ש"ך על יורה דעה רכ

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

סעיף א

עריכה

(א) מעל"ע. מאותה שעה שנדר:

(ב) שאני טועם היום כו'. וה"ה אמר קונם יין שאני טועם יום זה דינו כאומר היום כדאיתא בסמ"ק ובתשו' מהר"ל ן' חביב סימן ט' דף כ' ע"ב ומביאם הב"ח:

(ג) וצריך שאלה לחכם. אבל א"צ פתח משא"כ בנודר יום אחד עכ"ל פרישה. עוד נ"מ דכאן א"צ שאלה רק מדרבנן ובנודר יום אחד צריך שאלה מדאורייתא וע"ל סימן ר"ח ס"ב:

(ד) וא"צ התרת חכם. ולא גזרינן משום יום אחד משום שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא שאין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הלכך אפילו שרית ליה כשתחשך בלא שאלה לא אתי לאחלופי בנודר יום אחד שדיני תענית ונדרים חלוקים הם ולא אתי לאחלופי מה"ט נמי המקבל עליו להתענות א' בשבת אין מחייבין אותו שיתענה כ"ד שעות דודאי להתענות כמו שאמרו חכמים נתכוין דהיינו מקודם שיעלה עמוד השחר עד שתחשך. כן כתב הר"ן:


סעיף ב

עריכה

(ה) לא אוכל אותו היום. ועשה אותו דבר ביום פלוני מותר בלילה וצריך שאלה לחכם:

(ו) ולילה שבינתים. דכיון שהתחיל נדרו לא פקע ואם עמד בלילה והתחיל הנדר אסור בלילה וביום שלאחריו ובלילה שניה וביום שלאחריו כ"כ הרא"ש בתשובה וכ"כ הב"ח:


סעיף ג

עריכה

(ז) או קודם לו. או אחר כך ואפילו היה עומד ביום השבת ונדר שבוע זו אינו אסור אלא באותו שבת לבד ולמחר מותר מיד וכן בחדש כדלקמן סעיף ו' גבי שנה וכן כתב מהר"ל ן' חביב שם:

(ח) שבוע זה. או שבת זה כדאיתא בש"ס שהוא נמי שבוע:

(ט) שבוע זה. וה"ה אמר קונם יין שאני טועם השבוע או החדש או השנה דינו כאומר שבוע זה או חדש זה או שנה זו כמו גבי יום באומר היום וכ"כ ר"ל ן' חביב בתשובה שם ועיין לקמן סס"ק ט"ו וכתוב בתשובת מבי"ט ח"ב סי' ק"ד דף נ' ע"ג דאם אמר זאת השנה נמי היינו עד ר"ה ופשוט הוא וכתב עוד שם וה"ה אם אמר עד שנה דינו כזאת השנה ואין זה מוכרח:

(י) ומותר אח"כ. והב"ח פסק כהר"ף בסמ"ק וכהברטנורה דשבוע זה ובחדש זה נמי צריך שאלה בסוף השבוע והחדש ע"ש:

(יא) אסור מעל"ע. כלומר שבעה ימים מעל"ע משעה שנדר:


סעיף ד

עריכה

(יב) אפילו ר"ח ב' ימים כו' כיון שבלשון כו'. ולפ"ז אם היה עומד בר"ח הראשון ואמר חדש זה אסור גם מר"ח הראשון ואילך דכיון שבלשון בני אדם קורין אותו ר"ח א"כ הוא בכלל החדש של הבא וכן פירש רש"י בש"ס דף ס' ע"ב וגם הרא"ש שם הביא פי' זה ואע"ג שפי' שם פי' אחר מ"מ לענין הדין הוא אמת וכ"נ מדברי הרא"ש ע"ש וע"ל סי' רכ"ח סמ"ח:


סעיף ה

עריכה

(יג) אסור מיום ליום כו'. משמע משעה שנדר אסור מיום ליום כגון אם נדר בחצי יום ט"ו לחדש תמוז אסור עד חצי יום ט"ו לחדש אב אע"פ שאינו אלא כ"ט ימים שתמוז הוא חסר מ"מ הוא חדש שלם מיום ליום וכן פי' הרא"ש אם עמד בח' לחדש ואמר חדש עלי אסור עד ח' לחדש הבא אבל הרמב"ם פ"ט מה"נ והסמ"ג לאוין רמ"ב ור' ירוחם ני"ד ח"ו כתבו אם אמר חדש א' אסור משעה שנדר עד תשלום ל' יום גמורים מעל"ע ונראה דהם מיירי בסתם חדש שהוא שלם וכמ"ש סי' קפ"ט ס"ק ל' ולכך צריך ל' יום אבל בחדש חסר מודים דסגי בכ"ט יום תדע שהרי במשנה מבואר אם אמר חדש א' אסור מיום ליום א"כ משמע דלעולם סגי במיום ליום אלא ודאי כדפי':


סעיף ז

עריכה

(יד) אסור מעל"ע. משעה שנדר:

(טו) ואם נתעברה כו'. מדברי הסמ"ע בח"מ סי' שי"ב ס"ק כ"ב נראה מבואר דהיינו דוקא בעומד באמצע השנה או קודם אבל בעומד בר"ה ואמר שנה א' אינו אסור אלא יב"ח דאל"כ הל"ל שנה זו אבל כשאינו עומד בר"ה לא הוה מצי למימר שנה זו דא"כ הוה משמע רק עד ר"ה ובאמת ר"ל שנה תמימה ע"ש ונ"ל גם דעת הר"ן כן דבנדרים ריש דף ס"א כתב בפשיטות דאי אמר שנה א' ועומד בר"ה לא מיתסר בעבורה (וכדמוכח שם בש"ס הכי לפירושו ומשמע שם שאין לו פירוש אחר בש"ס רק זה ע"פ) וכן כתב אחר כן בדף ס"ג דעיקר רבותא דתנא דאפילו נזכר מתחלת השנה כיון דקאמר השנה לא אמרינן שנה אחת קאמר אלא אסור בה ובעיבורה דהיינו י"ג חדש כו' ומ"ש בסוף דבריו ואני חוכך עוד לומר דאפילו בנודר שנה אחת סתם אסור בעיבורה דמסתמא שנה זו משמע כו' קאי אעומד באמצע השנה דמיירי לעיל מיניה בסמוך ולאפוקי מדברי הרשב"א שהביא שם. כן נראה לי ברור בדברי הר"ן וע"ש בר"ן גופיה ודו"ק כי הב"י הביאו בקצרה ודלא כהסמ"ע שם שכתב אף על פי שבר"ן משמע שאינו מחלק בהכי כו' ודלא כהב"ח שכתב וכבר האריך הר"ן כו' הלכך אם עמד בר"ה בין אמר שנה זו בין אמר שנה אחת או שנה סתם או השנה אסור י"ג חדש כו' שוב מצאתי בתשובת רבי אהרן ששון ס"ס קנ"ב שפלפל בדברי הר"ן והניחם בקושיא ולפע"ד הדבר ברור כמו שכתבתי מיהו היכא דאמר שנה אחת מיום זה מונין י"ג חדש אפילו עומד בר"ה וכמו שכתב הר"ן (גם מ"ש הב"ח אבל עומד בחורף ואמר שנה זו אינו אסור אלא עד תשרי ואסור גם כן בחדש העיבור ואם עמד בניסן פשיטא דכיון שעבר חדש העיבור בשעה שנדר אין חילוק בין שנה מעוברת לאינה מעוברת ובין אמר שנה אחת או השנה או שנה אינו אסור אלא יב"ח עכ"ל) מבואר מדבריו דהשנה כשנה דמי וכ"כ אחר כך מיהו משמע ודאי דכשעמד בחורף ואמר שנה אחת או השנה או שנה אסור י"ג חדש אפילו לא ידע שהשנה מעוברת כו' עכ"ל דבריו צ"ע דודאי השנה כשנה זו דמי וכמ"ש בס"ק ט' וכ"כ הרא"ש והר"ן בנדרים ריש דף ס"א דבהשנה אינו אסור אלא עד תשלום השנה דהיינו עד ר"ה וכן מוכח בש"ס שם גבי אלמא שנה כהשנה דמי ויום נמי כהיום דמי כו' ע"ש (וכן הוא ברשב"א ור"ן בדף ס"ג ע"א ע"ש) וע' בתשובת ן' לב ח"א דף נ"ו:


סעיף ח

עריכה

(טז) עד סוף אדר שני. בין ידע שהיא מעוברת או לא לכ"ע אסור עד סוף אדר שני דב' אדר חד ירחא חשיבי. וכתב הב"ח דאם אמר עד חצי אדר דינו כאומר עד אדר דדוקא באומר עד סוף אדר משמעו עד סוף כל מה שנקרא אדר דהיינו עד סוף אדר שני עכ"ל. ונראה לפ"ז דה"ה באומר עד כ' או כ"א אדר דינו כאומר עד אדר:

(יז) ולהרמב"ם כו'. וצ"ע דבח"מ סימן מ"ג סעיף כ"ח כתב בסתם ב' שטרות שנעשו בשנה מעוברת אחד כתוב בו אדר סתם ואחד כתוב בו אדר ב' ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם ע"כ ולא הביא סברת הרמב"ם כלל. וכן בא"ח ריש סימן תכ"ח ובא"ע סימן קכ"ו סעי' ז' כתב הרב בסתם דסתם אדר הוא אדר ראשון ובש"ס ס"פ קונם מדמי להדיא נדרים לשטרות. וכ"כ בעט"ז דלהרמב"ם גם בשטרות סתם אדר הוא אדר ב' ופשוט הוא ודאי דהתם עדים ידעי שהשנה מעוברת. וכ"כ הרא"ש בפירושו בנדרים ד' ס"ג בסוף ע"א כשהוא יודע שהשנה מעוברת סתם אדר אדר שני משמע וכל כותבי שטרות מכירין בעבור שנה כו'. ולענין דינא כיון דהב"ח פסק בא"ע סימן קכ"ו לענין גטין דהגט פסול מספק א"כ גם בנדרים יש להחמיר באיסורא דאורייתא כסברת הרמב"ם ותו דדעת התוספות ס"פ קונם נראה גם כן כהרמב"ם וז"ל סיפא דידע דמעוברת ונדר עד אדר וקאמר דאדר סתם היינו אדר שני דחדש העיבור אדר ראשון הוא ולא אדר השני תדע שהרי אדר הראשון שלשים יום ושני כ"ט ועוד דמגילה ופורים בשני אלמא ראשון חדש העיבור עכ"ל מדכתבו תדע כו' אלמא דס"ל להלכה דסתם אדר הוא אדר ב' וכ"כ מהרי"ו בדינים והלכות סימן ה' דאמרינן בנדרים הנודר עד אדר אם לא ידע שהשנה מעוברת עד אדר הראשון ואם ידע שהשנה מעוברת עד אדר שני וה"נ הכא ידע עכ"ל וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ ס"ס ט' כשמזכיר אדר וידע בעיבור שתא אמרינן דאדר שני קאמר כיון דאדר ראשון הוא חדש העיבור כדפי' אמרינן האי גברא מדלא פירש סתמא קאמר דהיינו אדר ב' עכ"ל. עוד הביא שם לשון סימני א"ז בהמשכיר בית לחבירו עד אדר זה אומר עד אדר ראשון וזה אומר עד שני חולקים ביניהם ע"כ וכתב עלה דצ"ע בסוף פרק קונם ולי נראה דהא"ז ספוקי מספקא ליה אי הלכה כרבי מאיר וכמ"ש הרמב"ם וסייעתו או כרבי יודא וכמ"ש הרא"ש וסייעתו ולכך פסק דיחלוקו והלכך בשני שטרות שנעשה בשנה מעוברת נמי נראה להלכה דאין נותנין למי שכתוב אדר סתם אלא יחלוקו וכדין שני שטרות שזמנם ביום אחד וכמו שנתבאר בח"מ סימן ק"ד סעיף י' גם בתשובת מהר"מ מינץ סימן ג' הביא דברי הרמב"ם וכתב כיון דאביי מתרץ הכי ותניא נמי הכי לכן נראה לי דטוב לכתוב בפירוש אדר א' כו' מיהו ודאי לכתחלה יש לכתוב בשטרות בפירוש אדר הראשון לכ"ע וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ שם וכן הוא בהגהת מנהגים גבי דיני ארבע פרשיות סימן מ"ד ודלא כנראה מדברי הרב והלבוש בא"ח ר"ס תכ"ח ולפ"ז כשמברכין החדש אדר הראשון יש לומר בפירוש אדר ראשון ולא סתם אדר כמו שנוהגים מקצת חזנים וכ"כ מהרי"ל בסוף הלכות פורים כשמברכים אלו שני חדשים בב"ה קורין לראשון אדר א' ולשני אדר ב' וכן כותבין בגטין וכתובות ושטרות עד כאן והכי נהוג:


סעיף יא

עריכה

(יח) האוסר עצמו בדבר כו'. כתב הב"ח שדקדק הטור וכתב בדבר כו' והוי ליה למימר בקיצור נדר עד פסח אלא דלפי שמתחלת הסימן ועד עתה מיירי בקונם יין אבל דין זה אינו בנודר מן היין אלא מדברים אחרים דוקא דבנודר מן היין אף באומר שיהא פסח או פני פסח אינו אסור אלא עד שיגיע הפסח דהלכה כר"י דבמשנה ס"פ קונם יין שלא נתכוין זה אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין וכדפסקו הרא"ש והטור לקמן עכ"ל מיהו מדהשמיט המחבר לקמן דברים אלו משמע דסבירא ליה כהרמב"ם וסייעתו דאפילו ביין אסור עד שיצא פסח וכ"כ הב"ח לקמן. וכתוב בתשובת מהרי"ל סימן קל"א באחד שנדר מהיין והתנה חוץ משבת וי"ט אסור ביין של הבדלה וע"ש:

(יט) אלא עד שיגיע כו'. פסק הב"ח דכל היכא דאינו אסור אלא עד שיגיע כגון עד הפסח לד"ה ובעד פני להרמב"ם וכן עד הגשם (לקמן סעיף י"ח) בכלן צריך שאלה לחכם דלמא לא ידע להפריש ביניהם ע"ש:


סעיף יב

עריכה

(כ) עד הקציר כו'. קצירה שייך בתבואה ובצירה בענבים ומסיקה בזיתים:

(כא) עד שיגיע. הקצירה בפועל לא עד שיגיע זמן הקצירה ואין קוצרים וע"ל סי"ח גבי עד הגשם. ב"ח:

(כב) בכל לשון שיאמר כו'. כלומר אף על פי שאמר שיהי':


סעיף יג

עריכה

(כג) בין להחמיר. כגון שהלך למקום שממהרין הקציר בין להקל כגון שהלך למקום שמאחרים אותו. כצ"ל:


סעיף יד

עריכה

(כד) רובו קציר שעורים כו'. ול"ד לספק דלעיל סי' רי"ז ס"ג וסי"ז דהתם מספקינן במה היתה מחשבתו אם לרוב לשון העיר או לרוב ספוק העיר ואזלינן לחומרא אבל הכא ודאי דאחשיב הוא לאנשי עירו וקורא סתם למה שהוא הרוב בעירו עכ"ל עט"ז כיוצא בזה כתב הב"ח ע"ש וע"ל סימן ר"ח ס"ק ג':


סעיף טו

עריכה

(כה) אם חשוב זמנו קבוע. ואם אמר עד שיהא אסור עד שיצא וכן אם דחה זמן המשתה אסור עד שיהא ממש כמ"ש הר"ן סוף דף ס"ב:

(כו) זמנו קבוע. או לא כיון שבידו לדחותו:

(כז) ואפי' כו'. נראה שהרב למד זה מהדין שאח"כ בנדר עד שיהא בנו בר מצוה ואפשר לחלק דהתם זמנו קבוע עד שיהא בן י"ג שנים אבל הכא בידו לאחר או להקדים זמן הנשואין ואם כן לא היתה כוונתו אלא עד שיעשה המשתה ולא על הזמן ואף בנודר עד שיהא בנו בר מצוה מסיק בת"ה שם דנראה דשרי מיד כשמת אלא דאחר כך כתב דיש להתיישב בדבר דיש לו דדמי לגט באומר ה"ז גיטך אם לא באתי עד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח דאינו גט אלא לאחר יב"ח דגזרינן מת אטו לא מת וה"ה הכא ע"ש. ולפע"ד ל"ד כלל דהכא עיקר כוונתו היה שנדר עד שיזכה שיהא הבן בר מצוה ומיד כשמת בטל נדרו והוה כאלו אמר הריני נודר עד שיחיה בני ויהא בר מצוה (וכ"ש בענין השאלה דמיירי שם בת"ה שנדר בשעת שהיה בנו חולה ואחר כך עמד הבן מחולי זה ואחר כך כמו שנה או שנתים נפטר מחולי אחר עיקר כוונתו היה שיזכה שיהא הבן בר מצוה) (ואפשר גם הרב לא מיירי בנדר כשהיה בנו חולה והיינו דכתב סתמא אם נדר עד שיהיה בנו בר מצוה כו') והגע עצמך בגט אם אמר ה"ז גיטך אם ימות פלוני תוך י"ב חדש ומת תוך יב"ח וכי גזרינן בהא מת אטו לא מת ודוקא באם לא באתי גזרינן הכי וכ"ש כאן בנדרים דהלך אחר לשון בני אדם שמשמע כל זמן שיחיה הבן כך היה נראה להלכה גם בנדר עד שיהא בר מצוה אלא שכבר הורה זקן ואין משיבין את מהרא"י אבל להחמיר גם במשתה בנו אין לנו וכמ"ש וצ"ע. שוב מצאתי בספר ב"ה שכתב על דברי הת"ה הנ"ל וז"ל ולי מישר' שרי לשתות יין מיד אחר מיתת בנו והתם שאני דאיכא למיגזר אטו לא מת וכמ"ש התוס' שם ע"כ:


סעיף יז

עריכה

(כח) עד שישמרו הסכינים כו'. פי' שכבר עבר כל זמן קציצתו:


סעיף יח

עריכה

(כט) ה"ז אסור עד זמן הגשמים כו'. והרא"ש והטור והראב"ד פסקו דאינו אסור אלא עד רביעה ראשונה וכן פרש"י בנדרים סוף דף ס"ב:

(ל) עד זמן הגשמים שהוא בא"י ר"ח כסליו. רביעה שלישית להרמב"ם והמחבר:

(לא) מי"ז במרחשון. שהוא רביעה ראשונה וכל זה לדעת הרמב"ם אבל הרא"ש והטור פסקו כרבי יודא דרביעה ראשונה הוא שבעה במרחשון ושניה בי"ז בו ואם אמר עד הגשם אסור עד ז' במרחשון ואז מותר בין ירדו בין לא ירדו ואם אמר עד הגשמים או עד שיהא הגשמים אסור עד שירדו ברביעה שניה (וכן דעת ר' ירוחם ני"ד ח"ו אלא שיש שם ט"ס בלשונו ע"ש) והמחבר והרב השמיטו דעתם משום שתמה בב"י היאך פסקו כר' יודא לגבי ר' יוסי אבל באמת תמהני על תמיהתו שהרי מבואר בש"ס בנדרים (דף ס"ג ע"א) למאי נ"מ לשאלה ולנדרים ולתענית ובשאלה קי"ל שהוא בשבעה במרחשון וכמ"ש הט"ו בא"ח ריש סי' קי"ז והוא מוסכם מכל הפוסקים וכ"כ רש"י רפ"ק דתענית (דף ו' סוף ע"א) נראה לר' דה"ג אמר רב חסדא הלכה כרבי יודא דאמר ראשונה בז' במרחשון ואז מתחילין לשאול כדלקמן עכ"ל וכן מוכח שם בש"ס דאמר רב חסדא הלכה כר"ג דשואלין בז' במרחשון והכי קא פסיק הלכתא בש"ס (שם דף י') ואדרבה על הרמב"ם יש לתמוה שבפ"ב מהל' תפלה פסק דשואלין בז' במרחשון והיינו כר' יודא וכאן פסק דרביעה ראשונה היא בי"ז במרחשון וכן על המחבר אלא שיש ליישב בדוחק וצ"ע. ונ"ל שמטעם זה נהגו לברך בה"ב בשבת ראשון שאחר ר"ח מרחשון שאע"פ שכתב מהרי"ו בדינין והלכות סי' י"ב שאין להתחיל להתענות בה"ב עד י"ז במרחשון דהוי רביעה ראשונה והכי איתא בספר אבי"ה וכן ראיתי ממהרי"ל ז"ל עכ"ל והביאו בהגה' מנהגים מ"מ כיון דקי"ל דרביעה ראשונה היא ז' במרחשון וכמ"ש אם כן יש לברך ברביעה ראשונה ואם כן לעולם אין פוסקין תענית בה"ב קודם ז' במרחשון:

(לב) ובגולה כו'. וכן כתב הרא"ש וטור ונראה דלטעמייהו אזלי דס"ל דרביעה ראשונה היא בז' בחשון בא"י ושנייה בי"ז בו אם כן חזינן דשנייה מרוחקת מהראשונה י' ימים אם כן כיון דאמרינן בפ"ק דתענית (דף י' ע"א) ובגולה שואלין ס' יום אחר התקופה אם כן הרביעה השניה הוא ע' יום אחר התקופה דאל"כ מנין להם זה דבגולה הרביעה שנייה שבעים יום אחר התקופה ולפי זה הרמב"ם והמחבר דכתבו דהראשונה י"ז בו והשנייה כ"ג בו אם כן אין כאן אלא ו' יום בין א' לב' אם כן הרביעה ב' בגולה אינו רק ו' ימים אחר הרביעה ראשונה ואם כן קשה על הרב שכתב דברי הרא"ש וטור אחר דברי הרמב"ם והמחבר וצ"ע:

(לג) ס' יום כו'. והכל לפי המקום שנדר בו כן כתב הרא"ש וטור ור' ירוחם:


סעיף כ

עריכה

(לד) אסור ביום טוב וכו'. אף על גב דהוא חג בפני עצמו לענין פז"ר קש"ב מ"מ בלשון בני אדם הוא בכלל החג:


סעיף כב

עריכה

(לה) אם תלכי לבית אביך כו'. ע"ל סי' רל"ה ס"ב:

(לו) אסור ליהנות ממנה עד הפסח. אבל לאחר הפסח מותר אפי' הלכה:


סעיף כג

עריכה

(לז) אסורה ליהנות מיד. שמא תלך ותעבור למפרע:

(לח) ומותרת לילך. ליהנות משהגיע פסח וכאן לא אמר שאסורה לילך לפני הפסח שמא תהנה ממנו אחר הפסח דאדם נזהר בנדר ואינו נזהר בתנאי נדר עכ"ל פרישה והכי אמרינן לקמן ס"ס רל"ט ע"ש: