משתמש:Roxette5/באר היטב ח"מ

סימן לו

סעיף א

(א) גמורות:    פי' שלימות ול"ת כשהוא ל' יום תוך שנת י"ג יחשב כגדול ולענין דיינות כתב המחבר בסי' ז' ס"ג די"א כשהו' בן י"ג שנים אפילו לא הביא שתי שערות כשר וה"ט דשם תלוי במה שהוא מבין ומה"ט י"א דלדון פסול עד שיהא בו י"ח שנים כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבזה לא בעינן מעל"ע ועיין באורח חיים סי' נ"ג ס"א.

(ב) נתמלא:    ללמדנו דבב' שערות לא סגי בזקן העליון ועיין באבן העזר סי' קנ"ה. סמ"ע.

סעיף ב

(ג) לעשרים:    היינו בן י"ט שנה ול' יום דלא כמ"ש באבן העזר סי' קנ"ה סי"ב ואף דהרמב"ם שם כ"כ כבר כתב הטור שם דט"ס הוא ע"ש. ומה הן סימני סריס מבואר באבן העזר ריש סימן קע"ב ואפילו נולדו לו סימני סריס קודם שהגיע לבן כ' דלא נעש' גדול ע"י. מ"מ כשמגיע אח"כ לכ' שנה נעש' גדול ע"י להבא וכן מוכח באבן העזר שם ובסוף סימן קנ"ה עכ"ל הסמ"ע.

(ד) רוב:    היינו בן ל"ו שנה דימי שנותיו של אדם ע' שנה. סמ"ע.

סעיף ג

(ה) בקרקעות:    התוס' והמרדכי כתבו דהיינו דוקא לעדות שהית' כך שוה דאל"כ מ"ש קרקע ממטלטלי ונ"ל שגם דעת הרמב"ם והטור כן ודלא כב"י. ש"ך.

סעיף ד

(ו) נאמן:    ודוקא כשהם חתומים בעדים על השטר דקיום שטרות דרבנן ומן התור' הוי כנחקר' עדותן בב"ד אבל כשהם בע"ד והתחייבו נפשם בכת"י לשלם סך ממון או ענין אחר אז ודאי אינו נאמן אפילו אם אמר שראה החתימה בגדלותו דה"ל בכלל לא יומתו אבות כו'. סמ"ע.

(ז) שאומר:    כתב הסמ"ע דאף שאין בזה פלוגת' כתב המחבר בשם י"א כדרכו כמ"ש בסי' ט"ז ס"ב והש"ך כתב דבבדק הבית בסי' מ"ו כתב דיש חולקין.

סעיף ה

(ח) הבתולות:    וגובין על פיו מאתים לעיקר כתובתו ובזה ג"כ בעינן שיהא אחר עמו. סמ"ע.

סעיף ו

(ט) דרבנן:    פי' הסמ"ע דכל עיקרו אינו אלא דרבנן אבל קיום שטרות אע"ג דגם הוא מדרבנן מ"מ הוצאת ממון יש בו צד דאורייתא.

(י) הספר:    דל"ת שמא עבד כהן הוא שאוכל תרומ' בשביל רבו משא"כ השתא דהא אסור ללמד תורה לעבד. ש"ס דכתובות. סמ"ע.

(יא) חולק:    דאז אין לחוש לעבד דאינו נוטל חלק בבית הגורן אא"כ רבו עמו. ש"ס. שם.

(יב) עצמו:    ר"ל דהתינוק מעיד שהוא עצמו היה השליח אבל אם אמר ששלחו ע"י אחר אינו נאמן דדילמא לא דק כ"כ הכ"מ. סמ"ע.

סעיף ז

(יג) ונשתחרר:    דהוי מילת' דלא רמיא עליה ואמר ולאו אדעתיה כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דבתשובת מוהר"א ששון פסק בעדות האנוסים שאינן נאמנים אף אחר שבאו לכלל כשרות דבעינן תחלתו וסופו בכשרות כו' ע"ש ואין נ"ל דא"כ ל"ל הטעם בעובד כוכבים דלא דייק וא"כ באנוסים שבאו לכלל כשרות כשרים כיון שהיו יהודים בינם לשמים ודאי שפיר הוו דייקי מיהו בתוספת' משמע נמי טעמא בעובד כוכבים משום תחלתו וסופו בכשרות ולפ"ז הא דקאמר בגמר' טעמא דלא דייק היינו במילתא דרבנן עכ"ל. (* ע"ל סי' ל"ד ס"ק ל"ו מ"ש שם וגם מכאן ראיה גדול' לדבריו דלא כהש"ך ע"ש).

סעיף יא

(יד) כלל:    דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ואפילו לר"ת דמתיר בא' שיכול לדבר לשלוח עדותו בכתב לב"ד היינו משום דראוי הוא להעיד בפיו. סמ"ע.

סעיף יד

(טו) דתקנת:    בסי' ת"ח ס"א בניזקין דצריך עדים כשרים כתב שם הטור דה"א הואיל ואין מצוי בארוות הסוסים ובגדרות הצאן אלא עבדים ורועים וכיוצא בהן יהיו נאמנים בעדותן קמ"ל כו' ע"ש ולא כתבו דמכח תקנה יעידו כמ"ש כאן וצ"ל דשאני נזקין דשכיחי וכ"כ בת"ה עכ"ל הסמ"ע.

(טז) נשים:    כתב הש"ך בשם מהרש"ל דוקא כשלא החזיק ג' שנים אבל אם החזיק ג"ש תו לא מפקעינן מיניה בעדות נשים ולעולם ע"א באנשים מהימן יותר מב' נשים.

(יז) קרוב:    ומהרש"ל פסק דקרוב לעולם אינו נאמן אם לא לחובתו נאמן וע"ש בב"ק פ"א סי' מ"א שהאריך הרבה בדינים אלו. ש"ך.

סימן לז

סעיף א

(א) שנתכוונו:    עיין בש"ך שמאריך בדין זה גם כתב בשם רבינו פרץ דצריך לברר עדים בגטין וקידושין דאל"כ רגילות הוא שעומדים שם קרובים ופסולים ועדותן בטלה וכן נהגו העולם כו' ע"ש.

(ב) אומרים:    כתב הסמ"ע דמל' רש"י והטור משמע דאין שואלין אלא להקרובים ופסולים וממילא כ"ז שלא נודע שיש ביניהם קרוב או פסול א"צ שאלה כלל ושכן נ"ל עיקר דלא מצינו שחוששין בעדים שמא קרובים או פסולים הם עד שימצא כן עכ"ל.

(ג) בטלה:    כתב הסמ"ע פירוש אפילו לא העיד כלל וכתב הטור דהרמ"ה הוסיף דה"ה איפכא כשהעיד עמהן אע"פ שמתחל' לא בא אלא לראות דהא עיקר קרא בשעת הגדה קאי כו' אבל אין כן דעת הש"ך ע"ש שמאריך בזה.

(ד) אפילו:    כתב הסמ"ע דכן משמע מדברי התוספות דפסולין אף שלא ידעו זה מזה ומ"מ קשה מנ"ל להרמ"א דהמחבר שהעתיק כאן שיטת הרמב"ם שס"ל הכי דילמא כהרי"ף ס"ל דאם לא ידע הכשר בהפסול אין עדות הכשר בטל לכן הי' נלע"ד דהג"ה זו צ"ל למטה וכצ"ל ובא לב"ד והעיד אפילו לא ידעו זה מזה דתרתי כו' ומיהו יש לדחוק דמ"ש הרמ"א אפילו לא ידעו כו' ר"ל דהפסול לא ידע מהכשר וקמ"ל דאף שלא כוון לצרף עדותו עם הכשר אפ"ה פסול וכ"ש כשידע ממנו אבל מיירי דהכשר ידע מהפסול ובכה"ג גם הרי"ף מודה דפסול עכ"ל והש"ך כתב דאין פירושו מחוור ופירש הוא כך דאם העידו אח"כ בב"ד בטלה עדותן לכ"ע אף דלא ידעו זה מזה דאפי' להרי"ף דס"ל דבעינן שידעו הכשרים בפסול הפסולים היינו שידעו שהם פסולים אבל א"צ לידע שהפסולים העידו בב"ד אלא כיון שנצטרפו מתחל' בשעת ראיה סגי כו' ע"ש.

(ה) וי"א:    טעם דבריהם דאל"כ על הרוב לא יתקיים עדות דהקרוב יכניס עצמו מתחל' שיכוין להעיד או בסוף יבא ויעיד אבל למיעבד תרתי לא שכיח והחולקים נרא' דס"ל דאין זה הוכחה דיכול הבע"ד להזמין עדים כשרים ואז לא יועיל הפסול בכוונתו. עכ"ל הסמ"ע.

(ו) לחזור:    ודוקא בחתומין בשטר דינא הכי אבל לאחר שהעידו הכשרים עם הפסולים בב"ד אין הכשרים חוזרים ומעידין. סמ"ע.

(ז) נתכוונו:    לשון זה מגומגם דאפילו יתכוין להעיד אינו פוסל כיון דהוא הבע"ד בעצמו וכתב הריב"ש דאם חתום שם נוגע ה"ל כבע"ד דאינו פוסל עכ"ל הש"ך.

(ח) הזמין:    ואפילו אם לא הזמין הכשרים בשם אלא שאומר לרבים בשעת מעשה שנים מכם תהיו עדים בדבר אמרינן ג"כ דלכשרים נתכוון אבל אם אמר בשעת מעשה כל מי שיודע לי עדות יצטרך לבא להעיד בלשון הזה לא הבדיל הכשרים מהפסולים ולא מהני כי אם כשנותן חרם על עדות אחר מעשה דאז אינו מדבר לנוכח עם שום אדם כו' ובד"מ פסק דאפי' בהזמין כה"ג מהני והנלע"ד כתבתי עכ"ל הסמ"ע ובש"ך הסכים לדעת הסמ"ע ודלא כד"מ ע"ש (ועיין בט"ז מה שמחלק בזה).

(ט) בראויים:    נרא' דמיירי בסתם עדות דעלמא שראו המעש' ומסתמא אין הקרובים ופסולים מכוונים להעיד וא"צ לשאול אותם אא"כ באו אח"כ מעצמן לב"ד כמש"ל. ש"ך.

סעיף ב

(י) הכיר:    כתב הסמ"ע ודוקא כשאומר מעצמו שלא הכירו אבל אין הב"ד שואלין אותו אם הכירו והש"ך השיג ע"ז ומסיק שצריכים הב"ד לשאלו ע"ש.

(יא) שהעיד:    היינו להי"א בס"א ולסברא הראשונ' שם ה"ה אפילו לא העיד הפסול עמו בב"ד כיון שראו המעשה ביחד וכוונו להעיד. ש"ך.

סימן לח

סעיף א

(א) הנאה:    כתב הסמ"ע הטעם הוא דחשדינן ליה בדבר שיגיע לו הנאה ממנו ומש"ה כתב נ"י דנוגע בעדות יכול להעיד לחובה משא"כ בפסול קורבה ולא אמרינן דאדם קרוב אצל עצמו אלא היכא דבעדותו משים עצמו רשע ולא בדבר הנאת ממון ודלא כע"ש שכ' הטעם משום דאדם קרוב כו' עכ"ל ועיין בש"ך.

(ב) השותף:    היינו כ"ז שלא חלק עמו לגמרי אבל אם כבר חלק עמו לגמרי מעיד לו דאז א"י לומר חלוקתינו בטעות היתה וכמ"ש בסי' קע"א באחין שחלקו ובא להן אח שלישי ממדה"י וכן בסי' קע"ו וקע"ז דומ' לזה דשאני הכא כיון דהוא עצמו פוסל עידי המערער אלא שאינו נאמן לגבי חלק שלו אמרינן ליה מזלך גרם ונסתחפה שדך עכ"ל הסמ"ע (עיין בט"ז מה שהקש' ע"ז).

(ג) וקנו:    כתב הסמ"ע דבעינן שיפרשו בהקנין שסילק נפשו מגוף חלק שדהו שיש לו בשותפות דאל"כ אכתי איכא למימר מדין ודברים סילק נפשו ולא מגוף השד'.

(ד) מהני:    ולא חיישינן לקנוניא כההיא דשט"ח שנפל בריש סימן ס"ה דהתם איכא ריעותא דנפילה אבל כאן אין ריעותא לפנינו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דליש פוסקים לא מהני סילק אא"כ סילק עצמו קודם שרא' העדות משום דבעינן תחלתו וסופו בכשרות.

(ה) לו:    פי' להמקבל מתנה דאל"כ יש לחוש שמעיד לו כדי להעמידה בפני בע"ח שחייב לו ואין לו במה לפרוע וניחא ליה להעיד שקר שהוא דבר של סתר ממה שיקרא לוה רשע שהוא דבר הניכר לבריות אבל אם קיבל עליו אחריות נגד השותף תו ליכא למיחש להכי דהא אם יפרע בו לבע"ח ישאר חייב להשותף מחמת האחריות ויקרא נגדו רשע ומה לו זה או זה. סמ"ע.

(ו) להתנות:    כתב הסמ"ע דא"צ להתנות תנאי זה אלא היכא שקיבל עליו אחריות סתם אבל אם אמר אם יבא בע"ח לטרוף מידך אשלם לך איכא למימר דוקא זה קיבל עליו דהבע"ח בא מצידו ומהיכי תיתי לומר שיתחייב לו באחריות דשאר ערעורים ועוד כתבתי בפרישה דאפילו אם אינו מתנה אלא שלא ישלם לו אחריות דמערער זה גם כן מותר להעיד לו עכ"ל.

סעיף ב

(ז) מעיד:    ואף שהפירות יגדלו אחר כך ויתן לו מהם כמה שנותנין לאריס לא מחשב זה לנוגע בעדות דכמה שדות ימצאו לו שיעסוק בהן ויתנו לו כמו מזה מיהו לדעת הרשב"ם אפי' טרח בה לחוד לא יעיד ולר"י אפילו יש בה פירות יעיד אא"כ הבטיחו ליתן יותר משאר אריסי העיר. סמ"ע.

סעיף ג

(ח) קודם:    כתב במישרים דאין בע"ד יכול להעיד על עדים הבאים לחייבו שהם פסולים אע"פ שאינו נוגע בעדות כגון שיש עוד כת אחרת וכן הוא בפ"ב דסנהדרין עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוקא כשהכת אחרת אינה לפנינו אבל אם היא בפנינו יכול הבע"ד להעיד על כת האחת שהם פסולים וכן משמע בש"ס הנ"ל עכ"ל (והט"ז כתב דיש ט"ס במישרים וצ"ל בפ' ז"ב מש"ה אין דין זה כהוגן ע"ש).

סעיף ד

(ט) חבירו:    דנוגע בעדות הוא שרוצ' שחבירו יפרע החצי עכ"ל הסמ"ע. וע"ל סי' ע"ז ס"ה ובתשובת מהרי"ט סי' י"ד.

סעיף ו

(י) מהשותפים:    ר"ל שהם שותפין בדבר אחר משא"כ בס"ד מיירי שהן שותפין בדבר זה וע"ל סי' קע"ו סל"ב. סמ"ע.

סעיף ז

(יא) מהחתומים:    היינו לאחר שחתמו בשטר אבל אם לא חתמו כ"א בס' הזכרונות של הסופר וקודם שחתמו השטר הקנהו המלו' לא' מעדיו לא יוכל אותו העד לחתום אח"כ שנוגע הוא בעדות לחתום לכתחל' כ"כ הריב"ש וכתב הד"מ ולענין דיין שדן אם יכול ליקחנה עיין בתוספות פ' אלו טרפות עכ"ל הסמ"ע. וז"ל הש"ך לקמן סי' ס"ו סכ"א הוכחתי דאפילו מכרו לשנים שפיר דמי בדיעבד אלא לכתחלה לא יקנוהו לשנים משום חשדא ועיין בתשובת מהרי"ט סי' פ"ט.

סעיף ט

(יב) ממון:    אבל למ"ד דהוי ממון אין עדותם עדות כלל אם העידו כל העדות בבת א' ואפילו העידו זא"ז מ"מ אינו עדות אלא לענין שיהא הקדש אבל לא לזה שיחלק הגזבר למי שירצ' וע"ל ריש סימן ר"ג דפסק הרמ"א בהדיא דטובת הנאה אינו ממון וכ"פ המחבר בסי' פ"ז סל"ה וכ"פ הטור ביורה דעה סי' של"א עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א בדין זה ומסיק דאפילו למ"ד טובת הנאה אינו ממון היינו דוקא כשיחלק לשאר עניים שאינן קרוביו אבל לקרוביו פשיטא דהוי נוגע ולא שייך כאן לומר טובת הנא' אלא הנאה של ממון ממש לקרוביו כן נ"ל ודברי הרב צל"ע עכ"ל.

סעיף י

(יג) יתעשר:    בפ' ח"ה אהא דקאמר שם המוכר שדה שלא באחריות אין מעיד לו עליה מפני שמעמידה בפני בע"ח פריך ה"ד אי דאית ליה ארעא אחריתא כו' ואי דלית ליה מאי נפקא ליה מיניה וכתבו התוספות שם תימא דנ"מ דנפטר אם יתעשר ושמא בשביל כן אין לפוסלו לעדות כיון דהשתא לא מרויח מידי ע"כ וזהו מ"ש המחבר כאן אלא דצ"ע דבגמרא משני שם קושיא הנ"ל לעולם דלית ליה כו' דלא ניחא דליהוי לוה רשע כו' וא"כ לפסול מה"ט וצ"ל דמיירי כאן בגוונא דלא שייך ה"ט כגון דידעינן דזה לא קפיד אם יקראוהו לוה רשע עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דהוא חוכך בטעמא דהסמ"ע שהרי הדבר מסור ללב והיאך אפשר למיקם עלה דמילתא אלא נראה דנ"מ כגון שידוע שזה המוכר אין לו שום בע"ח רק נזקין למ"ש מהרש"ל ושאר פוסקים דגובין ממשועבדים א"כ יוכל להעיד דלא שייך דליהוי לוה רשע דהא לא הלוה לו כלום א"נ משכחת לה בגווני אחריני טובי ודו"ק עכ"ל.

סעיף יא

(יד) פסול:    פי' המתנה בטל' אף שיש עוד עד א' עמו והיינו אם ראובן רוצ' לחזור מהמתנה וטען ששמעון נוגע בעדות משא"כ בס"ז המוכר שט"ח לא' כו' דשפיר דמי ר"ל שיכול לגבות בו מהלוה ואין הלוה יכול לומר שחתם שקר כדי שיגבה בו ממנו עכ"ל הסמ"ע.

סעיף יב

(טו) אחרת:    ואע"פ שיכול לחזור ולהוציא השכירות שנתן לא ניח' לאינש למיקם בדינא ודיינא סמ"ע.

(טז) מעיד:    ולקמן סי' ק"מ ס"ט הביא המחבר יש מי שחולק בזה אבל הב"ח פסק שם כדעה הראשונ' וכ"ש כאן וגם רבינו ירוחם כת' שיש מן הגדולים שנהגו כן ושכן עיקר. ש"ך.

(יז) במיגו:    כתב הש"ך היינו אם גם המערער אינו יודע כ"א על פיו אבל אם יודע בלא"ה נוגע בעדות הוא דאי אמר לא דרתי בו היה צריך לישבע ע"ז וכל עד שצריך שבוע' אינו עד כמש"ל סי' קכ"א ס"ט ע"ש.

סעיף יד

(יח) ראשון:    היינו שבא ערעור על לוקח ראשון ששדה זו שקנ' גזולה היא דכשיוציאה המערער מידו יחזור על השני לטורפה ממנו מש"ה אינו מעיד לו אבל אין לומר שיבא בע"ח דמוכר לטורפ' מידו דהא שעבודו דבע"ח היא על לוקח שני שהית' בני חורין כשקנ' הראשון. סמ"ע.

סעיף טו

(יט) לערער:    ז"ל הטור אם מערער עליו ואומר שראובן גזלה ממנו פשיטא דאינו מעיד דניחא ליה דלא לקרויה גזלנא אלא אפילו אם אומר שראובן קנאה מגזלן אפ"ה לא יעיד לו כו'. סמ"ע.

(כ) אחריות:    ואע"פ ששמעון מכיר שהשדה היא של ראובן ושל אבותיו מעולם נמצא דאף אם שתק ראובן אין לו לשמעון עליו שום תביעה ולא תרעומת שהרי יודע שהאמת אתו וזה בא עליו בעדות שקר מ"מ לא יעיד לו כ"כ הסמ"ע בשם הטור ועיין ש"ך.

(כא) ויטרפנה:    ואפילו אית ליה למוכר ארעא אחריתי דשמא יודע זה שיש עליו הרב' בע"ח או דילמא עשה שדה זו אפותיקי מפורש לב"ח גם אפילו קנה השדה ומכרה מיד ולא לוה בנתיים מ"מ חיישינן שמא לוה קודם שקנאה וכתב למלוה דאקני כ"כ הטור.

(כב) להעיד:    דבזה יכול ב"ח דראובן לטורפה מיד המערער כמו שהי' טורף מיד ראובן או שמעון. שם סמ"ע.

סעיף טז

(כג) שקנאה:    כתב הסמ"ע דה"ה אם טען המערער שראובן בעצמו גזלה לא חשיב נוגע כדי דלא לקרויה גזלנא דבמטלטלין לא מיקרי גזלן בזה דהא יכול לומר קניתיו מאחר וסברתי שהוא שלו משא"כ בקרקע דשם בעלים עליה עכ"ל. והש"ך כתב דמדברי הב"ח משמע להדי' דאינו מחלק בכך אלא אף במטלטלים הוי נוגע. (וגם בט"ז השיג על הסמ"ע בזה ע"ש).

(כד) אפותיקי:    ע"ל סי' קי"ז ס"ג דאפילו עשה אפותיקי בשטר וידע הלוקח מזה דלא פלוג רבנן.

סעיף יז

(כו) שגזל:    עיין בטור שה"ר יונה מפרש אפילו אינו ידוע שגזל רק ששמעון מתרעם עליו והר"י פי' דדוק' כשיש לשמעון עדות שיכול להוצי' ממנו בדין ע"ש.

(כז) השדה:    דוק' בשדה דלא שייך יאוש ולא קנאה ביאוש ושינוי רשות משא"כ בטלית. סמ"ע.

(כח) ונתייאש:    כתב הסמ"ע דדעת המחבר דא"צ להיות היאוש קודם שינוי הרשות וכן ס"ל להרמב"ם אבל התוספות והרא"ש והטור חולקים בזה וע"ל סי' שנ"ג ושס"א.

(כט) לחזור:    דרשות יורש לא מיקרי שנוי רשות. סמ"ע.

(ל) חייב:    פירוש ונמצא חייב דתשלומי גזילה דראובן נשאר על נכסיו שהניח אפילו לאחר מותו מש"ה מיחשב שמעון נוגע בעדות שם.

(לא) שהודה:    (כתב הט"ז וא"ל הלא י"ל שלא הודה אלא שלא יקחנה המערער כמ"ש בסי' מ"ז גבי שטר אמנה כו' שאני התם כיון שהשט"ח בידו הסבר' נוטה דלא נפרע עדיין והוא אומר כדי לדחות ב"ח שלו עכ"ל.

סעיף יח

(לב) שיסתלק:    הש"ך הביא הרב' פוסקים דס"ל דווק' בדיינים מהני סילוק ולא בעדים דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ומסיק דעכ"פ המוחזק י"ל קים לי ע"ש.

סעיף יט

(לג) הכנסת:    או כלי קדש ותפוחי זהב שהן נויי ס"ת וכיוצא בזה כ"כ הש"ך בשם הרשד"ם סי' ט"ז וכתב הסמ"ע דמ"מ בה"כ אינו דומה ממש לס"ת דבבה"כ צריך סילוק אע"פ שיש אחרת משא"כ בס"ת כמ"ש בסי' ז' וע"ש.

סעיף כ

(לד) ניתן:    וע"ל ס"ס ז' שם כתבתי טעם למה בסילוק הדיינים שם כתב שבני העיר יתנו עבורם וכאן כתב שהעדים עצמן יתנו חלקם עכ"ל הסמ"ע * וצ"ע שלא נמצ' שם כלום בסמ"ע מזה (א"ה בפרישה שם תמצאנו ע"ש).

סימן לט

סעיף א

(א) הזימום:    אין דין הכחש' והזמ' שוין דבהכחש' שניהם נפסלים והיינו בעדות זה אבל בעדות אחרת כל כת באה בפ"ע ומעידה משא"כ בהזמ' הראשונים נפסלים והאחרונים כשרים לגמרי וה"ט כיון דמעידים על גוף העדים לומר עמנו הייתם ה"ל כאילו העידו על שנים שחללו שבת או הרגו הנפש שאין אלו נאמנים לומר לא עשינו עכ"ל הסמ"ע.

(ב) לשלם:    ומ"מ יכול התובע לומר אין לי עסק אלא עם הנתבע והוא יחזור על העדים כו' ע"ש בסמ"ע ועיין בש"ך שמאריך בדין זה.

(ג) נפקות':    ובש"ך כתב שיש עוד נ"מ בזה ע"ש: קצת דיני עדות הועתק מס' חקי משפט יש כשרים לדון ופסולים להעיד. קרוב שקבלוהו לדון פסול להעיד ואפילו באותו דין עצמו. רש"ך סי' פ"ג. משרתי הבית כשרים להעיד. רדב"ז סי' צ"ו פליטת ב"י סי' י"ח. אבל הרדב"ז עצמו סי' כ"ד כתב דנוגעים בעדות הם. השוכרים והפועלים וכן מי שלוקח מראובן פרס ללמוד תלמידים בחנם כשרים לדון ולהעיד ואפילו מדת חסידות ליכא מהריב"ל סי' צ"ח. אבל הרשד"ם כתב ראוי לאדם לחוש לזה משום מדת חסידות. אפילו במילת' דאיסור' שונא כשר להעיד. ר"ש הלוי סי' י"ח. היבם מותר להעיד ליבמתו. רשב"א תשובה כ"י ועיין בב"ח. בפ' ז"ב ד' כ"ח בעו מיניה מהו שיעיד אדם לאשת חורגו ופרש"י כו' ע"ש מזה מוכח דאם מתה אשת חתנו והניחה בנים דהבנים פסולים לו והוא להן אז פסול לחתנו אע"פ שמתה בתו לפי שהבנים ראוים לירש אביהם. כת"י הגאון מהרר"י אב"ד משטרים. וכתב מו"ח על הגליון וז"ל ולי קשה ממ"ש המרדכי דפסול לאשת אחי חמיו דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכשר לבעל אחות חמיו דמה שקנה הבעל לא קנתה האשה ע"כ ולא פסלינן מטעם דפסול לבן אחות חמיו דהוי שני בשני בחד בעל והוא ראוי לירש בעל אחות חמיו וע"ש במרדכי עכ"ל מו"ח. עד כאן.

סימן מ

סעיף א

(א) מהמשועבדים:    הטעם משום דאינהו לא ידעי בהלואה. דעדים בלא שטר לית ליה קלא וכיון דמסתמא לא ניח' ליה ללוה דליפוק עליה קלא דהוא חייב לכן העדים אינם מוציאין הקול אבל כשקנ' בק"ס לפני עדים אמרינן כיון דהקנ' לו בעין יפה ודאי אינו מקפיד בקלא ומסתמ' הוציאו העדים הקול והיינו דוק' כשהעדים לפנינו וזוכרין זמן הקנין דאל"כ אע"פ שהלו' מודה לו שקנה בק"ס בזמן זה וגם יש עדים אחרים שראו הקנין מכל מקום הם לא מפקי לקלא אלא עידי הקנין עצמן ויש לחוש שמא העדים שכחוהו ואינו גובה ממשועבדים מזמן הקנין אא"כ יש שטר ביד המלו' ונזכר בו זמן הקנין דאז גובה מאותו זמן עכ"ל הסמ"ע ואין כן דעת הש"ך לחלק בכך וע"ש שמאריך מאד בענין אם שעבוד' דאוריית' או לא וסיים וכתב ז"ל ומ"מ אין אני סומך על ראיותי והכרעתי כי אין תלמיד כמוני מכריע בין ההרים גדולים רק שעכ"פ דין זה הוי ספיק' דדינ' עכ"ל.

(ב) סופר:    דחזק' דלא שדי אינש זוזי בכדי וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה דגם בשאר טעות אמרינן ט"ס. סמ"ע.

(ג) שקנו:    בהג"א כתב דאם אמר סתם הנני מודה לך בקנין בפני עדים שחייב אני לך אינו חל הקנין וכתב הש"ך דבבד"ה השיג ע"ז וס"ל דמועיל הקנין אפילו בכה"ג והב"ח יישב דברי הג"א וצ"ע לדינ' ועיין בגידולי תרומ' שער מ"ב ח"ה וע"ל ריש סימן מ' מיהו כ"ז לענין משעבדי אבל לגבי עצמו פשיט' דמהני הודא' אפי' בלא קנין עכ"ל.

(ד) רכ"ה:    שם חילק בין יצא מידו באונס או לא מיהו כאן לא שייך חילוק זה דאף דאירע לו אונס הלא כל לוה שנעשה לו טובה בהלוא' חייב באונסים משא"כ במוכר תו אינו חייב במה שיצא מידו באונס. סמ"ע.

סעיף ג

(ה) פרע:    כתב הש"ך בכאן משמע דא"י לטעון פרעתי נגד עידי קנין ע"ש (ועיין בתשובת ח"צ סי' ק"ט).

(ו) איחרנוהו:    בטור מפורש הטעם דחיישינן שלוה בניסן וקנה קרקע באייר ואיחרו וכתבו זמן ההלוא' מסיון ואח"כ מכר הקרקע שקנה באייר ואז טורף המלו' מלוקח שלא כדין דאילו הי' נכתב הזמן מניסן הי' ניכר שקנ' אחר זמן ההלוא' ולא הי' יכול לטרוף דקי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אין המלו' טורף מהלקוחות והשת' דנכתב זמנו מסיון אינו ניכר שקדמ' ההלוא' לקנין ואתי למטרף שלא כדין ומה"ט אם כתבו לו דאקני א"צ לכתוב השטר דאחרוהו כמ"ש בסי' מ"ג סי"ג ואפילו למ"ד דאקני ט"ס הוא כמ"ש בסי' קי"ב י"ל דמיירי שכתב בו מקצת אחריות דאז לא אמרי' דאקני ט"ס כמ"ש הרמ"א שם בהג"ה עכ"ל הסמ"ע.

(ז) המלו':    כתב הסמ"ע דה"ה אם מתו שניהם המלו' והלו' וגם צד כ"ש הוא.

(ח) חולקין:    והעיקר כסבר' הראשונ' שהוא דעת רוב הפוסקים וכן נוהגין ועיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סי' ס"ד. ש"ך.

(ט) משלשים:    תימה דע"כ ס"ל לי"ח אלו דבסתם הלוא' אינו נאמן תוך ל' לומר פרעתי וכ"כ הר"ן להדיא לסברתם דס"ל כן אבל למאי דקי"ל בסוף סימן ע"ח דבסתם הלוא' נאמן לומר פרעתי אפילו תוך ל' א"כ ה"ל להמחבר לכתוב כאן די"ח בסתם הלוא' אפילו תוך ל' אין כותבין ויש ליישב בדוחק וצ"ע עכ"ל הש"ך. ואפשר לומר דס"ל להמחבר מאחר דאיכ' תרתי לטיבות' תוך ל' וגם קנה בק"ס א"י לומר פרעתי אליבא דכ"ע.

סעיף ד

(י) וע"ל:    ובאבן העזר סי' נ' ס"ו בהג"ה בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רנ"א ובשלטי גבורים פ' ח"ה דף ק"פ ע"א. ש"ך.

(יא) רשאים:    משמע אפילו לזכרון דברים ומ"ש הב"י דזכרון דברים יכולים לכתוב לאו למימר' דתועיל כתיבתן לענין אם הלו' יכחישם אחר כך אע"פ שלא יעידו כן בב"ד דזה אינו דבתשובות הרא"ש מבואר דהלו' אינו מכחיש כתיבתן רק שאומר שלא צוה לכתוב אבל אם מכחיש כתיבתן פשיט' דאינו מועיל הכתיב' עד שיגידו בפה מטעמ' דמפיהם ולא מפי כתבם ומ"ש עוד הב"י דמקבלי עדות שקבלו עדות מעדים שהעידו שזה לוה בפניהם ואם בלא קנין ולא אמר כתבו אין לב"ד לכתוב עדות בשטר דכמעש' ב"ד דמי ותו לא מצי למטען פרעתי ע"כ נרא' דוק' שלא עשו פס"ד על העדות אבל אם דנו וחייבו ע"פ העדות ה"ל מעשה ב"ד ויכולים לעשותו כשטר גמור עכ"ל הש"ך.

(יב) חולקין:    בנ"י כתב אע"ג דסתם קנין לכתיב' עומד אינו עומד לכתוב בו אחריות ושאר יפוין והא דאמרינן אחריות ט"ס הוא היינו כשהתנ' אבל בב"מ לא כתב כן הנ"י וצ"ל דמ"ש כאן קאי אערב דדינו כן דאין לו הנא' מההלוא' משא"כ בלוה ומוכר דקבלו הנא' אמרינן דקבלו בכל ענין וע"ל סי' ס"א ס"ה עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דלענין דינא משמע מדברי הפוסקים דבכל ענין אמרי' אחריות ט"ס וסתם קנין לכתיבה עומד לכל דבר יש לו דין שטר ממש וע"ל סי' רל"ח ובתשובת רשד"ם סי' י"ח.

סעיף ז

(יג) ולא:    ר"ל שלא היו קבועים או לא שלחו לו כו' וכן מוכח לפרש כן בהרמב"ם ע"ש עכ"ל הסמ"ע וע' בש"ך ובט"ז.

(יד) שמא:    דוק' בכה"ג שאינו מעלה על דעתו שאלו הג' כתבו וחתמו הודאתו ונתנו ביד זה שהוד' לו אבל כשתבעו ושלחו אחריו הוא יודע שיתנו לו כתוב וחתום ותו לא יפרע לו אא"כ ידרוש אחר השטר הודא' ויקחנו מידו מש"ה אינו נאמן אחר כך לומר שפרעו כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דלרוב הפוסקים גם בתבעו ושלחו אחריו ובכל מעשה ב"ד היינו דוק' כששואל לכתוב בפני הלו' משא"כ בלא שלחו אחריו א"י לכתוב אם לא כשמצוה הלו' כיון דלא הוי מעשה ב"ד וע"ל סי' ע"ט וכתב הנ"י דבמוד' ע"י תביע' בפני ג' ואמר הוו עלי דיינים ה"ז ב"ד גמור וכותבים לו שטר כו' ע"ש.

(טו) מכירים:    כתב הסמ"ע אפילו להתו' והרא"ש דס"ל עדיו בחתומיו זכין לו וליכא למיחש שמא המלו' אינו לפנינו ולא יגיע השטר לידו עד אחר זמן אפ"ה צריך שיכירו המלו' כי שמא המלו' חייב לאיש אחר ומשנה שמו כדי לאפוקי חובו ממי שנתחייב לו ועוד דלא ניח' לאיש שיצא עליו קול שפלוני חייב לו אם אינו אמת ודוקא כשבאו שניהם לב"ד או להעדים משא"כ כשהלו' לבדו בא ואומר כתבו עלי שאני חייב לפלוני תו ליכ' למיחש שמא ישנה שם המלו' שאין אדם חוטא ולא לו וגם בהודא' כזו אין הקול יוצא שיש להמלו' ממון כך וכך כיון שההודא' נעשה שלא בפניו אמרי' דלמ' שלא להשביע הודה זה מש"ה כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' ועכ"פ צריכים להכיר הלו' דיש לחוש לקנוני' דמעלה שמו בשם אחר כדי להוציא מהאחר דמי הודאתו עכ"ל והש"ך כתב דכל מה שכתבו האחרונים בזה לא נתחוורו לו והעיקר נ"ל לדינ' כמ"ש המחבר בסי' מ"ט ס"ב ע"ש (ועיין בט"ז מ"ש בזה).

סעיף ט

(טז) הן:    ר"ל אע"ג דגם זה שהודה בב"ד מחשב כמלוה בשטר לענין לטרוף מלקוחות משום דמעשה ב"ד יש לו קול הנ"מ כשהלו' מודה או שידוע שלא פרע אבל כשטוען פרעתי נאמן עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך וז"ל נרא' מדבריו דאף במקום שיכול לטעון פרעתי ואין כותבין לו טורף מלקוחות וכ"כ עוד בסימן נ"א וסוף סימן ע' וסימן ע"ט סי"ב ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו בסי' ע"ט באריכות ע"ש וכתב עוד דהרמב"ם מפרש דוק' בא"ל הן דלא ה"ל אלא הודא' לבד דיכול לטעון פרעתי אבל הרב' פוסקים חולקים ע"ז והעיקר דכל מעשה ב"ד לא אמרי' כנכתב דמי וכשיצא ולא כתבו לו נאמן לומר פרעתי אם לא כששאל המלו' בפני הלו' שיכתבו לו דאז כנכתב דמי עכ"ל.

(יז) שנאמן:    בד"מ כתב הטעם משום דמחזי כשקרא ע"ש ולפ"ז כשעדיין ודאי לא פרע משמע דס"ל דכותבין לו פס"ד ובפריש' הוכחתי דאפ"ה אין כותבין לו דשמ' יפרע לו ולאח"ז יתבע אותו וזה יטעון להד"ם ויוציא הפס"ד ויהיה מוחזק כפרן כמ"ש סברא זו בסי' ע"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין דבריו נכונים דא"כ לעולם לא יכתבו פס"ד ועוד דמוכח להדיא בש"ס פ"ק דב"מ דאם ידוע בודאי שלא פרע כותבין לו וכ"מ בכל הפוסקים וכ"כ הטור להדיא ואפשר דהסמ"ע מיירי כשאין מודיעים לנתבע דס"ד כיון דלהאי מ"ד נאמן לומר פרעתי יכתבו לו קמ"ל דלא משום חששא דכפרן ובש"ס ופוסקים מיירי שמודיעים לנתבע שאז כותבין ומ"מ אין דבריו מחוורין עכ"ל.

סעיף י

(יח) פרעתי:    עיין בש"ך שמאריך בדין זה והביא הרבה פוסקים שחולקים על המחבר בזה ומסיק וכתב שמ"מ נ"ל עיקר כדעת המחבר שאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד ע"ש.

(יט) אמרו:    בתשו' מיי' איתא דאם אמרו הדיינים שלא אמרו לו נאמן לומר פרעתי ומשמע אפי' שכת"י הדיינים מתקיימות בלא פיהם וי"ל מ"ש מאמנ' היה דברינו בסי' מ"ו סל"ז שאין העדים נאמנים כשכת"י יוצא ממקום אחר ונראה דדוקא בעדים שייך לומר כיון שהגיד כו' אבל ב"ד נאמנים. מכ"ש כאן דאין חוזרין ומגידין לגמרי. ש"ך.

(כ) ענין:    הטעם מבואר במרדכי דפס"ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים לכך לא חשש ליטלו מידו כשפרעו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נראה דהעיקר כסברא הראשונה ודלא כע"ש שכתב דנוהגין כי"ח ולא ידעתי מנ"ל הא ובכל המקומות שהייתי לא ראיתי נוהגין כן ונראה דגם הע"ש לא קאמר אלא במקום שאין הדיינים מודיעים ללוה שכתבו לכך נוהגין כן עכ"ל.

סעיף יא

(כא) הודאה:    ה"ה שטר הלואה דהא בהלואה גם כן א"י לכתוב עד שיאמר להם כתבו וחתמו. ש"ך.

(כב) לקוחות:    אבל למגבי מיניה דהמודה עצמו גובין דלא חשדינן להו דמשקרי בעיקר הענין עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז וז"ל מיהו תמיה לי הא קי"ל מפיהם ולא מפי כתבם וכ"פ המחבר בסי' כ"ח סי"א וא"כ לא הוי עדות כלל וצ"ע וצ"ל דס"ל להש"ך מאחר שנכתב שלא מדעת הלוה לא הוי שטר גמור ומקרי מפיהם כו' וכמ"ש בשמו בסק"א י"א ע"ש דאל"כ הא פסק המחבר בסי' כ"ח סי"ב דחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וק"ל.

סעיף יב

(כג) שמשמע:    כגון שכתבו וחד ליתוהי או ואמר לנו פלוני או שכתוב בו שנעשה בפני מומחה שהוא לא היה טועה לומר שב"ד בשנים טור עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נראה דאם האידנא יש מומחה לענין זה והא דחוששים שמא טעו דוקא בכה"ג דלא חתימי אלא ב' אבל היכא דאיכא ודאי ב"ד קי"ל דלב"ד טועין לא חיישינן וכן הוא בסי' מ"ו ס"ט וריש סימן רנ"ה ע"ש ובתשובת ן' לב ס"א כלל כ' סי' ק"ו עכ"ל.

סעיף יג

(כד) מוחה:    דלא ניחא ליה להשביע נפשו בפרט בדבר שאינו שלו. סמ"ע.

(כה) אין:    ז"ל הש"ך נראה כמ"ש הב"ח דהכא עיקר טעמא כיון ששקר הוא חיישינן שמא מערים המלוה כו' דשמא יפול מידם או יגבנו קודם שיבא ליד הלוה ע"כ וכתב הסמ"ע אפילו בא הלוה לפני עדים בלא המלוה וקנו מידו שחייב לזה כך וכך אפ"ה אם בא המלו' אח"כ לכתוב לו שטר שקנה זה לפניהם בכך אין שומעין לו דקנין כזה שלא בפני המלוה לא ניתן מסתמא להכתב וכל זה כשאומר גם וחתמוהו אבל בכתיב' לחוד אין קפידא וכן מוכח בב"י ע"ש עכ"ל.

(כו) בד"א:    אמ"ש בריש הסעיף קאי דאפילו ללוה אין כותבין שטר אא"כ קנו מידו וזה דעת הרי"ף והרמב"ם אבל התוס' והרא"ש והטור חולקים וס"ל דעדיו בחתומיו זכין להמלו' משעת חתימה אפילו לא בא השטר לידו עד אחר זמן ורבינו ירוחם חילק בין דבר שאינו בידו כמו שטר הלוא' לא אמרי' עדיו בחתומיו כו' ובין דבר שהוא תחת ידו דזכה משעת החתימ' וע"ל סי' ס"ה סי"ג ותימא על הרמ"א שהשמיט זה ולא הזכירו כלל ואפשר שטעמו משום דהנ"י כתב דהרב' גדולים פסקו כהרי"ף וע"ל סי' מ"ג סט"ו וסי' מ"ט ס"ז וסי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע וגם הש"ך האריך להשיג על הרמ"א בזה וכתב דפשיטא דבשובר וכיוצא בו מצי המוחזק לומר קים לי כדעת החולקים על הרי"ף אבל אם לא הגיע השובר לידו אח"כ כגון שנאבד אחר שנמצא וכה"ג נרא' דלכ"ע לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וה"ה בכל כה"ג וכ"פ הרמב"ן בס' המלחמות דבעינן דוקא דמטא לידיה לבסוף עכ"ל.

(כז) ויתן:    כ"כ הרמב"ם אבל התו' כתבו דאליבא דכ"ע אם המלו' עמו לפני העדים תו לא חיישינן דודאי ימסרנו לידו מיד עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ולא ידעתי היכן כתבו התוס' כן (* א"ה באמת שבפרישה מראה מקום לתוספות גיטין פ"ב דף י"ז ע"ב וכוונתו לד"ה עד שעת נתינה כו' אמנם לדעתי החלושה אין משם ראיה כלל דלא כתבו שם התוס' אלא דא"צ להביא ראי' אימת מטא שטרא לידיה דכיון דאין כותבין שטר אא"כ המלו' שם אמרינן מסתמא נעשה כהוגן ונמסר לו מיד ואין ה"נ דהעדים צריכים לידע שנמסר השטר בפניהם ע' שם בתוס' וק"ל).

(כח) וכתבו:    כתב הרשב"א דאין קפידא לכתוב בשטר כתבנו ונתננו השטר לידו אע"פ שנתנוהו ליד שלוחו דידו היינו רשותו. סמ"ע.

(כט) הלוה:    ואז זכה בו המלו' משעת הקנין לכ"ע וע' בבעה"ת סוף שער נ"ב. ש"ך.

סעיף יד

(ל) זכה:    כתב הש"ך דצ"ע דהמעיין היטב בבעה"ת שם יראה דמיירי במחייב עצמו לשנים בסתם ולא אמר לעדים כלום ומסרו העדים השטר לאחד מהם וגם בזה נסתפק שם אבל אם החייב בעצמו מסרו לאחד מהם משמע דלא זכה בו אלא זה שנמסר לידו אבל האחר מנין יזכה ואולי גם הטור מיירי דמסרו לזה באופן שיזכה ג"כ לחבירו בחלקו וצ"ע עכ"ל.

סעיף טו

(לא) שטר:    כי הקנין שלו אינו כלום. ש"ך.

סעיף יז

(לב) לחזור:    ז"ל הע"ש ונרא' שצריך להחזיר לו שכר הסופר שנתן מדיני דגרמי ע"ש ודברי טעם הן עכ"ל סמ"ע וכתב הש"ך דהר"י ן' מיג"ש והרמב"ן חולקים על דין זה והמחבר הביא דבריהם בסוף סימן רל"ח. וק"ק למה סתם כאן ונרא' דדין זה הוי ספיקא דדינא והמוחזק יוכל לומר קים לי כהרמב"ן וסייעתו וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"א סי' ר' וסי' רי"ג ע"ש. עוד נחלקו גדולים עם המבי"ט שם במי שמכר צמר לחבירו וכתב לו שטר על סך דמי המכיר' ומת הלה שלקחו ותפס ב"ח של הלוקח הצמר מרשות המוכר שכתב המבי"ט דאפילו הרשב"א מודה במטלטלים והחולקים כתבו דאפילו הרמב"ן מודה במטלטלים ע"ש באריכות ונ"ל כהחולקין וא"כ אותו ב"ח של הלוקח שלא כדין תפס עוד נרא' עיקר דכשמת הלו' יכול המלו' לחזור בו אף להרמב"ן וכן כשנודע בינתים שיגיע להמלו' איזה הפסד מזה כגון שלא יהי' בטוח במעותיו וכה"ג ומן הסברא נרא' כן דמסתמא אדעתא דהכי לא נתרצ' זה כו' ע"ש וכתב עוד בשם מ"ב דאפילו בא השטר ליד המלו' כ"ז שלא נתן המעות יכול לחזור כו' וע' בטור וב"י עכ"ל.

(לג) עיסקא:    מחצי הריוח יתן ליד המלו' אפ"ה צריך המקבל ליתן כל שכר הכתיב'. סמ"ע.

(לד) נותן:    כ"כ בד"מ בשם נ"י ושכן משמע בהרב המגיד ובאמת ליתא כן בנ"י ובה"ה דשם קאי אשובר כו' מיהו דין זה אמת מסברא וע"ל סי' נ"ד ס"א עכ"ל הש"ך.

סימן מא

סעיף א

(א) כלום:    היינו שיודע שאינו חייב לו ומחייב עצמו כמו מתנה אבל אם מחייב עצמו מחמת שסבור שהוא חייב לו ואח"כ נודע שטעה אפילו מסר לו שטר בעדים אינו כלום והוא פשוט לקמן סי' קכ"ו סי"ג וכמה דוכתי דכל קנין בטעות חוזר. ש"ך.

(ב) האומר:    כתב הסמ"ע דרבים חולקים בזה וס"ל דלא מהני מה שאומר בע"פ כ"א בהודא' שכבר חייב לו אבל אם בא להתחייב לו עתה בדיבור לא מהני כ"א כשכתב לו בשטר כן או באמר אני חייב לך מנה בשטר ומן התימא על המחבר והרמ"א שכתבו סתם בלי חולק עכ"ל וע"ל סי' ל"ט מ"ש שם בס"ק ג'.

(ג) שכתב:    כתב הב"ח דוקא כתב בכתב ידו אבל אם לא כתב בכת"י ולא חתם תחתיו כלל משמע בטור לר"ת אע"פ שמסרו לו בפני עדים אפי' מבני חורין לא גבי דמצי למימר משטה אני בך והש"ך השיג ע"ז וכתב דכיון דעידי מסיר' כרתי מה בכך שאינו כתב ידו כיון שמסרו לו בפני עדים הם מפקי לקלא וגובה אפילו ממשעבדי ולא שייך משטה אני בך בכה"ג כו' ע"ש באריכות.

(ד) הערב:    פירוש כשקודם שחתמו העדים כתב בשטר פ' לוה מפ' ופלוני ערב ואח"כ חתמו העדים דמשתעבד הערב אפילו לא קנו מידו ואף לאחר שהלוהו כיון דכתב ליה בשטר כמ"ש בסי' קכ"ט עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהא ס"ל להרמב"ם והטור והמחבר לקמן סי' קכ"ט ס"ד דצריך קנין בערב היוצא קודם חיתום שטרות אלא כוונתם כאן לומר כמו שישתעבד הערב אע"פ שאינו חייב גם הלו' יכול להשתעבד כן עכ"ד (* א"ה לדעתי החלוש' אין זו השג' כ"כ דאף שבדברי הרמב"ם אין לפרש כך דהוא סובר דצריך קנין אפילו קודם חיתום שטרות מ"מ להט"ו יש לפרש כן דהא הטור כתב בפשיטות בסי' קכ"ט דקודם חיתום שטרות אם כתב ופלוני ערב א"צ קנין וגם המחבר כתב שם בס"ד דיש פלוגת' אפילו בלאחר חיתום שטרות י"א דא"צ קנין ואחר כך כתב ולהרמב"ם אפילו קודם חיתום צריך קנין וע"ש בס"ז בסמ"ע וט"ז וק"ל).

(ה) כשכותב:    ע"ל סי' פ"א סכ"ט דה"ה אם הודה בע"פ שקבל החוב שבשטר או שמחל לו הוי מחילה עכ"ל הסמ"ע (ובש"ך שם ס"ק ע"ב כתב דבמוחל ותפיס שטרא הוי ספיקא דדינא ע"ש).

סעיף ב

(ו) והעיד:    היינו שחתומין בו והעידו על כתב ידו כ"כ הסמ"ע. והש"ך פירש שהעיד עדים על גוף הענין לא לקיים החתימ'.

(ז) כשר:    לגבות בו ממשעבדי וכן מ"ש אח"ז ה"ז מלוה בשטר היינו לגבות ממשעבדי ובסעיף שלפני זה לא איירי אלא לענין חיוב בלבד. סמ"ע.

(ח) ונתנו:    היינו כמ"ד עידי מסיר' כרתי אבל יש חולקין כמ"ש סוף סימן נ"א וע"ש. ש"ך.

(ט) ידו:    כתב הסמ"ע דבהרמב"ם והטור ליתא תיבת ידו ונרא' דהמחבר ה"ק והוא שיהי' כתוב בכ"י הלוה דאז אינו יכול לזייף בקל וכתבו הרמב"ם בשטר כזה שאין בו עדים שיהי' כתב שא"י להזדייף דאילו שטר שיש בו עדים מירתת טפי לזייף וע"ל ריש סימן מ"ב והש"ך כתב דא"צ לדוחק זה אלא דעיקר טעמא הוא כיון שאין עדים חתומים בו יש לחוש שיזייף ויכתוב עוד אבל ביש בו עדים תו לא מצי למיכתב מידי בתר החתימ' ולכן בעינן כתב שא"י להזדייף שלא יכתוב עוד שום דבר יותר עכ"ל.

סימן מב

סעיף א

(א) שלא:    כתב הש"ך דברי הרב תמוהים דהאיך יעל' על הדעת שיעידו שלא בפני בע"ד נחייבו ומיהו כשלא נמחק לגמרי ורישומו ניכר דאז אינם מעידים רק על החתימות יכולים להעיד שלא בפניו כמ"ש סי' מ"ו ס"ה דמקיימין השטר אפילו שלא בפני בע"ד אבל בנמחק לגמרי ומעידים על השטר מה היה כתוב בו דבר תימ' שנקבל עדות זה שלא בפני בע"ד ומדברי תשו' הרשב"א מוכח להיפך דלא פסק כן אלא גבי שטר מקח כיון שהלוקח מוחזק בקרקע אין אנו חוששים כו' או דלפטור מקבלין שלא בפני בע"ד כמ"ש בסי' כ"ח סי"ח אבל שיעידו על שט"ח לחייבו ע"פ עדותן לעשות שטר גמור להוציא מידו לא ודברי הרב צל"ע עכ"ל.

(ב) עצמם:    הטעם מפני שכבר עשו שליחותן ומה"ט כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו דאם טעו בכתיבתן הראשונ' ונתבטל השטר חוזרין העדים עצמן וכותבין וחותמין שנית דעדיין לא עשו שליחוחן כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דגדול' מזו כתב הרשב"א בתשוב' דאם לא כתבו בשטר הנאמנות מפורש על הפרעון קורעין השטר וכותבין אחר עם נאמנות דה"ל לא עשו שליחותן וכתב הטור אבל עדים בלא ב"ד לא יעשו לו שטר אפילו מזמן שנמחק ע"כ ור"ל בלא דעת הלו' דמדעתו יכולים לכתוב מזמן שני ואם נתעכב מזמן שנמחק עד זמן שמצו' אין כותבין אפילו ברשות הלו' מזמן שנמחק וכתב הנ"י וז"ל ושט"ח או שטר מכר באחריות שנחתם בו א' מהעדים בלבד ואבד או נמחק אומר מורי הרב שיכולים לחזור ולכתוב ולחתום שניהם דכ"ז שלא עשו שניהם מעש' שטר אף הראשון לא עשה שליחוחו עכ"ל.

(ג) עושים:    דהפקר ב"ד הפקר. סמ"ע.

(ד) אחר:    וגובה בזה השטר מזמן הראשון טור וכ"כ נ"י והכי מוכח בש"ס פ' ג"פ דף ק"ע ב"ד מקרעין השטר כו' ועיין בתו' שם. ש"ך.

(ה) ראי':    ומ"מ צריכין קיום הראשון ג"כ לענין זה שלאחר שיביא ראי' גוב' אפילו ממשעבדי וא"י לומר פרעתי משא"כ אם לא היה לו אלא ראי' אחרונ' דהיינו שנעש' הלוא' או מקח לפני עדים ושכתבו וחתמו לו שטר די"ל אחר כך פרעתי כיון שאין בידו שטר ומ"ש עד שתתקיים עדותן ולא כתב חתימתן ר"ל שתתקיים כל העדות הכתוב בשטר דאף שהעדים הראשונים אמרו שחתמו ע"ז השטר והיה כתוב בו כך וכך ובשטר בעלמא סגי באמרם זהו חתימתינו כמ"ש בסי' מ"ו שאני הכא שכבר כלה השטר לפנינו הוי כעדות חדש שבאו להעיד בע"פ לפני ב"ד שצריך הב"ד לחקור לכל א' בפ"ע ולהוודע אם דבריהם מכוונים עכ"ל הסמ"ע.

(ו) ילך:    פי' שיעמיד ב' כיתי עדים שידעו מה הי' כתוב בשטר וילך עם כל כת לב"ד בפ"ע וכתבו לו ב' שט"ח אבל עתה שצריך לקרוע שטר הראשון ליכא למיחש להכי והא דצריך לכתוב שקרעו אע"פ דלא חיישינן לב"ד טועין מ"מ יש לחוש לשכח' משא"כ כשכותבין שקרעוהו דודאי לא יכתבו עד שכבר יהי' נקרע כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הביא תשובת רשד"ם שכתב דאפשר מ"ש דאל"כ פסול אינו ר"ל שאם לא כתבו דהוא פסול אלא אקריע' מהדר שאם לא קרעו פסול שויא ולכך צריך לכתוב כדי שלא יסתפקו אבל מסתמא לא חיישינן לב"ד טועין עכ"ל.

(ז) כותבים:    פירוש העדים עצמן בלי שום ב"ד כ"כ הרשב"א וכן מוכח מש"ס. ש"ך.

(ח) הראשון:    הטעם כתב הסמ"ע דחיישינן דלמא אח"כ חזר המקבל ומכר' או נתנה להנותן בק"ג וזה יוציא שטר הקיום ויאמר שנתנ' לי פעם ב' כדלקמן סי' רל"ט וע"ש וכתב הש"ך ולפ"ז אם הנותן הוא בפנינו ומצוה לכתוב כותבים אפילו מזמן שני.

(ט) לקרוע:    דאל"כ יש לחוש לקנוניא כיצד יבוא מי שהית' שדה זו של אבותיו ויטרוף שדה זו בעדות שלו ויחזור הלוקח ויטרוף בשטר המכר שבידו מהלקוחות שלקחו אחריו ויחזור בקנוניא ויעמוד בשד' שנטרפ' ממנו ויבוא זה שטרפ' בעצמו ויטרוף פעם אחרת בעדות אבותיו ויוציא הלה שטר מכר השני ויטרוף בו לקוחות אחרים שלא כדין. ש"ס ורמב"ם.

(י) חרי:    כדי שלא יגבה בקיום זה מבני חרי ואח"כ יחזור ויגב' בהגוף מלקוחות דשובר אצל לקוחות ליכא. סמ"ע.

סעיף ג

(יא) אין:    דשמא לא אבדו ויגב' תחל' בשט"ח ויחזירנו לו ואח"כ יחזור ויגב' בהקיום ולא שייך בזה דיכתבו שטר זה דלא למגבי ביה כו' דא"כ שטר זה למה לו. עכ"ל הסמ"ע.

(יב) ונתנו:    דאז ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה אפ"ה אין כותבין. סמ"ע.

(יג) בעדים:    דשמא ימצאנו ורשב"ם פירש דאם יש עדים שנאבד כותבים לו ולא חיישינן שמא ימצאנו ויגב' ב' פעמים וכ"מ מהרמב"ם ובעה"ת וראב"ן כו' ע"ש דמסיק וכתב דלענין דינא נ"ל דלא פליגי דהמחבר מיירי כשאין מודיעים ללו' והרשב"ם וסייעתו מיירי כשמודיעים ללו' או כותבין שטר אחר אם נאבד בעדים וזה דרך ישר וכן עיקר עכ"ל.

(יד) שנשרף:    וא"ל הא איכא למיחש דישרוף השטר בפני כמה כיתי עדים ויגב' ויחזור ויגבה י"ל דכיון דקי"ל כותבין שובר א"כ ליכא למיחש להכי ולפ"ז צ"ל דכותבין מזמן שני דאי מזמן ראשון אכתי איכא למיחש שיעש' הלוה קנוניא עם המלו' לטרוף בכמ' שט"ח ויכבוש הלו' את השובר ובזה ניחא הא דכתב המחבר בס"א דצריך לקרוע שטר הראשון ואמאי הא כותבין שובר אלא ה"ט כיון דשם כותבין מזמן הראשון לא מיתקנא מילת' בשובר כדכתיבנ' אי נמי י"ל דכאן מיירי שהעדים מעידים שלא היה בשע' שנשרף שום אדם כי אם הם אבל גבי שטר שנמחק ליכא למימר הכי דמי יודע כמה עדים העמיד שראו השטר קודם שנמחק עכ"ל הש"ך.

(טו) אחריות:    גבי מקח הוצרך לומר בלא אחריות ור"ל דהתנ' כך דאל"כ ט"ס הוא משא"כ במתנ'. סמ"ע.

(טז) שנאבד:    כלו' שאומר שנאבד אפילו אין ידוע בעדים שנאבד דגבי שטרי מקח ומתנ' ליכא למיחש למידי. ש"ך.

(יז) לאו:    בסוף סימן רנ"ג חזר מור"ם וכתב האי דינא וקשה הא כתבו הט"ו בסי' רנ"ה ס"ו דאין היורשים נאמנים לומר פרענו כיון ששטר צווא' יוצא מת"י כו' ע"ש וצ"ל דשם מיירי שהודה השכ"מ שמנ' לפלוני בידו דזהו מיחשב שטר גמור אבל הוא קצת דוחק דא"כ ה"ל להט"ו לפרש וצ"ע ע"ש שהארכתי עכ"ל הסמ"ע (ובט"ז כתב וז"ל נ"ל ליישב דיש חילוק בין כותב צווא' דרך כלל לכותב לשון שטר וחילוק זה נזכר בסי' ר"נ סכ"א אבל לענין הלכ' אין להוציא ממון ואין יפוי כח של שטר לצווא' וכמ"ש בהוכח' סי' מ"ג ס"ט ע"ש בדברינו עכ"ל).

(יח) למיחש:    דדוקא כשנאבד מידו והוא יודע המקומות שהי' בהם בשעת אביד' שייך למיחש שימצאנו אחר החיפוש. סמ"ע.

(יט) בעדים:    אבל כשאין לו עדים אין מחזירין לו גוף השטר דשמא עדיין בידו ההעתק ויגב' תחל' בגוף השטר ואח"כ בההעתק ומ"מ הא ליכא למיחש שמא יגבה ב"פ בשני העתקות דכל שבא לגבות בהעתק אינו גוב' אא"כ יתן שובר ותו לא מצי לגבות עוד וגם להא לא חששו שמא ימצא ההעתק ויגב' ראשונ' בהשטר ואח"כ שנית בההעתק דכל שאבדו בדרך תו לא מחפש אחריו עכ"ל הסמ"ע.

(כ) שמטפיסין:    בסמ"ע האריך לפרש הג"ה זו ודעתו להגי' ולגרוס וכל שטר מטפיסין ע"ש (ז"ל הט"ז נ"ל לגרוס כל שטר שמטפיסין מעתיקין כו' והכי קאמר כל שטר שאמרנו שמטפיסין דהיינו אם הוא לצורך מעתיקין אותו בדרך זה ומה שהקש' הסמ"ע דהא צריך ב"ד להעתיק שטר כמו בנמחק שטרו התם לאו משום העתק צריך ב"ד אלא משום דצריך והוזקקנו כו' עכ"ל.

(כא) ב"ד:    בריב"ש כתב דאפילו ב' החתומים על השטר הטפס' קרובים זה לזה כשר וה"ט כיון דלא מגבין ביה עד שיוציא גוף השטר נמצא דזה אינו אלא גילוי מלתא בעלמ' וזה שהוספתי אפילו כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דהמעיין בריב"ש שם יראה דאינו מכשיר אלא כשחתומים ג' בהטפס' וב' מהם קרובים זה לזה אבל לא כשאינן חתומים רק ב' קרובים לחוד דאז אין לו רק דין הטפס' בעד א' וע"ל סי' מ"ה סי"ב (וכן השיג עליו הט"ז וסיים וכתב ז"ל וראוי למחוק דבר זה מהגהת הסמ"ע כדי שלא יהיו נכשלים בו הדיינים לענין הלכה ומעשה עכ"ל).

סעיף ד

(כב) זמנו:    זהו הרמב"ם ז"ל והראב"ד השיג עליו ופי' הש"ך דע"ז משיג הראב"ד דכיון שהעדים קיימי' ואומרים שהוא תוך הזמן דל שטרא מהכא לא יהא אלא המלוה לחבירו בעדי' שאינו נאמן לו' פרעתי תוך הזמן כמ"ש כל הפוסקי' בסי' ע"ח. וצ"ל דאע"ג דבלא שטר אינו נאמן לו' פרעתי תוך זמנו הכא גרע כיון שהעדים עשו שטר נמצא שעיקר ההלואה היתה על השטר וכיון שנפל איתרע להו ההלואה גופה והלכך אפילו העדי' קיימים נאמן לומר פרעתי וכיוצא בזה פסק המחבר בסימן ל"ט ס"ה ע"ש אבל אין זה מוכרח בש"ס ופוסקי' וצ"ע לדינא די"ל דמצי המוחזק לומר קים לי כהראב"ד עכ"ל הש"ך.

(כג) שרפו:    כת' הב"י בשם הריטב"א דדוקא במלוה דאיכא למיחש לפרעון אמרינן כן משא"כ בשטר מתנה שכתב ליתן לו לאחר זמן ובתוך הזמן נקרע יעידו העדים שנקרע השטר ויעשו לו מעשה ב"ד דליכא למיחש לפרעו ע"ש ולמחילה דהא אף אם החזיר השטר לא נתבטלה המתנה עכ"ל הסמ"ע.

(כד) אחר:    פירש הסמ"ע אפילו באחריות.

סימן מג

סעיף א

(א) לאלתר:    פירוש אף דליכא למיחש לזיופא דהעדים זוכרים מה היה כתוב בו והטעם דבעינן שיהא ראוי לקיים ימים רבים כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב לענין דינא כיון שמהרא"ש ור"ח ורבינו ירוחם נרא' דאם בא לגבות מיד כשר וכ"כ הרשב"א נרא' דהוי ספיקא דדינא וצ"ע גם בלאחר זמן כו' ע"ש באריכות.

(ב) לקמן:    כתב הש"ך דהרב לא כיון יפה בכאן דבהא ליכא מאן דפליג דפסול ולא דמי כלל לסי' מ"ד ע"ש מילתא בטעמא.

סעיף ג

(ג) לא:    והטור כתב דאף אם לא טען הנתבע חייב הדיין לטעון כו' וכתב הש"ך דמר אמר חדא כו' דהמחבר מיירי כשלא טען הנתבע בהאי ריעותא כלל והטור מיירי שטוען שאינו חייב כלום בשטר זה וכה"ג אע"ג דלא טעין שנעש' זיוף זה אנן טענינן ליה וכן נרא' עיקר לדינא ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"ג עכ"ל.

סעיף ד

(ד) שטה:    ויכול לכתוב בסוף שטה אחד עשר ולא חיישינן שיזייף לעשרים דאז צריך להוסיף וי"ו שיהי' אחד ועשרים ויהא ניכר. סמ"ע בשם הרשב"א.

(ה) שלשה:    וצ"ל דמ"ש המחבר משלש ועד עשר הוא לאו דוקא דהא בשמנ' ליכא חשש זיוף מיהו בהרמב"ן איתא להדיא דאפילו ל' זכר שלשה שמנה לא יכתוב דיזייף וימחוק הה"א וכתב בס' ת"ח שדבריו נכונים עכ"ל הש"ך.

(ו) נזדמן:    כתב הב"ח דאף אם כתב למעל' באמצע השט' שלשה אם חזר וכתב שלש בסוף שטה השטר פסול דאכתי יזייף והכל הולך אחר התחתון ואינו מוכרח ודוק. ש"ך.

(ז) כגון:    כתב הע"ש אבל אם כתב ר"ת כגון י"ב י"ג כשר שא"א לזייף וליכא למיחש שמא הי' כתוב ב' או ג' והוסיף היו"ד דחזק' על העדים שעשו כהוגן ואם הי' כתוב בו ב' או ג' לא היו חותמין ע"כ ולא דק דלמה לא יכתוב ג' דהא ליכא לזייף ולעשות ממנה אות אחר עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דאין זו השג' דהא יש לעשות מן ג' נ' בכתב אשורית ע' בתשובת מהר"מ איסרלש סי' ע"ד ובמבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קנ"ה עכ"ל (וכ"כ הט"ז).

סעיף ה

(ח) לקיימם:    כתב הסמ"ע וז"ל בד"מ נתבאר דאפילו אם הקיום הוא בדוחק מ"מ מקיימינן משום דאין דרך הבריות לחזור בדבריהם תכ"ד עכ"ל וליתא כן רק שכתב בד"מ בשם תשובת מי' דהיכא דאפשר לקיימם אפילו היכא דב' הלשונות מרוחקים זו מזו מקיימים אותן וכ"ש היכא דסמיכי אהדדי דלאו אורחא הוא לסתור כו' ור"ל שהם מרוחקים ויש דברים אחרים שמפסיקים ביניהם אבל כשא"א ליישבם אם לא מדוחק זה לא שמענו עכ"ל הש"ך.

(ט) התחתון:    הטעם הוא כיון דסותרין זא"ז והן ב' דברים ודאי חזרה הוא. סמ"ע.

(י) התחתונ':    כתב בפסקי מהרא"י על שטר א' שהי' כתוב בו וכל הא דלעיל קבל עליו בקנין ולא הי' כתוב במנא דכשר למקניא ביה ופסק דיש לחוש שקנ' בקנין אחר ולא בקנין חליפין ויד בעה"ש על התחתונ' עכ"ל הסמ"ע והקש' בש"ך דהא בע"כ מיירי שאותו קנין אינו מועיל דאל"כ מאי נ"מ ואם כן השטר בטל לגמרי וכל היכא דהשטר בטל לגמרי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונ' כדלקמן ס"ט וצ"ל דמיירי שהסופר טעה והי' סבור שאוחו קנין האחר הי' מועיל והוא בענין דמספקינן בהאי דינא אי מועיל כענין שכתוב בס"ט בהג"ה עכ"ל.

סעיף ו

(יא) אבל:    כתב הסמ"ע היינו דוקא כשהשטר נמצא ביד שליש ואינו יודע למי יתנו וה"ה אם איש א' הוציא שט"ח וכתוב בו מלמעל' שם הלו' חנני ולמט' חנן שיגב' מחנני ולא מחנן כו' אבל כשהשטר ביד חנני או חן אותו שהשטר בידו גוב' בו בין בחסרון בין בנמחק וכ"כ הב"י וד"מ והש"ך כתב וז"ל באמת בב"י לא כתב כן כשהשטר ביד חנני רק בד"מ ואינו מוכרח דבשלמא כשהוא ביד חן י"ל הלוה מחקו מפני שחזר אבל כשהוא ביד חנני ממ"נ איז' טעם שיאמר לא יגבה בו אם יאמר שמפני חזרה נמחק ינתן לחן ואם לפסול השטר כולו פסול וכן כשהי' חסרון בלא מחק אינו מועיל מה שהוא ביד חנני עכ"ל.

סעיף ח

(יב) מטלטלים:    אבל קרקע אפילו פירות קרקע לא מהני תפיס' אפילו טוען התופס ברי מטעם דקרקע בחזקת בעליה עומדת כמ"ש סי' שי"ב סט"ו וסי' שי"ז ס"ג. ש"ך.

(יג) בשובר:    כ' הסמ"ע קשה די"ל דלא מהני שובר שלשונו מסופק נגד שט"ח מבורר שהוא ביד המלו' ויש לו בשטר שעבוד קרקעות וכ"מ לקמן בסי' ע"א סל"ד ע"ש והש"ך כתב דלק"מ דלעולם יד בעל השטר על התחתונ' נגד השובר כיון דדרך לכתוב שובר לבטל השטר וממיל' יד בעל השובר על העליונ' נגד השטר אבל אחר שנתבטל השטר א"כ ה"ל בעל השובר לענין תביעת בע"פ בעל השטר ושפיר אמרינן גביה יד בעה"ש על התחתונ' לענין דצריך לישבע גם מלקמן סי' ע"א מוכח דלא כהסמ"ע כו' ע"ש (ובט"ז מיישב בענין אחר ע"ש).

(יד) חולקין:    הוא דעת מהרי"ק דס"ל אפילו הוא מוחזק כשבא להפקיע מה שמחויב בדין ידו על התחתונ' וכתב הש"ך דהכל תמהו עליו בדין זה איך חולק על הפוסקים דאי תפס לא מפקינן מיניה ונ"ל דלק"מ דנדון של מהרי"ק הי' במי שהי' חייב בלא השטר לפרוע לצדק' לפי ממונו ועתה טוען שאין לו לפרוע להוצאת פדיון שבוים רק שוה בשוה מחמת דבהוצאת צדק' נזכר כן בשטר ע"ז כתב דאין פ"ש בכלל צדק' ומאחר שמכח הדין מתחייב לפי ממונו אלא שמכח השטר בא להפקיע דין תור' לכך ידו על התחתונ' אע"פ שהוא מוחזק שהרי אין חזקתו כלום אבל כאן שאפי' בלא שובר אומר הלו' שאינו חייב לו אמרינן יד בעל השובר על העליונ' כיון שהוא מוחזק ובזה גם מהרי"ק מוד' עכ"ל.

סעיף ט

(טו) שטעה:    נרא' דמיירי בלשונות שמקנ' לו בהן המתנות כגון שדה זה אתננו לו כמ"ש בסי' רמ"ה אמרי' דלא נתכוין לבטלו אלא שטעה וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דיותר ה"ל לאתויי הך דמהרי"ק שכתב בשטר הצווא' אני מניח לפלוני כו' וגם דינו דאתננו לו צל"ע דנרא' דמהרי"ק לא קאמר אלא בלישנ' דהנח' כיון דהרא"ש סובר דמהני י"ל שהנותן טעה וסבר כו' אבל בל' אתננו דליכ' למ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה בכך לכן אם אפשר לפ' השטר בלשון אתננו ואפשר לפרשו בל' אחר דמועיל לא אמרי' בכה"ג יד בעה"ש על התחתונ' וע"ל סי' מ"ט ס"ב בהג"ה וס"ו עכ"ל.

סעיף י

(טז) השומעים:    וכ"כ הריב"ש דאזלינן בשטרות אחר לשון בני אדם וכתב ב"י בשם הרשב"א מי שהשכין לחבירו בית ועליו עליות ע"ג עליות וכתב בשטר שהשכין מתחתיות ביתו עד סוף עליונה ואח"כ טוען שלא השכין רק עלייה א' שע"ג הבית והסופר אומר שכוונתו הית' על כל העליות הדין עם המלו' עכ"ל הסמ"ע וע' בתשובת מהראנ"ח סי' כ"א ובמהרי"ט סי' קכ"ב ובתשו' מהרש"ך סי' ק"ן וסי' קצ"ה ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ו.

סעיף יב

(יז) היסת:    בסי' פ"ח סל"ב פסק המחבר דה"ה כשהמלו' אומר ה' והלו' אומר ג' דאינו נשבע ש"ד על השאר משום דבמאי שמוד' יותר ממשמעות השטר ה"ל כמשיב אביד' עכ"ל הסמ"ע (כתב הט"ז וז"ל נ"ל אם בא לב"ד שטר שכתוב בו סלעים ולא נכתב שום סכום רק הניח מקום פנוי אצל תיבת סלעים אינו גוב' בשטר זה כלום כו' ע"ש מילתא בטעמא).

(יח) תפיס:    היינו בתפיס בעדים דאל"כ נאמן במגו ול"ד למ"ש בס"ח דבכל הני דאמרי' יד בעה"ש על התחתונ' אי תפיס אפילו בעדים לא מפקינן מיניה שאני הכא דל' השטר מסייע להלו' דסתם סלעים לא משמע יותר משנים ולפ"ז בדין שלפני זה אם נכתב בשטר דאינון ונמחק הסכום מסתבר למימר דמהני תפיס' וממ"ש הב"י והד"מ לא משמע הכי וצ"ע עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דנמחק שאני דאל"כ כל מי שיש לו שטר יתפוס הרב' וימחוק הסכום וכתב עוד דהא דתפיס שלא בעדים דנאמן במגו היינו שטוען המלו' ברי שהלו' לו יותר אבל אם הוא שטר חיוב שנתחייב לו אפילו תפס שלא בעדים מפקינן מיניה דלא שייך כאן מגו כיון דא"י לטעון ברי עכ"ל.

(יט) מפקינן:    בס' ג"ת הקש' הא אמרי' בהמקבל (ונתבאר בסי' שי"ז ס"ג) דבשטר שכתוב בו שנין סתמא לא מפקינן מיד המלו' כשקדם ואכל והניח בקושיא ולק"מ למ"ש הנ"י שם משום דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטר' וכה"ג כ' בחידושי הריטב"א פ"ק דב"מ ע"ש וא"ל ממ"ש המחבר סוף סימן נ"ד דשובר שכתוב בו דינרי מבטל כל שטר שיש עליו צריך לחלק כמ"ש הבעה"ת דבשטרי הלוא' אמרי' כיון דידעי עדים דיד בעה"ש על התחתונ' אילו הי' יותר מב' היו כותבים בפירוש אבל בשובר אמרינן איפכ' דילמ' לא ידעי סכום הממון שבשטר וכתבו סתם דכל מאי דמפיק עליה איתרע ליה עכ"ל הש"ך.

סעיף יג

(כ) חתיכה:    דכל שלא כתוב בשטר מטבע ודאי כסף במשקל הלו' לו שהוא ג"כ דבר ידוע ומסומן להשיב לו כמה שהלו'. סמ"ע.

(כא) דינרי:    כתב הסמ"ע כללא דדינים הללו הוא דסתם דינרי נאמר על דינרי זהב וסתם דינרין נאמר בין על כסף בין על זהב ומפני שיד בעה"ש על התחתונ' אינו נותן לו אלא של כסף והנ"מ בסתם אבל אם פירש דינרי כסף או כסף דינרי ודינרין או דינרין זהב או זהב דינרין הולכין אחר המפורש והיינו אם כתוב בלא בי"ת אבל אם כתוב בו כסף בדינרי הוי הבדל ומפרשין אותו כסף שוה ב' דינרי זהב וה"ה אם כתוב בו זהב בדינרין מפרשין זהב שוה ב' דינרי כסף ולפ"ז גרסינן בדברי המחבר ברישא דינרי כסף או כסף דינרי שניהן בלא נו"ן ובסיפא גרסינן זהב דינרין או דינרין זהב שניהן בנו"ן עכ"ל והש"ך כתב דאין לשנות הגירסא ע"ש.

סעיף יד

(כב) מתפרש:    פירוש דאף שכתוב מפורש המטבע שהלו' לו ק' דינרים או סלעים מ"מ הסלע והדינר של מדינ' זו כבדים יותר משל מדינ' אחרת עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בס' בדק הבית.

(כג) מיהו:    והר"ן חולק ע"ז ע"ש. ש"ך.

סעיף טו

(כד) שטרא:    כתב הנ"י שטר שכתוב בו מאה וחמשים דינרין גם המאה הוא דינרין ואין אומרים שהם מעות דא"כ אסוכי מסכי להו עכ"ל. סמ"ע.

(כה) דנין:    היינו דוקא שידוע שידע מזה אבל אם לא ידע מזה אע"פ שנהגו כן ההדיוטות אין דנין אותו כאילו נכתב. ש"ך.

(כו) ראוי:    ומה"ט יש להכשיר אם כתב לחמותו אמו. סמ"ע.

סימן מד

סעיף א

(א) לטרוף:    ואפילו מבני חרי יש נ"מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די"ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ"ל הסמ"ע וע"ל סכ"ד.

(ב) מהם:    כתב הש"ך שכן נ"ל עיקר וכן מוכח מפ"ק דב"מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע"ש.

(ג) שובר:    לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ"ד ובסי' נ"ד ס"ג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שמ"ב ס"ח.

סעיף ב

(ד) הקטן:    ובב"י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש"ך.

(ה) פסול:    והש"ך השיג על דין זה ע"ש באורך.

סעיף ד

(ו) ודלג:    הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ"ע.

סעיף ה

(ז) כשר:    כתב הסמ"ע וא"ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע"פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י"ל דבשני עיבורים טעה. וז"ל הש"ך ומה שסתם הרמ"א כאן כדעת המחבר ובאבן העזר סי' קכ"ו סכ"א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ"ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ומ"מ ר"ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י וצ"ע לדינא וע' בתשובת מהראנ"ח סי' ק"י עכ"ל.

סעיף ו

(ח) זמן:    הטעם כתב הסמ"ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש"ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל"כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ"ל.

סעיף ז

(ט) חורין:    ואפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנ' ולפ"ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב"ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ"ל.

(י) לגמרי:    מדברי הטור מוכח דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ"כ הסמ"ע בשם מור"ש והש"ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג"ת אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ה והוא פשוט עכ"ל (ועיין מ"ש הגאון ח"צ בהגהת ט"ז שתופס דברי מור"ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע"ש).

סעיף ח

(יא) בכוונה:    ז"ל הנ"י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל ע"כ ותלמידי רשב"א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח"כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ"ל הסמ"ע.

(יב) מצויים:    כתב הסמ"ע דהריב"ש סי' שפ"ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל"ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ"ל ד"מ והש"ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה ע"ש.

(יג) חולקים:    כתב הש"ך משמע דלהי"ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ"ע מודים כו' וכ"כ המחבר בסי' כ"ט ס"א וז"ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ"א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל"ע וצריך לדחוק דמ"ש וי"ח לא קאי רק אריש דבריו וק"ל עכ"ל.

סעיף ט

(יד) מציל:    דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ"ע.

(טו) ואין:    היינו כי"ח שהביא הרמ"א בסמוך דבכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ"ש בס"ח ובע"ש כתב דאם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ"ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת"י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ"א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג וק"י עכ"ל הש"ך.

(טז) יכולים:    טעמו של דבר עיין בש"ך באריכות ס"ק כ"ב ע"ש (ועיין מ"ש הט"ז בזה).

סעיף י

(יז) כשר:    דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע"ל סי' מ"ה. סמ"ע.

סעיף יא

(יח) שנמסר:    ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ט עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דאף הרא"ש שכתב לפסוק כאביי מ"מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי"ל עדיו בחתומיו כו' עכ"ל).

סעיף יב

(יט) דאקני:    ז"ל הסמ"ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק"ד וקי"ב ע"ש דנתבאר דאנן קי"ל גם בדאקנה שהוא ט"ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע"ש עכ"ל.

(כ) ואיחרנוהו:    דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע"ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ"ע.

סעיף יג

(כא) מקח:    נ"ל ה"ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש"ך.

(כב) פסולים:    כתב הש"ך נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ"ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ"ל.

(כג) לכתחל':    אם לא שא"א בענין אחר כמ"ש בסי"ט וס"כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש"ך.

סעיף יד

(כד) אמר:    אבל הב"ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ"ש בסי' פ"ב ס"י מ"מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא"ל ממ"נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא"ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א"נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ"ל לכך טען דמוקדם הוא וע"ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס"ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל"ל דטען אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ"ל.

סעיף טו

(כה) בזמן:    כ"כ הטור ג"כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג אבל לדעת התוספות והרא"ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ"ל הסמ"ע. והש"ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש.

(כו) ראיה:    והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ"ל).

(כז) קנין:    דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ"ע.

סעיף טז

(כח) פסול:    כתב הסמ"ע בשם ד"מ וז"ל אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ"ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ"ל וז"ל הש"ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב"ד דמיא וכו' והרשב"א בחדושיו פסק דכמעש' ב"ד דמיא יע"ש עכ"ל.

(כט) מרובה:    ז"ל הסמ"ע בריש סימן ל"ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר"ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ"ל (והט"ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ"ע בזה עכ"ל.

סעיף יז

(ל) שאומר:    ומהרמב"ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש"ך. (וכ"כ בט"ז ע"ש).

(לא) חיוב:    שם מסיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע"ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ"ל הסמ"ע.

סעיף יח

(לב) הכתיב':    כתב הסמ"ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ"ל וגם הש"ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג.

(לג) כשיקרא:    ר"ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ וע"ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס"ל דהשטר פסול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע"ש).

(לד) מיהו:    כתבו הסמ"ע והש"ך דהג"ה זו עיקר מקומה בס"כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע"ש (וכ"כ בט"ז וע"ש).

(לה) לא:    ז"ל הר"ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ"ע.

סעיף יט

(לו) ולפיכך:    . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי"ב עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ"ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב"א לא משמע כן עכ"ל וע"ש.

(לז) הראשון:    וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע"ה. סמ"ע.

סעיף כ

(לח) אז:    משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס"ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ"ל הסמ"ע.

(לט) ופסול:    ז"ל הש"ך ול"נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש"י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ"א דאי ס"ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא"ז ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע"ש.

סעיף כב

(מ) מקום:    כתב הר"ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ"ע.

סעיף כד

(מא) שוים:    כתב הסמ"ע וא"צ להיות שוים בכל ענין כמ"ש בסי' ע"א ס"ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע"ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע"ל סי' נ"ד ס"ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ"ל.

סעיף כז

(מב) דבלשון:    צ"ע דבד"מ דחה דין זה וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור"ם לא השיג עליו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא"ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק"מ דהרי הרא"ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע"כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן כנ"ל ברור עכ"ל.

סעיף כח

(מג) סתם:    כתב הסמ"ע דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה"נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז"ל הש"ך וביורה דעה סי' ר"כ ס"ק פ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש וע"ל סי' שי"ב סט"ו עכ"ל.

סעיף כט

(מד) שיעברו:    ז"ל הסמ"ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ"א יום. ומ"ש רוב הימים הוא ל"ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ"כ הר"ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ"ל והש"ך השיג ע"ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר"ח ז"ל דאחר הרגל הוא ט"ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבל' מחכמי הש"ס שהי' גאון קדמון וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ"ל מקור לדבריו מפ"ק דתענית כו' ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ"ע גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי עכ"ל.

סימן מה

סעיף א

(א) שאין למדין:    כ' הב"י בשם הגהת מיי' הא דאין למדין משיט' אחרונ' ה"מ דבר חדש או דבר שסותר לגמרי מה שלמעל' אבל דבר שאינו סותר לגמרי ילמד סתום מן המפורש ואדרב' שיט' אחרונ' עיקר והביא ראיות ע"ז עכ"ל ב"י ועיינתי בהגמ"י שם וראיתי שאין ראיותיו מוכרחות כו' גם שאר כל הפוסקים לא חילקו בכך וכתבו סתם אין למדין כו' משמע אפילו דבר שהוא פירוש לשלמעל' אם לא היו מפרשים אותו כך בהכרח בלא שיט' אחרונ' אין למדין הימנה ולכן דברי הגהת מיי' הנ"ל צ"ע לדינא עכ"ל הש"ך וע"ש.

(ב) הניחו:    ומה שכותבין בסוף השטר וקנינא מפלוני וכו' ג"ז מיקרי חזרת השטר ואע"פ שעדיין לא נכתב למעל' אלא שאמר הלו' לעדים שיקנו מידו להמלו' ולא כתוב שם דכן עשו עד לבסוף שכתוב וקנינא כו' מ"מ כיון דאין זה דבר חדש לגמרי גם מסתמא עשו העדים מה שביקש מהן מש"ה הוי בכלל חזרת השטר. סמ"ע.

(ג) החזיר:    כתב הסמ"ע אם לא הוחזר מענינו אפילו יש כדי שיטה אויר בין השטר לחתימת העדים אפ"ה אין למדין משיט' אחרונ' דלא חלקו חכמים בתקנתן והש"ך כתב דהיינו דוקא כדעת הטור וסייעתו דגזרו הרחיקו אטו לא הרחיקו אבל להמחבר ושאר פוסקים לא משמע כן שכתבו סתמא דהטעם הוא שיש לחוש לזיוף א"כ כשיש שיטה אויר דליכא למיחש לזיופא למדין עכ"ל.

סעיף ב

(ד) חתום:    הטעם דאין הלוה יכול לצמצם כ"כ. סמ"ע.

סעיף ג

(ה) כדלקמן:    שם כתב הרמ"א דאם השטר מסיים באמצע השיט' יכולים העדים לחתום בחצי שיטה הנשארת זה אצל זה ולמדין גם מחצי שיטה שלפניהן וסומכים ע"ז דאם השטר לא היה כתוב כן מתחל' לא היו העדים חותמין בו וכאן כתב הרמ"א דאם חתמו זה אחר זה כל השטר פסול צ"ל דמיירי שידוע שעברו העדים והרחיקו חתימתן שורה ומחצ' ובשע' שבא השטר לב"ד רואין שאין ריוח לפני חתימת העדים ע"ז כתב דאם העדים חתומין זה תחת זה השטר כשר אלא שאין למדין משיט' ומחצ' האחרונים ואם הם חתומים זה בצד זה כל השטר פסול כיון דהי' יכול לזייפו לחתוך שטר העליון ולכתוב בחצי שורה האחרונ' פלוני לוה כו' דה"ל שטר ועדיו בשיט' א' דכשר וכ"ש אם בא לפני ב"ד ועדיין לא נכתב באותו אויר כלום דפסול כל השטר ומזה איירי בסי' מ"ה עכ"ל הסמ"ע.

סעיף ד

(ו) שריר:    ז"ל הש"ך בסמ"ע משמע שהמחבר הוציא דין זה מהטור ובאמת זה טעות דהטור מיירי להדיא בזה"ז שהורגלו לכתוב בכל השטרות שריר וקיים ושטר שאין בו שריר וקיים פסול אבל מדין הש"ס שהשטר כשר בלא שריר וקיים אדרבא נהפוך הוא שאין למדין משיט' אחרונ' וכן מוכח בטור וגם קשה ליחוש שמא הניחו העדים שיטה חלק דא"א להם לצמצם שיחתמו סמוך לכתב ממש וכתב באותה שיטה מאי דבעי וכתב לבסוף שריר וקיים ובסמ"ע תירץ דמיירי שיש עכשיו שורה חלק בין השטר לחתימת העדים ולא נהירא דאם כן אפילו לא כתב שריר וקיים נמי ס"ל דגזרינן אטו לא הרחיקו אם כן ה"ה דכתב שריר וקיים יש לגזור כן ועוד שהרי כתב סתמא למדין ונ"ל לתרץ דמיירי שקודם לכן לא הוחזר מענינו של שטר דאמרינן כיון דתקנו חכמים לחזור מענינו של שטר למה לא עשו העדים כתקון חז"ל אלא ודאי העדים כתבו שריר וקיים ולכך לא החזירו אבל כשהוחזר מענינו של שטר וגם כתוב שריר וקיים אמרינן דהעדים עשו כהוגן וכיון שהחזירו שוב לא היו צריכים לכתוב שריר וקיים אלא שא"א היה להם לצמצם והניחו שיטה חלק וחיישינן שמא כתב הוא בשיט' זו מאי דבעי וכתב אח"כ שריר וקיים עכ"ל.

סעיף ה

(ז) לכתוב:    אלא יכתוב בזה"ל בראשית (דרך משל) הוא על המחק או הוא תלוי ותו לא ובטור כתב שיכתוב ג"כ זו קיומ' והכל ש"ו ונרא' דגם הטור לא כתבו אלא למנהג בעלמא. סמ"ע.

(ח) ויש אומרים:    כתב הש"ך דהרב' גדולים סוברים כן ודבריהם עיקר וע"ש.

סעיף ו

(ט) כשר:    שם בתשובת הרמב"ן כתב טעם לפי שהשטר מוחזק ביד המלו' וכאילו הממון שכתוב בו מוחזק בידו והביא ראי' לדבריו ע"ש עכ"ל הסמ"ע. והש"ך הקשה על המחבר ממ"ש בסי' ס"ה ס"כ והניח בצ"ע וכתב דנ"ל עיקר לדינא דפסול ע"ש.

סעיף ז

(י) אלא:    היינו כשמקיים למט' בשטה אחרונ' או סמוך לה ממש שיש לחוש שהעדים הניחו שיטה ריוח והוא כתב ב' שיטות דקות שם אבל אם מקיים למעל' מזה יכול לקיים אף בכתב דק. ש"ך.

סעיף ח

(יא) שזייף:    כתב הסמ"ע דאפילו אם לא נמצא כתוב במקום המחק זכות של בעה"ש אפ"ה פסול שמא מחק למעל' חובתו או כתב שם זכותו ואפילו אם גם זה אינו נמצא שם מ"מ כיון דיכול לזייף ולהגי' בשטר זכותו ה"ל שטר שיכול לזייף ופסול עכ"ל אבל אין כן דעת הש"ך ע"ש.

(יב) ביודעים:    וכן בשאר דוכתי דאמרינן מסתמא העדים עשו כהוגן היינו נמי כשמוחזקים ביודעים אותו הדין. ש"ך.

סעיף ט

(יג) וקנינא:    קודם שריר וקיים ואותן שמקיימין בתר שריר וקיים טועים הן עכ"ל הש"ך.

(יד) פסול:    ר"ל דהעדים לא יחתמו שטר כזה אבל ודאי כשבא שטר לפנינו בלא שריר וקיים ואנו רואים שהעדים חתומים סמוך לשטר בלי שיטה חלק פשיטא דהשטר כשר רק שאין למדין משיט' אחרונ' כמש"ל בס"א מיהו בהרא"ש והטור יש לפרש כפשוטו דס"ל דאם לא הוחזר מענינו של שטר כל השטר פסול אע"ג דליכא חשש זיוף וה"ה לדידן גבי שריר וקיים דהוי במקום חזרת השטר וכתב בתשובת רשד"ם סי' ל' דאם כתוב בו לשון הכל אמת הוי כמו שריר וקיים וצ"ע לדינא. ש"ך.

(טו) תרי:    כתב הש"ך תימא א"כ מאי מועיל שכותבים בכל השטרות שריר וקיים מ"מ איכא למיחש דבתר שכתוב ש"ו הניחו שטה חלק וכתב מה דבעי וחזר וכתב שריר וקיים ובסמ"ע פירש דמיירי שיש עדיין שיטה א' חלק וקשה דה"ל להמחבר לפרש ולא לסתום וצל"ע וע"ל סי' מ"ה סי"ח בהג"ה ומ"ש שם עכ"ל (וז"ל הט"ז נרא' דמיירי ביש אויר שיט' וכמ"ש הסמ"ע ואפ"ה דעת הטור לפוסלו ונרא' טעמו כיון דחזינן ריעותא שנכתב ב"פ שריר וקיים חיישינן שמא הרחיקו ב' שיטין והך ריעותא גרע טפי ממ"ש בסמוך ביש מחק בסוף דכשר באויר שיטה עכ"ל).

סעיף יא

(טז) שניהם:    אבל אם חתום אח"כ רק אחד לא מהני ולא דמי לדלקמן סי' מ"ה סכ"א דהתם השטר הוא על הנייר א"כ השטר הוא כפשוטו ומה שנכתב בין עד לעד אינו אלא לתועלת הלוה שלא יזייף המלו' וכיון דאין שם ריעותא גם אין לחוש שיזייף כשר משא"כ הכא שהוא לתועלת המלו' מאן לימא לן שהיו בו מחקין אלו או שמא במקום המחקין היה כתוב איזה ריעותא והעד הראשון דלמא חתם כפשוטו וזה ברור לפענ"ד עכ"ל הש"ך וע"ש.

סימן מו

סעיף א

(א) חותמים:    במרדכי פ' ג"פ כתב דאם חותם איש פלוני עד כשר עיין באבן העזר סי' ק"ל סי"א. סמ"ע.

(ב) מלמעל':    ז"ל הסמ"ע דאז מצי לזייף שיוסיף לכתוב למטה בשטר מה שירצ' והש"ך השיג עליו וכתב דהתוספות ר"פ ג"פ הוכיחו דאפילו לא מצי לזייף כגון דכתיב שריר וקיים או שאינו חלק מלמטה או שחתום עד א' למט' והב' מן הצד נמי פסול כיון שלא נעשה כתקון חכמים ע"ש ונרא' שאפילו הפוסקים בריש סימן מ"ד דאם לא הוחזר כו' אין השטר כולו פסול מודים בזה עכ"ל.

סעיף ב

(ג) חותם:    ולא הוי כעד מפי עד דמיירי שרא' העדות ואין סופר זה בא אלא להודיעו שכך כתוב בשטר ומשום דה"ל מילתא דעבידא לגלויי דלא משקרי ביה לכך הימנוהו כיון דאימתו עליו. רש"י. סמ"ע.

(ד) רשאים:    בב"י כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו ב' קורין לפניהם לא מהני עיין בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ'. ש"ך.

(ה) יתרגמו:    ובדיעבד אפילו בגט אף שאין מכירין לשון הגט וקראו אחרים לפניהם ותרגמו להן באותו לשון שהם מבינים וחתמו כשר הגט היכא דא"א לכתוב אחר אלא בדוחק כן נ"ל עכ"ל הש"ך. (* ובספרי מנורת זכרי' סי' ק"ל ס"ק נ"ד השגתי עליו וכתבתי שהוא פסול).

סעיף ד

(ו) הרשום:    בסמ"ע פי' דלוקחין נייר ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין אותו על הקלף וממלאין את הקרעים דיו והוא עובר דרך הקרעים ונרשם בגט והתירו לעשות כן בגט מפני עיגון ובשאר שטרות אסור אבל לצייר בשרטוט צורת חתימת העדים על הנייר ושהעדים ימלאו השרטוטים דיו אף בגט אסור דה"ל כתב ע"ג כתב עכ"ל וכתב הש"ך דלא ה"ל לפרש כן דברי המחבר שכתב וחתמו על הרושם משמע דמפרש כפרש"י שרושמין הנייר בשרטוט והם חותמים על הרושם ובגט כה"ג כשר כו' גם הרשב"א כתב בחדושיו פ"ק דגיטין דרושם אינו כתב ואינו כחקיקה וכן מצאתי בירושלמי דגרסינן התם המקרע על העור כו' אלמא רשימה אינה כתיב' וכן פירש הרב בעל העיטור עכ"ל וכן הסכים ראבי"ה במרדכי פ"ב דגיטין ע"ש ע"כ דברי הש"ך (* ובספרי מנורת זכרי' ס"ק נ"ה שם כתבתי שבעל הש"ך טעה כי הרמב"ם חולק בפי' על הירושלמי ופוסק בפ"ד מהלכות גירושין דרשימ' מיקרי כתב ובסי' קכ"ה באבן העזר הביא הב"י אלו ב' הדיעו' דעת הרמב"ם והירושלמי ע"ש). (א"ה עם היות שלא זכינו לראות פני המנור' ולא ידענו מה המה אלה טעמי ראיותיו של הגאון המחבר עכ"ז במחילת כבוד הרב במקומו מונח אומר אני הפעוט כי בשגגה קרא טועה להש"ך דמ"ש וכן מצאתי בירושלמי כו' הם דברי הרשב"א שהעתיק אותן ושם תמה הרשב"א עצמו על הרמב"ם וז"ל ומן התימא שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם הקורע על העור וכן הרושם על העור כגון כתב כשר עכ"ל גם הר"ן וכן הרב המגיד בפ"ד מה"ג תמהו עליו בזה ע"ש ועיין בס' גט פשוט להר"נ ן' חביב על הל' גיטין בסי' קכ"ה ס"ה שמאריך בדין זה ע"ש).

(ז) אותם:    ר"ל העדים ובקצת ספרי' איתא אותו ולכך רצה לפרש בסמ"ע דאדיין המחתים קאי ולא נהירא כלל שהרי הט"ו לא הזכירו בדבריהם דיין כלל אלא פשיטא דצ"ל אותם עכ"ל הש"ך.

סעיף ה

(ח) שהסופר:    וה"ה לוה המחייב עצמו בכת"י או בממר"ם שכתב פב"פ חתם במסירת קולמס או שכתב פב"פ צוה לחתום מהני וכ"כ הרשב"א לענין כתובה אם אחר חתם בשביל החתן אלא שמכוער הדבר לענין מעשה משום דאפשר דתיפוק מיני' חורב' כו' עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך נרא' דוקא בעד בעינן קבלו בני העיר דאל"כ הוי כעד מפי עד דאינו כלום אבל גבי לוה שמתחייב הוא עצמו בכך אפילו לא קבלו בני העיר מנהג זה מהני עכ"ל.

(ט) לחתום:    ולא חיישינן דילמא קרעו להם נייר כו'. סמ"ע.

(י) אקרינן:    כתב הש"ך יש לדקדק דהא לעיל ס"ב מבואר דאפילו שנים קורין לא מהני וצ"ל דדוקא לכתחל' אמרינן דאין יכולים לחתום אבל אם עשו כן כשר השטר בדיעבד וכן עיקר עכ"ל כתב הסמ"ע בשם הב"י דמיירי דאמרו כן מעצמן קודם ששאלו להם הדייני' (וכ"כ הט"ז וסיים ז"ל וג' דינים יש כאן. א' אמרו שהקרו סגי. ב' לא אמרו צריך שיכוונו עדותן בע"פ. ג' אם ברור לנו שלא הקרו פסול בכל גווני עכ"ל.

סעיף ו

(יא) פסול:    שיכול לחתוך השטר ולעשות שטר חדש בזיוף בשתי השורות כ"כ ב"י והסמ"ע. ולא היו צריכים לזה דבלא"ה פסול שיכול לכתוב בשור' שלפני אחרונ' מה שירצה ואפי' כתוב בסוף השטר שריר וקיים יכול למחקו ולקיים בשטה שלפני אחרונ' ולכתוב שם מה דבעי עכ"ל הש"ך.

(יב) בדיו:    אפילו אין בו מחק רק נקודות ושריטות והלובן נרא' בין הנקודות דמ"מ שייך ביה טעמא שלא יאמרו כו'. סמ"ע.

סעיף ז

(יג) אבל:    כתב הסמ"ע דאף אם השטר פסול מפני שהי' יכול לזייפו מ"מ נראין הדברים מהעדים שהענין הוא אמת וה"ל כמלו' או מוכר בלא שטר רק בעדים דאינו יכול לומר להד"ם עכ"ל וכתב הש"ך דאפילו להפוסקים בשט"ח המוקדמים דפסולים לגמרי ויכול לטעון להד"ם מודים הכא כיון דניתנ' עדות זו להכשיר אילו מלאוהו לקרובים או בחזרת דברים עכ"ל.

סעיף ח

(יד) גסה:    בד"מ כתב דיש פלוגתא אם משערין באלו עדים החתומין על השטר וסיים שם בשם הרמב"ן דאם כתיבת הסופר יותר גסה משל עדים משערים בכתב הסופר להקל. סמ"ע.

סעיף י

(טו) שלישית:    בזה אין חילוק בין חתמו זה תחת זה או זה בצד זה כיון שהתחילו לחתום בראש השיט' גם בכה"ג פסול כל השטר אף אם בא לב"ד ועדיין לא נכתב כלום בהשור' וחצי דמ"מ היה ראוי לזייף בו ולא היינו מרגישים הזיוף עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"ח דלדידן דכתבינן שריר וקיים אין לחוש אם סיים באמצע השיט' ע"כ ואין נ"ל דכיון דקי"ל אם כתוב תרי ש"ו בשטה שלפני שטה אחרונ' כשר אם כן יש לחוש שיכתוב עוד איזה דבר בחצי שטה הנשארת ויכתוב אח"כ באותה שטה שריר וקיים עכ"ל.

(טז) אחר:    כתב הסמ"ע אבל כשחתמו זה תחת זה ליכא למיחש שיכתוב לפני כל עד פלוני לוה מפ' דב' עדים בשני שטרות כ"א בפ"ע או בשני שטרות בכה"ג אין מצטרפין וא"ל הא איכא למיחש שיעש' זיוף על כ"א מהעדים שיכתוב לפני חתימתו דכל א' אני חייב לפלוני י"ל דמש"ה לא פסלו לשטרא דהעדים אפסידו אנפשייהו דלא ה"ל להתחיל לחתום באמצע השורה ולא פסלינן השטר אלא כשיש לחוש שיזייף להוציא ממון מאחרים עכ"ל ובמ"ש דב' עדים בב' שטרות אין מצטרפין השיג עליו הש"ך דהא קי"ל בסי' נ"א איפכא דמצטרפים עכ"פ לגבות מבני חרי אלא הטעם הוא כיון דליכ' אלא שטה א' בכל שטר יהיה ניכר הזיוף וב' שטרות בכה"ג שאין בשום א' רק שטה א' אין מצטרפין וכן עיקר עכ"ל.

(יז) למדין:    דאם לא היה כתוב כן קודם חתימ' העדו' לא היו חותמין כיון שיכול לזייפו ולעשות ממנו שטר ועדיו בשיטה א'. סמ"ע.

סעיף יא

(יח) יחתמו:    פירוש אף אם יתחילו לחתו' בראש השט' שוה לשטת השטר מלמעל' לחתימתן מ"מ כשיש בגליון דלפני השטר חלק הרב' אז יכול לזייף לחתוך שטר העליון ולעשות שטר ועדיו בשטה א' וכ"ש דלא יחתמו זה אחר זה ויתחילו באמצע השט' מה"ט וכתב בד"מ דיש פלוגתא בזה אם חתמו כן אם השטר נפסל בכך עכ"ל הסמ"ע.

(יט) וחתכו:    ה"ה אם טייטן בדיו לפני חתימתו פסול. סמ"ע.

(כ) חובתו:    ואע"ג דאין למדין משטה אחרונה היינו דוקא זכותו דבעה"ש כמ"ש בסי' מ"ד ס"א ע"ש עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דלא נהירא דא"כ איך כתבו הט"ו אח"כ ומיהו אם כתוב למעל' בסוף השט' ש"ו כשר ניחוש דילמ' היה כתוב דבר חוב' בתר ש"ו אלא נלע"ד דהט"ו מיירי האידנ' דלמדין משט' אחרונ' כיון דכותבין שריר וקיי' וא"כ לדידן אפילו דבר של חוב' אין למדין בתר ש"ו ולפ"ז למאי דקי"ל בסי' מ"ב ס"ה וריש סי' מ"ד בהג"ה דדבר של חוב' למדין קשה על הרמ"א שלא הגי' כאן כלום וצל"ע ועכ"פ נ"ל ברור דלדידן לית' להאי דינ' עכ"ל.

(כא) חלק:    כתב הסמ"ע מכאן יש ללמוד שלא יעשו שטר ועדיו בשט' א' כשיש חלק למעל' אלא יטייטנו בדיו או יחתכנו ומ"מ כיון שיש ריעות' לפנינו חיישינן שמא אירע כן עכ"ל והש"ך כתב דמשמע בש"ס ופוסקים דשטר ועדיו בשטה א' כשר בכל ענין גם לא נהיר' לחשוד העדי' שעשו שלא כדין אלא נרא' דשטר כזה כשר ולא חיישינן שיחתוך מה שלמעל' (ר"ל מן הצד לפני החתימה עד למעלה) דמסתמ' כל שטר יש לו גליון מן הצדדים וא"כ כשיחתוך לא יהיה לו גליון מן הצד (ר"ל במקום חתימת העדים) ויהא ניכר הזיוף ולפ"ז צריכים העדי' ליזהר כשכותבי' שטר ועדיו בשיט' א' והוא חלק מלמעל' שלא יניחו שום ריוח כלל בין השטר וחתימת' כנ"ל ברור ודו"ק עכ"ל.

סעיף יב

(כב) קיימי':    דאם הם קיימי' צריך לשאול אותם ונאמני' לומר שכול' ישבו לחתום אע"פ שכת"י יוצא ממקו' אחר ולא מחשב כמגיד וחוזר ומגיד ואם הם אומרים שלא ישבו כולם לחתו' ועדי' אחרי' מכחישין אות' אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקת מרי' כ"כ הסמ"ע בשם הב"י וכתב הש"ך ולסברא ראשונה בסי' ל"ו ס"ב מיירי כאן שאנו יודעים שהכשר מכיר בפיסולו של חבירו ולסברא האחרונ' אין חילוק דאפילו לא ידעי בטל השטר עכ"ל.

(כג) מתחלה:    משמע דאם הפסול חתום לבסוף פשיטא דהשטר כשר אבל הש"ך כתב דדעת הרבה פוסקים להפוך וכן עיקר ע"ש שהאריך בראיות מהש"ס ופוסקים.

(כד) האחרונים:    דאז תולין לומר שהרחיקו חתימתן בכוונ' שיחתום שם מאן דקשיש מינייהו והמלו' מילא האויר בחתימת קרובים ופסולים אלו ועיין בנ"י דאף אם חתמו ב' אחרונים הכשרים זה אצל זה השטר כשר ועד"מ וב"י שהביאו הרב' דעות דכשהעדים הפסולים חתומים באמצע והראשונים ואחרונים כשרים ואין אנו יודעים באיז' סדר חתמו השטר פסול וכשנודע לנו שחתמו כסדר שהם חתומים עתה לפנינו השטר כשר כיון שהעדים הראשונים כשרים משא"כ אם כל העדים ראשונים פסולים אז מסתמא אמרינן למילוי חתמו הפסולים אחר שחתמו הכשרים והשטר כשר וכשנודע לנו שחתמו על הסדר פסול השטר עכ"ל הסמ"ע.

סעיף יג

(כה) וב"ד:    נ"ל דוקא ב"ד אבל הם עצמן לא שלא נעשו שלוחים לחתום את השטר אלא בצירוף הפסול וכבר עשו שליחותן. ש"ך. * וא"ל הא כתב המחבר בסי' מ"ט ס"ו והביאו הסמ"ע והש"ך בסי' מ"א דאם יתבטל השטר לגמרי לא אמרינן דעשו שליחותן שאני התם דנעשו שלוחים על שטר כשר אבל הכא נעשו שלוחים על שטר פסול שיחתמו בצירוף הפסול ולכך אמרינן דכבר עשו שליחותן וק"ל.

(כו) וחשוב:    כתב הסמ"ע והא דבסי' ל"ו כתב הט"ו דאם העידו יחד נפסל גם עדות הכשרים שאני התם שהעידו על פה בב"ד יחד ושוב אין תיקון לחזור ולהעיד לבדן משא"כ כאן דלא הגידו בע"פ בב"ד יחד והש"ך תירץ דכאן מיירי שהפסולים לא היו עמהם בשעת ראי' ולא הוצרכו לבאר זה דפשיטא דכשהיו עמהם דבטל העדות לגמרי לכ"ע דה"ל ראיי' והגד' דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' כו' ומה"ט קי"ל בכל דוכתי דהחתומים על השטר א"י לחזור ולהעיד דכיון שהגיד כו' והגד' בשטר כהגד' בב"ד דמיא ולמ"ש בסי' ל"ו דבהצטרפות לראי' לחוד בטל העדות אפילו לא העידו אח"כ א"כ אם היו פסולים עמהם בשעת ראיית המעש' נתבטל העדות אפילו לא חתמו בשטר ואם לא היו עמהם וחתמו על השטר ג"כ פסול הוי דאע"ג דכתבתי שם דבהגד' בב"ד לחוד לא נצטרפו הגד' דבשטר גרע טפי כיון דחתומים יחד על שטר אחר וה"ל מזויף מתוכו עכ"ל וע"ש.

סעיף יד

(כז) מדעתו:    ז"ל הסמ"ע נרא' פשוט דס"ל דיכול המלו' למלאותו מדעתו בקרובים אפילו אחר היום שנחתם כ"ז שלא נרא' בב"ד וכן מוכח באשר"י כו' וא"כ קשה דלא ה"ל להמחבר לסתום בסט"ו שלא כדעת הרא"ש ולכך נרא' שהכל סעיף א' הוא וצריך להגיה וי"ו וצ"ל והא דמכשרינן כו' עכ"ל והש"ך כתב דלא נהירא אלא דס"ל דכ"ע מודו בזה דנהי דיכול לעשותו שלא מדעת הלו' היינו כיון שמסר השטר לידו כאלו הרשהו לעשות אבל מ"מ אין השטר נכשר אלא משעת המלוי וכ"כ הט"ז דהדין שבסט"ו הוא אליבא דכ"ע והכי נקטינן עכ"ל).

סעיף טו

(כח) שאין:    ואפילו למ"ד עדיו בתחומין זכין לו. בשטר כזה דלא נחתם כראוי מוד' דאינן זוכין לו. סמ"ע.

סעיף יז

(כט) מכח:    משמע דהמלו' הבא לגבות בא מכח עובד כוכבים ואף שהוא למעליותא ובסי' קנ"ד סי"ח פסק דדוקא לגריעותא הרי הוא כעובד כוכבים צ"ל דשאני הכא כיון דאפילו ישראל בישראל הי' יכול לגבות בו שהרי אנו רואין שאין בו זיוף אלא שפסלוהו משום שיכולין לזייפו ובשל עובד כוכבים לא התקינו להפקיע ממונו של זה הבא מכח עובד כוכבים משא"כ בסי' קנ"ד הוי איפכא דזה הי' מוחזק כמה שנים בחלונו וזה הבא מכח עובד כוכבים בא להזיקו בבנין שרוצ' לבנות ולהאפיל כנגדו וחילוק זה צריכין לחלק בסי' קנ"ד ג"כ דל"ת אהדדי מ"ש בסי"ח ובסי"ט ע"ש ומה"ט כתב המחבר בסי' ס"ו סכ"ה עובד כוכבים שמכר שט"ח לישראל כדיניהם דיינינן ליה שאם חזר ומחלו אינו מחול התם נמי כיון דקנ' ממנו השט"ח לאו כל כמיניה להזיקו בידים במחילתו גם מ"ש הרמ"א בסי' ס"ז סי"ז הבא מכח עובד כוכבים כו' ולכן מי שקנ' שט"ח מן העובד כוכבים על חבירו אין השביעית משמטתו דהתם נמי כיון דבלא"ה הי' זה חייב לשלם לעובד כוכבים ואין לו היזק בקניית ישראל חבירו נרא' דלכ"ע בכה"ג אמרינן דיש לו כח העובד כוכבים עכ"ל הסמ"ע.

סעיף יח

(ל) בראש:    פירוש ראש הקלף של שטה שאחריו דשט' הראשונ' מתחלת באמצע של שטה שניה והקלף שלפניה נחתך וכן הוא במרדכי. סמ"ע.

(לא) העדים:    כתב הסמ"ע אע"ג דבס"י נתבאר דלא חשדינן להעדים שיחתמו בשטר שיכול לזייף וזה נמי יכול להוסיף בחצי שטה ראשונ' ולחזור מענינו של שטר בשט' אחרונ' ולא יוכר הזיוף מ"מ כיון דאיכא ריעותא לפנינו דמתחיל השטר באמצע השיט' חוששין לזה והש"ך השיג ע"ז וכי בשביל שום ריעותא כזה נחשוד לעדים שחתמו על שטר פסול מה שלא מצינו כן בש"ס ושום פוסק אלא נרא' דדוקא לדעת זו שס"ל דתרי שריר וקיים לא כתבינן הוא דפסול דחיישינן שמא סיימו ש"ו באמצע שטה ותו לא הי' חשש זיוף הא לאו הכי אע"ג דאיכא ריעותא לפנינו שהשטר מתחיל באמצע שיט' הי' כשר וא"כ לדידן דקי"ל דכותבין תרי ש"ו בשט' שלפני אחרונ' שטר זה כשר דודאי נעש' כך מתחל' דאל"כ לא היו העדים מניחים חלק כ"כ שהרי הי' אפשר לזייף ולכתוב תרי ש"ו וא"כ דברי הרב דפוסל שטר זה צל"ע עכ"ל וע"ש.

סעיף יט

(לב) ראשונ':    דאם יכול לקיימן ודאי אין בו זיוף. סמ"ע.

סעיף כ

(לג) שמא:    והעדים לא ירגישו בזה בשע' שיבואו לחתום דאינו ניכר עד לאחר שנכתב על ב' המקומות ונתייבש הכתיב' אי נמי העדים לא ידקדקו כ"כ כמו הב"ד כ"כ התוספות פ' ג"פ. סמ"ע וש"ך.

(לד) פסול:    כתב הש"ך שיש לתמוה על המחבר שסתם כדברי הטור ולא הביא שום חולק עליו שהרי גדולי הפוסקים חולקים ונרא' לכאור' עיקר כדבריהם ואולי הוא מפני ששטר הבא הוא ועדיו על המחק לא שכיחא עכ"ל וע"ש.

סעיף כא

(לה) כתבו:    ה"ה לא כתבו נמי אם יש ריוח בין עד לעד תו ליכא למיחש שימחוק השטר דאז יהי' פסול דיאמרו שהי' כתוב בין עד לעד שהשטר על הנייר והיותר נרא' דלכתחל' צריך לברר ולכתוב כן בפירוש עכ"ל הסמ"ע (וגם הט"ז כתב דלא מתכשר אם לא כתבו בפירוש דחיישינן שיש לו עדים שראו שלא הי' כתוב כלום בין שטר לעדים ומעצמו נעש' שם המחק ולזה לא ירא לזייף למעל' ולעשות גם השטר על המחק עכ"ל).

סעיף כב

(לו) ניכר:    לפ"ז אפילו אם יכתבו בין עד לעד דמקום השטר נמחק פעם א' לא מהני. סמ"ע.

סימן מז

סעיף א

(א) אמנה:    בריש סימן פ"ב פי' הב"י שטר אמנ' הוא שאומר לא נתתיו בידו ללות בו אלא הכנתי אותו שאם אצטרך ללות ילוה לי בו והאמנתיו שלא יתבעני כל זמן שלא אלוה וכתבתי ללות כו' היינו שלא מסרתיהו לידו אלא ממני נפל ומצאו זה ע"כ וע"ל סל"ז דאין העדים נאמנים לומר שטר אמנ' הוא משום דעולה הוא ואין אדם משים עצמו רשע ולא כתב כן באם אמרו שכתב ללות כו' דבזה אין משימין עצמן רשעים דיכולין לומר בהיתר חתמנו דדעתו הי' ללות מיד אלא שאח"כ באה איז' סיב' שלא הלו' לו עכ"ל הסמ"ע.

סעיף ב

(ב) מסתברא:    וכן קי"ל לקמן ריש סימן פ"ב. סמ"ע וש"ך.

סעיף ג

(ג) עידי:    או שאר עדים או ע"י דימוי ושאר דרכי הקיום כדלקמן ס"ז גם מה שכותבין הדרך שנתקיים בו היינו לכתחל' אבל בדיעבד אם לא כתבו רק נתקיים שטר זה דיו וע"ל ס"ח וסכ"ט בהג"ה עכ"ל הש"ך.

(ד) למטה:    ובסנ"א יתבאר דאם א"א לכתוב הקיום תחת השטר יכתבו אותו ע"ג השטר באחורי הדף. סמ"ע.

סעיף ד

(ה) בלילה:    ואפילו בדיעבד לא הוי קיום כמו גבי דין בסימן ז' ס"ב ואין חילוק בזה בין שטרות לגט אפי' במקום עיגון כ"כ בתשובת ר"א מזרחי סי' פ"ב וע"ש שהאריך בזה עכ"ל הש"ך.

(ו) בשנים:    כ' הסמ"ע משום דה"ל כעדים מפי עדים דלא מהני אבל בג' דהן ב"ד מקיימין חתימתן ואז הב"ד הדנין על שטר זה לאחר זמן ה"ל כאילו שמעו העדות מעידי שטר עצמן והיינו דוק' כשהן עצמן אין מכירין חתימת עידי השטר אלא שעידי החתימ' מודים לפניהם שהיא חתימתן אבל כשהן עצמן מכירין החתימות ה"ל כאילו מעידין על מנה שבשטר ואם הלו' בעצמו חתום על השטר ומודה לפני ב' עדים שהוא חתימת ידו נרא' דמהני קיומא עכ"ל והש"ך השיג עליו במ"ש דאם מכירין החתימות כו' דמ"מ הלא לא היו אצל ההלוא' וא"כ אין מעידין על מנה שבשטר רק על חתימת ידן הילכך צריך ג' אע"פ שמכירין החתימות דאל"כ ה"ל כעד מפי עד וכן מוכח בש"ס כו' ע"ש (ועי' בט"ז שהשיג כמו כן על הסמ"ע בזה ע"ש).

(ז) שנהגו:    ז"ל הסמ"ע הנה אף שמור"ם נדחק ליתן טעם להמנהג מ"מ הבו דלא לוסיף עלה כמו שנוהגין עתה שהסופרים וחזנים מקיימין השטר דודאי בכה"ג מצי בע"ד לערער והיינו דוק' לענין קיום עידי השטר אבל אם הוא ח"י הלו' והלוה מודה לפניו שהיא חתימתו מהני הקיום לענין טענת להד"ם שצריך לישבע כמ"ש בסי' פ"א ס"י עכ"ל.

(ח) מומחה:    והש"ך כתב דאין טעם זה נכון דדוק' לענין דין הוי יחיד מומח' כג' אבל לא לענין הודא' וקיום דהוי כעד מפי עד ובעי ג' דהוא ב"ד וכ"כ התוס' והרא"ש והריטב"א ושאר פוסקים וגם מהרש"ל האריך בזה פ' הגוזל בתרא סי' י"א ע"ש ונרא' שבדברים כאלו הולכים אחר המנהג וכמ"ש בסי' כ"ח סכ"ג ואפי' הוא נגד הדין וכ"כ בת"ה וכתב הב"ח דלמנהגינו אין הרב יכול לקיים השטר בליל' ואפשר דהיכ' דנהוג לקיים בליל' גם בזה אמרינן מנהג מבטל הלכ' עכ"ל הש"ך.

(ט) דרבנן:    ע' בש"ך שהאריך להשיג על הגהת מרדכי ועל הרמ"א בדין קיום שטרות במ"ש כאן וגם באבן העזר סי' מ"ב ס"ד (ועי' מ"ש שם הב"ש בזה) וכ' דבכל הני קיומי דמקילינן משום קיום שטרות דרבנן אינו אלא בח"י העדים אבל לא בח"י הלו' עצמו דמדאוריית' בעי קיום וגם אין מקיימין אלא בפניו לכ"ע וכן מוכח להדי' בסמ"ע סי' ל"ה ס"ק ט' ע"ש וכן מוכח בדברי רב שרירא גאון ושאר פוסקים מודו ליה בזה לדינ' מיהו כמדומ' שנהגו להקל לקיים אף כת"י הלו' שלא בפניו ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכ' אבל היכ' דלא נהוג אין להקל עכ"ל * (וגם בעדים אם כתבו בלי רשות הבע"ד לא אמרינן דהוי כנחקר' עדותן בב"ד עי"ל סי' ל"ט ס"ג בהג"ה וס"ד ומ"ש שם ס"ק י"א בשם הש"ך ע"ש).

סעיף ה

(י) בפני:    בסי' ק"י ס"ד וס"ו פסק המחבר דגם להוציא מיתומים מקיימים קטנים ובפריש' כתבתי דלהרא"ש והטור צריכין לחלק ביתומים בין מטא זמן השטר לגבות (דאז אין מקיימין) או לא עכ"ל הסמ"ע.

סעיף ו

(יא) הדיינים:    פי' דייני הקיום וכתב הש"ך מיהו דוקא כשחותמים ג' דיינים אז סגי בהכרת שנים מהם.

סעיף ז

(יב) שיבואו:    כתב ר' ירוחם שיש מחלוקת בתוספתא אם אומרים העדים כתב ידינו הוא זה ואחרים אומרים שאין זה כתב ידם אם צריך קיום אחר או לא ולא איפסקא הלכתא כמאן ע"כ והביאו הב"י וד"מ וראיתי מחלוקת זה בירושלמי פ"ב דכתובות (וכפי שפירשו הריטב"א ז"ל) ועוד איתא שם דאם עידי השטר אומרים אין זה כתב ידינו ושנים אחרים אומרים שהוא כתב ידם עדי השטר לא מעלין ולא מורידין ופי' הריטב"א דמיירי שעדי השטר אין כל א' מעיד אלא על שלו והמכחישים מעידים על כל אחד ואחד מהם וה"ל תרי לגבי חד ע"כ ומשמע דאם עדי השטר כל אחד מעיד גם על של חבירו שאינו כת"י ה"ל תרי ותרי עכ"ל הש"ך.

(יג) עד:    ר"ל מתוך חתימתן בשטר נזכר ההלוא' דאל"כ הי' צריך כל אחד להעיד ג"כ על חתימת חבירו וכמ"ש המחבר בס"י ומיהו א"צ לומר בפירוש כן שזוכרין אלא מסתמא אמרינן שזוכרין אותו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ הש"ך.

(יד) ויעידו:    ואף אם העדים החתומים הם בפנינו מ"מ יכולים לקיים ע"י עדות אחרים ב"י וד"מ ופשוט הוא. וגדול' מזו נתבאר בסמוך דאפילו אומרים אין זה כתב ידינו אין נאמנין וכתב בעל העיטור ומסתברא דא"צ שיכירו כל אות ואות אלא כשמכירין רוב החתימ' סגי עכ"ל הש"ך.

(טו) כתבם:    הש"ך כתב דהריב"ש נסתפק בדין זה גם מדברי הרא"ש והנמשכים אחריו נרא' שחולקים ע"ז וכ"כ הט"ו לקמן סל"ו בנשתתק דאינו יכול להעיד בכתב וא"כ קשה על הרמ"א כיון דסתם שם כדברי המחבר איך פסק כאן דמעידין ע"פ כתבם ודוחק לחלק דנשתתק אינו ראוי להגיד דהא קי"ל בסימן כ"ח סי"א דאין חילוק וה"ה מי שאינו אלם אינו יכול להעיד בכתב מטעמא דמפיהם ולא מפי כתבם וא"כ ה"ה בדרבנן אין לחלק בין אלם או לא וצ"ע עכ"ל.

(טז) משתי:    הרמ"ה כתב שצריך שיהיו הב' שטרות בידי ב' לוקחים והטור השיג עליו ולענין דינא נרא' עיקר כהטור וכן נרא' דעת הפוסקים שלא חילקו בכך. ש"ך.

(יז) שדות:    אבל שדה א' איכא למימר דזיוף הוא ונזדמן כך דהניחו לאכול. סמ"ע.

(יח) כתובות:    בזה נמי בעינן שישבו אותן ב' נשים תחת בעליהן ג' שנים בשופי וכ"כ הטור בשם הרמ"ה עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא משמע כן מדברי הרמב"ם והמחבר שכתבו זה גבי שדות ולא גבי נשים בפרט שבש"ס איתא והוא שאכלום כו' בתר ב' שדות וב' כתובות והם הפכוהו וכתבוהו מיד בתר ב' שדות משמע דס"ל דגבי אשה ישיבתה תחת בעלה בכל דהו סגי וכן נרא' דעת שאר הפוסקים וכן עיקר עכ"ל.

(יט) מקויימים:    דחיישינן שמא זייף זה מתוכן והיינו דוק' כשאין מכירין אלא ע"י דמיון חתימ' לחתימ' אבל אם מכירין חתימת העדים בטביעת עין אע"פ שיש לו חתימ' אחרת תח"י ליכ' למיחש דלמא זייף כ"כ הפוסקים וכתב הרא"ש דמזה נלמד דמי שיש לו ב' שטרות בחתימת ב' עדים שאין לקיימן אלא בט"ע ולא בדמוי ע"כ והכי נקטינן דמקיימין בהא ודלא כבעל העיטור. ש"ך.

(כ) ערער:    שהוא מזויף דאז ודאי הב"ד נתנו לב לחקור היטב ולא קיימוהו אא"כ נודע להם בבירור והוחזק בב"ד שזהו חתימת יד העדים. סמ"ע.

(כא) שמקויים:    והש"ך כתב דגם המחבר מודה בזה ומ"ש שקרא עליו ערער ר"ל שאין מכירין הקיום וחיישינן שמא הקיום גופיה מזויף הוא לכך אין מקיימים אא"כ הוחזק בב"ד מחמת הערער משום דמסתמא הוא אמת וכן נ"ל עיקר ודלא כנראה מהב"י דאפי' מכירים הקיום אין מקיימי' בלא ערער מטעם דחיישינן שמא לא דקדקו הב"ד יפה בקיומו ואחריו נמשכו הע"ש והסמ"ע ולא נהירא כו' ע"ש שהביא כמה ראיות מהפוסקי' דס"ל הכי ודקדק מדברי הרמב"ם גופיה שסובר כן ע"ש.

(כב) לבדו:    ז"ל הש"ך אבל הראב"ד ז"ל כתב דלעול' אין מקיימין את השטר משטר א' ואפי' הוחזק כו' וכ"כ בעל ה"ג דהא דנקט בברייתא שטר שקרא עליו ערער לישנא קלילא נקט ע"כ וקשה איך יתרצו הראב"ד וה"ג דהך דמחווי ח"י אחספא ודוחק לומר דמחווי אתרי חספי ויותר נראה דמודים היכא דמכירי' הקיומין אלא דס"ל אע"ג דקרא ערער והוחזק לא סמכינן אחד שטרא כמ"ש לעיל וא"כ בהך דחספא שחותם לפנינו סגי בחדא חתימה וכ"נ עיקר דהיכא דהחתימ' ודאי אמת כגון שחתם בפנינו או מכירים הקיום וכה"ג מקיימין אפי' משטר א' לכ"ע וכדמשמע פשטא דמלתא במחווי אחספא ואפי' תימא דאיכא מאן דפליג בהא מ"מ נראה עיקר לדינא כמ"ש אבל אם אין מכירין הקיום אין מקיימין בלא קרא ערער לכ"ע ואם קרא עליו ערער והוחזק להרמב"ם מקיימין אע"פ שאין מכירין הקיום ולהראב"ד בכה"ג אין מקיימין משטר אחד עכ"ל.

(כג) או:    ושם מקיימין אע"פ שאינן מקוימין. סמ"ע.

(כד) מאיגרת:    כתב הסמ"ע הטעם דאין אדם מדקדק בכתיבת איגרת וכתבו משתנה לפי הקולמוס והכתיבה וזהו ג"כ טעם הי"א דאף מספר אין מקיימין משום דאינו מדקדק כ"א בחתימה עכ"ל.

סעיף ח

(כה) ונהגו:    בסוף סימן כ"ט כתב הב"י וראיתי קיום שטר מספרד ואין כתוב בו אלא אתקיים שטרא דנא קדמנא ע"כ כלומר ולא נהגו לדקדק לכתוב הדרך שנתקיים בו. גם האידנא במדינתנו לא נהגו לדקדק בכך. ש"ך.

סעיף ט

(כו) אחרים:    דדוקא ע"י עצמן סגי שאומר כ"א זה כתב ידי לפי שעל מנה שבשטר מעידין אבל הכא דאין מעידין רק על כתב ידם צריך ב' עדים על כל חתימה. שם.

סעיף י

(כז) משגיחין:    ז"ל הרמב"ם שאנו חוששין שחוזרין בהן ורוצין לבטל השטר וכאילו אמרו קטני' היינו שאין נאמנים הואיל ומקיימינן שלא על פיהם. סמ"ע.

(כח) אחד:    ר"ל שאין תורת שטר עליו לפסוק שבועה על פיו ולחייבו ממון אם מצטרף עוד א' עמו בע"פ אלא ישבע להד"ם או פרעתי ופטור אא"כ שיבא עד החתום לפני הב"ד ויעיד ע"פ כמ"ש המחבר. ומור"ם בסי' כ"ח סי"א כ' דאין להעיד ע"פ כתב אפי' אינו אלם אם לא ב' עדים החתומים על השטר מפני תיקון העולם וזה אינו שטר עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דלא נהירא לחלק בין עד א' לשני עדים דהא קי"ל בסי' נ"א דעד אחד בשטר מועיל כמו בשני עדים כו'. וכן נ"ל ברור ועיקר והרב שכתב בפשיטות דבעד א' בעינן שיזכור עדות דבריו צל"ע עכ"ל.

(כט) לעיל:    ז"ל הש"ך ע"ש שכתבתי דאין כאן מחלוקת וגם הרשב"א מודה דהיכא דאין השטר כתוב כתקונו כשר לגמרי אלא דאם נכתב שלא מדעת הלוה פסול לגמרי דלא ניתן לכתוב ולא חשיב הגדת עדים כלל וצריכים לבא ולהגיד בפה וגם מהרי"ו ס"ל כן וכן עיקר ודברי הרב אינם מחוורים ודוק היטב עכ"ל.

סעיף יא

(ל) לפי:    והתורה אמרה ע"פ שנים עדים חצי ממון ע"פ כל אחד מהן. סמ"ע.

סעיף יג

(לא) ומת:    ה"ה אם הוא חי ואינו במדינה שיעיד על חתימתו. שם.

(לב) עדים:    כתב הש"ך אפשר דס"ל להרמב"ם דדוקא חוץ לב"ד בפני עדים יחתום דאם יעשה כן בב"ד ה"ל כמעיד בב"ד כיון שחותם כדי להכיר מתוך כך כתב ידו ה"ל כמעיד ממש על חתימתו וצל"ע עכ"ל.

(לג) החי:    אבל אם כבר העיד החי בעצמו על חתימתו בראשונה הוה אידך יתר שהוא כנטול דמי סברת הריטב"א ז"ל וא"כ כ"ש דלא מהני אח"כ לכתוב ח"י אחספא. ש"ך.

סעיף יד

(לד) האי:    לכן אין לחוש אם העדים קרובים לדייני הקיום כ"כ הרא"ש והטור אבל בתשובת מהר"מ מרוטנבורג כתב וז"ל עד ודיין מצטרפין כו' אם לאחר זמן מכירים חתימת א' מהעדים וחתימת א' מהדיינים סגי בהכי ולפ"ז נ"ל שלא לחתום על ההנפק אותם בני אדם שהם קרובים ע"כ ודברי מהר"מ עיקר כן נ"ל וכן נוהגין שאין הדיינים מקיימין ח"י העדים קרוביהם מיהו נראה דאם אירע כן בדיעבד ומכירים ח"י של הג' או אפי' ב' דיינים סגי ודוק עכ"ל הש"ך.

(לה) הסופר:    ע"ש בב"י דכתב ז"ל ומ"מ גבי מבני חרי וכ"כ רי"ו עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך השיג ע"ז דאיך יגבה מבני חרי דמה בכך שמכירים כת"י הסופר מאן לימא לן דהסופר עד הוא ובהדיא אמרינן בפ' המגרש דכתב סופר וע"א פסול לגמרי כו' ע"ש שהאריך להוכיח מדברי הפוסקי' דלא כרי"ו בזה (וגם הט"ז השיג עליו וכתב דרי"ו תפס הירוש' ואנן לא קי"ל כן ע"ש דכתב עוד שבתשובת רמ"א הקשה ג"כ מפ' המגרש ומה שתירץ שם הוא תמוה מאד ע"ש).

סעיף טו

(לו) מקוים:    ז"ל הטור ולא אמרי' על כת"י הן מעידין (פי' וליבעי שיכיר כ"א גם חתימת חבירו) אלא כ"א מעיד על קיום השטר שהוא כשר ע"כ ומ"ש המחבר בסעיף שלפני זה ז"ל או דיין ואחר עמו כו' לרבותא כ"כ דאע"פ שיש אחר עמו שמעיד אינו מועיל עכ"ל הסמ"ע (והט"ז מפרש דברי המחבר בענין אחר ע"ש).

סעיף טז

(לז) הדיין:    בב"י כתוב על הדיין ועל העד וט"ס הוא שם כ"כ הסמ"ע והש"ך כתב דאין כאן ט"ס והשיג על המחבר והסמ"ע ופסק להלכה דאם ב' מעידין על העד ועל הדיין מצטרפין ע"ש שהביא כמה ראיות לדבריו (והט"ז הסכים לדעת הסמ"ע ע"ש).

סעיף יז

(לח) אחר:    פי' עם אחר שרא' החתימות בגדלותו אע"פ שגם הוא קרוב לעידי השטר סמ"ע.

(לט) אחיו:    וכל זה להעיד על חתימת קרוב שהוא עד מטעם דעדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' כו' ומדאוריית' לא בעי קיום אבל להעיד על חתימת הלו' פשיטא דאין קרוב נאמן לחייבו וכ"כ בסמ"ע סי' ל"ה והוא פשוט ש"ך.

(מ) ויש אומרים:    כתב הש"ך דבסי' ל"ה ס"ד תמה הסמ"ע למה כתב המחבר דין זה בשם י"א דאין שום פוסק חולק ע"ז כו' ולא ראה דברי הרב בספרו בד"ה בסי' זה שכתב וז"ל והפוסקים השמיטו הירושלמי (שמשם נלמד דין זה) משום דבש"ס לא חילק בכך אלמא לא ס"ל הכי או הם מפרשים הירושלמי בענין אחר ע"כ גם ראיתי בריטב"א פ"ב דכתובות שחולק בהדי' ע"ש.

סעיף יח

(מא) לדייני:    דבעינן עדות שיכול להזימ' ודיינים אלו לא יקבלו הזמ' על קרוביהן עכ"ל הסמ"ע והש"ך כתב דהר"ן השיג ע"ז הטעם אלא גזירת הכתוב הוא מלא יומתו אבות וגו' דכל שהדבר יוצא ע"פ קרובים הן ב' עדים או דיין ועד אחד דא ודא אחת היא ופסולים והשיג על הרשב"א שהוא דעת היש מכשירין שהביא המחבר וע"ש.

סעיף יט

(מב) שמכשיר:    (ז"ל הט"ז נרא' דלא קי"ל הכי דהא בס"כ כתב רמ"א בזה לפסול מלבד מה שיש לעורר ע"ז מצד אחר עכ"ל).

(מג) ודייני:    כתב הש"ך נרא' מדברי הרב דאף מאן דמכשיר בעידי קיום פוסל בדייני קיום וכ"כ בע"ש להדי' ודבריה' תמוהי' בעיני דפשיטא דמאן דמכשיר בעידי קיום ה"ה בדייני קיום דאין טעם לחלק ביניהם כו' ודברי הרב והע"ש צל"ע עכ"ל וע"ש.

סעיף כ

(מד) ויש:    כתב הש"ך דהוא היש מי שמכשיר בסי"ט ע"ש.

(מה) ובלבד:    כתב הש"ך דהג"ה זו אין לה מקום כאן דלהי"א א"צ שיכתבו ולסברא הראשונ' דוקא מהני אם יכתבו ע"ש.

סעיף כב

(מו) שדנים:    מפני שדינם על המלו' בא ע"י דייני קיום שקיימו השטר טפי ממה שבא ע"י עידי קיום שע"י דייני קיום נגמר הקיום. סמ"ע.

סעיף כד

(מז) וחותם:    פירוש זה השומע מפיהם חותם נפשו עמהן ואע"פ שאלו השנים היו עדים שהעידו לפניו נעשו ג"כ דיינים דבקיו' שטרות הקילו עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך כתב הב"י וד"מ בשם ר' ירוחם שעד החתום בשטר אינו דן באותו שטר והרשב"א כ' שיש לדון ולהכשיר כו' ע"כ משמע דפליגי ובאמת נרא' דל"פ דר"י מיירי שאינו דן באותו שטר על המלו' שבו והרשב"א מיירי שיכול להיות דיין בקיום השטר לבד אבל בענין השטר עצמו פשיטא דגם הרשב"א מוד' עכ"ל.

(מח) בפניו:    לא הן ולא אחרים ואע"ג דלמיחזי כשקרא לא חיישינן מ"מ הכא שקר גמור הוא שבשע' שחתמו ונתקיים השטר לא היו ב"ד של ג' נמצא שנתקיים שלא כדין וראיתי בש"ג ז"ל ומזה אומר שאחר שכתבו השנים הקיום וחתמו אין יכולי' להעיד בפני הג' שיחתום עמהם ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידים בפני הג' וחותם עמה' וכן יכולי' הדייני' לכתוב הקיום ולחתו' בו אפי' עד שלא יעידו בפניהם ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם ע"כ ומ"ש בסוף דבריו נכון הוא כיון דקי"ל למיחזי כשקרא לא חיישינן והיו במותב תלתא בשעת החתימ' וע"ל סי' ל"ט סי"ג אבל מ"ש בתחל' ואני אומר כו' לא נהירא לי שהוא נגד כל הפוסקי' ומשמעות הש"ס ואולי מיירי שיחתמו כל השלשתן מחדש ביחד ולא נימא ששוב לא יועיל כיון שכבר חתמו מטעם דנוגעי' הם וצ"ע עכ"ל הש"ך.

(מט) עיקר:    ואע"ג דכותבין בהקיום במותב תלתא הוינ' ואשתמודענא דדא הוא חת"י כו' והרי בשע' שכתבו לא ידעו שלשתן ס"ל דבכה"ג לא מיחזי כשקרא כיון דאחר שיוודע להג' ויחתום עמהן לא מיחזי עוד כשקרא עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלכאור' משמע דר"ל שאסור לכתוב ולחתום הקיו' קודם שנתקיי' השטר אבל באמת זה אינו דכבר הוכחתי בסי' ל"ט סי"ג דאפי' בחתימה לא חיישינן למיחזי כשקרא וכ"כ בסמוך בשם הש"ג אלא נרא' דאתי לאפוקי שלא יקבלו שנים עדות ויחתמו ושוב יעידו בפני הג' ויחתום דאז לא מהני אף שיעידו אח"כ בפני שלשתן יחד דחתימ' קמייתא בשקרא הוי ושוב א"י להצטרף ואף שפי' זה דוחק קצת מ"מ כן מוכח בש"ס וכן נראה עיקר לדינא עכ"ל.

(נ) חולקין:    כתב הש"ך דנ"ל עיקר כסברא הראשונ' וע"ש.

סעיף כה

(נא) שבשע':    ול"ד למ"ש בסעיף שלפני זה בשני' שמעידי' בפני הג' דהתם מיירי שמכירין החתימות מעצמן וא"צ להיות הקיום בפניהן וגם אח"כ כשהעידו בפני הג' ה"ל כאילו קבלו שלשתן העדות יחד. סמ"ע.

(נב) פסול:    הקיום אבל השטר כשר וכן הוא בתשובת הרמב"ן עכ"ל הש"ך וכתב הסמ"ע בשם מ"מ ז"ל אבל מ"מ כשחותמין א"צ להיות ביחד.

(נג) נאמנין:    דא"כ עשו מתחלה שלא כדין ואין אדם משים עצמו רשע עכ"ל הסמ"ע.

(נד) שמכשיר:    והש"ך פסק כסברא הראשונ' והוכיח כן מהש"ס ופוסקים וע"ש.

סעיף כו

(נה) אחרים:    ה"ה דהם עצמן נאמנים להעיד כ"ז שלא חתמו ולומר שהג' עשה תשובה ונקט אחרים משום סיפא. סמ"ע וש"ך.

(נו) אינו:    אלא צריכים להתוועד ולקבל העדות מחדש ולחתום אח"כ וגם מסתבר לומר דבעינן אשרתא חדשה וכתב הטור דכל זה אם העידו שעשה תשובה אבל אם העידו שלא גזל ה"ל תרי ותרי ופסול מספק עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דלרש"י דוקא אלו הב' שחתמו אין מעידין עליו אחר שחתמו גנאי הוא להם שחתמו עם פסול בדין וה"ל נוגעין בעדותן אבל אחרי' מעידין עליו וחותם ונ"ל דעת רש"י עיקר בש"ס ופוסקי' כו' ע"ש.

סעיף כז

(נז) גילוי:    פי' אגלאי מלתא שלא הי' פסול מעולם ולא נתבטל וועד הראשון משא"כ בהעידו עליו שגזל אף שבאו שנים והעידו עליו אחר שחתמו שעשה תשובה קודם שנתוועדו מ"מ מאחר שגזל מתחלה חל עליו הערעור ולא נתכשר אלא עתה מיום שהועד עליו בב"ד והלאה. סמ"ע.

סעיף כח

(נח) בכשרותו:    כתב הסמ"ע דהיינו דוקא כשנתקיים מחדש ע"פ ג' כשרי' או שיש עדי' לפנינו שנוכל לקיים על ידן וקמ"ל דלא נפסל השטר מחמת חתימת הפסול שחתם על הקיום וכתב הש"ך ועכ"פ אינו נפסל השטר אף שלא נחתך הקיום מיהו נרא' דלכתחל' יש לתקנו ולחתכו ואם א"א לחתכו כגון שנכתב ע"ג השטר מצד השני יעביר שריטות דיו על הקיום דכל כמה דאפשר לתקוני מלתא עבדינן עכ"ל.

סעיף כט

(נט) ליתוהי:    אע"ג דכתבו במותב תלתא כו' יאמרו שמתחל' הסכימו ליקח שלישי עמהן לרווחא דמלתא ולא נזדמן להם שלישי וקיימוהו בשנים. סמ"ע.

(ס) דימו:    וכ' הריב"ש נרא' דהשתא כבר מפורסם לכל דאין ב"ד פחות מג' וכל דכתוב בו בי דינא תו לא צריך ע"כ ומ"מ נרא' דהכל לפי מה שהן החתומים. ש"ך.

(סא) שלשה:    ז"ל הרמב"ם כגון ואמר לנו פלוני ואמרי' ליה ע"כ ונ"ל דאפי' אם אותו פלוני אינו מומחה וגם לא זכרו שאמר להן לקיים. ומ"ש בגמ' ואמר לנו רבנא אשי ל"ד קאמר ודלא כע"ש שכתב אותו פלו' יהי' מומחה או שנעשה בפניו עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דאין זה השג' על הע"ש דהוא סובר כרש"י שנראין דבריו בטעמא בש"ס ואפשר גם הרמב"ם מודה לדינא לרש"י אלא דמיירי כשאותו פלו' הוא מן הג' ורש"י וע"ש מיירי אפילו הוא אינו מן הג' עכ"ל.

(סב) בכך:    אדלעיל קאי אם שלשתן חתומין בו. סמ"ע.

סעיף ל

(סג) להקל:    כשרוצי' לשלוח הקיום והשלישי אינו נמצא. ש"ך.

(סד) שטרות:    ז"ל הש"ך לפי מה שהעליתי בסי' מ"ה סי"ב דהעיקר דאינו כשר אלא אם חתום הפסול בתחל' דאז אמרי' רווחא שבקי כו' א"כ ה"ה הכא.

(סה) דפסול:    פי' הקיום אבל השטר נשאר בכשרותו וכ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דדעת הרמ"א דהרא"ש חולק ע"ז ולעד"נ דאינו חולק כלל דמיירי שידוע שלא הי' שם אחר כ"א אלו הג' החתומי' וע"ש בתשובת הרא"ש ותראה שכן הוא וכן נ"ל ברור עכ"ל.

(סו) כשר:    בריב"ש כתב הטעם די"ל שהן עצמן הכירו החתימות והרי הם עדים וב"ד עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך בשם הריב"ש דאם כתבו אתברר קדמנא פשיטא דאין לו דין קיום אלא דין עדי'.

סעיף לא

(סז) לצד:    היינו על הגליון ונרא' דאם הקיום הוא מאחוריו צריך שיכתבו שעשו כך או שלא יתחילו הקיום בראש הנייר מאחוריו רק אחר ריוח שטה א' דאל"כ פסול הקיום דיש לחוש שמא קיימו שטר דעלמא למטה כפשוטו וחתך השטר וכתב שטר אחר מאחוריו וכשהקיום הוא רחוק מראש הנייר אין לחוש לכך דא"כ הי' בין העדי' והקיום ריוח שטה א' וזה פסול הוא ומסתמא הדייני' לא עבדי הכי עכ"ל הש"ך.

(סח) מאחוריו:    לאפוקי מהמרדכי דכתב דמלפף ביה ניירא וכתב ביה סימן וכ"כ המ"מ בשם גאון וכתב עליו דא"א לעשות סי' שלא יזייף עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך כתב דחליל' לחלוק על הגאון בלא ראי' ברור' מן הש"ס וכ"ש דכמה פוסקי' הביאו דבריו לפסק הלכ' ולענ"ד נרא' דאף הרמב"ם מודה לזה אלא דהוא מיירי כשיש חלק מאחוריו ופשיטא דעדיף טפי לכתוב הקיום שם והגאון מיירי שהנייר כתוב פנים ואחור וליכא חלק כלל אז מלפף ביה ניירא ויכתוב סי' מובהק דהיינו שיכתבו הדייני' מחתימת ידיהם איזה דבר בגוף השטר ויכתבו בהקיום שכן עשו ואם יזייף נרא' כתיב' לכתיב' ולא תדמה אבל כל שאר הסימני' באמת אינם מועילי' ובזה ודאי דברי הגאון ברורים בטעמן עכ"ל.

(סט) שיטה:    דדוקא בעדי' שחתומי' על השטר דהן בעלי בתים דעלמא אמרינן בהו דאין רגילין לדקדק ומניחין שיעור שיטה א' וב' אוירין ריוח כמ"ש בסי' מ"ה משא"כ בבית דין שצריכין לדקדק. סמ"ע.

(ע) פסול:    נרא' דוקא כשהקיום כתוב בסתם אבל אם מפורש בו שהעדים חתומי' זה תחת זה כשר הקיום וע"ל סי' ק"ו ובתשובת מבי"ט ח"א סי' ח'. ש"ך.

סעיף לב

(עא) שריטות:    פי' ונרא' חלק בין השריטות אבל לא ימלא כל הריוח דיו דאיכא למיחש לזיופא כו' ע"ש בסמ"ע והש"ך כתב דדוחק הוא לפרש כן אלא טיוטא פירוש אפילו כולו דיו ע' שם.

(עב) לב"ד:    דדוקא בעדים חוששין לזה כמ"ש בסי' מ"ה ס"ו משא"כ בדייני הקיום דליכא למיחשד לבעה"ש שהי' כתוב שם עליו דברי חובה דאין רגילין לכתוב חובתו אחר חתימת העדי' עכ"ל הסמ"ע והש"ך כ' דדבריו תמוהין דהא אנן בשריטות קיימינן דניכר שלא נכתב שום דבר ואפשר ט"ס יש בדבריו כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל רשב"ם פי' שאין דרכם של ב"ד לחתום ע"ז ולא ידעתי מי הכניס לסמ"ע לפרש בזה דרך רחוק עכ"ל).

(עג) שחוששין:    והש"ך כ' שנ"ל עיקר כדיעה ראשונ' ע"ש.

סעיף לג

(עד) וחתך:    והא דלא כתב דבלא"ה פסול דיש לחוש שהי' כתוב במקום המחיק' שטר ועדי' אחרי' ומחקו וכתב עליו שטר ועדי' והניח הקיום לקיים זיופיה י"ל דמיירי אפילו הי' השטר כתוב על נייר שאינו קלף דא"א למחוק הכתב ולכתוב שטר אחר דלא יהא ניכר אפ"ה חיישינן שהי' שטר כתוב עליו מלמעל' רחוק מן הקיום וביניהן הי' מלא שריטות דיו וזה יכול בקל למחוק ולכתוב במקומו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ע"ז דלא נהירא דסתם שטר בכל גווני מיירי אלא נ"ל דהא בש"ס גופיה יש להקשות כן כו' וצ"ל דס"ל להש"ס דלעולם לא חיישינן שימחוק השטר עם העדי' דשמא יתברר אח"כ הזיוף ע"י דייני קיום שלא קיימו מעולם עדי' שהם חתומי' על המחק ונמצא יפסיד שטרו לגמרי לכך חיישינן שחתך למעל' כל השטר ונמצא עדיין גוף השטר בידו ואם יתברר הזיוף יוציא גוף השטר שעדיו חתומי' בו ולזה דקדק הרמב"ם שלא כתב כלשון הש"ס וחתך למעל' כו' אלא חתך גוף השטר דר"ל שנשאר עוד אצלו כנ"ל ולפ"ז אם כתוב בקיום אנחנו ב"ד כתיבנא לקיום סמוך לשטר ממש וכה"ג כשר ולכן כתב הטור דין זה בשם הרמב"ם וכן נ"ל עיקר עכ"ל.

(עה) מכשירין:    הטעם דגבי ב"ד נמי אמרי' אטיוטא חתמי (והן הי"א שבסל"ב) וא"כ שריטות לפני הקיום פסול ומסתמא לא עשו הב"ד כן. ש"ך.

סעיף לד

(עו) המכירין:    היינו שיש עדי' שראו שטר החתום בהני חתימות קודם שנעש' גזלן אלא שאין מכירין החתימות דאל"כ מה מועיל לקיים עתה מכתיבת חתימתו מ"מ יש לחוש שזייף עתה והקדים הזמן וק"ל. סמ"ע.

סעיף לה

(עז) שנעשה:    הטעם משום דבפסול קורבה אינו חשוד לזייף אלא גזירת המלך הוא וכיון שחתם נעשה כמי שנחקר' עדותו בב"ד וה"ה בשטר שב' עדיו נעשו אח"כ חתניו או נעשו קרובי' זה לזה וכן הוא בתוס' ופשוט הוא. ש"ך.

(עח) העדים:    היינו לדעת הרי"ף דס"ל דביוצא מתח"י העדי' לא אמרי' לענין שום דין דה"ל כנחקרה עדותן בב"ד. סמ"ע.

סעיף לו

(עט) להעיד:    פי' ע"י חתימתו או הרכנת ראשו כ"כ הסמ"ע וכתב עליו הש"ך דלא דק דלמה לא נקיים ע"י חתימתו דהא אפי' במומר וגזלן מקיימינן ע"י חתימתו כמ"ש בסל"ד והטעם דזה לא חשוב עדות דהחתימ' מעצמה מתקיימת כן מוכח בש"ס אלא דאתי לאפוקי שלא יעיד בכתב ידו או ע"י הרכנת ראשו שזאת היא חתימתו דזה אסור מטעם מפיהם כו' אבל ע"י דימוי הוי כמתקיים ע"י אחרי' ונ"מ דאם א"א לדמות מחמת איזה מניעה אינו מועיל שיעיד בכת"י שזו היא חתימתו ואולי גם הסמ"ע ר"ל ע"י חתימתו שיחתום ויעיד שזהו כתב ידו ולא ע"י דימוי ודוחק עכ"ל.

(פ) אחרים:    והטעם כטעם קרוב הנ"ל דהוא אינו נחשד לזייף כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמשמע מדברי המחבר כאן דנשתתק אינו יכול לחתום שטר וטעמו ע"פ מה שמסיק בסי' כ"ח סט"ו בשם ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לב"ד ולא ממעטינן אלא אלם ולדידיה אין חילוק בין עדות בכתב ובין שטר כו' אבל לשאר פוסקי' שם סי"א דכל אדם אסור לשלוח עדותו בכתב ואפ"ה שטר אינו בכלל זה כו' א"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר מיהו לדעת הרמב"ם דס"ל דעדות שבשטר הוא מדרבנן שלא תנעול דלת כו'. י"ל כיון דאפשר לעשות ע"י עדי' בריאי' אוקמוה אדאורייתא אבל לפי מ"ש שם דהעיקר כשאר פוסקי' דעדות שבשטר הוא דאורייתא ולא שייך ביה מפיהם וכו' א"כ גם באלם כשר ואולי יש לחלק בדוחק וצ"ע עכ"ל וע"ש וע' בסימן כ"ח מ"ש הש"ך שם.

סעיף לז

(פא) אבל:    היינו שאמרו כן תוך כ"ד כדלקמן. ש"ך.

(פב) וקורעין:    ולא מהני תפיסה בעדים. שם.

(פג) טען:    פי' הסמ"ע דהמלו' טוען לא תקרעו שטרי כי אקיימנו אבל אנן לא טענינן ליה דהא אף אם יקיימנו ה"ל תרי ותרי וכתב הש"ך דהריטב"א כתב בשם הרא"ה ז"ל כיון שהיום או מחר יבאו עדים ויקיימוהו וה"ל תרי ותרי ומהני ליה שטרא לתפיס' לית לן למקרעיה מספק כו' ונראין דבריו בשטר של יתומים אבל כשמלוה קיים כו' לית לן לעכובי כיון דהשתא פסול הוא כן עיקר ע"כ ונ"ל דאפשר דגם הרשב"א מודה דבשטר של יתומים לא קרעינן ליה עכ"ל.

(פד) שכבר:    פירוש ואז לא באו לפסול העדי' וכן אם באו ב' ואמרו שקרובין בנשותיהן היו כשחתמו דעכשיו אין מעידין על פסול העדי' אלא לפסול השטר עכ"ל הר"ן. סמ"ע.

(פה) השטר:    פי' הש"ך דלא קרעינן ליה ולא מגבינן ביה וכ' עוד דהעיקר כסברא הראשונ' דכיון דהעדי' נפסלו גם השטר נפסל ע"ש דהוכיח כן בראיות מכמה פוסקי' ומדברי המחבר בסי' ל"ד סי"ב.

(פו) מטלטלין:    אפילו בעדי' אבל בקרקע לא מהני תפיס' וכבר הארכתי בזה בספרי תקפו כהן ע"ש עכ"ל הש"ך.

(פז) פסולי:    כ' הסמ"ע הא דלא משוו נפשייהו רשעים בכך דומיא לאומר שטר אמנה כו' דשאני הכא דאמרי' שהענין אמת שהלוהו ואף שגורמין שיטרוף משועבדי' שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון שהלוהו באמת קודם שלקח ולא ה"ל ליקח עכ"ל (וכתב הט"ז ע"ז דתמוה מאד דמ"מ הוי רשע כמ"ש בריש סימן ל"ז דאפילו אם הוא אמת אין להעיד עם רשע וע"ש מה שתירץ הוא בזה).

(פח) שנתקיים:    משמע דאם הי' התנאי בשב וא"ת והלו' טוען שעבר על התנאי השטר בתקפו וכ"נ מדברי הריטב"א שכ' וז"ל שכל תנאי בקום ועשה על בעל התנאי להביא ראיה שקיים אותו אבל תנאי שהוא בשב וא"ת הרי הוא בחזקת שלא עשה ועל זה להביא ראי' שעשה ועקר תנאי בידים ע"כ וכ"כ הר"ן והמחבר לקמן סי' רמ"א ס"י ועי' באבן העזר סוף סימן ל"ח בהג"ה ובתשו' מהרי"ט סי' ע"ה וק"ט עכ"ל הש"ך.

(פט) אחד:    כ' הש"ך דנשבע הנתבע היסת ונפטר כדלקמן סוף סימן פ"ב ומה דקי"ל דעד המסייע פוטר משבוע' כמ"ש בסי' ע"ה ופ"ז והיינו כשמעיד בפטור בודאי מממון משא"כ כאן דהעד שאומר תנאי אינו יודע שלא נתקיים התנאי וא"כ זה שמעיד שלא הי' תנאי ודאי מחייבו שבוע' וה"ל כשנים לחיוב שבוע' דרחמנא הימניה ותו לא מהימן אידך להכחיש ליה ועי' ביורה דעה סי' קכ"ז מ"ש שם בס"ק י"ד עכ"ל הש"ך.

(צ) ומגידין:    כתב הש"ך וא"ל דהא אית ליה מגו די"ל כיון דמפורש בשטר שנעשה בלא תנאי לפי דבריהם שהי' בו תנאי דמי לאמנה ומ"מ לדינא צ"ע וע"ש.

(צא) נאמנין:    אפי' בשכת"י יוצא ממקום אחר כן משמע בטור גם מ"ש וכן יכולי' לפרש כו' מיירי ג"כ אף בשכת"י כו' וכן הוא בנ"י להדיא וכ"כ בתשובת מהר"מ אלשיך סי' ס"ד וכתב דאפי' אם פירוש דבריהם הוא דחוק וע"ש ובתשובת מהרש"ך השייכי' לס"ב סי' א' עכ"ל הש"ך.

(צב) אמנה:    דלא ניתן לכתוב ומשוו נפשייהו רשעים וכתב נ"י ומיהו מעשים בכל יום שנוטלי' קנין סתם ומאמינו על המעות אע"פ ששיעבד נפשו שהאיסור אינו אלא לעשות שטר. סמ"ע.

(צג) לשלם:    ע"ל סי' כ"ט ס"ב ובסוף סימן ל"ב וריש סימן ל"ח מ"ש הש"ך שם ע"ש.

(צד) בשום:    כתב הסמ"ע דצ"ע הא פסק המחבר בסי' פ"ב סי"ב דנאמני' לומר תנאי הי' דברינו ואפי' כשכת"י יוצא ממקום אחר דלאו חוזר ומגיד הוא שהרי השטר חל אם יתקיים התנאי וע"כ צ"ל דמ"ש אינם נאמני' בכל דבר לא קאי אלא אהני הנזכרי' בגמרא קטני' פסולי' אנוסי' היינו או אמנה או מודעא הי' דברינו ולא קאי אתנאי הי' דברינו דבזה אינו עוקר עיקר השטר משא"כ באינך באין לעקור השטר לגמרי ועליהן כתב המחבר דאין נאמנין בשום דבר המבטל השטר ר"ל בכל הני דעוקרין השטר לגמרי ואף שכ' המחבר בסי' כ"ט ס"א דאינו יכול להוסיף בעדותו תנאי שאני התם דכבר העיד בב"ד בע"פ ואי הוי ביה תנאי הי' לו להזכירו ולא להעיד סתם משא"כ כשחתמו ע"ג שטר עכ"ל * (וע' מ"ש בסי' כ"ה ס"ה ס"ק ג' שדברי הסמ"ע סותרין זא"ז ממ"ש שם למ"ש כאן ע"ש) גם הש"ך כתב עליו דלא נהירא לחלק בכך וגם א"א לומר כן בדעת הטור דכתב בסי' כ"ט שהרא"ש חולק על הרמב"ם והא הרא"ש מיירי בעדות שבשטר אבל באמת בטור לק"מ שהביא דעות חלוקות אך על המחבר קשה וצל"ע וע' בתשובת מהר"מ אלשקר סוף סימן ל"ד וכ' עוד מדברי המחבר משמע דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף לומר שבשעה שחתמו לא ידעו שהי' אמנה ואח"כ נתברר להם אבל מהנ"י משמע דלעולם נאמני' לומר שלא ידעו בדבר עד אחר שחתמו אפי' אם כת"י יוצא כו' דהרי הם כמעידי' על השטר שהוא מחול או פרוע ויכולי' לומר ע"ז חתמנו כו' וכן הוא בריטב"א וכן עיקר ואפשר שגם דעת המחבר כן ומ"ש ואם כת"י כו' אדלעיל קאי ולא אנתברר להם אח"כ עכ"ל הש"ך וע"ש.

(צה) מודעא:    פי' הר"ן הטעם משום דבמודעא ניתן לכתוב השטר מכר דאם יבטלו הזבינא אח"כ מחמת המודעא צריך המוכר להחזיר הדמי' שקיבל כמ"ש בשטר ומש"ה ס"ל דאף כשכת"י יוצא וכו' נאמנים כיון דלא סתרי סהדותא לגמרי דהא אכתי מהני לאהדורי זוזי אפומא דההוא שטרא עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ודעת הר"ן לדעת רש"י דבכת"י יוצא ממקום אחר אין נאמני' אף במודעא וכן דעת התוס' והרא"ש ושאר הרב' פוסקי' כו' ואולי אי ראה המחבר פוסקי' אלו לא הוי פסק כן שהרי לא הביאם בב"י כו' וע"ש.

סעיף לח

(צו) אינם:    אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר דאין אדם משים כו'. ש"ך.

(צז) לחזור:    והש"ך כתב דצ"ע בזה דהא קי"ל בסי' נ"א דעד א' בכתב זוקק לשבוע' א"כ ה"ל כמעיד ע"פ ובעדות ע"פ אינו יכול לחזור ולהעיד כמ"ש ריש סימן כ"ט וע' עוד בש"ך מ"ש בשם הרמ"א בתשוב' בענין זה והוא השיג עליו והניח דבריו בצ"ע ע"ש.

סימן מח

סעיף א

(א) לפרוע:    כתב הב"ח דה"ה אם הוא גברא אלמא כדלקמן סי' קכ"ו סי"ד והש"ך השיג עליו וכתב דדוקא התם כיון שהמחהו במעמד שלשתן יכול לומר כו' ע"ש (כתב הט"ז ז"ל מה שקשה ע"ז מסימן פ"ו בענין אי מצי מלו' למחול ללו' ע"ש).

(ב) נאמנות:    כתב הסמ"ע אבל אם אין בו נאמנות נאמן אף במקום שחב לאחרי' כיון שאינו יכול לגבות בו אלא בשבוע' והרי אומר שהוא פרוע אבל הש"ך כתב דצ"ע מה שחילקו בין יש בו נאמנות או לא דנ"ל אפי' אין בו נאמנות ואומר לישתבע לי והוא אינו רוצ' לישבע ומודה שהוא פרוע השטר בתקפו דמה בכך דהא לא עדיף שאינו רוצה לישבע מאילו אמר בפי' שפרוע הוא ועוד מה מועיל הנאמנות הרי הוא מבטלו בפירוש ואומר פרוע הוא אלא ודאי כיון דמשעבד האי שטרא מדר' נתן דהוי שעבודא דאורייתא ושבועה דשטרות דרבנן הוא א"כ אף שאינו רוצה לישבע אינו כלום כו' ע"ש דהביא כמה ראיות מהפוסקים ומסיק דנ"ל ברור דכי אינו רוצה לישבע אינו מפסיד בזה כיון שאפילו הודה שפרעו אינו נאמן (והט"ז כתב וז"ל בעניותי לא הבנתי דמאי מהני הנאמנות הא לא האמינו אלא כ"ז שיאמר לא נפרעתי או עכ"פ אם לא יאמר כלום אבל זה שאומר בפי' שנפרע יאמר הלוה מה לי לעשות אם אתם לא תאמינו לי אלא ע"כ דא"ל הי' לך ליקח השטר א"כ באין נאמנות נמי נימא הכי וצ"ע היטב ליישב זה כו' ע"ש).

(ג) והוחזק:    פי' הסמ"ע שנתקיים בב"ד והש"ך השיג עליו דליתא אלא פירושו כפשוטו שהוחזק בב"ד וראוהו בידו דאל"כ יש לו מגו דאי בעי מצנע ליה או קלייה ועוד נרא' דהוחזק בב"ד פי' שראוהו בידו קודם שנפל החילוק ביניהם אבל אם מיד שראוהו הב"ד בידו אומר פרוע הוא פשיטא דיש לו מגו דאי בעי לא הי' מראיהו לב"ד כלל וכתב עוד דהרמב"ן והה"מ חולקין על דין זה וס"ל דאפי' הוא תחת ידו אינו נאמן בשום מיגו דחזקה כל מה שהוא ביד אדם הוא שלו ואין אומרים מגו במקום חזקה זו ותימא על המחבר שלא הביא כאן דעתם בביאור רק בסי' צ"ט בב"י ס"י הביא דבריהם בקצרה כו' ולענין הלכ' נרא' אע"ג דקי"ל כל מה שנמצא ביד אדם בחזקת שלו הוא מ"מ היינו דוקא בממון או במטלטלין וכה"ג דבר שגופו ממון משא"כ הכא דנהי שהשטר הוא תחת ידו מ"מ המעות אינו תחת ידו וכן נרא' דעת המחבר לחלק בכך כמ"ש בסי' צ"ט לכן נרא' דכאן הוי ספיקא דדינא עכ"ל.

(ד) אינו:    כתב הסמ"ע וא"ל למה לא יהא נאמן במגו דאי בעי מחיל ליה זה אינו דהמחבר פסק בסי' פ"ו ס"ה דאינו יכול למחול להלוה מיהו שם חלקתי דה"מ כשהגיע ז"פ של מלוה שהלו' לו אבל אם עדיין לא הגיע זמנו אפשר דיכול למוחלו אמנם כאן איירי בהגיע זמנו מדחלקו בס"ס זה בין אם אמר כך בשעה שתבעו מלוה שלו או לא משמע דעכ"פ הגיע זמנו עכ"ל וכתב עליו הש"ך וז"ל נרא' שהוציא כן מדברי הר"ן ובסי' הנ"ל הארכתי בזה דאפי' לשיטת הר"ן אין זה מוכרח וע"ש וכתב עוד הסמ"ע בשם הרא"ש דאם אומר על שטרות שבידו שהם מיוחדי' ללוי שהלו' לו מעות אין ביחודו כלום וכן אם נמצא בידו מעות אינו יכול לומר של לוי הם שהלוום לי בעינה דמלוה להוצא' ניתנה אבל אם נמצא בידו עיסקא ופרקמטיא נאמן לומר של פלו' הם כשידוע שיש לו עיסקא מאחרים במגו דאי בעי הי' נותנם לו ע"כ [*] ונרא' דדוקא כשאומר על מעות שבידו שפלוני לוה לו הוא דאינו נאמן אבל כשאומר שהם פקדון בידו נאמן במגו דומיא דעיסקא הנ"ל וראי' לזה ממ"ש המחבר באבן העזר סי' פ"ה באשה שאומרת שממון שתחת ידה כו' ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא והראי' שהביא מאבן העזר אינו כלום דבאשה אפי' לותה אם המעות הוא בעין צריכה להחזיר למלו' וא"כ לא עדיף מעות פקדון שבידה ממעות הלוא' משא"כ הכא דדוקא בעיסקא קאמר אבל בפקדון הא כתבו התוס' בב"מ דאפי' המעות פקדון הן בעין א"צ להחזירם ונותן לו אחרים תחתיהן א"כ הכא נמי נהי שהפקידן אצלו מ"מ דין הלוא' יש להם ואולי מיירי הסמ"ע כשהם צרורים וחתומים אבל פשט לשונו לא משמע כן עכ"ל.

(ה) לחוב:    אפילו אם בשעת הודאתו הי' לו נכסים מ"מ כיון דמשתעבד מדר"נ אף בדאית ליה נכסי אינו נאמן כשאין לו נכסים עתה. ש"ך.

סעיף ב

(ו) אם:    כל סעיף זה אין לו שייכות כאן דמיירי דוקא כשאין המלו' חב לאחרים בהודאתו ומקורו לקמן סוף סימן פ"ד ושם כתבוהו הטור והמחבר ולא ידעתי למה כתבו המחבר פה עד כאן לשון הש"ך.

סימן מט

סעיף א

(א) הכל:    והש"ך כתב דלרש"י צריך להניח מקום הלו' והמלו' והמעות והזמן וכן בשטרי מקח צריך להניח מקום הלוקח והמוכר והמעות והשדה והזמן דגזרינן בתורף שטרות אטו גיטין ונ"ל כדבריו דכן משמע פשטא דמתני' כו' ע"ש.

(ב) שעבודו:    כתב הע"ש דבשטר בעדים שאינו מצי לגבות בו ממשעבדי אינו גובה אפי' מבני חרי כיון דנתבטל העדות לענין שעבוד ה"ל עדות שבטלה מקצתה בטלה בכולה כו' ולענד"נ דמצי גובה בו וראי' ממ"ש הרא"ש גבי מי שפרע מקצת חובו והשליש השטר כו' ואם לא בא בזמנו ופרע לו חוזר וגובה מבנ"ח ואף דמשמע מדברי הרא"ש דבשטר שנפרע כבר אינו גובה מבנ"ח בלא כתיב' ומסיר' הא המחבר ומור"ם לא כ"כ בסי' נ"ה ס"ה ע"ש ועוד ראי' ממה דאמרי בהש"ס דאי תבע חד לחבריה בשטר מקוים והלה טען אמנה הוא או פרוע כו' וזה דומה לשטר מוקדם דפסקו הרי"ף ורש"י דאין גובין בו ממשעבדי אבל מבנ"ח גבי ואפי' להפוסקים דפליגי שם היינו משום דקנסינן ליה אבל בזה דלית ביה משום קדימה נרא' דמודים וכתב עוד הע"ש בענין כתיבת הממרמו"ת שנוהגין בזה"ז צריך שיהא הסך וז"פ כתוב בהיפך הדף נגד חתימתו ממש דאל"כ יש לחוש שיחתוך כל מה שיכתוב מצד השני ויכתוב נגד החתימ' מה שירצה ע"כ ומ"ש כנגדה ממש ל"ד קאמר דהא אף אם יכתוב הסך למעל' מחתימתו בשורה שניה אין לחוש שיחתוך אותו סך דא"כ לא נשאר בהנייר למעל' כ"א כדי שורה א' חלק ואינו ראוי לכתוב שם שטר דקי"ל שטר שנכתב בשורה א' פסול כמ"ש הט"ו בסי' מ"ה ומ"ו וכן אם יכתוב הסך למטה מחתימתו ממש אין לחוש שיחתכנו דיהא זיופו ניכר דאין דרך לחתום על ממרמ"י למטה בשולי נייר ממש לכן א"צ ליזהר לכתוב הסך נגד החתימ' ממש רק שלא יהא הרב' למעלה או למטה ממנו עכ"ל הסמ"ע והנה הש"ך השיג עליו במ"ש על הע"ש בשטר שנמחל שעבודו בענין גביית בני חרי והוא הסכים להע"ש ודחה כל ראיותיו של הסמ"ע ע"ש דהוכיח כן מדברי הטור ושאר פוסקים וכ"כ הב"ח דאפי' בכת"י שנמחל שעבודו אינו גובה בו כלל וכן עיקר שוב מצא בריב"ש שכתב ג"כ בפשיטות דאינו גובה אפי' מבנ"ח בשטר שנמחל שעבודו דה"ל כחספא בעלמא גם השיג על הסמ"ע במ"ש בממרמ"י דאף אם יכתוב הסך למטה מהחתימ' ממש אין לחוש דאין דרך לחתום בשולי כו' ולא דק דאכתי יש לחוש שיחתכנו ויכתוב למעל' מה דבעי ויעשה חתימת מטה ולא ממרמ"י וכדאמרינן לא ליחתום אינש אלא כו' ודין ממר"ם חלק שנחלקו בו הע"ש והסמ"ע ע"ל סי' ס"ט מ"ש בזה עכ"ל הש"ך וע"ש.

(ג) אינו:    הע"ש פסק בממר"ם אם יש עדים שהפקידו או משכנו אצלו א"י לטעון עד כדי דמיו במגו דהחזרתי דירא לטעון החזרתי כו' ולכאור' קשה מסי' ס"ד בתופס שטר דנאמן במגו דהחזרתי או במגו דנאנסו וי"ל דהתם אינו חפץ לתבוע בשטר זה דהא אין לו כתיבה ומסירה רק דתופס כדי שיכול לומר מחיים תפסתי א"כ לא שייך שירא לומר החזרתי כו' ועי' מ"ש שם דנרא' לדינא דגם התם אינו נאמן במגו דהחזרתי או נאנסו ע"ש ומ"מ דברי הע"ש צל"ע דל"ד לסי' ס"ד שאינם כתובין על שמו אבל הכא יכול לטעון החזרתי וזה ממר"ם אחר הוא שהלויתי לו מתחלה או לקחתיה מאחר ויכול להוציא בטענה זו מהלוה או למכרה לאחרים ודוחק לומר דהעדים יכירו הממר"ם שיש בה איזה סי' דפשט דבריו לא משמע כן וצ"ע עכ"ל הש"ך *ולי נרא' דאף שאין עדים שיכירו מ"מ אם ידעו הסך הוי כמו שובר בעדים דאמרינן דעדים מפקי לקלא וא"י למכרו לאחרים וע"ל סי' נ"א בהג"ה מ"ש שם בשם הש"ך (וז"ל הט"ז נ"ל מי שיש לו ממר"ם שכתוב בו וליב"ט הניח חפץ א' ונפל חילוק ביניהם אם זהו החפץ וכה"ג. נאמן המלו' בשבוע' במגו דנאנסו כדין מלוה על המשכון כמ"ש סי' רצ"ו דאפי' המפקיד בשטר נאמן הלה לומר החזרתי במגו דנאנסו ונשבע שד"א ה"נ דכוותיה וזה נ"ל פשוט וראיתי קצת דיינים טועים בזה ע"כ כתבתי דברים הללו עכ"ל וע' עוד שם שבכלל הדינים שמחולקים בסי' זה הסמ"ע והע"ש שהכריע הוא להסכים עם הע"ש ע"ש מלתא בטעמא).

(ד) חזר:    באותו יום וכן במסרו לפני עדים צ"ל דוקא באותו יום וכן הוא במרדכי דאל"כ ה"ל מוקדם וע"ל סי' ר"ז. ש"ך.

(ה) עדים:    כתב הש"ך דמשמע מלשון המרדכי דדוקא כשחזר ומסרו לו בפני עידי החתימה או שלא היו שם עידי חתימה כלל רק עידי מסירה וחזר עתה ומסרו בפני עדים אחרים אבל אם היו שם עידי חתימה ועכשיו מסרו בפני עדים אחרים לא מהני והטעם נראה כיון דעדים החתומים מעידים שחייב לו ובאמת כבר בטל שטר זה א"כ ה"ל כמזויף מתוכו דמודה ביה ר"א דלא מהני עידי מסירה ולפ"ז קיצר הרב בדבר עכ"ל.

(ו) לקמן:    שם כתבתי דהרבה פוסקים חולקין וס"ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי בשטרות ע"ש. ש"ך.

סימן נ

סעיף ב

(א) הלוה:    אבל שם המלוה והלוקח א"צ להכיר ול"ד לשובר דצריכין להכיר שניהם דשם בא המלוה ליתנו ללוה בעת שיפרע לו חששו דאף שיכירו שם המלוה שמא יערים ויתן שובר זה ללוה דאיש אחר ששמו כשם מלוה זה שכתוב בשובר ואותו הלוה יפטור נפשו בשובר זה ממלו' שלו שלא כדין לכך צריכים להכיר גם שם הלוה ותו לא חשו כולי האי שמא יש מלוה ולוה אחרים ששמם כשם מלוה ולוה זה. אבל בשטר הלוא' שבא הלו' לסופר ועדים לחייב נפשו ואמר שיכתבו עליו שטר חוב כותבין אע"פ שאין מכירין המלו' דאין לחוש שמא יש עוד א' ששמו כשם לוה זה וימסור זה השטר להמלו' שאומר שהוא חייב לו כדי שיוציא ממון מאותו איש האחר דאם כן גם כשיכירו שניהם איכא למיחש להכי ומש"ה אמרו דכל היכא דאיכא ב' ששמותיהן שוין אין אחר יכול להוציא שטר על שום אחד מהם כמ"ש בס"ז בשני יב"ש עכ"ל הסמ"ע * ומ"מ צ"ע דבשובר אף שיכירו שניהם אכתי יש לחוש שמא אין הלו' חייב למלוה זה כלום רק לאיש אחר ששמו כשם מלוה זה ויפטור עצמו בזה השובר ויש ליישב בדוחק.

(ב) בלא:    דשמא זה אינו המלו' ולא ימסור השטר להמלו' עד לאחר זמן ויטרוף לקוחות שלא כדין כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג וה"ה בשטר מכר בלא קנין צריכים להכיר אף שם הלוקח להפוסקים בריש סימן רל"ח דאין כותבין שטר למוכר בלא לוקח רק בשטר קנין ע"ש מיהו למ"ד עדיו בחתומיו זכין לו א"כ בכל ענין א"צ להכיר המלו' והלוקח. ולהסמ"ע והב"ח ושאר אחרונים בכאן דברים אשר לא נתכנו בעיני וחלוקים אשר לא שערום אבותינו ומ"ש נרא' עיקר וכן דעת הה"מ עכ"ל הש"ך.

(ג) קרוב:    דמלת' דעביד' לגלויי לא משקרי בה. סמ"ע.

(ד) בהפך:    הנה בסמ"ע דחק ליישב דברי המחבר ודעתו לחלק בין עדות אשה לדבר אחר והש"ך השיג עליו והוכיח דגם כאן לא איירי אלא בעדות אשה דוק' ע"ש.

סעיף ה

(ה) מאחר:    כ' הסמ"ע דטעם זה לא קאי אלא ארישא אבל לחששא דרמאי אחד העלה שמו כשם המלו' אפי' בדאיכ' ב' ששמותיהן שוין אין חוששין לו דהא קי"ל שני יב"ש הדרים בעיר א' כל א' מהן מוציא שט"ח על אחר כו' ע"ש והש"ך כ' דאפשר לומר דגם אסיפ' קאי היכא דאין השטר יוצא מתח"י המלו' כמ"ש בס"ז בהג"ה דאם היו מוחזקין שנים יכול לומר לאחר אני חייב משא"כ כשלא הוחזקו עכ"ל.

סעיף ו

(ו) טעות:    נראה דוקא ודאי טעות אבל ספק לא דשמא שטר זה כשר וכבר עשו שליחותן כמ"ש באבן העזר ריש סימן קכ"ב וע"ש עוד מדינים אלו עכ"ל הש"ך.

(ז) שליחותן:    ע"ל סי' מ"א מ"ש שם ס"ק ב' ע"ש.

(ח) בשטרות:    דדוקא בגט דכתיב ביה וכ' ונתן וצריך שיכתבו הבעל או שלוחו שם שייך לומר שכבר עשו שליחותן משא"כ בשאר שטרות כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך השיג על הרמ"א וכתב דלא כוון יפה בדין זה דהרשב"א דכ"כ בתשו' ז"ל ולא אמרי' עשו עדים שליחותן אלא גבי גט כו' היינו לאפוקי שטר מתנ' או שטר מכר שלא באחריות אבל בשטר מכר באחריות ובשטר הלוא' מודה וכמבואר מדבריו להדיא כו' ע"ש דהוכיח כן מהש"ס ופוסקים ומסיק וכ' דלכ"ע דוקא כשטעו כותבין שטר אחר ולא אמרי' שעשו שליחותן הא לאו הכי אמרי' עשו שליחותן דאין כאן מחלוקת וכן נ"ל עיקר וברור ודלא כהרב וגם על הע"ש והסמ"ע יש לתמוה שכתבו כדברי הרמ"א עכ"ל וע"ל ריש סימן מ"א וריש סימן נ"ד.

סעיף ז

(ט) סותרים:    והש"ך כ' דנ"ל דאין כאן סתירה כלל דבשטר שאין בו קנין דאין כותבין בלא מלוה א"י לטעון שהחזרתיו לך כשפרעת לי דה"ל לחוש שיתבענו בו הואיל ומתחל' נכתב מדעת שניה' ולא הי' לו למסרו בשלימות אלא לקרעו שלא יתבענו בו כמו שתובעו עתה באמת אבל בשטר שיש בו קנין יוכל לומר מה שלא קרעתיו מפני שלא חששתי שתתבעני בו שידעתי ששטר כזה אינו כלום מטע' דכותבין אותו בלא מלוה וא"ל א"כ למה לקח שטר כזה מתחל' י"ל דלא ידע אז הדין והי' סבור דאין כותבין בלא מלוה ובלא"ה צ"ל כן להטור וסייעתו שפירש הטעם שי"ל שטר זה שלי הי' ק' ג"כ איך לקחו מתחל' וע"כ צ"ל כנ"ל והשתא ניחא דהטור דפסק בסוף סימן ל"ט דאפי' בשטר שאין בו קנין כותבין בלא מלוה להכי לא חילק כאן בין יש בו קנין או לא ובכל ענין אינו כלום אבל המחבר שפסק שם בסי"ג דבשטר שאין בו קנין אין כותבין אא"כ המלו' עמו ע"כ יש חילוק בין יש בו קנין לאין בו ולפ"ז למאי דקי"ל דבשטר מכר ומתנ' אף אם החזיר השטר לא חזרה מכירתו ומתנתו רק שצריך קנין חדש א"כ אפשר דלא מהני כשטוען שלי הי' והחזרתיו לך דלאיז' צורך החזירו לו בשלמ' בהלוא' החזיר לו מפני שהחוב בטל משא"כ במכר ומתנ' לא מהני אא"כ טוען כתבת לך מתחל' שטר לעצמך ומה שתירץ הסמ"ע דבשטר שאין בו קנין ירא הלוה לשקר ולומר שלי הוא כו' הוא דוחק גדול שהרי עינינו רואות שאינו ירא וטוען כן כ"ש דהאמת אתו גם מ"ש הב"ח דט"ס הוא בדברי המחבר וצ"ל אם אין בו קנין כו' לא נהירא כלל להגי' כל ספרי המחבר ובפרט שנרא' דדבריו לקוחי' מהה"מ שהביא בב"י דדוקא בקנין כו' אלא ודאי כמ"ש כן נ"ל ברור עכ"ל (ועיין בט"ז שהאריך ג"כ ליישב דברי המחבר ובא בתימ' על הרמ"א ע"ש).

(י) על פה:    הטע' דכל שאינו מבורר מתוך השטר מי הוא המלו' והלו' הרי השטר כאילו אינו אבל עידי השטר עצמן לא גמרו שליחותן ויכולין לעשות שטר אחר ולשלש שמותן עד שיהיו נכרין מתוך השטר ואף ע"פ שלא כתבו שטר חדש הרי הוא כאילו ניכר מתוכו כ"כ הה"מ. סמ"ע.

(יא) מהאחר:    בסמ"ע כתב הטעם שחזק' דאין העדי' חותמין השטר אא"כ ידעו בודאי שאלו שהעידו על עצמן הם גדולי' ובני דעת.

(יב) וי"א:    כ"כ גם הב"י והביא ראי' לדבריו מדברי הטור בסי' ס"א ובדריש' כתבתי דאין ראיותיו ראי' עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דהה"מ בשם הרמב"ן ודאי חולק וכתב דבשטרי הלוא' לא בעינן שם עירו וכ"כ הב"ח שהרמב"ן חולק ואפשר לזה כיון הרב מ"ש וי"א כו' ודלא כנרשם בש"ע רמב"ם כו' עכ"ל (ועיין בט"ז מ"ש בזה ע"ש).

(יג) סימן:    הב"י כתב דאכתי איכא למיחש שמא שליט"א קאי איוסף החי ולא על אביו שמעון ובד"מ דחה דבריו דא"כ ה"ל לכתבו קודם שם האב ע"ש כ"כ הסמ"ע אבל הש"ך הסכי' לדברי הב"ח ודחה הוכחת הד"מ במ"ש דה"ל לכתבו קודם כו' וכתב דכך הרגילות שלא להפסיק החתימ' וכן מצינו הרב' פעמי' במקרא ובדברי חכמי' כו' ע"ש שהביא כמה ראיות לזה.

(יד) דקדקו:    והש"ך האריך להוכיח בראיות מהש"ס ופוסקי' דסמכינן לומר שהעדי' דקדקו בכך ומסהדי אכולי מילתא וע"ש מאי דמסיק אליבא דהילכתא לדינא.

(טו) בשלו:    ואין חוששין לנפיל' וע"ל סי' ס"ו ס"א ובתשובת מהרי"ט סי' ק"ך. ש"ך.

סעיף ח

(טז) ראי':    כ' הש"ך דהמחבר כ' דין זה ע"פ מ"ש בב"י לישב דברי הרמ"ה ודח' דברי הטור גם בתשובת מ"ב האריך להוכיח כדברי הרמ"ה ולעד"נ עיקר כדברי הטור דהדין עם בעל השובר כו' ע"ש שסתר כל ההוכחות של המ"ב גם מ"ש המ"ב דא"כ א"א לשני יב"ש להלוות לשום אדם דיש לחוש שהלו' יפייס את השני שיתן לו שובר. לק"מ דאטו ברשיעי עסקינן דודאי העדי' שיכתבו השובר ישלשו שמותן משום חשש זה דליכא למימר דהעדי' לא ידעו שיש שני יב"ש בעיר דהא בדהוחזקו עסקינן דודאי ידעו ועיין בתשובת רש"ך ס"ג סימן צ"ו (גם הט"ז השיג על המ"ב וכ' ז"ל וכבר כתבתי בסי' מ"ב ס"ח שראוי לקבוע הלכ' כדעת הטור כאן דשובר שאינו משולש כשר כו' ע"ש).

סעיף ט

(יז) מקויי':    והש"ך כתב דסמי מכאן מקויי' דהא קי"ל בסי' ס"ה סי"ח דבאחד מהן סגי או שמקויי' או שהשטר מונח בין שטרות הקרועי' ומ"ש הב"ח דשאני הכא דאיכא ריעותא בשובר לכך צריך שניה' אינו נכון ע"פ סוגית הש"ס כו' ע"ש (גם הט"ז כתב ז"ל ויש מתרצי' דהכא שאני בשביל הריעותא כו' וטעו בזה דהא אפילו להרמ"ה אין זה ריעותא כלל וגם המעיין בספ"ק דב"מ ירא' שא"א לומר כן עכ"ל).

סעיף י

(יח) שקנ':    נרא' דה"ה בירש שדה מיב"ש דודו דינא הכי מה"ט. ש"ך.

(יט) לשני:    נרא' דה"ה יב"ש שערב בעד יב"ש אחר כשם שאינו יכול לתבוע את הלו' כך אינו יכול לתבוע את הערב וע"ל סי' קכ"ט ס"ח בהג"ה ובתשובת רש"ך ס"ב סימן י"א עכ"ל הש"ך.

סימן נא

סעיף א

(א) לויתי:    והעדים חתומים למט' לא לקיים החתימ' אלא לקיים העניין אז אינו נאמן לומר פרעתי כמ"ש בסי' ס"ט ס"ג. ש"ך.

(ב) פרעתי:    כתב הש"ך משמע דפשיטא דבכת"י יכול לטעון פרעתי וכ"כ המחבר בסי' ס"ט ס"ב וק"ק על הרב דכתב שם די"א דאינו נאמן לומר פרעתי וכאן סתם כדברי הט"ו מיהו לענין דינא העליתי שם כדעת המחבר וכתב הב"ח דלהד"מ לא מצי טעין ולא אמרינן דלמא לא כתב אלא כעין מזכרת או שיחק בו או שלא להשביע ע"כ ודבריו צ"ע עכ"ל (וז"ל הט"ז נאמן לומר כו' ודינו כשאר כת"י הנזכר בסימ' ס"ט דכל שיש לו מגו דפרעתי יכול לומר לא כתבתי אלא למזכרת או לטופס בעלמא רק שלא ישקר עיקר כתב ידו ע"כ).

(ג) פסק:    היינו למ"ד דאינו נאמן לומר פרעתי נגד פס"ד כמ"ש בסי' ל"ט ס"ד דאל"כ ליהוי נאמן לומר שאינו חייב במגו דפרעתי כמו בכת"י סמ"ע.

(ד) שובר:    כתב הסמ"ע דזה קאי בלא נזכר בו שום מלוה אבל אם כתוב בשטר שחייב לפלוני או לכל מי שמוציאו דאז צריך האחר לבא בכח אותו פלוני נראה דלא מהני השובר שביד הלוה אף שיאמר דזה שמסר לו השובר בא בכח המלוה ושלמתי לו ע"פ השובר ולא עוד אלא אפילו כתוב בפירוש בהשובר שבא בכח המלו' לא מהני דלא מצי לחייב בהודאתו לאחר ולאורועי כת"י כל זמן שאין ידוע שהי' לו כח מהלו' עכ"ל וז"ל הש"ך מ"ש הסמ"ע אפילו כתוב בפירוש כו' היינו בשובר שכתב (הלו') [הגובה] בעצמו בכתב ידו אבל בשובר שכתבו עדים בפירוש שבא בכח המלו' אין לך ידיע' גדול' מזו ונ"ל דהא דמהני שובר היינו כשידע זה שהקנהו אח"כ שכתב לו שובר עליו וקמ"ל דל"ת כיון שנכתב לכל מי שמוציאו השטר בתקפו כיון שלא נכתב השובר על השטר עצמו והוא מוציאו עתה אלא כיון שפרע ועשה ממנו שובר נמחל השטר אבל אם זה שקנהו טוען שלא ידע מהשובר ה"ל כאילו זה נתחייב לו מתחל' ומה שפרע למלו' הראשון איהו דאפסיד אנפשי' וכן המנהג בזמנינו שקונין ממר"ם זה מזה ותו דהיכא דלא ידע ה"ל כלקח חפץ מחבירו ואח"כ נודע שהוא גניב' בידו דמ"מ צריך להחזיר לו מעותיו מפני תקנת השוק כמ"ש בסי' שנ"ו וה"ה הכא ואף דבשטרו' לא שייך תקנת השוק היינו בסתם שטרות אבל בממרנו"ת שבזמנינו דשכיחי טובא שקונין זה מזה יותר מהמטלטלים פשיטא דשייך גבייהו תקה"ש וא"כ כשמברר זה שפרע להמלו' קודם שקנהו זה ישבע הקונ' בכמ' קנה ויטול אבל אם ידע או בשובר בעדי' דהוי כגנב מפורסם א"צ להחזיר לו מעותיו כן נ"ל בדיני' הללו ועיין בתשובת מהרשד"ם סי' כ' וכ"ב ע"כ וכתב עוד בשם תשו' המבי"ט דאם פרע קצתו לזה שמוציאו ואח"כ הוציאו המלו' עצמו פטור הלו' מהסך שפרע אף שלא היה לו הרשא' וע"ש עוד שהאריך עכ"ל (והט"ז כתב דאם כתוב בשטר לפלוני ולכל המוציאו ולא היה לזה המוציאו כתיב' מאותו פלוני וזה פרע לו ע"פ השובר נרא' דמהני אם אותו פלוני מסרו לו אע"פ שאין כאן כתיב' רק מסיר' לחוד הא בסי' ס"ו סי"ז יש פלוגתא באם פרע ללוקח השטר אם נפטר מהמלו' היכא דלא היה לזה כתיב' ומסיר' ומספק אין להוציא ממון כ"ש כאן דכתוב לפלוני ולכל המוציאו וא"כ להרא"ש דא"צ כח ורשות כלל בזה כן נ"ל פשוט אע"פ דלא משמע כן מהסמ"ע עכ"ל.

(ה) לקמן:    אף דכתבו שם המחבר גופי' בא הרב לחדש כאן דאע"ג שהמחייב לא היה חייב מעול' שלא הלו' לו שום אדם כלו' אלא שחייב עצמו בדבר שלא היה חייב כדלעיל סי' מ' וזה לא כתבו המחבר בסי' ס"א והוא מבואר בתשובת הרא"ש במ"ש שם וכן מצינו בשאול במעש' דגלית הפלשתי ששעבד עצמו ונכסיו ליתן עושר גדול למי שיכנו ובא דוד כו' ואמרינן בהש"ס שקידש דוד את בת שאול באותו ממון כו' ע"כ וזהו מדוקדק בדברי הרב שכתב נשתעבד נגדו וכמ"ש לעיל סי' מ' כו' והרי שם מיירי שחייב עצמו בדבר שלא חייב כלל וזה ברור עכ"ל הש"ך.

סימן נב

סעיף א

(א) מצטרפים:    כתב הש"ך ז"ל המשך דברי המחבר כך הוא דג' חלוקי' יש בדבר. ע"א בכתב וע"א בע"פ בלא קנין מצטרפין לענין שא"י לטעון להד"ם לכ"ע כיון שמכחישין אותו להדיא ואי טעין פרעתי תלוי בפלוגתא בסעיף שאח"ז. ב' אם זה שבע"פ אמר אני קניתי מידו כו' מצטרפין לעשותו מלוה בשטר גם לענין שא"י לומר פרעתי לכ"ע דקי"ל סתם קנין לכתיב' עומד וה"ל כאילו שניהם כתבו השטר ומ"מ לא הוי שטר גמור לענין משעבדי כיון דאינ' שוי' דע"א הוא בכתב והשני בקנין. ג' אם זה שמעיד בע"פ אומר שבפניו נמסר השטר הוי כשטר גמור לגבות ממשעבדי מטע' דמסתמא בפני עד החתו' נמסר ג"כ השטר ודלא כהסמ"ע שפירש דמ"ש המחבר באמר זה שבע"פ קניתי כו' מצטרפין דהיינו אפילו לגבות ממשעבדי ונדחק מאד בדברי המחבר והדבר ברור דליתא וכמ"ש המחבר להדיא בכ"מ ז"ל ומדקדוק לשון הרמב"ם כו' משמע דאין לו מלו' בשטר אלא שא"י לומר פרעתי אבל לא לטרוף מלקוחות כו' והטור כתב בשם הרמב"ם שנעש' שטר גמור ומ"ש נראה יותר עכ"ל הכ"מ ומה שהקש' הסמ"ע דא"כ ל"ל עד דבע"פ כלל הלא הרמב"ם ס"ל דאפילו בע"א חתום בשטר אין יכול לומר פרעתי לק"מ דהא נ"מ כו' ע"ש שדח' כל הוכחת הסמ"ע ומסיק דנ"ל עיקר לדינא כמ"ש כיון דבלא"ה יש פוסקים שסוברי' דבקנין לחוד אינו טורף א"כ נהי דרוב הפוסקי' מסכימי' דטורף אף שלא נכתב מ"מ הכא דאינו רק ע"א בקנין גרע טפי ואינו טורף ועיין בתשובת מהרש"ך ס"ג סי' ל"ה ובתשובת הרב סי' ק"י ובמהר"י לבית לוי סי' נ"ב ובמהרי"ט סי' ע"א מדין עד א' בכתב וע"א בע"פ עכ"ל.

(ב) נמסר:    ולטעמי' אזיל שכתב בסוף סימן זה דעידי מסיר' כרתי אבל באמת הרב' פוסקים חולקין. ש"ך.

(ג) ממשעבדי:    ואפילו לגבות מבני חרי מסתפק הטור בסי' מ"ה אי מצטרפין ומ"ש הרמ"א כאן ממשעבדי ר"ל דזה ודאי הוא דאינו טורף ומבני חרי יש להסתפק. סמ"ע.

סעיף ב

(ד) ומשלם:    פי' הסמ"ע דקי"ל בכ"מ ששני עדים מחייבי' ממון אחד מחייב שבוע' ומ"מ בשבוע' שנאמן נגדו צריך להכחישו דוקא ובעדות זה שמעיד שלו' אינו נפטר אם לא שישבע שלא לוה וזה א"י לישבע שהרי מודה שלו' רק שאומר שפרע ואע"ג דקי"ל דאפילו לוה בשני עדים א"צ לפורעו בעדי' ונאמן לומר פרעתי היינו כשאין שם שטר אבל בזה שיש שטר אף שאין בו אלא ע"א מ"מ ס"ל להרמב"ם כיון שנכתב בלשון שטר וגם חתום עליו א' מן השוק אם איתא דפרעו לא היה מניחו בידו והחולקים ס"ל דדינו ככת"י עכ"ל.

(ה) נשבע:    איירי אפילו יש בו נאמנות בשטר דאל"כ פשיטא דצריך לישבע אפילו היו ב' עדים חתומי' עליו כמ"ש בריש סימן פ"ב עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דא"צ לזה דטובא קמ"ל דאע"ג דהוי כמחויב שבוע' ואי"ל מ"מ אינו לגמרי כן דאילו בשאר מחויב שבועה כו' זה שכנגדו נוטל בלא שבוע' כמ"ש בסי' ע"ה והכא צריך שבועה כיון שאינו אלא ע"א כו' ומ"מ לענין הדין ביש בו נאמנות ודאי כן הוא כמ"ש הסמ"ע עכ"ל וע"ש).

(ו) בשבוע':    פירוש שבועת היסת כן משמע בהפוסקים וכן פסק הב"ח ועיקר עכ"ל הש"ך וע"ל סי' ע"ה סי"ג.

סעיף ג

(ז) כחרס:    כתב הש"ך נראה מדברי המחבר דלא הוי אפי' כשטר בעד אחד ולפע"ד לא מסתבר כן אלא דמ"ש הרמב"ם הרי הוא כחרס לא בא אלא לומר שעידי מסיר' אינן מועילין בשטר כזה שמזויף מתוכו והשטר הוא כחרס אבל מ"מ הוי כשטר בע"א לענין שבוע' ואיכא למימר ביה נמי דרווחא שבק כו' ע"ש שהאריך בראיות מהרב' פוסקים להוכיח כדבריו ומסיק דמ"ש המחבר וי"א כו' כ"ע מודו לזה והדין אמת וברור וגם בבדק הבית כתב המחבר עצמו במסקנתו כן ודלא כע"ש והסמ"ע כו' וכן עיקר עכ"ל.

(ח) נתבטל:    היינו כשלא ישבו בודאי יחד לחתום דאז לכ"ע נתבטל גם עדות הכשר כמ"ש בסעיף שאח"ז עכ"ל הסמ"ע (וע' בט"ז מ"ש בזה ע"ש).

סעיף ד

(ט) העד:    כתב הש"ך דמיירי שהעד שאינו קרוב לא הי' עם הקרוב בשעת מעשה דאם היו יחד בשעת הצווא' א"כ נצטרפו יחד ותו לא מהני כשיעידו ע"פ וע"ל סי' מ"ה סי"ג.

סעיף ה

(י) נסתלק:    הש"ך חולק על דין זה וכתב דלא מצינו בשום פוסק שסילוק מועיל בזה דלא מהני סילוק אלא בעדות בע"פ אבל הכא דפסליה לשטרא משום עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה א"כ מה יועיל שיסתלק הקרוב כיון דכבר נתבטל השטר ע"כ דברי המחבר תמוהים וצ"ע עכ"ל וע"ש.

סעיף ו

(יא) ונתבטל:    פירוש שנתבטל מכח גוף הענין ולא מכח פסול העדים מש"ה תתקיים עדותן לשאר ענינים שבשטר. סמ"ע.

סעיף ז

(יב) שהם:    כתב הסמ"ע דל"ד הם קאמר דאם אחרים היו חתומים בו א"צ עידי מסיר' והנה הש"ך הביא הרב' פוסקים שחולקין על דין זה וס"ל דלא אמרינן עידי מסירה כרתי אלא גבי גיטין אבל בשטרי ראיה קי"ל דבעי עידי חתימה ואם כן עכ"פ פשיטא דיוכל המוחזק לומר קים לי וצ"ע עכ"ל.

סימן נג

סעיף א

(א) הקרן:    אפילו מפורש בו רבית דאורייתא כמ"ש התוספות והרא"ש ושאר פוסקים והט"ו ביורה דעה סוף סימן קס"א ודלא כט"ז שם דלא דק בזה וכבר השגתי עליו בספרי נקה"כ מיהו דעת הרמב"ן דהעדים פסולים כו' ומביאו הב"ח במסקנתו וכ"כ הר"ן בתשוב' בשם איכא מ"ד וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הב"ח ובעל ג"ת. הלכך נרא' דהוי ספיקא דדינא ונ"מ אי תפס בעהש"ט לא מפקינן מיני' עוד כתב בספר ג"ת כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן יראה לי דלכ"ע גבי ממשעבדי דלא גזרו קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב"ן לא נפסלו העדים כיון דלא עברו אדאוריית' ע"כ ומיירי שידוע שהעדים החתומים על השטר ידעו שיש בו רבית דאל"כ בלא"ה העדים כשרים להרמב"ן וע"ל סי' ל"ד ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך וכתב עוד דמ"ש הסמ"ע דהערב דינו כמלוה ולוה היינו כמ"ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים וכן נרא' מדברי המחבר בב"י סי' ל"ד ובש"ע שם ס"י שכתב המלוה והלו' בריבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם ע"כ.

(ב) פסול:    כתב הסמ"ע ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחל' נכתב בפיסול ע"כ. וכתב הש"ך דהיינו אם נרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלו' כתב על גביו קודם שנרא' השטר בב"ד מהני וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ד וע"ל סי' מ"ג ס"ו גבי שטר מוקדם עכ"ל.

(ג) מודה:    וה"ה אם יש עדים על הקרן כ"כ מהרי"ק ולפי מ"ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א"כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. ש"ך.

(ד) דקנסינן:    כ"כ התוספות בב"ק דלא דמי לשטר מוקדם (כמ"ש בסי' מ"ג ס"ז) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה משא"כ כאן דהלוא' נעשה באיסור עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך חולק על דין זה וכ' שאין דברי הסמ"ע נכונים דלא כתבו התו' כן אלא לר"מ דקניס היתרא אטו איסור' אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דאינו מפסיד גוף ההלוא' כו' ע"ש שהאריך בזה (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ומסיק וכתב ז"ל ונרא' דלא קי"ל כהך י"א כל עיקר כיון שמהרי"ק פירש בהדיא דגובה הקרן וכן משמעות המרדכי והגהות מיי' וגם דעת הטור יש לפרש דמיירי בלא הודא' עכ"ל).

(ה) שליח:    כתב הש"ך דהיינו דוקא לסברא האחרונ' אם החייב מודה אבל לסברא הראשונ' אין חילוק בהלוה ע"י שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשהחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלו' על ידי שליח דמ"מ השטר נפסל כן נ"ל עכ"ל.

(ו) והתורף:    כתב בס' ג"ת דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתן בעינן והשיג על תשובת הר"ן סי' פ"ו ע"ש באורך ובנ"י פ' גט פשוט כ' כדברי הר"ן ומביאו הב"ח בסתם. ש"ך.

(ז) וערב:    כתב הש"ך נרא' דבעינן ש"ו על כל כתב השטר דאל"כ נתת דבריך לשיעורין ולא מסתבר לומר דבקריעת ש"ו כל שהוא מיפסיל ועוד דלפעמים מזדמן קריעת ש"ו כל שהוא בכפלי השטר ע"י משמוש השטר והנחתו עכ"ל.

(ח) לשנים:    נראה דבקרע ב"ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרינן דבמקום העדים והתורף והזמן או ש"ו פסול וא"כ ה"ה בנקרע לשנים דגרע מקרע ב"ד ומה דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב"ד וטעמא דמילתא דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפעם א' בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא"כ ה"ל לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכונה כנ"ל ודלא כהסמ"ע וב"ח ע"כ לשון הש"ך.

(ט) באונס:    כתב הסמ"ע דהיינו שנקרע במקום שהשטר נפסל אבל במקום שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה וכ"כ הרשב"א בתשובה עכ"ל.

(י) אבל:    כגון שמצא נקב אין אומרים במקום נקב קרע ב"ד הי' דאין פוסלין השטר מספק רשב"א סמ"ע.

סימן נד

סעיף א

(א) אין:    הטעם דיש בשינוי כל א' צד חובה ללוה דכשיש ביד המלוה שטר א' של מאה היום או מחר כשיפרע לו הלוה מקצת אף שיכתוב לו שובר מ"מ מיקרי שט"ח פגום (אם לא דנכתב הפרעון ע"ג השטר גופיה) ואם יאמר הלוה פרעתי לא יפרע ממנו אלא בשבועה אם אין נאמנות בשטר כמ"ש בריש סימן פ"ד ואם יש ביד המלוה ב' שטרות כ"א מחמשים י"ל דניחא ללוה באלו השנים יותר מאחד על מאה דאז אם יפרע לו קצת החוב אף שיכתוב לו שובר מ"מ צריך לשומרו מהעכברים או שמא יאבדנו ויתבע המלו' כל החוב וטעמים הללו הן בגמרא וא"צ לזה אלא כשידוע שעדיין לא פרעו הלוה דאל"כ בלא"ה אין לשנות השטר דשמא פרע לו וכתב לו שובר כדמסיק המחבר עכ"ל הסמ"ע.

(ב) מרצון:    משמע דמדעת שניהם כותבין וכ"כ ר"י ומביאו ב"י וכתב שפשוט הוא ויש לדקדק דמ"מ ניחוש לקנוניא דלמא הלוה חייב ג"כ לאחרים ולית ליה קרקע לפרוע לכולם ועושה לזה ב' שטרות כדי שיגבה ב' חלקים כמ"ש בסי' ק"ד ס"ו וי"ל דמיירי שכותבים בשטר בזה הלשון אם יהא הלוה חייב ג"כ לאחרים באופן שלא יגיע לחלק של בע"ח רק נ' אז לא יגבה בעהש"ט הזה כלום א"נ כיון דמסתמא אין המלוה יודע מחובות אחרים כמ"ש סי' ל"ז סי"ג א"כ לא חיישינן שהלו' הגיד לו ולא חיישינן לקנוניא רק היכא דאיתרע בנפיל' וכה"ג. עכ"ל הש"ך.

סימן נה

סעיף א

(א) עידי:    כתב הסמ"ע דאפי' לדעת רוב הגאוני' והמחבר דס"ל דאם זוכרים העדים זמן הקנין כותבים בשטר אותו הזמן אפי' אם זמן כתיבתן הוא מאוחר לאותו זמן טובא כמ"ש בסימן ל"ט ומ"ג מ"מ כאן בעדים כשיכתבו עתה שטר חדש מזמן הראשון יהא נראה כמוקדם אבל ב"ד או עדים ברשות ב"ד אלימי לאפקועי ממון עכ"ל.

(ב) שובר:    כתב הש"ך והיינו כשהגיע ז"פ של כל השטר אז הברירה ביד המלו' משום שיכול לומר פרע לי שטרי ותו ל"צ מידי אבל כשלא הגיע ז"פ מכל השטר כגון שז"פ הוא לשני זמנים ופורע לו מה שמגיע בזמן הראשון וכה"ג הבריר' ביד הלוה ומחויב המלו' להחליף לו השטר או לכתוב הפרעון ע"ג השטר אם רצון הלוה בכך. עכ"ל.

(ג) הסופר:    כתב הש"ך דבד"מ כ"כ בשם הנ"י פ' ג"פ אבל באמת ליתא כן שם אלא באם המלו' אבד השטר אבל בדין זה דפורע מקצת חובו כיון דהמלו' א"צ לשובר כלל צריך הלוה ליתן שכר הסופר גם מ"ש הרמ"א ואם אין שטר למלוה כו' צריך לפרש דלא הי' לו שטר כלל כגון שהתנ' עמו בפני עדים שאל יפרענו אלא בעדים כמ"ש סי' ע' או בכה"ג עכ"ל.

סעיף ב

(ד) ואח"כ:    הלשון הוא מהופך ופירושו דיפרע חובו ואח"כ ישבע המלו' כו'. וכה"ג אשכחן בסי' ע"ב ריש סי"ח נשבע הלוה כו' ונוטל משכונו ובסימן קל"ג בטור ובסמ"ע ס"ק י"ב וצריך להחזירו אחר שישבע כו' ופירושו שמחזירו ואח"כ נשבע היסת ובריש סימן קל"ה נשבע היסת ונוטל ופירוש נוטל ואח"כ נשבע והוא הדין הכא כן נ"ל. עכ"ל הש"ך.

סעיף ג

(ה) נשבע:    דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע. סמ"ע.

(ו) הלוה:    וא"צ ליתן המעות אפי' ביד ב"ד תשובת הרשב"א שם. ש"ך.

(ז) הנתבע:    בריש סימן כ"ד כתב הטור ג"כ בשם הרא"ש דבכה"ג אין נזקקין לתובע תחלה. סמ"ע.

(ח) שובר:    ונ"ל דאם אפשר לכתוב הפרעון ע"ג השטר או ביני שיטי יכתוב ואין המלו' יכול לעכב בזה. ש"ך.

(ט) מהני:    דלאו עליו ממש קאמר וכמ"ש סימן ע"א ס"ה בהג"ה וכן הוא מבואר במהרי"ק עצמו ולפ"ז אם כתוב בהדיא כל זמן שלא נכתב שובר ע"ג השטר עצמו לא מהני שובר ודלא כע"ש. שם.

(י) סתם:    כתב הש"ך משמע דלכתחל' יכתבו בשובר שהוא על שטר שזמנו כך וכך דאע"ג דבדיעבד אם לא נזכר בו זמן השטר כשר השובר כמ"ש בסימן מ"ג סכ"ד מ"מ כשזוכרין זמן יש לכתבו לכתחלה בשובר וכן משמע בש"ס ופוסקים ונרא' דאם ידוע שידעו זמן השטר ואפ"ה כתבו השובר סתם בלי ידיעת המלוה פסול השובר מפני שמגרעין כח המלו' שלא כדין ודמי לשובר מאוחר שכתבתי לקמן דפסול. עכ"ל.

(יא) ההלוא':    פירוש זמן הכתוב בשטר אימת נעשית ההלוא' אבל לא שיכתבו היום שראו שהלוה לו דהא כבר כתב שיש לחוש שמא איחרו זמן ההלוא' בשטר כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע שא"צ להודיע למלוה שכותבים את השובר סתם אע"פ שמגרע כחו מפני שהמלו' בעצמו יודע שיכתבו סתם כיון שאין ידוע זמן השטר ולפ"ז אם היו יודעים זמן השטר בשעת הפרעון ואח"כ שכחו העדים לא יכתבו סתם בלי ידיעת המלו' שיש לחוש שיחזור וילוה ללוה זה כסכום הראשון שיחשוב שמבואר בהשובר זמן השטר והלו' יוציא שובר סתם ויפסיד המלו' שלא כדין גם לא יכתבו בשובר שנתפרע קודם לזמן זה כגון שהפרעון היה בר"ח אייר ויכתבו בשובר שנתפרע המלו' סכום כך וכך בר"ח אייר על שטר זמנו קודם אייר דמ"מ יש לחוש שמא יש למלוה עוד שטר שזמנו קודם אייר ומה שלא אמר כן לעידי השובר דחשב שיכתבו בשובר זמן השטר מפורש כיון שיודעים זמן השטר אלא אין תקנה לזה עד שיודיעו להמלו' שכותבים סתם בלא זמן. עכ"ל.

(יב) כל:    כלומר הבריר' ביד הלוה לומר הגדול פרוע כמ"ש סוף סימן ס"ה וע"ש. ש"ך.

סעיף ה

(יג) מבטל:    מ"מ אם תפס המלוה המותר מב' דינרים מהני תפיסה וכ"כ ב"י סימן זה בשם תשובת הרשב"א. שם.