תשובות ריב"ש/שפב
מה שכתבתי למורי הרב רבינו נסים נ"ר על גט חליצה נעשה בדונייאש ובא לפני בסרקסטה:
אלהים נתנך ברקיע השמים להאיר באפלה לעם ההולכים בחשך כי בא השמש פנה היום וערב לנגה ברק חניתך יראו אור גדול לילה כיום יאיר מתוק האור וטוב מדבש יערב לתת לפתאים ערמה ודעת ליודעים תן חכמתא לחכימין הכל צריכין למרי חטיא לגלות עמוקות מני חשך הספקות תפתח ואין סוגר כי מי האדם שיבא אחריך רבנו ולגשת אליך לבו ערב לקול תתך המון מים נחל עדנך נחל אשר לא יכזבו מימיו כי לא נצמת בעת יזורב כל צמא לשמוע דבר ה' אליך ירוץ מחרוץ תבואתך יבקשנה ככסף וכמטמונים יקרה מפנינים והון רב מי בעל דברים במלחמת מצוה נלחום נלחם אם רוב רב תחת אלדים אתה להגיש עצומותיו יגש אליך ויקרב תצדיק בדברך תזכה בשפטך איש פלוני אתה זכאי ישאו הרים משפטיך ודיניך שלום לעם תגער בים המחלוקת ויחרב הן כל ראתה עיני פעלת לחוסים בך נגד בני אדם אמרתי יבא אליך ריב אלמנה זקוקה ליבם נולדו בענין התירה ספקות הרבה למעוט ראותי או תבלול בעיני או גרב וזה הר' יוסף בן דוד נ"ר הרים גבנונים לפניו למישור נים ולא נים תיר ולא תיר יורה יורה יתיר יתיר לא יירא משכוני נפשיה ומגרב בתחבולות יעשה לו מלחמה בחצים ובקשת יבא שמה ישב במארב לא כן אנכי עמדי בכל דין יבא לפני ירא אנכי אותו אתבונן ואפחד ממנו כאלו כרוך בעקבי נחש ועקרב כתבתי דעתי בקונדרס זה המובא לפניך גם החכם הנזכר כתב דעתו בעלה נייר גם בריב אלמנה אחת באה לגבות כתובתה מן היתומים בחצי שטר הכתובה כתבתי דעתי בקונדרס ואתה רבינו במאזני צדקך תשיב משפט לקו וצדקה למשקלת אם ראוי לחוש לאותן הספקות או למי מכלם ואם לכתחלה אם דיעבד אם הן כלם אין ואפע וכשחק מאזנים נחשבו בכל יבא נא דברך רבינו ועלי תטוף מלתך כחום צח עלי אור כעב טל ביום שרב למו עצתך ידמו כל חכמי לב אליך הפכו עורף ביום קרב אחרי דברך לא ישנו ועם שונים לא אתערב וכסא תורתך כסא כבוד מרום ירום וינשא עם רוב שלום וברכה עד שיבלו שפתים מלומר די ורב עם שלום פרי צדיק הבן החכם הר' ראובן נ"ר אשרי יולדתו ואשריו כנפש וכו':
יבמה א' מגלילותינו באה הנה ובידה גט חליצה שנעשה בדאויניש היא עיר אחת מהלאה לבורגוש ט"ז פרסאות ובאותו גט חליצה היו חתימי תרי מגו תלתא שהעידו שנחלצה בפניהם והיו הם מדייני החליצה והי' זמנו חמשה אלפים ומאה וארבע וחסר ממנו שלשי' וכשבאה לפני אמרתי זה מוקדם הוא ופסול *(ב"י ח"מ סי' מ"ג מחו' ב'. רמ"א שם סע"ב וע"ש בש"ך סק"ה) ואע"פ שלדעת רש"י ז"ל אין שטרי חוב המוקדמין פסולין אלא לגבות ממשעבדי גזרה שמא יגבה מזמן ראשון אבל מבני חרי גבי ותורת שטר עליו ולזה הסכים הרמב"ן ז"ל ורוב האחרונים ז"ל מדאמרינן עלה בפרק איזהו נשך (בבא מציעא ע"ב.) נהי דלא גבי מזמן ראשון מזמן שני מיהא ליגבי ומסיק רבי יוחנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון אלמא מזמן שני בלחוד הוא דלא גבי ממשעבדי הא מבני חרי כשטר שאין בו זמן גבי ודין שטר עליו וכן נראה ג"כ ממה שאמר שם גבי ההוא גברא דמשכן פרדסא דאבעיא לן זוזי אי כמלוה בשער דמו או כמלוה על פה דמו ואסיק רבא דלא גבי ממשעבדי משום דלא ניתן ליכתב ומשמע אבל מבני חרי גבי דהכי אבעיא לן ואקשינן אלא הא דאמר רבי יוחנן גזרה שמא יגבה מזמן ראשון נימא לא ניתן ליכתב ומפרקינן נהי דלא ניתן ליכתב מזמן ראשון וכו' אלמא הא דשערי חוב המוקדמין דמיא לההיא דפרדסא ובתרווייהו מבני חרי גבי וא"כ בנדון זה כיון שתורת שטר עליו הרי יש לנו עדות שנחלצה אעפ"כ נראה ששער זה פסול לגמרי שהרי העדים שקר העידו שלא אמרו דשטרי חוב המוקדמין כשרין לגבות מבני חרי אלא כגון שכתבו שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלאו אקנייתא דלא מפסלי עדים בהכי דמאן דלא ידע לדרב אסי (בב"מ י"ג.) לאו רשע הוא א"נ משכחת לה במוקדם ממש שהקדימו זמנו לכתיבתו כגון דטעו בשפורא דירחא וקרוב שיטעו העדים בזה כדאמרינן בעלמא דעדים בשפורא דירחא לא דייקי ומשום הכי לא מפסלי כמו שכתבו המפרשים ז"ל *(ב"י ח"מ סי' מ"ג סע"ח וע"ש בש"ך ס"ק ט"ו י"ז י"ט) אבל בנדון הזה שהקדימו זמנו לכתיבתו עדים פסולין הם שהרי חתמו שקר שהדבר ידוע שבזמן הכתוב בשטר עדיין לא נולדה זו וכן נראה מלשון הרמב"ן ז"ל בפרק איזהו נשך ואין נראה לדמות זה לשפורא דירחא דמי איכא למימר דעדים לא דייקי בזמן השטר אם יקדימוהו שלשים שנה בחסרון הפרט. בכאן יש להביא ראיה ההיא דפרק בן סורר (סנהדרין ס"ט.) דרובא דאינשי טעו בשפורא דירחא וא"כ אין למדין חמור מקל להקל עליו וכי תימא טעות סופר היה ששכחו אותו הפרט א"כ לעולם לא נמצא עדים פסולין מפני הקדמת הזמן שלעולם נתלה בטעותם או בשכחתם ועוד דאפי' בשפורא דירחא אמרינן בפרק היו בודקין (סנהדרין מ"א:) דבתרי שפורי דייקי ואפילו בחד שפורא דוקא עד רובו של חדש אבל בתר הכי דייקי כיון שראו הלבנה במלואה יש להם לתת לב להעיד בדקדוק כמו שפירשו המפרשים ז"ל כ"ש במה שקוראין וחותמין דאין העדים חותמים על השטר אלא א"כ קראוהו. ועוד דאמרינן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"ז:) ההוא תברא דהוה חתים ביה רבה בר רב חנן אתיא ההיא אתתא לקמיה אמרה לאו אנא הואי וכו' אמ' אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק אלמא אפילו צורבא מרבנן דוקא במידי דלאו אורחיה למידק אבל במידי דאורחיה למידק לא מצי למימר טעיתי כל שכן בשאר עדים ואעפ"י שאם ידענו בודאי שטעו לא נפסלם בהכי אפי' במידי דאורחייהו למידק שאין אדם נעשה רשע במה שלא עשה במזיד אלא בשוגג ובטעות כדמשמע בפרק האשה שנתארמלה (כתובות י"ח:) שאם אמרו שוגגין היינו מוטעין היינו נאמנין בשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דלא משוו נפשייהו רשיעי וההיא אפי' במידי דאורחייהו למידק היא דאי לאו אורחייהו למידק אפי' כתב ידן יוצא ממקום אחר היו נאמנין *(צ"ע הלא בכתובות שם לא נמצא אלא היכא שאמרו אנוסים קטנים פסולים היינו אבל שוגגין ומוטעין לא הוזכר שם ואף לא שום משמעות ואפשר דט"ס יש כאן וצ"ל כדמשמע בירושלמי (בפ' האשה שנתארמלה הל"ג) הא דתני שם עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבודין היינו וכו' ועי' בטור וב"י ח"מ סי' כ"ט ותבין דברי רבינו) כדמשמע מההיא דפ' גט פשוט אפילו הכי אין לנו לתלות שנעשה בטעות כי אם במלתא דלאו אורחייהו למידק. והא דאמרי' (ב"מ י"ד.) באחריות טעות סופר הוא לא שאנו תולין שטעה הסופר אלא אף אם ידענו בברור שלא התנו באחריות הרי הוא כאלו התנו עליו משום דלא שדי איניש זוזיה בכדי והרי הוא כאלו ידענו בפירוש שהתנו וידענו בברי שהסופר שכח אותו אלא שכשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנים לפסול השטר לומר טעי' אפילו במילתא דאורחייהו למידק כיון שמפיהם אנו חיין בקיום חתימתן והפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דלא משוו נפשייהו רשיעי אבל לומר טעינו במאי דאורחייהו למידק כדי להכשיר השטר הפסול נראה שאינן נאמנין וכל שכן כשאינן לפנינו שיאמרו טעינו דלא משנינן דבורייהו לומר טעו מפני שהוא מפורסם בשקר וכבר כתב הר"ז הלוי ז"ל שכל טעות שהעדים מצויין לטעות בה נאמנין הם בעצמן דאין בהם משום חוזר ומגיד וצריך בזה ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין והביא ראיה מההיא דגט פשוט. ואיך נתיר אנחנו יבמה לשוק בעדות שאנו רואין שהוא שקר. ועוד ראיה מדאמרינן בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין ל"ב.) שטר שכתוב בו זמנו באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידין על זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו שהרי יכולין העדים לאחר זמנו של שטר וכשר דומיא דההיא דפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי דמשמע הא היכא שאין לתלות במאוחר כגון שכתבו בו שלא אחרוהו שטר פסול ועדיו פסולין ואמאי נימא מוקדם הוא שהיה ראוי שיכתב בו באחד עשר או באחד ועשרים אלא שטעו העדים ושכחו וחסרו מלת עשר או ועשרים ושטר כשר לגבות בו מבני חרי ועדים כשרים ואפילו כתבו בפירוש שכתבוהו שכיון שאנו תולין בשכחתם נאמר שמא לא הרגישו בזמן הכתוב בו אלא נראה שבכיוצא בזה אין תולין בשכחתם. ועוד שאפי' אם היינו אומרים כן בעדים אין לומר כן בדיינים דבי דינא מידק דייקי כדאמרינן ביש נוחלין (קלח:) הלכתא אין חוששין לב"ד טועין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי בתר עדים דייקי הנה כאן שאפי' במה שאין עדים מדקדקין יש לדיינים לדקדק. ועוד דאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"ב.) כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי אע"ג דממסרן לכו מילי בהיני וכתבו האחרונים ז"ל דמפסיל שטרא אי לא עבדי הכי משום דמחזי כשקרא כדאמרינן בפרח האשה שנתארמלה (כ"א:) האי אשרתא דכתיבא מקמי דלסהדו סהדי אחתימות ידייהו פסילא משום דמחזי כשקרא ואע"ג דהתם אסיקנא דלמיחזי כשקרא לא חיישינן היינו למחזי כשקרא כי ההוא אבל כי האי דכתבי אתרא דלא קיימי ביה חיישינן ומפסיל שטרא. גם הרמב"ן ז"ל כן נראה דעתו ואע"פ שרש"י ז"ל לא כתב כן בפרק אחד דיני ממונות *(ב"י שם ססע"י ט"ו שו"ע שם סע"כ וע"ש בש"ך סקמ"א) וזה לשון הרמב"ן ז"ל בפ' גט פשוט כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי דלא מתחזי כשקרא ואע"ג דאמרי' בעלמא למחזי כשקרא לא חיישינן כדאיתא במסכת גטין (כ"ו:) הכי שאני דאי לא כתבי דוכתא דקיימי ביה שקרא הוא ואין כל השקרים דומין זה לזה ע"כ לשונו. עוד כתב שם והוי יודע דכי כתבי יומא דקנו ביה כתבי דוכתא דקנו ביה דאי כתבי דוכתא דקיימי ביה מחזי כשקרא וכשאמרו כתובו בשילי ואע"ג דמסירן לכו מילי בהיני בכותבין יום הכתיבה אמרו ע"כ לשונו. גם הרא"ה ז"ל כן כתב דמפסיל שטרא בהכי דהא מדמינן לה בפרק הזורק (גיטין פ'.) לגט שהוא פסול בזה. הרי שכשכותבין יום הקניה צריך לכתוב מקום הקניה ואם כתבו מקום שהם עומדים בשעת הכתיבה מפסיל שטרא משום מחזי כשקרא ולא נתלה לומר שטעו לכתוב מקום הכתיבה אם לדעת להיותם חושבים שכן יפה להם אם שנתחלף להם מקום במקום מפני רגילותם בשאר שטרות שכותבין מקום הכתיבה כל שכן בנדון זה שאין לך מחזי כשקרא גדול מזה שהזמן הכתוב בו קודם ללידת היבמה כמה שנים וראוי ליפסל שלא יהיה לו דין שטר א"כ אין לנו עדות כלל שהאשה זו נחלצה ואיך נוציאנה מחזקתה ונעשה מעשה להתירא מפני שאנו מדמין שזה נעשה בטעות ובשכחה ואיברא שאם הי' הזמן הכתוב בשטר בלשון מסופק שאם היו דנין אותו לשון בפנים מה היה כשר ועשוי כתקנו ואם בפנים אחרות היה פסול או מאוחר שאז יש לנו לדון אותו לשון בענין שהשטר יהיה כשר כדמשמע מההיא ברייתא דפרק גט פשוט שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי וכו' שאע"פ שלא נכתב ביום ההוא אין תולין במוקדם לפוסלו אלא במאוחר להכשירו דמאי דאמרינן בעלמא יד בעל השטר על התחתונה היינו בדבר שיש לו שני פנים ואינו סותר עקר השטר שלא נכתב בכשרות אבל בדבר שיבא נפסול או להרע כחו של שטר מעקרו אדרבה מעמידין השטר על חזקתו והבא לפוסלו עליו הראיה. וכן משמע נמי בפ"ק דע"ז (י'.) בההוא שטרא דהוה כתיב בה שית שנין יתירתא *(עי' בש"ך שם סי' מ"ב סקכ"א ועי' לעיל (סי' שמ"ה)) מיהו בנדון זה שהשטר לפנינו מוקדם והעדים העידו שקר איך נאמר אנחנו מעצמנו שוגגין היו מוטעין היו וכבר הוכיח הר"י ז"ל מההיא דפ"ק דע"ז שטר שכתב הסופר החשבון כדינו הכלל והפרט אלא שלא כתב לבריאת עולם שהוא כשר וכן אי שבק לכולהו כללי וכתב לפרטא לחוד ולא נאמר מוקדם הוא כדאמרינן הכא דלמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא אבל בנדון זה דכתב כלל קמא ושבק לפרטא מציעאה והדר כתב לפרטא בתרא ודאי מוקדם הוא וכיון שכן פסול הוא שהרי שקר העידו. ועוד שדעת ר"י בעל התוספות ז"ל בההיא דשטרי חוב המוקדמין דפסולין לגמרי ולא גבו אפי' מבני חרי שאין תורת שטר עליהם כלל וכן בההיא דפרדיסא דמשום טעמא דלא נתן ליכתב מפסיל שטרא לגמרי וכי אמרינן זוזי כמלוה על פה דמו בשחייב מודה או שיש עדים אחרים על המכר ובספר חשן משפט (סי' מ"ג ס"ו) כתוב שאביו הרב רבינו אשר ז"ל הסכים לדעת ר"י ז"ל דאין תורת שטר עליו כלל אם כן להתיר אשה זו שהיא בחזקת זקוקה ליבם ראוי לחוש לדבריהם שאין הראיות שהביאו כנגדם מכריעות כל כך ויש פנים לדבריהם מדבעינן למימר בפרק איזהו נשך (שם) דההיא דמוקדמין פסולין אתיא כר"מ דאמר קנסינן היתרא אטו אסורא בשטר שכתוב בו רבית ובההיא פירש ר"י ז"ל גם כן דאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית כלל אפילו מבני חרי ואפילו בשחייב מודה ואע"פ שהרמב"ן ז"ל לא פירש כן הנה בפ' המניח את הכד (ל':) נראה כפי' ר"י ז"ל דמדמי' ההיא דשטר שכתוב בו רבית לההיא דקנסו גופן אטו שבחן דאלמא ר"מ קניס היתרא לגמרי אטו אסורא וא"כ כי בעי' למימר דההיא דמוקדמין פסולין אתיא כר"מ משמע דלגמרי קנסינן להיתרא והיינו שלא יהיה לשטר זה תורת שטר כלל ואע"פ שעדיין יש קצת חלוק ביניהם דבההיא דשטר שכתוב בו רבית קנסי' אפי' בשחייב מודה או שיש עדים אחרים ובשטרי חוב המוקדמים לא קנסינן כולי האי מיהו משמע דלגמרי קנסינן להתירא שלא יהא לו תורת שטר כלל אבל לפי' הרמב"ן ז"ל הם רחוקים הרבה אלא שהוא פי' גם שתיהן דלא קנסינן אלא ממשעבדי וההיא דפ' המניח את הכד קשיא עליה. ונ"ל ראיה לדעת ר"י ז"ל מדאקשינן בפ"ק דמציעא (י"ז.) גבי שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו תפוק ליה דהוה ליה מוקדם ותנן שטרי חוב המוקדמין פסולין ואי ממשעבדי בלחוד קאמרינן מאי קושיא הא דנמחל שעבודו עדיפא דלא גבי כלל אפילו מבני חרי מחמת השטר דכחספא בעלמא הוא כדמשמע בפרק חזקת (בבא בתרא לב:) גבי ההוא ערבא דאמר ליה ללוה וכו' וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פי"ד מהלכות מלוה ולוה) שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר וגובה בו שכבר נמחל שעבודו ונעשה כחרס ע"כ. אלא ודאי מוקדם פסול לגמרי *(ב"י שם סי' מ"ג ססע"י ח'. רמ"א שם סע"ז וע"ש בש"ך סקי"ב ושם סי' מ"ח סק"ב ובקצוה"ח סק"א) ונעשה כחרס אפי' היכא דליכא למפסליה מחמת פסול העדים כי ההיא דשטר שלוה בו ופרעו:
עוד יש רעותא אחרת בזה גט חליצה שבדואיניש עשו אשרתא דדייני על הגט חליצה וחתמו באשרתא תרי מגו תלתא אח"כ בבורגש עשו אשרת' אחרת שנתברר להם חתימת אחד מדייני הגט חליצה וא' מדייני האשרתא שבדואיניש וחתמו באשרתא זו שבבורגוש ה' ולא כתבו באשרתא זו במותב תלתא ולא במותב חמשה ולא אנחנא בי דינא אלא כתבו אתברר קדמנא אנחנו סהדי דחתימי לתתא חתימות ידיהון דפלוני ופלוני וכו' אבל עבר קולמוס על סהדי ונשאר לשון אנחנא דחתימין לתתא ומן העברת הקולמוס לא עשו הזכרה כלל באשרתא ואין לאשה זו שום עדות לא על חתימות דייני הגט חליצה ולא על חתימות דייני הקיום שנעשה בדונייש זולתי מה שהעידו עליהם באשרתא שבבורגוש שהכירו אחד מדייני גט חליצה ואחד מדייני הקיום ולא יותר. אמרתי גם בזאת האשרתא שנעשית בבורגוש יש לחוש שהרי מה שעבר קולמוס על מלת סהדי הרי הוא כאלו לא עבר כיון שלא כתבו קיומה ואין למדין מן העברת הקולמוס דאפשר דהאשה עשתה כן כדגרסינן בפ' גט פשוט (בבא בתרא קס"א:) כל המחקין צריך לכתוב ודין קיומיהון והתליות או העברת הקולמוס דכותה היא וכבר כתבו מקצת המפרשים ז"ל דלהכי לא תנא תלויות בהדי מחקין משום דמחקין השטר פסול לגמרי שאני אומר תנאי היה בו ומחקו אלא א"כ מוכיח ממה שלפניו ולאחריו מהו המחק כההיא דכסף זוזי דאנון ונמחקו שלא נפסל כל השטר אבל בתלויות אין השטר נפסל אלא שאין למדין מהן והדבר נכון ומוכרע מעצמו והעברת הקולמוס דין התליות לה *(ב"י ח"מ סי' מ"ד מחו' א' וע"ש בד"מ אות ב' מ"ש בדעת הריב"ש דבמחק השטר פסול ובאמת מבואר כן להדיא כאן. וע"ש בש"ך סקי"ד) וא"כ הרי הוא כאלו כתוב באשרתא אנחנא סהדי וא"כ אין כאן אשרתא דדייני דקיום שטרות בית דין בעינן כדאמרינן בפ' חזקת (בבא בתרא מ'.) קיום שטרות בג' דכמעשה ב"ד דמו ואלו שכלן נעשין עדים א"כ האשרתא פסולה ואע"פ שחתמו בה חמשה ומשמע בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כב.) דכל שחתמו בה ג' לא בעי' דליכתוב בה בי דינא כדאמרינן בההיא דג' שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם צריכין למכתב במותב תלת' כחדא הוינא וחד ליתוהי ואי כתיב בי' בי דינא תו לא צריך דאלמא היכא דחתמו ג' לא צריך למכתב בי דינא מיהו בעינן לכתוב במותב תלתא דמשמע ישיבת ב"ד ואף למה שפי' הרא"ה ז"ל דחד ליתוהי לאו דוקא דכיון דכתב במותב תלתא כחדא הוינא תו לא צריך דלא גרע במותב תלתא מבי דינא אבל אי חתימי תלתא לא צריך לא בי דינא ולא במותב תלתא מיהו הני מילי שכתבו סתם אבל אלו שכתבו בפירוש שהם עדים ודאי נראה שהאשרתא פסולה וכבר כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהלכות עדות) אין מקיימין שטרות אלא בג' אפי' שלשתן הדיוטות מפני שהוא דין ולפיכך אין מקיימין שטרות בלילה ע"כ. ואע"פ שכתבו בסופו ומדאתברר לן חתימות ידיהון דפלו' ופלוני אשרנוהו וקיימנוהו שהוא לשון ב"ד אין זה כמו בי דינא לבטל מה שכתבו תחלה אנחנא סהדי דאמרי' בההיא דג' שישבו לקיים השטר ומת א' מהם שאין לשון האשרתא הרגיל מוכיח שיהיו ב"ד כמו אם כתבו בי דינא וכן נמי בפ' זה בורר (סנהדרין כ"ט:) בההיא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישנא דבי דינא וכו' ולא דמי למאי דאמרינן בפ' השולח (גיטין ל"ג.) גבי פרוזבול לא שנא כתיב בלשון דיינין וחתימי עדים לא שנא כתיב בלשון עדים וחתימי דיינין דהתם ה"פ שהם כתבו בלשון דייני בי דינא הוינא ואתא פלוני ואמר לנו מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין ואחר כך חתמו הדיינין עצמם בלשון עדים פלוני עד וכן שלשתם או שנים מהם או שנים אחרים כל שכתבו וחתמנו אנו העדים פלוני ופלוני דהתם כיון שאמר לפני ב"ד מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין הרי נגמר מעשה הפרוזבול והפרוזבול שחותמין בו אינו אלא לראיה בעלמא דהא למאן דאמר פרוזבול בשלשה אפ"ה סגי דלחתמו ביה עדים משום דלא הוי אלא לראיה בעלמא אבל באשרתא זו משעת ישיבתן עד חתימתן היו עדים ולא דיינין. ויש לדון ולומר כיון דעד נעשה דיין בקיום שטרות ואפילו עד המעיד אפשר שאלו הה' שחתמו לא העיד אחר בפניהם על חתימת ידי העדים אלא הם עצמם כלם היו מכירין החתימות ומפני זה קראו עצמם עדים שהרי נעשו עדים ודיינין בבת אחת דכיון דקיום שטרות דרבנן עד נעשה דיין אפילו בשעת עדותו דהכי אמרינן בפ"ק דגטין (ה':) בפני כמה נותנו לה בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין והתם שליח נעשה עד ועד נעשה דיין בבת אחת דבשלמא אם העידו אחרים בפניהם אז אי משוו נפשייהו עדים אפסילא אשרתא דהאיך יקבלו עדות אם אינם דיינים אבל כיון שהם עצמם עדים על החתימות ולא בעינן בהו הגדה כלל שנאמר קודם החתימה כבר העידו ואחר כן בשעת חתימה נעשים דיינים ולא עדים אלא אף בשעת חתימה הם דיינים ועדים אם כן שפיר קרו נפשיהו עדים ויש לנו לדון כך כדי שלא נפסול האשרתא דומיא דההיא דשטר שכתוב בו זמנו בשבת או בעשרה בתשרי שאני אומר אחרוהו וכתבוהו. ועוד יש לדון ונומר דכיון שהם עצמם עדים ומכירין חתימות ידי העדים אף אם לא יהיו דיינין יכולין לכתוב עדותם על השטר והוי כמו שנחקרה עדותם בבית דין וכל שנמצא לקיים חתימתן של אלו בהכי סגי ויקבלו ב"ד עדותם מפי כתב זה ואע"פ שלא נכתב בצואת בעל דבר לא מפסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם *(ד"מ שם סי' ט"ו אות ה' רמ"א שם ס"ז) כיון דקיום שטרות דרבנן ולא בעינן דעת בעלים אלא מקיימין את השטר אפי' שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח כדאיתא בפ' הגוזל בתרא (בבא קמא קי"ב:) וכן כתב בשם הרא"ה ז"ל גבי פרוזבול דאי כתיב בלשון עדים וחתימי עדים שהעידם המלוה בדבר מהני ולא מפסיל משום מפיהם ולא מפי כתבם דכל מלתא דמתעבדא בעל כרחו של מתחייב כגון זה ומסירת מודעא לא בעינן צואת מקנה שאם כן לא היו כותבין שטר כזה מעולם אלא ודאי נכתב בהעדאת אידך ואין בו משום מפיהם ולא מפי כתבם עד כאן. וכאן הרי נכתב זה העדות לבקשת המלוה כדאמרי' בפ"ק דמציעא (כ':) מאן מקיים שטרא מלוה ולפי זה לא אמרו קיום שטרות בג' אלא כשאחרים מעידין בפניהם אם העדים עצמם שאומרים זה כתב ידינו אם אחרים שמעידין עליהם ואינם יודעים אם רוצים לחתום או שאין חתימתן נכרת או שמקיימין השטר מכתב ידן היוצא ממקום אחר אבל בשהעדים המכירין חתימת העדים רוצים לחתום בתרי סגי ומקבלין עדותן מפי הכתב כיון דקיום שטרות דרבנן והם חתמו עדותם ונתנוהו לבעל דין נעש' כמי שנחקרה עדותם. ואע"פ שלא נעשה זה בצואת בעל דבר כיון דבקיום שטרות מקיימינן אפי' בעומד וצווח. או אפשר דלעולם בעינן ג' והם בית דין ושנים המכירין חתימת העדים אין כותבין עדותם בשטר דהוה ליה מפי כתבם כיון דלא נעשה בצואת בעל דבר ואף על גב דבקיום שטרות מקיימין אפי' עומד וצווח היינו כשהם בית דין דאלימא מלתא דבי דינא אבל שיעידו העדים מעצמם מפי כתבם מבלי צואת בעל דבר מפי כתבם מיקרי ואם כן בנדון זה אם היו עדים לבד ולא דיינין לא מהני אלא שיש לומר כמ"ש למעלה שהם דיינין ועדים כאחד אלא שאם כן לא הי' להם לכתוב אתברר קדמנא אלא אשתמודענא או אתברר לנא *(ב"י שם מחו' כ"א וע"ש בש"ך סקט"ז י"ז כ' פ'):
עוד יש רעותא אחרת שלא נתקיימו בבורגוש חתימות ב' הדיינין החתומין בגט חליצה ולא חתימות שני הדיינים החתומים על האשרתא שנעשי' בדונייש אלא אחד מזה ואחד מזה וא"כ הוו להו עד ודיין שאין מצטרפין כדאסיק רבא בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כא.) דאמאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא וכמו שפרש"י ז"ל דדיינא מסהיד אקיומא דאשרתא וסהדא מסהיד אמנה שבשטר כרבנן ולא דמי לשנים מעידים על כתב ידי עד אחד ואחד אומר זה כתב ידי דאקיים שטרא בהכי אע"ג דאמאי דקא מסהיד סהדא לא מסהדי הנך משום דהתם כיון דאמרי זה כתב ידו של פלוני ודאי זהו כתב ידו ואותו הכתב הוא מעיד על מנה שבשטר ומצטרף עם חברו שהעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין וכיון דמקיימי שטרא ממילא נפיק ממונא אפומיהו אבל דיינא אשטרא גופא לא קא מסהיד דמעליא הוא דאיהו לא ידע וכתב ידו של עד לא נתקיים בזה העדות של דיין שהרי אין כאן עדות שלם לקיים חתימת אותו עד שני הלכך אין כאן צרוף למנה שבשטר הכא נמי דכותה דדיין החתום בגט חליצה מעיד על החליצה ודיין החתום על האשרתא מעיד על כתב העדים וא"כ אין כאן עדות שלם לכתב ידי הדיין השני המעיד על החליצה ואין כאן צרוף דמה לי אם העד והדיין אומרים זה כתב ידינו או אם נתקיימה חתימתן באשרתא הכל אחד. וכן נראה בירושלמי שנחלקו בעד ודיין אם מצטרפין או אין מצטרפין כמו שנחלקו בגמרתנו שאמרו שם בפ' (דיני ממונות בתרא) [זה בורר הל' י"ב] אשר הדיינין מהו שיהא צריך ב"ד רב הושעיא אמר בשם שמואל יתקיים אי בכתב ידי עדים אי בכתב ידי הדיינין וחרנה אמר אפי' בכתב ידי עד אחד ודיין אחד אלמא דלרב הושעיא דס"ל עד ודיין אין מצטרפין בשום ענין לא יתקיים אלא או בכתב ידי עדים או בכתב ידי הדיינים. ומה שכתוב בעטור וזה לשונו החמישי עד ודיין מצטרפין וכותבין מדאתא פלוני דחתים בשטרא ופלוני דיינא דחתים באשרתא ואסהיד כל חד וחד אחתימות ידיה אתקיים שטרא דנן כדחזי עכ"ל. דעת חצוני הוא כי הוא פסק כרב יהודה אמר שמואל דאמר עד ודיין מצטרפין וסוגיא דשמעתא סלקא דאין מצטרפין כדסבירא ליה לרבא דהוא בתרא וכדאמר ליה רב אשי לאמימר משום דקלסה אבוה דאמך מקלסת לה כבר פרכה רבא ורמי בר יחזקאל נמי אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמיה דשמואל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ז"ל דעד ודיין אין מצטרפין גם בעל העטור ז"ל עצמו כתב במקום אחר למטה אמר רב יהודה אמ' שמואל עד ודיין מצטרפין ופרכה רבא והלכתא אין מצטרפין והאריך בזה ואם דבריו סותרין זה את זה תפוס לשון אחרון ואפשר שמה שכתוב למעלה הוא ללמדנו לשון האשרתא איך כותבין למ"ד מצטרפין ונפקא מינה לדידן אם עד שבשוק מעיד על חתימות עדי השטר ומצאו לקיים כתב ידו של דיין דבענין זה עד ודיין מצטרפין לכ"ע דאמאי דמסהיד סהדא מסהיד דיינא *(ב"י שם מחו' י"ד ט"ו. שו"ע שם סט"ז וע"ש בש"ך סקמ"ו):
עוד יש רעותא אחרת שהדיין החתום על האשרתא שבדוניי"ש אותו שנתקיימה חתימתו באשרתא הנעשית בבור"גוש הוא קרוב לחולץ והקורבה היא שאחות הדיין היא אשת החולץ וא"כ האשרת' שבדונייש פסולה דבין עדי קיום בין דייני קיום קרובים לבעלי דינין פסולין שלא התירו קרוב בקיום שטרות אלא עדי קיום לעדי השטר לומר זה כתב ידו של אבא זה כתב ידו של אחי אבל לבעלי דינין בין עדי קיום בין דייני קיום פסולין דאפי' קרוב לעד האחד שבשטר לא יעיד על חתמות ידי העד השני ואפי' בצרוף עד אחר רחוק כדאיתא בפרק חזקת (בבא בתרא נ"ז.) משום דקא נפיק כולי ממונא נכי רבעא אפומא דאחי וכ"ש אם דייני הקיום או עדי הקיום קרובים לבעלי דינין דפסולין ואין זה צריך לפנים *(ב"י שם מחו' י"ח רמ"א שם סעי"ט) ולא תקשי להא הא דאמרי' בפ' שני דייני גזרות (ק"ט.) הדיינין חותמין על השטר אע"פ שלא קראוהו דהתם לא בעי למימר אלא שאין צריכין לקרות מיהו אם נודע שהם קרובים ודאי פסולין. ועוד דהאי אעפ"י שלא קראוהו לא בעי למימר אלא שאין צריך שיקראו כל השטר מה שאין כן בעדים שאין חותמין אלא א"כ קראו כל השטר ומיהו אף הדיינין יש להם לראות מי הם בעלי דינין כדי שלא יחתמו על שטר קרוביהן וכמדומה לי שכן פירשו בתוספות פרק שני דייני גזרות וכן כתוב בעטור דקרוב פסול להיות עד הקיום או דיין הקיום גם הרשב"א ז"ל כתב בפ"ק דגטין דשליח המביא גט שהוא נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם הוא קרוב צריך ליתנו בפני שלשה לפי שהוא פסול לדין ואפילו בקיום שטרות:
עוד יש רעותא אחרת שהאשרתא הנעשית בדוניי"ש הרחיקו מכתיבת השטר יותר משני שטין בכתב ידי סופר השטר ואם היא כתיבה גסה אבל אחד מן החתומים בשטר חתם בכתיבה גסה ביותר ממועאלק כמו שחותמין קצת הספרדים ובכתב ידי העד ההוא לא הרחיקו מחתימתו שני שטין אבל יותר משטה אחת זולתי שהעד של מעלה היה שמו יעקב וכרעי דקו"ף נמשך למטה ועם כל זה עדיין הרחיקו מתחת כרעיה דקו"ף שטה אחת בשעור כתיבת השטר שהיא גסה קצת וכל רוחב השטר זולתי כרעיה דקו"ף האשרתא רחוקה מן החתימות של מעלה יותר משטה אחת בכתב העד ההוא ושני שטין במכתב השטר והעד השני וא"כ נראה שהאשרתא פסולה מדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קס"ג.) דבין עדים לאשרתא אפי' שטה אחת פסול דלמא בההיא שטה מזייף וכתיב שטרא ומחתים והוה ליה שטר הבא הוא ועדיו בשעה אחת דכשר ומתקיי' השטר המזוייף באשרתא זו ולכן האשרתא הנעשית בדוניי"ש פסולה וגם האשרתא של בורגו"ש שקיימו אחד מן העדים שבגט חליצה ואחד מדייני האשרתא שבדונייש פסולה מפני חשש זה ואע"פ שהיא קרובה לאותה שבדוניי"ש מ"מ כיון שבין השטר ובינם יש שעה אחת חלק פסולה שהרי אפשר לזייף ואע"פ שהם הזכירו בפירוש שמות המקויימין וכתבו חתימות ידיהון דסהדיא דלעיל דאנון פלוני ופלוני עדיין לא יצאנו מידי חשש זיוף שהרי אפשר לזייף ולכתוב שמות אותן עדים בעצמם וכ"ש שטעו בקראם אותם סהדיא והיה להם לקרותם דיינין והוא קרוב יותר להזדייף ואע"פ שאין המרחק שעור שטה אחת בכתב ידי אחד מן העדים אם נשער מסוף כרעיה דקו"ף שבחתימתו מ"מ הרי כל רוחב השטר הוא חלק ויכול להזדייף כרצונו וישאר כרעיה דקו"ף באויר של מעלה מן השטר או ימחקנו ויהיה המחק למעלה באויר או בין תיבה לתיבה ולא מצינו שמחק כזה שלא במקום הכתב יפסול השטר וכ"ש לדעת הרשב"א ז"ל שכתב שאין המחק פוסל אלא שאין למדין ממנו ודינו כדין התליה. ועוד שנראה שמה שאמרו (שם ק"א.) בכתב ידי עדים לא בעדים החתומים בשטר שטרו דמה לנו ולהם אם הם או אחד מהם כתבו כתיבה גסה ביותר הרי יוכל זה לזייף בכתיבת ידו אלא להוציא שלא נשער בכתב הסופר הרגיל לכתוב כתיבה דקה מאד משום דמאן דמזייף לאו לגבי ספרא אזיל אך נשער בכתב ידי עדים כלומר סתם בני אדם החותמין בעדים שאינם חותמין בכתיבה דקה כמו כתיבת הסופר *(ב"י ח"מ סי' מ"ה סעי' ח') וכן פירש הרב בעל מגיד משנה ז"ל ומבואר הוא לפי טעמו של דבר א"כ בנדון זה הרי יש שעור שטה אחת בכתב סתם בני אדם בין חתימת עדים ולאשרתא ולכן נפסלה האשרתא שבדוניי"ש וגם שבבורגו"ש הכתובה סמוכה לה ואין ליבמה זו עדות לקיים חתימות החתומין בגט חליצה ונשארה בחזקת זקוקה ליבם ואעפ"י שהרמב"ם ז"ל כתב שהוציאה גט ואמרה גרשני בעלי בזה נאמנת ותנשא בו אע"פ שאינו מקוים דאין גט צריך קיום אלא כשהבעל מערער ואומר מזוייף הוא אין ראיה לומר כן בגט חליצה שהרי כתב הרב ז"ל (בפר' ז' מהלכות גרושין) הטעם לפי שאין חוששין שמא זייפה אותו שהרי אינה מקלקלת עצמה וזה הטעם לא יספיק להתיר יבמה לשוק כמו ששנינו בפרק האשה שלום אין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא וכ"ש לדעת רבינו אברהם בן דוד ז"ל שהשיג על הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל וכתב אומר אני שיתקיים בחותמיו אע"פ שלא קרא ערער עליו ע"כ *(עי' ב"י אה"ע סס"י קס"ט שהביא תשובה זו ומה שהשיב לו הר"ן ע"ז והוא בשו"ת הר"ן (סי' ע"ז)):