שולחן ערוך חושן משפט שיז ג


שולחן ערוך

שטר השכירות או שטר המשכנתא שכתוב בו שנים סתם בעל הפירות אומר שלשה ובעל הקרקע אומר ב' וקדם זה השוכר או המלוה ואכל הפירות הרי הפירות בחזקת אוכליהם עד שיביא בעל הקרקע ראיה ויש מי שאומר שאם יראה ב"ד שלא יוכל השוכר או הממשכן לברר עוד דבריו מוציאין מידו:

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

ואכל הפירות:    פירוש של שנה השלישית:

הפירות בחזקת אוכליהן כו':    ז"ל הטור אין מוציאין מידו עד שיביא המשכיר ראי' שהיום או למחר יביא השוכר עדים שהוא כדבריו והיינו צריכים להחזיר לו ואטרוחי בי דינא בכדי לא מטרחינן ולפיכך כתב א"א הרא"ש אם מתו העדים ונשתכח הדבר מפי אחרי' ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר עוד לברר דבריו מוציאין מיד השוכר מה שדר בו עכ"ל ומזה יתבאר לך דברי המחבר בשני הדעות שכ' ולכאורה הי' נראה דל"ד אם המה מחולקים בל' השטר שכ' בו שנים סתם דזה אומר שני שנים וזה אומר שלשה שנים הי' אלא ה"ה בכתב בפי' שהשכירו לשלשה שני' וזה אומר כבר כלו וזה אומר עדיין לא כלו וקדם ודר בו השוכר שנה השלישית דאין מוציאין מיד שוכר כיון דאיכא לברורי ע"י עידי השטר וגם אפי' ליכא שטר כלל אלא שהשכירו לו בעדי' לשלשה שנים ומחולקים השוכר והמשכיר מתי כלו הג' שנים ג"כ אין מוציאין מיד השוכר אם קדם ודר בו כיון דיכולין לברר דהא כ' הטור הנ"ל ז"ל דנשתכח הדבר מפי אחרי' כו' דמשמע הא אם אין ברור שנשתכח מפי אחרי' כו' אין מוציאין מיד השוכר והא דכ' הטור האי דינא בבבא בפני עצמה בכתב בשטר שנים סתם ולא כ"כ בבבא שלפני זה בהשכירו לו לי' שנים כו' דאם קדם השוכר ודר בו דאין מוציאין מידו משום דהם נמשכים אחר ל' הגמ' ובגמ' הוה מעשה הכי דהשכיר בשטר דכ' בו שנים סתם. מיהו י"ל דדוקא בכתב בשטר "שנים "סתם דהוא מלתא דרמיא עליה דעדים לאדכורי ולפרש לשון השטר בכמה שנים היתה הקנין לפניהם ולפעמי' הולכין העדי' לדרכן ומוסרי' הדברי' שביניהן לאחרים בכה"ג דוקא אמרו דאיכא לברורי משא"כ כשכתב בשטר לי' שנים ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מקרי וכן נראה עיקר ודוק:

עד שיביא בעל הקרקע ראי':    ודוקא אם כבר דר בו אין מוציאין מידו מטעם אטרחי בי דינא וכנ"ל אבל אם עדיין לא דר בו פשיט' דאין מניחין לו לדור בו דהקרקע בחזקת בעליה עומד' אם לא שיש מגו כמ"ש הטו' והמחב' בסעיף שאחר זה גם בסעיף שלפני זה כשזה אומ' כבר כלו העשר' שנים הכתובים בהשט' כו' דמוציאין הקרקע מיד השוכ' וק"ל:

או המשכן לברר כו':    בטור זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר ואו הממשכן דכתב ה"ל כאלו כתב הן השוכר הן הממשכן ודוק:

ש"ך - שפתי כהן

(ז) וקדם השוכר כו'. משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפי' היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהראה השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטריה וכ"כ הריב"ש ס"ס של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לו' דכיון שכ' בשטר שנין סתמא לסייע ליה ללוה דמשמע שתים כדאמרי' לעיל סי' מ"ג ס"ב גבי סלעין דינרין כמ"ש בספרי תקפו כהן בשם נ"י פ' המקבל וחדושי ריטב"א דפ"ק דמציעא דכיון דהניחו לוה למלו' לאכול פירות של שנה שלישית איתרע ליה סהדות' דשטרא ע"ש ועוד דבסי' מ"ג נמי אי אית ליה מגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ס"ק ל"ב ועמ"ש:


(ח) הפירות בחזקת אוכליהן. הטעם דבמילתא דעבידא לגלויי לא מטרחינן ב' דינא תרי זימנא וכ' בחדושי הריטב"א פ"ק דמציעא דהיינו דוקא דוקא כגון היכא שתפס קצת ברשות ואף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה וכיון שלא עיכב עליו הלוה ה"ל כמאן דתפוס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין ממנו ואפי' תקפו בעדים וכל דאלם גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפי' במילתא דעבידא לגלויי מפקינין מיניה וע"ש. עיין בסמ"ע ס"ק י"א שכ' דכשכתב בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירות בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכן נרא' עיקר עכ"ל והב"ח כ' בס"ג דבהך דינא דכ' בשטר לג' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו עדים ויראה לב"ד שלא יכול לברר אין מוציאין מידו דהשוכ' נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכ' בו שנין סתמא מסייע לו למשכיר שלא השכי' לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיות עיני הב"ד אם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש ונ"י בפ' השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במילתא דלא עבידי לגלויי כדאיתא לקמן בפ' המקבל עכ"ל דלאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתי דאיכא לברורי לא מטרחינא בית דינא ודו"ק:


(ט) ויש מי שאומר שאם יראה ב"ד כו'. לשון הרא"ש וטור אם מתו העדים ויראה לבית דין שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל ומשמע אע"פ שמתו העדים צריך שיראה לב"ד שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהות אלפסי פ' המקבל וז"ל כ' רא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בעלי דינים גילו הדבר ברבים ועשוי הדבר להתגלות:


(י) או הממשכן. בטו' זה ליתא ואפש' דס"ל להמחב' דכל היכא דיכול להתברר הדבר או ע"י שוכר או ע"י משכי' צריכין דוקא לברר עכ"ל סמ"ע וטעות נזדק' לפניו דממשכן היינו במקום שוכר וכמ"ש בסעיף שאח"ז אכלה השוכ' או הממשכן כו' רק דשוכ' הוא בשכירות וממשכן הוא בהלואה ואית' בטו' שוכר ובהרא"ש ממשכן ודא ודא אחת היא ופשיטא דהכל תלוי בבירו' השוכר או הממשכן וק"ל:


(יא) מוציאין מידו. נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כול' להמשכי' מטעם שפירשו רש"י והרש"א שם דהספק נולד בתחלת חדש וה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאור' מל' חי' ריטב"א שהבאתי והא דנקט הטו' והמחב' בריש' קדם ואכל אחר בעל הפירו' אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטו ובש"ס מעשה שהיה כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטו הכי דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקי' מיניה במילתא דעבידי לאגלויי ודו"ק והא דמוציאין בענין דלית ליה לשוכר מיגו כגון שלא יוכל לטעון פרעתי או להד"ם מוציאין מידו כו' כ"כ הע"ש וכבר כתבתי כן בסמוך:



באר היטב

(ז) וקדם:    משמע שקדם בעדים שאכילתו ידוע דאל"כ אפילו היכא דלא אפשר לברורי אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מיגו דלא אכלתי וכן מיירי בענין דלית ליה מגו דלקוח דאל"כ נאמן במיגו כדלקמן ס"ס זה ואף שהרא' השטר בב"ד מ"מ אי בעי כביש לשטרי' וכ"כ הריב"ש סוף סימן של"ו ושמ"ג ע"ש וגם לא שייך לומר דכיון שכתו' בשטר שנין סתמא לסייע ללוה דמשמע ב' כמ"ש בסי' מ"ב סי"ב גבי סלעין דינרין דכבר כתבתי בספרי תקפו כהן בשם הנ"י וחדושי ריטב"א דכיון דהניחו לוה למלוה לאכול פירות של שנה ג' איתרע ליה סהדותא דשטרא ועוד דבסי' מ"ב נמי אית ליה מיגו נאמן וכמ"ש בסמ"ע שם ועמ"ש. שם.


(ח) אוכליהם:    כתב בחדושי הריטב"א פ"ק דב"מ דהיינו דוקא הכא שתפס קצת ברשות דאף כשאכל יותר מב' שנין לא עיכב עליו הלוה א"כ ה"ל כמאן דתפס ברשו' לענין שאין מוציאין ממנו ואפ"ה אם חזר הלוה והוציא ממנו ג"כ אין מוציאין מידו ואפילו תקפו בעדים וכל דאלים גבר אבל היכא דתפס לגמרי שלא ברשות אפילו במלתא דעבידא לגלויי מפקינן מיניה ע"ש וכתב בסמ"ע דאם כתו' בשטר לג' שנין ואין בו זמן דאין מוטל על העדים לאדכורי מתי יתחיל זמן השכירו' בכה"ג ליכא לברורי מיקרי וכ"נ עיקר עכ"ל והב"ח כתב דבהך דינא שכתו' בשטר לי' שנין אפילו ליכא לברורי כגון שמתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל לברר אין מוציאין מידו דהשוכר נאמן אצל שטרו ול"ד לכאן שכת' בו שנין סתמא דמסייע למשכיר שלא השכיר לו אלא לב' שנין עכ"ד ואני אכריע דדינו שוה לכאן דהיכא דאיכא לברורי אין מוציאין מידו ואם לאו מוציאין מידו והכל תלוי בראיית עיני הדיין ואם אפשר להתברר או לא וכן יראה לכאורה מהרי"ף והרא"ש והנ"י פרק השואל שכתבו על דר"נ ודוקא במלתא דלא עבידא לגלויי כדאיתא לקמן פרק המקבל ע"כ ולאיזה צורך כתבו כן והלא כבר מבואר זה בפרק המקבל אלא ר"ל דה"ה בכל דוכתא דאיכ' לברורי לא מטרחינן בי דינא ודו"ק. שם.


(ט) יראה:    לשון הרא"ש והטור אם מתו העדים ויראה לב"ד שלא יוכל השוכר לברר עוד דבריו עכ"ל משמע אע"פ שמתו העדים צריך ג"כ שיראה לבית דין שלא יוכל לברר וכ"כ בהגהת אלפסי פרק המקבל וז"ל כתב ריא"ז אע"פ שמתו העדים אפשר שיתברר הדבר כי שמא העדים או בע"ד גילו הדבר ברבים ועשוי להתגלות. שם.


(י) מוציאין:    נראה דהכא מוציאין מידו אפי' אכל ג"ש קודם שתבעו לדין דאין טעם לחלק בכך ועוד דדמי לדלעיל סי' שי"ב סט"ו דאפי' בא בסוף חדש כולו להמשכיר מהטעם שפירש רש"י והרשב"א שם דהספק נולד בתחלת החדש ה"ה הכא ואע"ג דהתם טוען שמא והכא ברי כבר כתבתי שם דברי דהכא כשמא דהתם וכן משמע לכאורה מלשון חדושי הריטב"א שהבאתי (כמ"ש בס"ק ח') והא דנקט הטור והמחבר ברישא קדם ואכול אחר בעל הפירות אומר ג' כו' משום דלישנא דש"ס נקטי ובש"ס המעש' כך היה א"נ לרבותא דרישא נקטי הכא דאפי' קדם ואכל אחר שתבעו לדין לא מפקינן מיניה במלתא דעבידא לגלויי ודו"ק. שם.



קצות החושן

(ד) מוציאין מידו. עב"ח בסי' קל"ז שהקשה דהא אמרי' לא חציף אינש ואפילו יש עדים שליקטן מהימן מהאי טעמא ומאי שנא במשכנתא דמוציאין מידו ובש"ך שם תירץ כיון דכבר ירד בתורת משכנתא חציף נמי לאוכלו יותר ע"ש וקושיא ופירוקא אתמר בריב"ש סי' של"ו:




▲ חזור לראש