב) והכא פטור אפי' מאהבה דליכא אונס מיתה וי"מ דההיא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם אע"ג דלא מקבל עליה לאלוה אבל הכא במפרש דקעביד מאהבה ומיראה אי נמי אפילו בסתם ובע"ז שהכל אין עובדין אותה אלא מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי עלה התם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם כמותך יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל לא תעבדם [וקאמר רבא כהמן ולא כהמן דאילו התם מיראה והכא לאו מיראה] ומההיא גופא נמי יש לדקדק דחייב אע"ג דלא קבל עליה באלוה דמשמע דאסר נעבד כהמן דומיא דאדם שכמותך דשרי והיינו בלא קיבלו עליו באלוה ועוד דאמר בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע"ג דקא מכוין לבזוייא הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע"ג דקא מכוין למירגמיה אלמא דחייב אע"פ שאין מקבל עליו באלוה ומיהו יש לפרש אע"ג דקא מכוין לבזוייא מכוין לעובדה דרך בזיון וברגימה זו והא דלא דחי ראיות דאביי בעובד מאהבה ומיראה סתם משום דסתם עובד כמדעתו דמי וא"ת ולמאי דפטר רבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן וי"ל כדאמרינן במדרש ששתי צורות היו על לבו ועוד משום קידוש השם כדאשכחן בירושלמי במסכת שביעית בפ"ד כגון פפוס ולולינוס אחיו שנתנו להם מים בזכוכית צבועה ולא קבלו מהם:
באומר מותר. והא דמעטינן בפ"ב דמכות (דף ז: ושם) בשגגה פרט לאומר מותר שאני גבי גלות דטובא בשגגה כתיבי התם ולהכי נמי אמר בסוף פ"ב דב"ק (דף כו: ושם) היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה מעולם לענין גלות פטור מבשגגה לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכת מחשבת והשתא תיפוק ליה דגבי שבת נמי כתיב בשגגה אלא ודאי דוקא גבי גלות ממעטינן משום דכתיבי בשגגה טובא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבת/פרק ז (עריכה)
כד א מיי' פ"ב מהל' שגגות הלכה ז':
כה ב מיי' פ"א מהל' שבת הלכה ח', ומיי' פ"ז מהל' שגגות הלכה י"א:
ראשונים נוספים
מתוך: רב ניסים גאון על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
ואלא מאהבה ומיראה הניחא לאביי דאמר חייב אלא למאן דאמר פטור מאי איכא למימר. ופלוגתא דאביי ורבא משכחת במס' סנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סא) איתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור דלא קבלה עליה באלוה אי קיבלה עליה אין ואי לא לא:
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
אתמר נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר לכולי עלמא לא מחייב קרבן דהא לא אתכוין למלתא דאית בה איסורא אלא להגביה בעולם נתכוין אע"פ שחותך את המחובר לא קרינן ביה נפש כי תחטא בשגגה ולא הוי חוטא בשגגה אלא מתכוין למעשה מביא לידי חטא. והוא אינו יודע שהוא חוטא. אבל אם נתכוון לחתוך את התלוש שהוא מותר ונזדמן לו מחובר וחתכו רבה אמר פטור דס"ל שאינו קורא ביה נפש כי תחטא בשגגה אלא בזמן שמתכוון לדבר אסור כשיקרא שוגג באיסורו וזה לא נתכוון אלא לחתיכת תלוש אביי אמר חייב דהוא מכוון לחתיכה בעלמא ויש בחתיכה איסור. וסבר אביי שאין צריך להתכוון במעשיו לדבר שהוא באיסורו אלא כל מעשה שיש במינו איסור אף על פי שלא נתכוון לדבר שיש בה איסור כיון שנזדמן לו דבר איסור הריני קורא בו כי תחטא בשגגה. וכך לענין נתכוון לזרוק שתים וזרק ד' לרבה פטור דהא לא נתכוון לדבר האיסור בשגגת איסורו אע"פ שמתכוון למקצתו דסבר ליה צריך להתכוון לכל האיסור בשגגת איסורו ולאביי חייב דהא נתכוון לזריקה ונזדמנה לו זריקה אסורה. אמ' (רבא) [רבה] מנא אמינא לה דפטור דתניא חומר בשבת משאר מצות שהשבת עושה שתים בהעלם אחת חייב שתים מה שאין כן בשאר מצות.
חומר בשאר מצות ששאר מצות שגג בלא מתכוון חייב משא"כ בשבת ואוקימנא דשגג בלא מתכוין בשבת דפטור [בכה"ג דנתכוין לחתוך את התלוש וכו'] ודוק' הא מתניתא כרבה דאמר נתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור דהא לא נתכוון לחתיכה (דאיסור דא) [לאיסורא]. ושקלו וטרו בהא דתנן עשה בהעלם אחד שתים בשבת חייב שתים ובשאר מצות כי האי גוונא אינו חייב אלא אחת. היכי דמי [אילימא] קצר וטחן בשבת כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב ודם הכא שתים מחייב והכא שתים מחייב. אלא קצר וחזר וקצר בהעלם אחד כיוצא בו בשאר מצות אכל חלב וחזר ואכל חלב בהעלם אחד הכא חדא מחייב והכא חדא מחייב ודחינן מאי שאר מצות דקתני ע"ז. והכי קתני חומר בשבת שאם קצר וטחן בהעלם אחד בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב שתים מה שאין כן בע"ז כי (אם) בע"ז אם זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכדר' (יוסי) [אמי] ודחינן לא מיתוקמא מתניתין בע"ז דקתני סיפא שגג בלא מתכוון בשאר מצות חייב משא"כ בשבת. שגג בלא מתכוון בע"ז היכי משכחת לה אי נימא דחזא ע"ז וסבר כי היא בית הכנסת והשתחוה [לה] כי האי גוונא פטור הוא דהא לבו לשמים. ואלא דחזא אנדרטא וסגיד לה. אי דקבלה עילויה באלוה מזיד הוא ולאו בר קרבן הוא ואי לא קבלה עילויה באלוה כיון דבשוגג השתחוה כנגד האי אנדרטא לא מחייב דהא לא עביד מידי אלא כגון שהשתחוה לע"ז מאהבה. שראה צורת ע"ז ואהבה או אדם שהעמיד עצמו ע"ז כהמן והשתחוה לו מאהבה בשגגת אלהים אחרים פי' שנעלם ממנו שמשתחוה לע"ז מאהבה חייב או שנעלם ממנו כי אלו העבירות בע"ז מחייב. וזה פי' מאהבה או מיראה נמי כגון מי שנתיירא מן הע"ז והשתחוה לו בשגגת אלהים אחרים או בשגגת עבירות דלא הוה ידע כי האי גוונא חייב אי אמרת כי האי גוונא שגג בלא מתכוין בע"ז חייב ניחא לאביי דמחייב דגרסינן בסנהדרין פרק ארבע מיתות דאתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה כגון המשתחוה מאהבתו לו או מיראתו ממנו לאדם הנעבד כהמן בשוגג שלא היה יודע כי העובד מאהבה או מיראה חייב [אביי אמר חייב] דהא פלחא לע"ז רבא אמר פטור דהא לא קבלה עליו באלוה.
מתוך: חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק ז (עריכה)
נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר. פי' רש"י ז"ל כגון סכין המוטל בערוגת ירק ונתכוין להגביהו וחתך את הירק וכן יש עליו לפרש לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה, ואין זה מחוור ונכון, וק' עליו הא דגרסינן בפיר' נתכוין לזרוק ד' וזרק שמנה אם אמר כ"מ שתרצה תנוח חייב ואם לאו פטור ואצ"ל נתכוין לזרוק במזרח וזרק במערב ולקמן בשמעתין נמי שוגג בלא מתכוין כגון דסבר שומן הוא ואכלו דהיינו נתכוין לחתיכה זו שהיא שומן ואכלה דכוותה דגבי שבת נתכוין לחתוך התלוש זה ונמצא שהוא מחובר דחתכו ועוד דנתכוין לזה ועשה מלאכה בזה אפילו מחיוב לחיוב מלתא אחריתא במס' כריתות דרב ושמואל פטרי ליה משום מתעסק ואפילו בחד מילתא כגון נתכוין ללקוט תאנים ולקט תאנים וכל שכן תאנים וענבים כולה כדאיתא התם:
אלא מאהבה ומיראה. פירש רש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ואחרים פירשו מאהבת עבודה זרה עצמה לפי שהוא נאה בעיניו או מיראתו שלא תריע לו והכל עולה לטעם א' שכל שאינו חושב שהוא אלו' ולא נתכוין לעבודת אלהות בע"ז אע"פ שהוא עובדה לרבא פטור ואע"פ שאמרו יהרג ואל יעבור אם עבר אינו נהרג בב"ד ואפילו מאהבה ומיראה דליכא אונס ממש אלא שהוא מתיירא ממנו פטור וא"ת היכי קתני משא"כ בשבת אלא אמיראה וכגון דאנסו ליה ממש דבשבת פטור שהרי אמרו יעבור ואל יהרג וי"א בדין הוא דהו"ל לאקשויי הכי אלא ארישא נמי אקשי לה וראיה לדבריהם הוא דאמרינן ואביי אמר לא שגג בלא מתכוין כגון סבור רוק הוא ובולען ל"ל למימר הכי הא אפשר ליה לפרשה במאהבה ומיראה כולה בע"ז דל"ק אלא לרבא אלא ש"מ דלאביי נמי לא מתוקמא לה בהכי אלא דעדיפא ליה אקשי ארישא גופא ולדברינו הראשונים אביי לדבריו דרבה קא מתרץ דמהכא לא ש"מ אלא משום דתיקשי ליה לדידיה:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/שבת (עריכה)
המניח כלים תחת הצנור פי' המורה שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקו' דישוב אינו פוסל ומוכיח מדבריו שהוא סובר שכל צנור שבעולם אע"פ שלא עשה לו בית קבול צרורות הוא פוסל את המקוה ואינו כן שהצנור אינו פוסל את המקוה ומפני שאינו עשוי לקבלה שכל המים נגררים עליו ויוצאין ואי דתני צנור שחקקו מיירי שעשה בו בית קיבול צרורות כדתנן במקואות בפ"ד וכדפרישית בפ"ק דפסחים במה"ק והאי דחקק בו בי קיבול אפילו קבעו ולבסוף חקקו אסור להמשיך עליו כל מי המקוה דדוקא לג' לוגין דשאובין דפסולין מרבנן מהניא לי' קביעותו החלה לבטלו מתורת כלי אבל להקוות עליו כל מי המקוה או להשלים בו למ' סאה אפי' קורטוב אחד כיון דפסולו מדאורייתא לא מהניא לי' קביעותו כדאמרי' בפ' המוכר את הבית שאני שאיבה דמדרבנן אלמא במידי דהוי מדרבנן מהניא אבל במידי דמדאורייתא לא מהני לי' קביעותו וכדפרישית בקונטרס התשובות הלכך אין לפרש צינור זה אלא כגון שלא חקק שום בית קבול בתוכו לקבל צרורות והמים נכנסין בזה ויוצאין בזה שאינו פוסל את המקוה וכל מקום שמזכיר צנור סתם זה פירושו ומקום שמזכיר צנור שחקקו לא על חקק הצנור מדבר אלא על בית קבול שחקק בתכוו לקבל צרורות: ואין מוסקין בטהרה עיין מ"ש בפ' כל הבשר במהדורא תליתאה:
אלא דבש דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא פי' אע"ג דתנן בפ' בתרא דמס' מכשירין שהדבש הוא א' משבעה משקין המכשירין האי דקרי ליה הכא אוכלא כלומר שאין דרך העולם לשתות דבש אלא ליכול בו ע"י טיבול והילכך גם בתוך החלה יכול לאוכלו ולא אתי למיסחט אבל מיהו אע"ג דאין דרך העולם לשתותו משכיר את הזרעים דמשקה הוא חשוב: הני כרבי דזוי רב אסר ושמואל שרי עיין בפ' אין צדין במהדורא תליתאה מה שהקשתי דשמואל אדשמואל:
גזירה יו"ט אטו שבת אי קשיא ובכולהו פסולי שמנים אם לא גזרי' והכא גזרי' תשובה פסולי שמנים טעמי' ידוע לעמי הארץ דלמה נאסרו בשבת שמא יטה אבל ביו"ט דליכא למיגזר שרי וליכא למיגזר יו"ט אטו שבת. אבל שמן שריפה שהוא נמשך אחר הפתילה יפה אע"פ שטעם חכמים הוא שמא יטה. אין ידוע טעם זה לעמי הארץ. אבל יסבר מפני שהוא יום קדוש אסור לשרוף בו שמן תרומה שהוא קודש מפני שאין שורפי קדשים בשבת. והילכך אם התיר להם יו"ט יבואו להתיר גם בשבת והם לא ידעו טעם הדבר שלא אסרוהו חכמים משום שריפת קדשים דסבירא ליה לרבה דכיון דתרומה היא ממון כהן לא מיקריא קדשים ולא נאסרה אלא מפני שמצוה עליו לבערו גזירה שמא יטה:
ורב חסדא אמר לשמא יטה לא חיישי' אלא הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כו' עד תניא כוותי' דרב חסדא כו' כל מה שכתבתי בה' י"ז דספר הלקט כתבתי משום דסברית כדברי המפרשים שפירשו דרב חסדא דוקא באותה שבת שאחר יו"ט אסור ואל בשאר שבתות אבל קשה בעיני מאוד לפרש כן שיתיר רב חסדא בשאר שבתות ויעמיד מתני' דוקא בשבת שאחר יו"ט דהא לאו בבא בפ"ע היא אלא כלל שמן שרפה עם כל פסולי שמנים ואמר דאין מדליקין בהן בשבת וכי היכי דכל פסולי שמנים אסירי בכל שבת הם ה"נ שמן שרפה שהיאך תוכל לחלק פת' המשנה ולומר האי דתני פסולי שמנים תני בכל שבת והאי דתני שמן שרפה לא קאי אלא בשבת שאחר יו"ט השתא היכי דתני תרי בבא אמרי' והא מדרישא מיירי הכי סיפא נמי מיירי הכי כ"ש הכא דתנא כולהו בחד בבא דליכא למיפלגינהו ועוד דברייתא דמייתי תניא כוותי' דרב חסדא מוכח בפירוש דבכל שבת נאסר כדכתבית התם בספר הלקט הילכך נ"ל לפרש דרב חסדא בכל שבת אסר גזירה משום שבת אחר יו"ט וזה שאמר הכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקי' כלומר בא ליתן טעם למה נאסר אבל מיהו ה"ה לכל שבתות משום גזירה ודמי האי למאי דאמרי' בהלכה קמייתא דביצה הכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקי' והוא אוסר כל ימים טובים משום האי יו"ט ואע"ג דהתם מקשה אי הכי יו"ט דעלמא תשתרי ומשני גזירה אטו יו"ט אחר שבת והכא לא אמר כולי האי ומשמע דדוקא קאמר לא חשש להאריך כל כך אלא כמו שהיא אותה השיטה של ביצה כך היא גם זו:
גזרה שמא יטמין ברמץ. פי' ולא הוה גזרה לגזרה כדפריש בריש פירקא דרמץ לא נאסר מחמת דבר אחר אלא טעמא בעצמו שמא יחתא והילכך כי גזרי' כל מוסיף הבל משום רמץ לא יקרא גזרה לגזרה:
איזהו ביה"ש משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין קשיא לי טובא דהאי שיעורא הוי או תילתא מילא או תלתא ריבעי מילא כדפליגי בי' לקמן רבה ורב יוסף ור' נחמי פליג על ר' יהודא ואמר משתשקע החמה עד שיהלך אדם חצי מיל והאי שיעורא דהני תנאי משוך עד צאת הכוכבים כדאמרי' לקמן כוכב אחד יום שנים בין השמשות שלשה לילה ובפסחים בפ' מי שהי' טמא אמרי' אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמה מהלך אדם בינוני ביום עשר פרסאות מעלות השחר עד הנץ החמה חמשה מילין משקועת החמה עד צאת הכוכבים חמשה מילין נמצא עביו של רקיע אחד מששה ביום. ונראה לי' לתרץ שאע"פ ששקעה החמה ונעלמה מן העין עדיין אורה שולט בעולם שעדיין לא נעלמה מכל העולם כולו שאלו הי' עולה אדם על ההרים עדיין הי' יכול לראותה ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם וכ"ז שאורה שולט אין פני המערב מאדימין אבל כששוקעת לגמרי והולכת תחת הארץ מסתלק אורה מן העולם ואז מתחילין פני המערב להאדים מכח זהרוריתה שכל זמן שאורה שאורה בעולם האור מכסה האדמומית ולא תמצא כמו שלא תמצא ביום ובשכלה אורה מן העולם אז נמצא אותו האודם ותופס שעה מועטת עד שתתכסה תחת הארץ לגמרי ומתחלת שקיעתה שתעלם מן העין ועד שתגמר שקיעתה להתכסות תחת הארץ הוא שיעור חמשה מילין ומאי דאמר התם משקיעת החמה עד צה"ב ה' מילין מתפרש מתחילת שקיעתה שהתחילה להעללם מן העי ומאי דאמרי' הכא משתשקע החמה מתפרש משתגמור שקיעתה שמתחלה לכנס תחת הארץ שהעולם עשוי כמו כדור עגול שאינו שוה ומי שדר באמצע הכדור שהיא גבוה אע"פ שנעלמה החמה מעיניו לא יעלם אורה מן הכדור עד שתהלך כל שיפועו של כדור ותיכנס תחתיו ומפני זה מושך אורה אחר שנעלמה מן העין הרבה כשיעור ה' מיל וכדברי מצאתי שתירץ גם ר"ת בס' הישר אלא שהוא תירץ כפי חכמי ישראל שאומרים כי החמיה הולכת בלילה אחר הכיפה למעלה מן הרקיע ואני תירצתי כפי חכמי אומות העולם ששאומרים שהחמה מהלכת בלילה תחת הארץ והוא העיקר כדאמרי' התם בפ' מי שהיה טמא:
ראה שני ימים בין השמשות. כ' ריב"ם זצוק"ל מקשה ר' על פי' הקונטרס לא נהירא לי האי פירושא כלל דהא ליכא לספוקי הכי שמא בין השמשות ראשון כולו מן היום והשני כולו מן הלילה דאי ראשון כולו מן היום שני נמי ואי כולו מן הלילה אף שני נמי כולו מן הלילה והכי אמרינן לקמן בשמעתין העושה מלאכה שני בין השמשות חייב חטאת ממ"כ ואם איתא אמאי חייב הא איכא למימר שמא בה"ש של ערב שבת כולו מן היום ושל מוצאי שבת כולו מן הלילה ופטור. והכא הכי מפרשי' ספק לטומאה ולקרבן כגון שראה מוצאי שבת בין השמשות ובה"ש של יום שני בכניסת שלישל. ספק לטומאה כיצד שמא ביה"ש חצי' מן היום וחצי' מן הלילה וטמא ז' ימים שהרי ראה ב' ימים רצופים בראי' אחת או שמא כולו מן הום ונמצא ביה"ש ראשון יום שבת ביה"ש שני יום שני ונמצא יום ראשון מפסיק בנתיים. אי נמי כולו מן הלילה וביה"ש ראשון יום ראשון וביה"ש שני יום שלישי ונמצא יום שני מפסיק בינתיים ואין כאן ב' ראיות כאחת ספק קרבן כיצד שמא חצי' מן היום וחצי' מן הלילה ונמצא שבת וראשון ושני ושלישי כולן רצופין כאחת כך נראה בעיני ועיקר וכן פירש ר' ורבי' יצחק בי ר' מלכי צדק זצוק"ל כתב עליו בגליון לדברי זה הפירוש אין שני ביה"ש דשבת דומי לביה"ש דזסבי דאי בי השמשות דזבי כשני ביה"ש דשבת לא משכחת ספק לטומאה כלל. אלא ודאי לטומאה וספק לקרבן ודיקא נמי דהתם תנן ראה שני ימים ביה"ש ולא תנינן ראה שני ביה"ש כדתנינן הכ' והוה מצי למיתני בזבין ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וס' לקרבן אלא דלא בעי למיתני במתניתי' אלא ספיקות ולא ודאי וספק ונ"ל שפתרון המורה היא העיקר והנכון. עלא אי להוסיף וממנו אין לגרוע. וכמו ששני ביה"ש דשבת הן לילי שבת ומוצאי שבת כך שני ביה"ש דזבין הן לילי שבת ומוצאי שבת. וא"צ להשים יום אחד ביניהן ומאי דקשיא להכי רבוותאי דא"כ אמאי ספק לטומאה ולא אמרי' בהו כדאמרי' בעושה מלאכה בשני ביה"ש שחייב ממ"נ אני נפלא עליהם שלא שמו לב על דברי התורה. שהתורה פי' על העושה מלאכה שני ביה"ש. כגון דעביד לה כל ביה"ש דליכא לספוקי להאי בתחלתו. ולהאי בסופו ובראה שני ביה"ש לא פי' כן. שאלו ראה התם נמי כל ביה"ש בודאי כי אין לספקו בומאה דממ"נ טמא הוא. אלא התם מיירי כון שראה ראיי' בתוך ביה"ש שאותה הראיי' יש לספקה אי כולה מן היום או כולה מן הלילה או חצי' מן היום וחצי' מן הלילה והילכך אם ראה בשני ביה"ש אע"פ שהן סמוכי זה לזה כגון לילי שבת ומוצאי שבת שיש לספק שמא ראיי' הראשונה היתה כולה ביום והשניי' כולה בלילה ונמצא שראה יום ששי ויום ראשון ושבת הפסיק בינתיים ולפיכך הוא ספק אך לטומאה ומה שאמר רבינו יצחק דהוי מצי למיתני בזבי ראה שני ביה"ש ודאי לטומאה וספק לקרבן אלא דלא בעי למיתני בממתניתי' אל אספיקות ואל ודאי וספק אינו נראה לי דהא תני התם ודאי וספק דהכי הויא רישא דמתני' בפ"ק דזבי ראה אחת היום ואחת ביה"ש אחת ביה"ש ואחת למחר אם ידוע שמקצת הראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומא' ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ש"מ דכל בשני בה"ש אע"פ שהן רצופי ספק לטומאה ולקרבן ואם אי ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה וספק לקרבן ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן אחת ביה"ש ספק לטומאה אלמא תני ודאי לטומאה וספק לקרבן כשהוא אחת היום ואחת ביה"ש ואלו כן אמאי לא תני ודאי לטומא' וספק לקרבן בשני ביה"ש רצופי וכשהן מופלגין ספק לטומאה ולקרבן אלא קא פסיק ותנ ראה שני ביה"ש ספק לטומאה ולקרבן ואי לומר שם ממ"נ מפני שלא ראה כל ביה"ש אלא ראי' אחת בתוך ביה"ש כדפרישי' ומה שהקשיתי במה"ק ממאי דתנן בכריתות בפ' ספק אכל חלב אמר ר' יוסי לא בחלקו על העושה מלאכה ביה"ש שהוא פטור שאני אומר מקצתה עשה היום ומקצתה למחר וה"נ נמימא בכל ביה"ש שמקצתה כחול ומקצתה כשבת ויפטר לק"מ דהתם נמי לא עשה מלאכה כל בי השמשות שאם הי' כותב כל בין השמשות שבין שבת ליוה"כ לא הוה פטר ר' יוסי אלא כגון שכתב שתי אותיות בתוך ביה"ש שיש לומ אות אחת כ' ביום ואות אחת כתב בליל האבל הנה שעשה מלאכה כל ביה"ש של שלילי שבת ושל מוצאי שבת ממ"נ הוא חייב חטאת ואי קשיא לי הא קשיא לי רישא דתני אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת הראי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן והאיך יתכן שיהא מקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר אם לא שראה כל ביה"ש וגם התחיל לראות מבעוד יום וגם סיים לאחר חשיכה ואז יהי' ברו שהיתה ראייתו מקצתו מן היום ומקצתו מן הלילה וא"כ בלא ב' ימים נמי אפי' בחצי היום אם ראה ראי' גדולה כזו היא נחשבת לו כשתים כדתנ ן ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב וצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן ועוד תנן ראה אחת והפסיק כדי טבילה וסיפוג ואחר כך ראה שתים או אחת מרובה כשתים הרי זה זב גמור אלמא אחת גדולה נחשבת לו כשתים ואחת מרובה שיעורה כדי טבילה וסיפוג כדתנ ן ה תם. ראה אחת גדולה שהיא כמגד יון לשילוח שהיא כשתי טבילות וכשנ י סיפוגין ה"ז זב גמור דאלמא בין כל ראי' לראי' צריך כדי בילה וסיפוג ואם משכה ראיי' אחת כדי טבילה וסיפוג עולה לו כשתים וביה"ש דר' נחמי' הוא כדי שיראה חמה בראש הכרמל וירד ויטבול ויעלה וזה שצריך להתחיל מבע"י ולאחר אחר חשיכה א"א שלא ישהה כדי טבילה וסיפוג וא"כ מאי ארי' ביה"ש אפי' בחצי היום נמי ונראה לי לתתרץ דהך רישא ר' יוסי קתני לה דפליג על ראה ראיי' אחת מרובה ואמר שאינה עולה לו כשתים והילכך אם תפשה שני ימים נחשבת לו כשנ ים בעבור שני הימים אב בחצי היום לא והך רישא דתני אם ידוע שמקצת ראי' מהיום ומקצתה למחר היא שנוי' בתר מילתי' דר' יוסי דכך היא סדר המשנה התם ראה אחת מרובה כשתים מטמא משכב ומושב דצריך ביאת מים חיים ופטור מן הקרבן אמר ר' יוסי לא אמרו אחת מרובה אלא אם יש בה כדי שלש פי' דוקא אם היא כשתי בילות ושני סיפוגים עולה לו כשלש והוא זב גמור אבל אם ראה אחת כשתים אינה עולה כשתים אלא אחת היא נחשבת לו ובתר הכי תני ראה אחת היום ואחת ביה"ש אם ידוע שמקצת ראיי' מהיום ומקצתה למחר ודאי לטומאה ולקרבן ויש לומר דר' יוסי קתני לה:
חם להם מלמעלה כו' פי' דוקא חם להם מלמעלה שיהא טלטול המחצלת וגם הספסלין עבור החי אבל לצורך הוות אע"פ שפורס מחצלת תחלה ואח"כ מביא ספסלים תחתי' שהוא מלמעלה למטה אסור מפני שמטלטל כלים לצורך המת. ולמאן דאית לי' מטלטלין כלים לצורך דבר שאינו נוטל. גם לצורך המת הוא מותר כיון שאינו עושה אהל מתחלה אלא ע"ג ידיו מידי דהוי אמגביה טליתו על ראשו בתוך חצרו עיין במהדורא רביעאה בפי' בתרא מה שהקשיתי דר"ה אדרב הונא:
כי פליגי היכא דליכא קשיא לי ואי ליכא ככר או תינוק ישום עליו ליתו או שום כלי ומ"ש ככר או תינ וק מכלים מוכנים וי"ל דוקא ככר או תינוק דליכא למימר שהן נקברי עמו אבל שאר כלים לא שמא יאמרו כי הן נקברי עמו והם אסורין בהנאה ובטלטול כמת עצמו כדאמרי' בפ' נגמר הדי הי' אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן אמר רשב"ג במה דברים אמורים שלא נגעו במטה אב נגעו במטה אסורין ודוקא במטה הנקברת עמו. אלמא כל הכלים הנוגעים במטה הנקברת עמו הם נאסרין. מפני שהיו רגילין לקבור כלי תשמישיו עמו שלא יהנה אדם אחר מהם והם אסורין בהנאה אבל ככר ותינוק מוכח שאינן נקברין עמו:
דאלו אבות סבר כבה אי לא כבה לא ואיתו סבר אע"ג דכבה. פי' ר' שמעון לא שרי אלא לאחר שכבה אבל כל זמן שדולק מסיח דעתו ממנה ולא אסיק אדעתיה שיטפטף שאע"פ שנתן כלי תחתיו יש לומר דסבר אם תרד טיפה אחת תטנף המפה או ימאס המאכל אם תפול לתוך הקערה אבל אינו מעלה על דעתו שיטפטף כל כך עד שיעשה בו צורכו. וכמו שמסיח דעתו מכוס וקערה ועששית כך מסיח דעתו נמי מן הנר בשעה שדולק:
אין בה משום כלאים. פירש המורה שעשוי' כמין לבד שקורין פילטרי ואינה טווי' ואינו נ"ל דתנן בפ' בתרא דכלאים הלבדין אסורין מפני שהן שועין אלמא אע"ג דלא הוי טוי ואריג אסירי מדרבנן והכא היכי שרי לכתחלה ונ"ל לפרש דאע"ג דהיא טווי ואריג אין בה משום כלאים שכיון שאין עשוי' לא לחמם ולא לתכשיט להתנאות בה אין בה משום כלאים שאינה אלא למנוע השערות שלא יהו פורחות חוץ לשכבה והו"ל כאלו קשרה שערה בחוטי כלאים שאין בכך כלום:
אבל לא שכחה מאי חייב על כל מלאכה ומלאכה. פירוש כך היא הסברא שכיון ששכשכח עיקר שבת חייב על כל שבת ושבת א"כ בשלא שכח עיקר שבת אע"פ ששכח שהיום שבת חייב על כל מלאכה ומלאכה שכל מה שאותה מוסיף ידיעה אתה מוסיף חילוק לחטאות:
הניחא לאביי דאמר חייב פי' אע"ג דאמרי' הניחא לאבייי לא מצי לאקומי הכי משום דלא מתוקם הכי שפיר משא"כ בשבת והשתא לא מהדרי' אלא לאקומי שוגג בלא מתכוון דשאר מצות ואי הות קיימא לן הוה אמרי' ומשא"כ בשבת אל אמושם דאכתי לא מתוקם שפיר דשאר מצות לא בעי' משא"כ בשבת ומש"ה מוקמי' אביי לקמן קסבר דוק הוא ובלעו:
אלא באומר מותר מאי דקשיא לי ביוה"ק דא"כ הייני השוכח עיקר שבת ואמאי לא אותבי' ממתני' ואותבי' מהעלם זה וזה בידו דבעא מני' ראבא מרב נחמן נ"ל לתרץ דהאי אומר לאו באומר מותר לעבוד ע"ז שעוקר כל הגוף דדמי לשוכח עיקר שבת לאא יודע שיש ע"ז בתורה אבל אינו יודע שהעובד לחמה או למיכאל השר הגדול שהוא חייב וכיון דשכח שמיכאל הוא ע"ז שכח נמי כל העבודות שסבר כל העבודות מותרות לעשות לו כיון שסובר שאינו ע"ז וזה יקרא העלם זה וזה בידו ולא דמי לשוכח שהיום שבת דממילא סובר נמי שכל המלאכות מותרות לו דהתם אם הוא סובר שהיום מותרות בשבת אחרת ידע שהן אסורות והילכך לא יקרא העלם זה וזה בידו עד שישכח ויסבור שאלה המלאכות מותרות בכל שבת זה אע"פ שיודע שהעבודות הן אסורות ככל ע"ז שבעולם מ"מ למיכאל הוא סובר שהן מותורת לעולם והילכך מדמה לה להעלם זה וזה בידו:
אמר ר' יוחנן תחת כבודו ואל כבודו ממש פי' ר' יוחנן מפרש דהאי כבודו דכתיב בקרא לאו כבודו ממש הוא דהיינו גופו כדכתיב אל תחד כבודי אלא על אשר הי המכבדו קאי. דהיינו בגדיו וכאלו כתב תחת בגדיו הוי דמשמע תחת הבגדים חרף האש ואל הבגדים שנשרף גופן ולא בגדיהן כדי שישללו אותן אנשי חזקי' ור' אלעזר אמר תחת כבודו ממש כשריפת בני אהרן כו' ואית ספרים דכתיב בהו ורבי שמואל אמר כשריפת בני אהרן ואתא רבי שמוא' לפרושי מילתי' דר"א דאמ' תחת כבודו ממש דהכי הוי מילתא כשריפת בני אהרן שלא נשרפה אלא נשמתן ולא גופן וה"נ תחת כבודו כתיב דהיינו גופו ומשמע תחחת גופו נשרץ וא גופו א"כ לא נשרפה כ"א נשמתן ונשמתן קורא תחת גופו מפני שהוא בעמצא הגוף:
ד' קיד ע"ב דאי ר' ישמעאל כיון דאמר חלבי שבת קריבין ביוה"כ נתקע כי היכא דנדעו דחלבי שבת קריבין ביוה"כ פי' כיון דאמר דחלבי שבת קריבין ביוה"כ א"כ חול הוא יוה"כ אצל שבת וכמו שעושין בכל ערב שבת דעלמא נעשה גם עתה ונתקע גם בע"ש וגם נבדיל למוצאי שבת דהא בהא תליא כל היכא דאיכא תקיעה בע"ש איכא הבדלה במוצאי שבת ובתקיעת ע"ש יתבטלו מחלבי צום הכיפורים שלא יקריבום בלילי שבת ובהבדלת מוצאי שבת ידעו שחלבי שתב מותר להפכם ע"ג המזבח בצינורא או להקטירן בלילי יוה"כ ואהדר בתנים זריזים הן פירוש ואינן צריכין סימן כ"א שאר העם: וניתקע כי היכי דלידעו דשרי בקניבת ירק לשאר העם וא"כ ניתקע ביוה"כ שחל להיות בע"ש ככל ערב שבת דעלמא ובמוצאי שבת נבדיל שאין תקיעה בלא הבדלה וכשיבדילו יהא להם סימן שיוה"כ מותר בקניבת ירק ופריק רב יוסף לפי שאין דוחין שבות להתיר פי' אלו היינו צריכין לתקיעת ערב שבת להבטילן מקניבת ירק שלא יעשוה בשבת כמו שהיינו צריכין בחלבי יוה"כ היינו תוקעין בערב שבת להבטילן. ובמוצאי שבת היינו מבדילין להתירן אבל כשחל יוה"כ בערב שבת לא היו מנקבין ירק שאינן יכולין לבשלו בלילי שבת ובע"כ מערב יוהכ הכינו וא"כ כל התקיעה אינה אלא כדי להבדיל במוצאי שבת להתירן וא דחינן שבות להתיר כ"א להבטיל מן האיסור ורב שישא פליג על רב יוסף ואמר דגם להתיר דוחין את השבות אלא האי דלא דחינן הכא משום דהוי שבות רחוקה דכי תקעי' הכא בערב שבת לא מהני מידי אלא להבדיל כשיבוא למוצאי שבת וזהו שבות רחוקה ואילו הי' אומר שבות רחוקה לא התירו ולא יותר לא הוה מקשי' לי' מידי דהוה משמע שלא התירו כלל אבל השתא דאמר שבות קרובה משמע דאתא לפלוגי עם רב יוסף דאמר אין דוחי שבות להתיר ואמר איהו שבות קרובה התירו לתקוע ואי זו היא שבות קרובה שהיו תוקעין בכל יוה"כ סמוך למנחה כדי להתירן בקניבת ירק אבל כי חל בערב שבת שאין שם קניבת ירק אין תוקעין להתיר שבות רחוקה ומקשי' לי' אי הכי דתקעי' כדי להתיר א"כ במוצאי שבת ויו"ט ניתקע כדי להתיר שחיטה לאלתר אלא לאו ש"מ לא ניתקנה התקיעה כ"א בערב שבת דהוי להבטיל ולהפרישם מן המלאכה כדרב יוסף ומש"ה לא תקעי' בערב שבת דהוי יוה"כ מושם דאין מקנבין ירק באותו היום כך נ"ל פתרון שיטה זו י עיין מה שכתבתי בשלהי פרק טרף בקלפי:
אלא הא דתניא נשברה לו חבית בראש גגו כו' קשיא לי אמאי שבק מתני' דתנן לקמן חבית שנשברה מצילין ממנה מזון שלש סעודות ונקט ברייתא:
תנן נפלה דליקה בלילי שבת כו' פי' לאו לאקשויי מינה מייתי לה אלא לפרושה אתי אי אתיא מתני' כר' חדקא אי לא ולא דמי האי תנן לשאר תנן דעלמא:
שחרית מדיחן ואוכל בהן בצהרים פי' אפי' כרבנן נמי אתיא דאף ע"ג דלא מחייבי אלא בשלש סעודות אם הוא רוצה לאכול ארבע רשאי הוא להדיחן ונקט לך התנא כל עתות הסעודה שב"א רגילים לסעוד בהן י
מני אילימא ר' יהודא האמר מלאכה שא"צ לגופה חייב עלי' אלא לאו ר"ש ק"ל טובא דהא אמרן לעיל בפ' האורג דר' יהודא סבר מקלקל בחבורה פטור ור"ש סבר מקלקל בחבורה חייב ובפ' אלו הנחנקין נמי אמרי' מאן שמעת לי' דאמר מקלקל בחבורה חייב ר"ש:
והא הכא דאיכא נטילת נשמה ואע"פ שא"צ לאותה נטילת נשמה כלל וחייב ר"ש כדיליף ממילה ומהבערת בה כסן ור' יהודא יפטור דלא מחייב בנטילת נשמה עד שתהא לצוכו ואיפכ אאיבעי' לי' למימר שבודאי בכופין קערה על עקרב שלא תישך שהיא צידה ר' יהודא מחייב דהו"ל צידה שהיא מלאכה ואע"פ שא"צ לה ור"ש פטור מפני שא"צ לגופה אבל בהריגה ר' יהודא פוטר דלא מקרי הריגה מלאכה עד שתהא לצורכו דיליף מאלים ור"ש מחייב ואע"פ שא"צ לה מפני שהיא גזרת מלך כדכתבית לעיל ונ"ל לומר דמאי דגרסי' לעיל דר' יהודא פוטר ור"ש מחייב ואמר המורה דלא איתפריש לן היכא דאיפכא בינן למיגרס דר' יהדוא מחייב ור"ש פוטר כטעמייהו דר"ש סבר מלאכה שא"צ לגופה פטור אעלי' והילכך כל נטילת נשמה שאין לו צורך בה פטור עלי' דלא ילפי' נטילת נשמה אלא מאלים דמשכן והתם הוית לצורך הערות הילכך כל היכא דצריך או לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה שהיא צריכה לגופה. והפוצע חלזון נמי אי לאו דלא ניחא ליה במיתתר ומתכוין שלא ימיתנו דלא הוי פסיק רישיה ואל ימות הוה מחייב ר"ש כיון שהוא נוטל נשמתו מפני שהוא צריך לדמו דמה לי דמו מה לי בשרו ועורו. וכי מקשה בפ' כלל גדול בפוצע חלזון שיתחייב נמי משום נטילת נשמה גם לר"ש מקשה וכל שכתבתי שם במהדורא קמא דלא מקשה אלא לר' יהדוא אבל לר"ש לא שא"צ גוף ההריגה אל אלדם הכל הבל דמה לי כששוחט את הבהמה לצורך בשרה ואלים דמשכן לצורך עורן מה לי חלזון לצורך דמו. א"ו גם לר"ש מקשה ואי קשיא מ"ש כיבוי הנר כדי לחוס על הפתיל הדפטר ר"ש ותרי לי' מלאכה שא"צ לגופה משחיטת הבהמה שקורא אותה מלאכה שהיא צריכה לגופה והלא במקום אחד הוא שוחט לצורך כל הבשר. וה"נ במקום אחד הוא מכבה לצורך כל הפתילה תשובה השוחט את את הבהמה אע"פ שבמקום הצוואר שחט הנשמה הוא נוטל מכל הגוף והילכך אם צריך לבשר או לעור או לדם הויא מלאכה הצריכה לגופא שלאותו מקום שהוא נוטל הנשמה משם הוא צריך שהנשמה מתפשטת בכל הבשר והעור והדם אבל הלהבה שבראש הפתיל האינה מתפשטת בכל הפתילה אלא במקום שהיא דולקת הילכך אם הוא צריך למקום שכיבה דהיינו במקום שהיא דולקת שהי' צריך להבהבה דכדאמרן התם בפ' במה מדליקין שהוא עושה פחם הויא לה מלאכה שהיא צריכה לגופה ודמי לכיבוי דפחמין אבל אם אינו צריך למקום שהיתה דולקת הלהבה אלא כדי לחוס על השאר הויא לה מלאכה שאצ"ל ור' יהודא דמחייב בכל מלאכה שא"צ לגופא ה"נ הוה מחייב בכל נטילת נשמה אע"פ שאין לו צורך באותה נטילת נשמה כלל שא"צ לא לעור ולא לבשר ולא לדם. ומשם דנטילת נשימה הואי קלקול ואל דמיא לכל המלאכות דהויין תיקון ואית לי' לר' יהודא דכל המקלקלין פטורין שאם עקר נטיעה בלי צורך שלא הי' צריך לא לעצי' ואל לפריו אע"ג דתלש מן המחובר פטור מפני שהוא מקלקל וה"נ בנטילת נשמה היכא דהויא שלא לצורך הוי' קלקול וליפטר להכי איצטריך למיתב טעמא לר' יהודא דיליף לה ממילה ומהבערה דבת כהן וגזירת מלך היא דאע"ג דכל המקלקלין פטורין מקלקל דחבורה ודהבערה חייב. וה"נ בהריגת המזיקין א"צ לא לעורן ולא לבשרן ולא לדמן. הילכך לר"ש הו"ל נטילת נשמה דידהו מלאכה שאצ"ל ופטור ולר' יהודא כיון דאיכא נטילת נשמה אע"ג דאינה צריכה לגופא חיייב. ומאי דאמרן בפ' כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים אחת משום נוטע ואחת משום קוצר ואי דבעי' צריך לעצים לחיובי' מושם קוצר נ"ל דלא אתיא אלא כר"ש אבל לר' יהודא אע"ג דא"צ לעצים (חייב) מושם קוצר דהא תלש מן המחובר ואין זה קלקול אלא מלאכה ואע"פ שא"צ לה לתלישה זו הוא חייב משום קוצר בודאי אם היתה התלישה קלקול כגון שקטם נטיעה בלי שום צורך שלא הי' צריך לא לעצים ולא פירותיה הוה פטר ר' יהודא מפני שהוא מקלקל ור"י ס"ל כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר דיליף ממילאה ומבת כהן ואלו הי' צריך לעצי' או לפירות' כגון שהיו פירות בראשה ול הי' מגיע אליהן וקטמה כדי לטלטלן אע"פ שאין עצים ופירותי' שוין אלא פרוטה והנטיעה יפה כמה סלעים חייבין לר' יהודא בין לר' שמעון שכיון שהוא צריך לאותה התלישה מלאכה הצריכה לגופה היא. ואלו תלש עצים וא הי' צריך להן אין זה קלקול אלא תיקון או זומר דהוי נוטע או לייפות את הקרקע דהוי חורש הוי פלוגתא דר"ש ור' יהודא דלר"ש פטור מושם קוצר כיון שא"צ למה שתלש ולר' יהודא חייב נמי מושם קוצר אע"פ שא"צ לאותם עצים שתלש כיון שתלישה זו אינה קלקול אלא תיקון הרי מלאכת הקצירה עשויה עיין בפ' אלו הן הנחנקין במהדורא רביעאה:
פמוטות של בית ר' כו' י"ל של מתכת היו ואל היו מאוסות ואפילו לר' יהודא שרי דחזי למיתב עלייה' והוא שלא הדליק עליהן באותה שבת שלא יהו מוקצות מחמת אסור כדאמרן ליעל בפ' כירה:
אע"פ שנתפרקו בשבת פי' אע"ג דבכלים הנשברים אומרי' לקמן דבעינ' שיהיו השברין עושין מעין מלאכה הכא בדלתות אע"ג דלא חזו למלאכה שרי מפני שהוא יכול להחזירם שם. אבל השברים אינו יכול להחזירם ולהדביק. ואם הי' צריך מעשה אומן להחזירם הי' אסורין עד שיהי' ראוים למלאכה אינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן פי' ואע"פ שראוים למלאכה הן אסורין דהו"ל נולד:
אלא אמר אביי ה"ק כו' פי' ובמתני' חד בשבת תנן ובתר נתפרקו תנינן לי' ומש"ה הוה משמע דהאי בשבת קאי אנתפרקו ואמר אביי דלא קאי אלא אנוטלין אבל פתרון המורה מוכיח דהאי בשבת ברישא תני לי' סמוך לנוטלין ואינו נ"ל דיא לא תני בשבת בתר נתפרקו לא הוה משמע דנתפרקו בשבת ולא הוה מקשה תלמודה מידי א"ה הכי תנינן מתני' כל הכלים נוטלין ודלתותיהן עמהן אע"פ שנתפרקו בשבת וקאי בשבת אניטלין ולא אנתפרקו. וזה דומה למקרא דכתיב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית שהרי הי' להן לאכול בשביעית מה שזרען וקצרו בששית אלא אוכי תאמרו קאי שבשנה השביעית שלא יזרעו יאמרו מה נאכל לשנה הבאה:
ה"ק שניטלו ניטלין. א"ל רבא חדא דניטלין קתני ועוד מאי ולא מחזרינן כך מצאתי הגירסא כתובה בספרים י וה"פ ה"ק שניטלו ניטלין ואתא לאשמעי' במתני' וא"ל רבא חדא דנוטלין קתני ולא ניטלין דהו"ל למיתני שנתפרקו אי הוה תני ניטלין ותו מיא ולא מחזירין והא אף ליטול נמי אתה איסר והמ לי לומר אין מחזירין דמשמע דוקא החזרה אסורה אבל הנטילה מותרת:
דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין אבל מחמה לצל לא עיין מה שכתבתי במהדורא קמא בפ' נוטל אדם את בנו דהא דרבא אליבא דר' יהודא הוא אבל ר"ש דלית לי' מוקצה אפי' מחמה לצל שרי אב ריב"ם זצוק"ל כתב דמודה ר"ש בהני ואין ממש בדבריו:
לא קשיא הא ר' יהודא והא ר"ש והא ר' נחמיה ה"ג דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו שהרי הכלים מלאכתן להיתר ואפ"ה הי' אוסר להסיק בהם ולא אתי כ"ר נחמי' דמתני' אלא כר' דברייתא דאמר אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו וסתם כלי לאו להסק קאי:
ורב יוסף אמר רב אסי אמר ר' יוחנן כו' מ"ש במהדורא תנינא דכיון דפליגו בהא מילתא רבה ורב יוסף קי"ל דהלכה כרבה ליתא דלא הוה פלוגתא דרבה ורב יוסף אלא פלוגתא דרב אמי ורב אסי דרב אמר משמי' דרב אמי. ורב יוסף אמר משמי' דרב אסי ורב אמי ורב אס הוא דפליגו ולא רבה ורב יוסף וכבר איפסקא הילכתא בפ' במה טומנין כרב אסי דאיפליגי התם רב ושמואל ורב אסי. דרב אמ' קישר ושמואל אמר חישב ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קישר ואע"פ שלא חישב. ורב אסי סייעיה לרב אסי ממתני' דתנן הקש שעל גבי המטה כו' למימרא דהילכתא כוותי' בפ' כל הכלים. וקשיא דידי' אדידי' דהא רבינו יצחק גופו פסק הלכתא בפ' במה טומנין כרב אסי הילכך ה"נ הלכה כרב אסי. שאם הניחה שם מדעת נעשית כסוי חבית ושרי לטלטולה:
והתירו לי את נדרי פי' מפני שלא הקדישם בכל לב אלא כדי לאוסרם על כ"ע. אבל אם הי' מקדישם בכל לב לא הי' נזקקים לו להתיר:
כל שעתא ושעתא זימני' הוא. פירש המורה כיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה. ואפילו מונחת בקופסא הילכך כל יומא רמיא מצותה עלי' ואינו נראה לי דהא קי"ל דחובת גברא היא וכלי קופסא אין חייבין בציצית והו"ל לתרוצי הכי קסבר כלי קופסא פטורין מן הציצית אלא ודאי על לבושתי' קאמר דכל שעה שהוא לובשה חייב להטיל בה ציצית והילכך תדחה שבת ומתרץ רב נחמן הואיל ובידו להפקירן וכיון שמפקיר טליתו לא קרינן בי' כסותך ואע"פ שלובשה עובר דלא תהא אלא טלית שאולה שכל שלשים יום פטורה מן הציצית וכן נמי הבית כשמפקירו לא קרינא בי' ביתך ואע"פ שחובת הדר היא כ"ז שלא שכרה ממנו הו"ל כחונה בבית חבירו שאינו חייב במזוזה:
שלא תמצא הלכה ברורה ומשנה ברורה פי' שתהיה ברורה בלי מחלוקת שכולן שווין בה אלא היא מסופקת בחלוקה שזה אומר בכה וזה אומר בכה והכי איתא להא מתניתא בריש תוס' עדיות דתני בה תחלת כל דבר שמאי אומר מקב חלה והלל אמ' מקביים כול' תחלת המחלוקת היא זו שנחלקו בה שמאי והלל הקדמונים ואחר כן נתרבו מחלקות תלמידיהן ב"ש וב"ה וזהו ושוטטו לבקש דבר ד' שבתחלה היתה כל התורה ברורה בלי מחלוקת שאם הי' נולד להן ספק הי' עומדין על המנין בסנהדרין גדולה וקובעין הלכה ומשום מתפשטת ההלכה בכל ישראל עד שגברו השמדיות בישראל ולא יכלו לעסוק בתורה כראוי ומתוך כך נתרבו הספקות והחלוקת בישראל: וליתיב לתינוק ישראל ע' בפ' חרש במהדורא תליתאה:
מנעל שלע האימוס ר"א מטהר וחכמים כו' פי' כ"ז שהמנעל לח שצריך להתייבש על האמוס ס"ל לר"א דלאו מאני הוא שלא נגמרה מלאכתו אלא כשיתייבש יפה ורבנן סברי דחזי לנטילה ואע"פ שהיא לח אבל אם היה נגוב כל צורכו אע"פ שעומד על האמוס מודה ר"א דהוא כלי ומקבל טומאה וניטל בשבת והיא שנתנגב מבע"י אם לא שלא יהיו נולד ומותר לשומטו בשבת ואם הי' רפוי מודה ר"א דמותר שכבר נגמרה מלאכתו ונתגנב כל צורכו ולפיכך הרפה האומן את האמוס וא הניחו בתוכו אלב כדי שלא יתקלקל ויתמעך והכא משמע דבכל מנעל פליגי ומפני שלא נגמרה מלאכתו אבל בפ' ככ"ה דכלים משמע דבמנעל העשוי כיסוי לאמוס שלא יפגם פליגי לר"א לא חשיב כלי כיון דלאו לנטילה עבוד וחכמים חשוב להו מאני דפעמים דנוטלין אותן והכי תני הלה מנעל על האמוס ר"א מטהר וחכמים מטמאין אר"ש שזורי לא נחלקו ר"א וחכמים על מנעל שעל האימוס שהוא טהור על מה נחלקו על שנוטלו מן האמו' שר"א מטהר וחמי' מטמאין מפני שהאש' ננעלת בו ומחזירתו לאמוס זה מוכיח דבמנעל שהיא כסוי לאמוס פליגי ויש להעמיד שיטתינו נמי דבמנעל שהוא כי כיסוי לאמוס פליגי והא דמודה ר"א באם הי' רפוי מפני שהאשה יכולה לחלצו מע"ג האמוס ולנועלו בתוך הבית ולבסוף מחזירתו שם ולא פליג אלא כשעומד מהודק על האמוס וכ"ש אם נטלן מן האמוס דמודה בו ר"א ופליג ר' יהודא עם ר' שמעון שזורי דמוקי פלוגתייהו כשנטלו:
ר' יהודא אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר פי' והאי דאמרי' בריש מסכת יו"ט דביצה שנולדה ביו"ט אסורה גזריה משום משקין שזבו לא אתיא כר' יהודא דהא ר' יהודא כל לאוכלין לא גזר והכי נמי אמרי' התם דההיא טעמא לא אתי כר' יהדא והנהו משקין לא חשיבי נולד לר' יהודא דאוכלא דאיפרת נינהו:
ור' יוחנן אמר הלכה כר' יהודא בשאר פירות אי קשיא היכי פסיק הכי ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ות"ק תני בסתמא חשובה באיזה סתם פוסק ר' יחונן הלכה כמותה שאין שם חלוקה כלל אבל היכא דיש שם חלוקה ואפי' יחיד לא פסיק הילכתא כוותי' וה"נ אמרי' בפ' החולץ דתנן התם וכן שאר כל הנשים לא ינשאו ואל יתארסו עד שיהו להן שלשה חדשים אחד בתולות ואחד בעולות אחד אלמנות ואחד גרושות אחד ארוסות ואחד נשיאות ר' יהודא אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא ואמרי' א"ל ר' ירמיה לר' זריקא כי עיילית להתם לקמי' דר' אבהו רמי לי' ומי אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודא והאר"י הלכה כסתם משנה ותנן אחד בתולות אחד בעולות כו' א"ל דרמו לך הא לא חש לקחמי' סתם ואח"כ מחלוקת היא כו' אלמא אע"ג דרישא מיתניא בסתמא כיון דתני פלוגתא דר' יהודא בהדה לא פסיק הילכתא כוותי' אלא חשיב הל סתם ואח"כ מחלוקת ובשלהי מסכתין נמי תנן מחתכין אם הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים ר' יהודא אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה לפי שאינה מן המוכן ואמרי' בגמרא אמר ר' יוחנן הלכה כר' שמעון ומקשה ומי אמר ר' יוחנ ן הכי והאר"י הלכ' כסת' משנה ותנן אין משקין ושוחטי את המדבריות כו' ומהדר ר' יוחנן סתמא אחרינא ולא מייתי הא דמחתכין את הנבלה א"נ לימא משום דהכא תרתי והכא חדא א"ו כיון דתני פלוגתא דר' יהודאי בסיפא לא חשיבא ליה סתמא ואע"ג דבריש מסכת יו"ט אמרי' גבי שבת דסתם לן תנא כר"ש דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבלה לפני הכלבים מוקים להו לב"ה כר"ש דאלמא אע"ג דפליג ר' יהודא בסיפא קרי לי' סתמא אנו צריכין לומר דההיא דר"נ הוא דאמר הכי ור' יוחנן לא ס"ל כוותי' דלא חשיבא לי' ססתמא אאלא בדליכא פלוגתא בהדה ואע"ג דאמרי' בפ' כיסוי הדם אמר ר' חייא בר ארבא אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר"מ באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים ודבריו של ר"ש בכיסוי הדם ושנאן בבלשון חכמים דאלמא אע"ג דתני פלוגתא בהדה הילכתא כחכמים י"ל שני לי' לר' יוחנן בין סתם לחכמים די תנא וחכ"א משמע דהוי יחיד ורבים הלכה כרבים אבל כי תנא סתם לא מוכחא כ"כ דהויא רבים שהרבה סתמות נשנו שהן כיחידים אי נמי יש לומר היכא דתני סתמא ברישא והדר פלוגתא אין הלכה כאותה הסתם דהו"ל מחלוקת ואח"כ סתם אבל היכא דתני דברי היחיד תחלה ואח"כ וחכ"א הו"ל מחלוקת ואח"כ סתם ועיין מה שכתבתי בפ' החולץ במהדורא תנינא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה